מגוון שערים של הרולינג סטון ב-25 שנותיו הראשונות (צילום: אתר רולינג סטון)
אתר רולינג סטון
מגוון שערים של הרולינג סטון ב-25 שנותיו הראשונות

העיתון זה אני

הארכיון של רוןזמן ישראל נובר בארכיון של העיתונאי הוותיק רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך הגענו עד הלום ● והשבוע: בחזרה ל-1992 ולחגיגות ה-25 למגזין הרוקנרול "רולינג סטון", ששינה את פני עולם המוזיקה ונתן קול לדור אבוד שמאס בעיתונות הישנה

השנה 1992. 25 שנה חלפו מאז ראה אור גיליונו הראשון של מגזין הרוקנרול "רולינג סטון" והחגיגות בעיצומן. החודש יראו אור גיליונות חגיגיים של המגזין הפופולרי; MTV תשדר תוכנית מיוחדת שתוקדש לכוכבים הרבים שזכו להופיע על שעריו.

יאן ס. ונר, העורך הראשי והמו"ל, רוקד, כמאמר הפתגם האמריקאי, כל הדרך לבנק. הממון האישי הרב שנערם בחשבונו, טוענים מבקריו, מסמל יותר מכול את הדרך שבה מכר ונר את החלום בעבור חופן דולרים. ערכו של המגזין מוערך בכ־100 מיליון דולר, אבל עבור ילדי הפרחים הממורמרים אין די כסף בעולם לכסות את הבושה.

ונר היה בן 21 כשנשר מהחממה הרדיקלית של אוניברסיטת ברקלי כדי להקים מגזין מוזיקה לצעירים. היו לו 7,500 דולר שלווה מהוריו האמידים, מכונית פורשה וחזון שנתמך בשאפתנות שלא ידעה גבולות

ונר היה בן 21 כאשר נשר מהחממה הרדיקלית של אוניברסיטת ברקלי, וחבר לרלף גליסון, מבקר המוזיקה האגדי של ה"סן פרנסיסקו כרוניקל", כדי להקים מגזין מוזיקה לצעירים. היו לו 7,500 דולר שלווה מהוריו האמידים, מכונית פורשה וחזון שנתמך בשאפתנות שלא ידעה גבולות. כעת הוא בן 46, והוא עזר להכניס את ביל קלינטון לבית הלבן, כך שלא יבלבלו לו את המוח עם מחויבות לרעיונות פוליטיים ואידיאלים.

מי שנתן קול לדור חדש שמאס בעיתונות הישנה, אינו פנוי כעת לביקורת של קטני אמונה ונודניקים מקצועיים. היו לו תקופות נפלאות של עיתונות פוליטית וחוקרת, של מלחמת חורמה בממסד המושחת של ניקסון ובשאר התחלואים של דור וייטנאם. אבל חסרי הבית, הכלכלה החולה, האבטלה, והאיידס, הם נושאים ללא סקס אפיל, ויאן ונר ידע מהגיליון הראשון כי רק כתיבה טובה על נושאים מסעירים תזכה לאמון הקורא.

יאן ונר במשרדי ה"רולינג סטון" בסן פרנציסקו ב-1970 (צילום: AP Photo)
יאן ונר במשרדי ה"רולינג סטון" בסן פרנציסקו ב-1970 (צילום: AP Photo)

ונר יודע שלא ישכחו לו את תמיכתו הפסיבית ברייגניזם ובנשיא הישיש, אבל להגנתו הוא יכול לומר שעבר את העידן המביש ההוא בתוך ענן של אדי וודקה ואבק קוקאין. עובדה שהוא התעשת בזמן הנכון, גייס את המגזין והודיע על תמיכתו בביל קלינטון.

יש לו מיליון וחצי קוראים נאמנים, וכל זמן שיהיה רוקנרול, יהיה "רולינג סטון". שמו של המגזין לקוח מהפתגם: "אבן מתגלגלת אינה אוספת טחב"; גם משמה של להקת הרוק הדומיננטית ביותר בחייו של ונר; וגם משירו הגדול של בוב דילן, "כמו אבן מתגלגלת".

ונר לקח את הרעיון שמגזין מקצועי אחד חייב להיות מופקד על כיסוי שוטף של תרבות הרוקנרול, ובנה אימפריה. יש לו מיליון וחצי קוראים נאמנים, וכל זמן שיהיה רוקנרול, יהיה "רולינג סטון"

ונר לקח את הרעיון שמגזין מקצועי אחד חייב להיות מופקד על כיסוי שוטף של תרבות הרוקנרול ובנה אימפריה. הוא מוציא כעת שלושה מגזינים נוספים: לצעירים, להרפתקנים ולגברים מחויטים היטב. הוא מו"ל גדול של ספרים, הוא מפיק תוכניות טלוויזיה והוא הצליח היכן שנכשלו מגזינים רבים: להחליף דור של קוראים.

עשרות כותבים ועורכים מוכשרים עברו תחת ידיו ותמיד עזבו אותו בטריקת דלת, אבל גם עם חיבה מסוימת. הוא הרגיז אותם, העליב אותם, התעלל בהם, אך הוא ידע גם ללטף. לא לחינם קוראים לו האזרח ונר.

העיתונאי האנטר תומפסון, 1981 (צילום: AP)
העיתונאי האנטר תומפסון, 1981 (צילום: AP)

האנטר תומפסון ופועלו של ונר מונצחים ב"רולינג סטון מגזין", ספר חובה לחובבי עיתונות ורוקנרול, מאת רוברט דרייפר. שני שמות זוכים שם למרב האזכורים: ונר ותומפסון. בין שני הקטבים המנוגדים האלה – העורך השאפתן והכריזמטי ונסיך הניו ז'ורנליזם הפרובוקטיבי – נקרע "רולינג סטון" כבר מהפגישה הראשונה של השניים. זה היה מפגש בין עורך ויזם לבין עיתונאי מבריק, ואלמלא גישתו הליברלית של ונר, לא הייתה מתקיימת הסינתזה הנפלאה ביניהם.

כעת הם חיים כבני זוג גרושים שנפרדו בנימוס ובחריקת שיניים. תומפסון מתבודד בביתו הכפרי בקולורדו; ונר מדלג בין דירתו במנהטן לאחוזתו היוקרתית בסאות'המפטון. ונר אינו מעז להסיר את שמו של תומפסון מרשימת המשתתפים במגזין, למרות שלא כתב בו שנים. הוא אינו מוכן להזיז גם את שמו של ראול דיוק, שם עט פיקטיבי של תומפסון, המופקד על דסק הספורט. מבחינתו של ונר, תומפסון יכול לחזור ולכתוב על מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה.

"רולינג סטון" נקרע בין שני קטבים מנוגדים – בין העורך השאפתן והכריזמטי ונר לבין נסיך הניו ז'ורנליזם הפרובוקטיבי תומפסון. אלמלא גישתו הליברלית של ונר, לא הייתה מתקיימת הסינתזה הנפלאה ביניהם

כחודש לפני בחירות 1992 עשה ונר מעשה פוליטי שלא עשה מאז בחירות 76'. הוא העמיס את וויליאם גריידר, פרשנו הפוליטי של "רולינג סטון", ואת פי. ג'יי. אורורק, יורשו של תומפסון, על מטוסו הפרטי, וטס לליטל רוק, ארקנסו, כדי לראיין את ביל קלינטון בבית הקפה האהוב עליו. להפתעת הכול, הגיח האנטר תומפסון ממחבואו והתייצב לראיון עם קלינטון. כולם שאלו את השאלות החשובות, ונר הודיע על תמיכת עיתונו בקלינטון, ואחר כר נדרשו שלושת העיתונאים לחוות את דעתם באלף מלה כל אחד.

תומפסון ניסח תמיכה חלושה ומהוססת בקלינטון. מאז תמיכתו המהדהדת בג'ימי קרטר, נזהר תומפסון שלא לצאת מגדרו. לא ברור מה נחשב בעיני ונר כהישג גדול יותר לקראת יום חגו: בחירתו של קלינטון או שובו של תומפסון.

Embed from Getty Images

מו"ל המגזינים האמריקאי ומייסד שותף של Rolling Stone, ג'אן ונר (משמאל), והעיתונאי והסופר האנטר תומפסון משוחחים על הבמה במהלך הופעה באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, 18 באפריל 1990. (צילום: Steve Eichner/Getty Images)

הפגישה הראשונה בין השניים במשרדי המערכת הצפופים בסן פרנסיסקו, עוזרת להדגים את רוח הימים ההם. ונר ישב קפוא מאימה בכיסאו, שעה שתומפסון, מצויד בשש פחיות בירה, דיבר משך שעה שלמה תוך שהוא שותה, מעשן בשרשרת, מסיר וחובש, ללא כל סיבה נראית לעין, פאה. הוא דיבר על החזירים השמנים של הממסד, בעוד ונר הביט בו בפה פעור. אחר כך הוציא תומפסון מזרק ענק מכיסו, הרים את חולצתו ונעץ אותו בטבורו.

תומפסון הפך לאלטר אגו הסהרורי והמסומם של ונר. הוא שילב ללא חשבון את הרהורי לבו האלימים עם פיסות מציאות. כאשר גילה כי אד מאסקי, מהמועמדים הדמוקרטים לנשיאות, נוטה לבכי, הוא חיפש הסבר מדעי כימי לתופעה, וקבע כי מאסקי מכור לסם אפריקני נדיר בשם איבוגיין, שקיבל מרופא אליל ברזילאי. בהמשך קרא תומפסון לחיסולם הפיזי של פוליטיקאים, בעיקר נשיאים. שנים מאוחר יותר, קרא לחיסולו הפיזי של ג'ורג' בוש. "צריך לדרוך עליו עד מוות", הייתה ההמלצה החמה שלו לציבור סטודנטים נלהב.

"רולינג סטון" היה בעיקר מגזין לדור אבוד שחיפש בית חם. ונר הוציא מגזין בפורמט גדול שביקש לכסות את כל הראוי לכיסוי במוזיקה. המגזין לא התיימר להגדיר רוקנרול, לא יצא נגדו, לא התעמת אתו: הוא כיסה רוקנרול

* * *

"רולינג סטון" היה בעיקר מגזין לדור אבוד שחיפש בית חם. ונר הוציא מגזין על נייר עיתון, בפורמט גדול, בשחור לבן, שביקש לכסות את כל הראוי לכיסוי במוזיקה. המגזין לא התיימר להגדיר רוקנרול, לא יצא נגדו, לא התעמת אתו: הוא כיסה רוקנרול. כתביו הבכירים ראיינו את את בוב דילן, ג'ון לנון, מיק ג'אגר, ג'ניס ג'ופלין, פיט טאונסנד ואריק קלפטון באותה תחושה של שליחות שיש לעיתונאי שראיין את אנואר סאדאת על יוזמת השלום שלו.

כך הפך ראיון "רולינג סטון" למוסד יוקרתי, המעמת מראיין מוכשר וחקרן במידה עם גיבור רוקנרול גדול מהחיים. המטרה הייתה להקיף כמה שיותר תחומי שיחה, אבל קשה להגיד כי "רולינג סטון" התאכזר אי פעם לאורחיו. שאלות קשות נשאלו אם הייתה לכוכב נטייה להתוודות על התמכרותו להרואין, אבל "רולינג סטון" לא הציק ולא לכלך.

מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס על שערי רולינג סטון, 1975 ו-1989 (צילום: רולינג סטון/ Annie Leibovitz, Albert Watson)
מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס על שערי רולינג סטון, 1975 ו-1989 (צילום: רולינג סטון/ Annie Leibovitz, Albert Watson)

דיברו שם על השפעות מוזיקליות, על שורשים, על רוקנרול, סמים, חיים בדרכים, עם מעט מאוד רכילות אישית ומעט מאוד חשיפה. ונר השתמש במגזין המצליח שלו להתקרב אל אליליו. "רולינג סטון" הוביל את המאבק הציבורי נגד גירושו של לנון מאמריקה, ולנון מעולם לא שכח את ההתגייסות הזו. כאשר היה לו מה לומר לאומה, הוא היה מודיע לוונר ראשון.

כל מי שעבד ב"רולינג סטון" הכיר את החוקים. לא יורדים על ג'אגר, לא פוגעים בלנון, לא לועגים לדילן. אלה היו הקדושים, ופגיעה בהם הייתה חילול הקודש. העורכים הביעו את מחאתם באורח מסודר, אך ונר לא נרתע מלהתווכח איתם ולא הניח להם לשכוח מי הבוס. "רולינג סטון" היה מגזין ליברלי וחופשי, כל זמן שחבריו של המו"ל לא נפגעו.

כל מי שעבד ב"רולינג סטון" הכיר את החוקים. לא יורדים על ג'אגר, לא פוגעים בלנון, לא לועגים לדילן. אלה היו הקדושים, ופגיעה בהם הייתה חילול הקודש

הכיסא החשמלי האמיתי בעיתון היה זה של עורך מדור ביקורת התקליטים, מסיבות מובנות היטב: המדור יכול להרים תקליט או לחסל אותו במחי מקלדת. ביקורת התקליטים הייתה ערוץ הדיאלוג העיקרי בין העיתון למפרסמים, לקוראים, לזמרים, ללהקות ולמפיקים המוזיקליים. חלק ניכר מהתפוצה, מהמודעות ומההכנסות היה תלוי במה שנכתב שם.

ונר היה מו"ל נאור, אך לא נאור מדי. הוא היה מו"ל ערמומי וממולח שידע כיצד לנווט את זרימת התקליטים אל המבקרים השונים, כיצד לחלוק על שיקול דעתו של העורך מבלי לפגוע בו; כיצד לעדן ביקורת נוקבת על ידיד מעולם המוזיקה.

בוב דילן על שערי רולינג סטון, 1978 ו-1984 (צילום: אתר רולינג סטון/Annie Leibovitz, Ken Regan)
בוב דילן על שערי רולינג סטון, 1978 ו-1984 (צילום: אתר רולינג סטון/Annie Leibovitz, Ken Regan)

הנאורות הזו הסתיימה אצל חבורת מקורביו האינטימית. תקליט חדש של דילן, גם בימי השפל הגדול שלו והתקופה הדתית, הלך למבקר שהיה ידוע בחיבתו הגדולה והעיוורת לדילן. אף אחד לא הסתייג מתקליט חדש של ג'ון לנון. הנדריקס, ג'ופלין ומוריסון היו קדושים מוזיקליים; ווונר הגן עליהם כל אימת שמישהו הביא לדפוס פיסת מידע חדשה ומרשיעה על אורחות חייהם.

לזכותו, היה מדור מכתבים למערכת פתוח לרווחה בפני כל השמצה כתובה היטב. כך שהקורא, שהכיר את המגזין האהוב עליו מהשער עד כריכתו האחורית, זכה לקרוא גם דעות נוגדות לעמדת המערכת. על פניו, הקרין המגזין תחושה של חופש ביטוי ומגוון דעות. בפועל, חוץ מאשר בעימותים גדולים שבהם הפסיד לעורכיו, ניהל ונר את המגזין ביד רמה.

"רולינג סטון" הקים דור של מבקרי תקליטים חשובים שהיו הראשונים שכתבו על רוקנרול בשפה חדשה ומתוך הערכה עמוקה למוזיקה. ונר קידם מחלוקות: מוזיקה היא נושא חשוב, היה המוטו שלו, בואו נריב עליה

"רולינג סטון" הקים דור של מבקרי תקליטים חשובים שהיו הראשונים שכתבו על רוקנרול בשפה חדשה ומתוך הערכה עמוקה למוזיקה. בהם היו גרייל מרקוס, ג'ון לנדאו, לנגדון ווינר, ג'ים מילר, פול נלסון, ג'ון מורת'לנר, לסטר בנגס, אד וורד ודייב מארש. ונר קידם מחלוקות: מוזיקה היא נושא חשוב, היה המוטו שלו, בואו נריב עליה.

רלף גליסון, מורו הרוחני של ונר, ומי שייסד אתו את "רולינג סטון", אמר: "אל תנתחו, תיהנו". ונר לא אימץ את המוטו הזה. ב־75', עם צאת "נולד לרוץ" המצוין של ברום ספרינגסטין, יצא מבקר התקליטים לנדאו מכליו וכתב: "ראיתי את העתיד וקוראים לו ברוס ספרינגסטין". זמן קצר לאחר מכן הפך לנדאו למנהלו של ספרינגסטין. בעיה אתית? יאן ונר לא חשב כך. היו לו בעיות אתיות משלו.

ברוס ספרינגסטין על שערי רולינג סטון, 1978 ו-1984 (צילום: רולינג סטון/Aaron Rapoport, Lynn Goldsmith)
ברוס ספרינגסטין על שערי רולינג סטון, 1978 ו-1984 (צילום: רולינג סטון/Aaron Rapoport, Lynn Goldsmith)

כדי להגשים את החלום שלו, חתך ונר כל פינה אפשרית ועיגל כל נורמה אתית. יותר מכול הוא רצה מעמד, כסף, כוח, שררה וחברים במקומות גבוהים. לשם כך חי כמו מלך שעה שלעובדיו לא היה כסף לסיים את החודש. את רשימת המנויים הראשונה שלו גנב ממגזין אחר. הוא שיקר למפרסמים בעניין נתוני התפוצה של המגזין, והכניס לכיסו את כספי המנויים כאשר שכיריו עבדו על הבטחה לעתיד טוב יותר.

"יאן סובל מכישרון סמוי", אמר עליו אחד ממקורביו, "קשה להגדיר את כשרונו המסוים, אבל הוא עשה את 20 השנה האחרונות עם אצבע רטובה מורמת באוויר, והוא חש בשינוי משב הרוח הקטן ביותר לפני כולם".

כדי להגשים את החלום שלו, חתך ונר כל פינה אפשרית ועיגל כל נורמה אתית. יותר מכול הוא רצה מעמד, כסף, כוח, שררה וחברים במקומות גבוהים. לשם כך חי כמו מלך שעה שלעובדיו לא היה כסף לסיים את החודש

"התיאוריה שלי," אומר ג'ון קרול, אחד מעורכי "רולינג סטון" הראשונים, "היא ש'רולינג סטון' הוא סיפור הצלחה מהסיבה ש'פלייבוי' ו'ניו־יורק' הם סיפורי הצלחה. כל אחד מהעיתונים האלה הוא תוצאה של פנטזיה אישית ופרטית של עורכו. יו הפנר רצה להיות פלייבוי, וקליי פלקר רצה לגור ברחובות הטובים של מזרח מנהטן. יאן רצה להיות עם כוכבי רוק. התברר שלכל פנטזיה פרטית כזו, כשהיא עשויה היטב, יש שותפים רבים".

* * *

ב־69' היו ונר והמגזין החדש שלו חלק מהמציאות המוזיקלית החדשה, גורם משפיע ונחשב שאי אפשר להתעלם ממנו. ב־71' היה "רולינג סטון" מה שהיה "אסקווייר" בשנות ה-60': קרקע הגידול לניו־ז'ורנליסטים חדשים כמו תומפסון, דייוויד פלטון, גרובר לואיס, ג'ו אסטרהאז ואחרים. שנתיים לאחר מכן החל המגזין להרוויח כסף. ב־76' הוא עזר לבחור נשיא. ב־89' הייתה החברה האם של המגזין, "סטרייט ארו" מוציאה לאור שווה 250 מיליון דולר, פי 30 אלף משוויה 22 שנה קודם לכן.

ג'ניס ג'ופלין על שערי רולינג סטון, 1970 ו-1976 (צילום: רולינג סטון/Tony Lane, David Gahr)
ג'ניס ג'ופלין על שערי רולינג סטון, 1970 ו-1976 (צילום: רולינג סטון/Tony Lane, David Gahr)

כפי שיאה למגזין שנולד בקיץ האהבה של 67' בסן פרנסיסקו, הפך "רולינג סטון" למתעד של הוריו הרוחניים: המגזין הרעיף אהבה ללא סייגים על הביטלס, דילן, רולינג סטונס, ג'פרסון איירפליין, גרייטפול דד, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס ואחרים. מלחמת וייטנאם התנהלה כבר במלוא עוזה, אבל ונר נשמר מלהכניס את עיתונו אל שטח האש.

עיקר המאמץ השיווקי שלו היה למשוך את תשומת לב הקוראים וחברות התקליטים, וזה לא היה הזמן הנכון מבחינתו לשחק באש פוליטית. "סטון" היה בוודסטוק כשם שהיה באלטמונט ובאוניברסיטת קנט באוהיו, שם הרגו חיילי המשמר הלאומי של ניקסון ארבעה סטודנטים בעת הפגנה. אבל ונר לא הניח לעורכים ולכתבים הצעירים והזועמים שעבדו אצלו, להטות את המגזין שמאלה, עד שלא תהיה לו תקומה.

כפי שיאה למגזין שנולד בקיץ האהבה של 67', הפך "רולינג סטון" למתעד של הוריו הרוחניים והרעיף עליהם אהבה ללא סייגים. מלחמת וייטנאם התנהלה כבר במלוא עוזה, אבל ונר נשמר מלהכניס את עיתונו אל שטח האש

על שלוש שנות ההקמה השקטות יחסית, בכל הנוגע לפוליטיקה, כיפר ונר בשבע שנים נפלאות, מרתקות ומחויבות, ס7'־77'. ונר היה במיטבו. היה לו החזון הנדיר המאפיין עורכים גדולים, לעצום את עיניו ולראות מה יהיו הנושאים שיסעירו את הקורא הממוצע שלו בחודשים הבאים.

השפה הייתה מודרנית, עדכנית, קולחת, לעתים לא תקנית, אך בעיקר מרתקת ומסעירה. באותן שנים חשף המגזין שני סיפורי ענק: חטיפתה של פטי הרסט, נכדתו של איל העיתונות רנדולף הרסט שעברה הסבה למהפכנית, וסיפור מותה של קארן סילקווד, שהדליפה לעיתונות מידע מרשיע על הסדרי בטיחות לקויים בבניית כורים גרעיניים.

פול מקרטני על שער הרולינג סטון, 1970, 1986 ו-1989 (צילום: אתר רולינג סטון/Harry DeZitter, Linda Eastman, Herb Ritts)
פול מקרטני על שער רולינג סטון, 1970, 1986 ו-1989 (צילום: אתר רולינג סטון/Harry DeZitter, Linda Eastman, Herb Ritts)

שנות ה־70' הציבו מול הכוונות של "רולינג סטון" מטרה שמנה אחת אחר השנייה, וה"סטון" ירה בכולן, ללא מורא, ללא משוא פנים. משוא הפנים, כמו גם המורא, באו אחר כך, כאשר שקע המגזין בתוך ביצת הנהנתנות של רייגן ויורשיו. כתם קוקאין לבן וקטן סימן אז את המקום שבו טבעו ונר ו"רולינג סטון". הגרעין הקשה של קוראיו מעולם לא סלח לו על כך.

בעזרת שעריו הגדולים, מיסד המגזין את ישירות האמירה המצולמת ואת חשיבותה בהיגד העיתונאי בכלל. כל ניסיון להגדיר את הצילום המודרני ללא אזכור מכובד של "רולינג סטון" בכלל, ושל אנני ליבוביץ בפרט, הצלמת הראשית שלו משך עשר שנים, יהיה קנטרני וחוטא לאמת.

בעזרת שעריו הגדולים, מיסד המגזין את ישירות האמירה המצולמת ואת חשיבותה בהיגד העיתונאי בכלל. כל ניסיון להגדיר את הצילום המודרני ללא אזכור מכובד של "רולינג סטון" ושל הצלמת אנני ליבוביץ יחטא לאמת

ונר העמיד לרשות צלמיו המתחילים יריעות נייר בגודל שלא היה מקובל עד אז. הטיפוגרפיה הייתה מודרנית ושובת עין, המגזין היה מעוצב בכישרון רב, וכאשר עברו להדפסת צבע, בתחילת שנות ה־70', קם הקאדר הצעיר והמוכשר של צלמי העיתונות האמריקאים.

ליבוביץ, בוגרת המחלקה לצילום של המכון לאמנות של סן פרנסיסקו, שמעה כמו רבים אחרים על הקמתו של המגזין החדש. היא שכנעה את ונר שישלח אותה לניו יורק לצלם את ג'ון לנון, והציגה לו היגיון כלכלי פשוט: צלם ניו יורקי יעלה לו 150 דולר ליום, ואילו היא יכולה לטוס בתעריף מוזל של צעירים, ללון אצל חברים ולאכול על שולחנם. וכך היה.

שער ה"רולינג סטון" המפורסם עם ג'ון לנון ויוקו אונו, שצילמה אנני ליבוביץ' בבוקר ה-8 בדצמבר 1980, שעות ספורות לפני שלנון נרצח (צילום: רולינג סטון)
שער ה"רולינג סטון" המפורסם עם ג'ון לנון ויוקו אונו, שצילמה אנני ליבוביץ בבוקר ה-8 בדצמבר 1980, שעות ספורות לפני שלנון נרצח (צילום: רולינג סטון)

ליבוביץ נתנה ל"רולינג סטון" עשר שנים נפלאות שבהן קידמה במו ידיה את צילום הדיוקן למרכז הבמה העיתונאית. גם היא שילמה את מחירה המלא של ההצלחה, הפכה שתיינית, איבדה עניין ופוקוס, עד שהשתקמה.

כמו כל בוגריה האחרים של האקדמיה לעיתונות על שם ונר, עזבה ליבוביץ ב־83' לטובת "וניטי פייר' המחודש. ונר גמל לה בהשקת הקריירה של דור חדש של צלמים: הרב ריטס, אלברט ווטסון, מתיו רולסטון, הירו, בארון וולמן, דבורה פיינגולד, בוני שיפמן, משה ברכה ואחרים.

ליבוביץ נתנה ל"רולינג סטון" עשר שנים נפלאות שבהן קידמה במו ידיה את צילום הדיוקן למרכז הבמה העיתונאית. גם היא שילמה את מחירה המלא של ההצלחה, הפכה שתיינית, איבדה עניין ופוקוס, עד שהשתקמה

"רולינג סטון" של היום אינו יכול לאפשר פרויקט כמו "המשפחה", משימה צילומית שלקח ריצ'רד אבדון על עצמו ב־76'. משימה זו הייתה חריג ברצף אייקוני פופ ריקניים. "המשפחה" היה ניסיון ייחודי להנציח בשחור לבן אפקטיבי את המחזיקים בעמדות הכוח והשררה בחברה האמריקאית. הנרי קיסינג'ר, רונלד רייגן, ג'רלד פורר, ג'ימי קרטר ואחרים. כולם עמדו שם, כתף אל כתף, בגיליון מיוחד.

* * *

ב־77' הודיע ונר לאנשיו כי החליט להעתיק את מערכת העיתון לניו יורק. רק מי שמבין את העוינות התרבותית הגדולה בין החוף המערבי למזרחי, ובעיקר בין סן־פרנסיסקו לניו יורק, מבין את השבר הבלתי ניתן לאיחוי שסדק את "רולינג סטון". אף אחד, חוץ מוונר עצמו ושותפיו להנהלה, לא רצה במעבר ולא הבין את הגיונו.

דיוויד בואי על שער רולינג סטון, 1976 ו-1984 (צילום: רולינג סטון/Greg Gorman, Steve Schapiro)
דיוויד בואי על שער רולינג סטון, 1976 ו-1984 (צילום: רולינג סטון/Greg Gorman, Steve Schapiro)

משרדי המערכת ברחוב 3 הפכו אמנם קטנים לצוות ולאגו ההולך וגדל של ונר, אבל סן פרנסיסקו הרדיקלית שמרה על גחלת האנטי בעיני כולם כאקט הסופי של הכניעה למסחריות הזוחלת ולהשתקת המצפון החברתי. אבל קליפורניה הייתה קטנה על מידותיו המתרחבות של ונר. זה היה הזמן לפדות את הצלחתו למזומנים אישיים. הוא רצה כעת את הזוהר הניו יורקי, את המסיבות עם הכוכבים, את הפנטהאוז היוקרתי במנהטן ואת בית החוף.

חוץ מזה, טען, תעשיית המוזיקה והפרסום מתנהלת כעת בניו יורק, וראוי לנו להיות ליד נותני לחמנו. אף אחד לא קנה את ההצהרה. זו הייתה תקופה שחורה וקשה בחיי המגזין. ונר לא התכוון לקחת אתו לניו יורק את כל שכיריו. חוץ מאלה שסירבו לעבור בגלל העיקרון, הוא הפתיע אחרים כאשר הציג רשימה ארוכה של "נשארים". זו כבר לא הייתה משפחה. האב נידה וגירש את ילדיו ועזב את הבית.

קליפורניה הייתה קטנה על מידותיו המתרחבות של ונר. זה היה הזמן לפדות את הצלחתו למזומנים אישיים. הוא רצה כעת את הזוהר הניו יורקי, את המסיבות עם הכוכבים, את הפנטהאוז היוקרתי במנהטן ובית החוף

בסוף שנת 81', ארבע שנים אחרי המעבר, לא נשאר במגזין אף כותב או עורך מימי סן פרנסיסקו. בניו יורק השתלטה על המגזין הרוח השטותית של משתתפי תכנית הטלוויזיה "סטרדיי נייט לייב". ג'ון בלושי, דן אקרויד ואחרים, הפכו ידידיו של ונר ומערכת העיתון הפכה לביתם השני. אלה היו ימי היין, השמפניה והקוקאין. "רולינג סטון" היה מעוניין עכשיו בעיקר בעסקי מוזיקה, בפרינס, במדונה, בספרינגסטין ובלהקות חדשות.

מו"לים תמיד מנצחים במאבק על פרצוף עיתונם, אבל כאשר המו"ל הוא גם העורך הראשי, אין מאבק כלל. כעורך זיהה ונר את האינטרס הכלכלי של ונר המו"ל. "רולינג סטון" היה ונשאר דיקטטורה של אדם אחד. לפעמים היא נאורה, כמו בימי קליפורניה העליזים; לפעמים היא חשוכה, כמו בימי ניו יורק. ונר עשה את הבלתי ייאמן. יש לו כעת מיליון מנויים קבועים, רובם היפים מתבגרים שאינם יכולים לנתק את קשריהם עם העיתון מתוך תקווה שהאנטר תומפסון יחזור.

פרינס על שערי רולינג סטון, 1983 ו-1984 (צילום: רולינג סטון/Richard Avedon)
פרינס על שערי רולינג סטון, 1983 ו-1984 (צילום: רולינג סטון/Richard Avedon)

הכסף הגדול מגיע ממכירות בדוכנים (כ-200 אלף עותקים) ומהכנסות גדולות מפרסום: מכוניות, אלכוהול, בשמים, אופנה, סגנון חיים. בימי גדולתו של הפאנק, דחקו בו עורכיו הצעירים לעשות הסבה מרוקנרול קלאסי ישן לגל החדש במוזיקה. ונר נכנע והעניק את השער לכתבה של צ'ארלס יאנג על "אקדחי המין". במקום לדחוף את המכירה לכיוון ה־300 אלף, דרדר הגיליון הבודד הזה את המכירה ל־192 אלף. ונר הבין את הפרינציפ. זו הייתה הפעם האחרונה שבה הגיע הפאנק לשער.

צעירים ממש אינם צאן מרעיתו של ונר. להם יש את MTV. חוץ מזה, טוענים מבקריו, ונר עצמו לא שמע תקליט אחד שיצא אחרי 1975. לכן הוא מקדם ללא בושה את ידידיו הוותיקים: בילי ג'ואל, ארט גרפונקל, פול סיימון, ג'קסון בראון, פיטר וולף, פליטווד מק ואחרים. ונר סוגד לכל מה שקשור בחללים הקדושים של הרוקנרול, והוא לא יחמיץ אף הזדמנות להעלות זיכרונות על ג'ופלין, הנדריקס, מוריסון, לנון ואחרים.

צעירים ממש אינם צאן מרעיתו של ונר. להם יש את MTV. חוץ מזה, טוענים מבקריו, ונר עצמו לא שמע תקליט אחד שיצא אחרי 1975. לכן הוא מקדם ללא בושה את ידידיו הוותיקים וסוגד לכל מה שקשור לקדושים של הרוקנרול

"סטון" היה מגזין שיצר דפוסים של נאמנות קורא, כל מה שמגזין מייחל אליו. היה לו מערך הפצה יעיל בדואר; הייתה לו עלייה מתמדת בדוכנים; ובעיקר – הוא עלה לדיון בפורומים שונים כיוון שהוא שיווק סחורה חמה.

היה לו גם לא מעט מזל לצד הכישרון. לא הייתה לו תחרות אמיתית בתחום עיתונות הרוקנרול. "Crawdaddy" התנוון ונסגר. "Spin" של בוב גוצ'יונה הבן, ניסה לנשוך בעקביו משך שלוש שנים, עד שגוצ'יונה האב ניתק את התזרים וסגר את הירחון שהקים לבנו. גוצ'יונה הצעיר עזב ופתח את "ספין" מחדש, עם משקיעים חדשים, אבל חוץ מעקיצות קטנות, הוא לא הצליח לחבל בתפוצה של ונר.

מייקל ג'קסון על שער רולינג סטון, 1971, 1983 ו-1984 (צילום: רולינג סטון/Henry Diltz, Matthew Rolston, Bonnie Schiffman)
מייקל ג'קסון על שער רולינג סטון, 1971, 1983 ו-1984 (צילום: רולינג סטון/Henry Diltz, Matthew Rolston, Bonnie Schiffman)

ונר הוא היום בן 46. האנטר תומפסון בן 53. החיבור ביניהם – ונר היה העורך היחידי שהצליח לחלץ מתומפסון את הטקסטים שסטודנטים לעיתונות שומרים ליד המיטה – הוליד את אחת השותפויות היצירתיות והמרתקות ביותר בעיתונות האמריקאית.

שניהם עשירים. שניהם מפורסמים. ונר עשיר יותר, עם תאווה גדולה לסגנון החיים של חוג הסילון. תומפסון לעומתו צנוע, אך מפורסם יותר. הוא מרצה אורח מבוקש באוניברסיטאות, לעתים הוא מתגלגל לתוכנית טלוויזיה מזדמנת; שכניו בוודי קריק, קולורדו, מגינים עליו כמו על אתר היסטורי.

החיבור בין ונר לתומפסון הוליד את אחת השותפויות היצירתיות והמרתקות ביותר בעיתונות האמריקאית. הם מייצגים את שני הקצוות המנוגדים של אותו סיפור הצלחה

25 שנה אחרי הקמתו של "רולינג סטון" ושנים רבות אחרי ימי זוהרו, מייצגים ונר ותומפסון את שני הקצוות המנוגדים של אותו סיפור הצלחה. ונר חוגג החודש בחברת כל המי ומי של ניו יורק חצי יובל שלו ושל עיתונו המצליח. תומפסון לא מניח לוונר לגרור אותו למסיבת נובמבר המתמשכת. זה לא בשבילו. הוא נשרף.

"עבדתי עם מיטב העורכים", אמר תומפסון לרוברט דרייפר, הביוגרף של "רולינג סטון", "אבל כאשר יאן ונר עבד, הוא היה הטוב מכולם".

פורסם לראשונה ב"חדשות" 1992

עוד 3,211 מילים
סגירה