סא"ל במילואים רון שכנר, ראש מועצת הר חברון: "הייתה שם ילדה חמודה, בת חמש אני חושב, לבושה בוורוד עם שתי קוקיות, שכיוונה את כל התנועה באזור הקסבה. היא פשוט סימנה להם מי מגיע, ולאן הוא הולך.
"אתה רואה את הילדה הזאת עומדת ומכוונת, מסמנת, ומה אתה עושה? אתה פוגע בה? אתה לא פוגע בה? הילדה הזאת הייתה אחת ההתלבטויות היותר קשות שלי, ובסופו של דבר לא פגענו בה ולא ירינו בה, לא על מנת לפגוע ולא בשום דרך אחרת, אבל אין לי תשובה עד הסוף להגיד לך אם זה היה נכון או לא נכון".
שכנר, מזוקן וחובש כיפה, יושב על כיסא בתוך אלומת אור רכה, האולפן סביבו אפל ושחור. שכנר מדבר אל מראיין הנמצא מאחורי מצלמה. כיתוב לבן צרוב ברקע שחור מוסר את דרגתו של שכנר ואת עיסוקו האזרחי והצבאי.
דווקא שכנר, שעדותו רכה ונוחה לעיכול יחסית, מניח את דילמת האינתיפאדה כולה בחיקו של הצופה בדקות הראשונות של הסרט. הצופה זקוק למספר דקות כדי להבין את המסר הנורא המקופל בדבריו של שכנר
אלה רגעיו הראשונים, האיטיים והרכים יחסית של סרט תיעודי בשם "עדויות". סרט בן 57 דקות המביא את עדותם האישית של 15 חיילים וקצינים המספרים מה עשו ומה ראו באינתיפאדה.
רון שכנר הוא מתנחל בכיר ופעיל בגוש אמונים. הוא לא הגיע לאולפן תחת איומי אקדח, הוא אינו קשור לכיסא, וההתלבטות שלו נמסרה מרצון חופשי ובהכרה מלאה. דווקא שכנר, שעדותו רכה ונוחה לעיכול יחסית, מניח את דילמת האינתיפאדה כולה בחיקו של הצופה בדקות הראשונות של הסרט. הצופה זקוק למספר דקות כדי להבין את המסר הנורא המקופל בדבריו של שכנר.
ילדה פלסטינית אחת, בשמלה ורודה וקוקיות, לא נורתה ונהרגה, כיוון שרון שכנר, אזרח יהודי, התלבט ארוכות. הדברים נמסרים בטון רך, ענייני, רגוע ושקול, אבל הם קשים ובוטים יותר מדבריו של מי שמספר על שבירה שיטתית של ידיים ורגליים.
שכנר איננו יודע עד היום אם עשה נכון או לא בכך שלא ירה בילדה בת חמש עם קוקיות. בקסבה של שכם חיה ילדה בת 12 שחייבת לו את חייה. זה מה שעשתה לנו האינתיפאדה. לכן סרטו של אידו סלע, תסריטאי ובמאי, הוא סרט חובה.
הסרט בא לתקן את הרקורד הנורא של הטלוויזיה הישראלית, שבשנה הראשונה, האלימה והקריטית של האינתיפאדה, הייתה מנועה מלכסות את ההתרחשות החדשותית הגדולה ביותר של השנים האחרונות
"כמעט שאין דפיקות בדלת", אומר זאב עמית, סא"ל במילואים ומג"ד, "זה תמיד עם קת של רובה, ותמיד אתה שומע מייד בכי של איזה ילד קטן ותרנגולות רצות. ההפרעה הזאת של השלווה הביתית הרגה אותי".
שכנר, עמית ואחרים הם העדים המבוגרים. קצינים בדרגת סא"ל, בעלי משפחות, ישראלים שאישיותם השלמה מסוגלת להכיל דקויות, התלבטויות, לקחים מוסריים וחרטה שמבשילה לטראומה. "עדויות" ישודר החודש ובחודשים הבאים בתחנות טלוויזיה באירופה. בישראל הוא יוקרן בסינמטקים.
הסרט בא לתקן את הרקורד הנורא של הטלוויזיה הישראלית, שבשנה הראשונה, האלימה והקריטית של האינתיפאדה, הייתה מנועה מלכסות את ההתרחשות החדשותית הגדולה ביותר של השנים האחרונות, מכיוון שאירועיה לא עלו בקנה אחד עם מדיניות השידור של הליכוד.
"עדויות" לא מעניין בינתיים את הטלוויזיה, אלא אם יגיע יום השנה השישי והוועד המנהל יאשר, והרמטכ"ל יגיב באולפן ונציג יש"ע יבוא לאזן.
אבל מי שיראה, יישב בחושך וישאל את עצמו שאלה קטנה ופשוטה: איפה היינו כשכל זה קרה? כלומר, הרי ידענו ששברו ידיים ורגליים ושהייתה הוראה מפורשת, אבל האמת שלא התקיים דיון עקרוני. למי היה ראש לזה. כי האינתיפאדה, כמו כל טרגדיה שאינה מתרחשת בבית, היא נחלתם של השליחים והנציגים: הפלסטינים, החיילים והמתנחלים.
אחוז קטן מהישראלים בגיל שירות צבאי, סדיר ומילואים, חוו את האינתיפאדה אישית. לכן היה כה קל, גם אם לא מכוון, לדלל את העדויות הספורות שחלחלו לעורף
יש סרטים שנולדים מהאינטלקט. מתסריט, מרעיון גולמי, מהבנה שקורה משהו שחייב בתיעוד. "עדויות" נולד מתוך מצוקה. מצוקתו האישית הקשה של אידו סלע, איש צוות טלוויזיה שראה את אירועי האינתיפאדה בשירות רשתות טלוויזיה אמריקאיות, והיה חוזר הביתה, כמו הלומי אינתיפאדה אחרים, ולא הבין כיצד תל אביב זורמת סביבו מפאב למסעדה, מסרט לים.
אחוז קטן מהישראלים בגיל שירות צבאי, סדיר ומילואים, חוו את האינתיפאדה אישית. לכן היה כה קל, גם אם לא מכוון, לדלל את העדויות הספורות שחלחלו לעורף.
סלע, כמו חברי העמותה שהוקמה סביב הרעיון הטרומי והגולמי לתעד את הצד הישראלי של דיכוי ההתקוממות, עשו את מלאכתה של הטלוויזיה. אוי לנו אם לא היה לנו מישהו כמו סלע וחבריו שלקחו את הזמן והסבלנות להגות את הרעיון, לספר את סיפורם דרך עדויות של חיילים שהיו בשטח, עשו את שעשו, וחזרו הביתה כדי לשכוח.
***
סלע והאנשים שנאספו סביב האובססיה שלו, הבינו שהסיפור גדול וקשה יותר מסך כל המראות התיעודיים שלו. לכן הם הפיקו סרט סטטי, קטן, מינורי ברובו, המורכב מעדויות הנמסרות בישיבה בחדר חשוך. זהו מסמך טלוויזיוני גדול שאין לו אכסניה ישראלית, כי הכבלים מבדרים, ערוץ 2 משתטה והכללית ממלכתית, ומה יגידו ראש הממשלה והרמטכ"ל, ומה פתאום עכשיו.
לא קשה להוכיח שרוב העדים שלך באו מצד שמאל של המפה הפוליטית.
סלע: "שטויות גמורות. רון שכנר, שפותח את הסרט, הוא ממנהיגי גוש אמונים. את העימות עם דעותיו הפוליטיות השארתי מחוץ לסרט. הייתי מעוניין במפגש האנושי שלהם עם האינתיפאדה, שהוא זהה לגבי כולם ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות.
"העמדות הפוליטיות של שכנר אינן נוגעות בבעיה המוסרית של כן לירות או לא לירות בילדה עם קוקיות שעומדת ומכוונת את התנועה".
"הסרט עוסק במחלה ממארת ומדבקת, אותה הוא מנסה לתעד ולהמחיש. אני מדבר על חיידק שנמשך ונמשך ונמשך, ואין מושיע ואין פוצה פה. אז אם תיעוד של המחלה הזאת הוא תיעוד מגמתי, אז הסרט אכן מגמתי"
אי אפשר להגיד על הסרט הזה שהוא לא מגמתי.
"תלוי מה זו מגמה. הסרט עוסק במחלה ממארת ומדבקת, אותה הוא מנסה לתעד ולהמחיש. אני מדבר על חיידק שנמשך ונמשך ונמשך, ואין מושיע ואין פוצה פה. אז אם תיעוד של המחלה הזאת הוא תיעוד מגמתי, אז הסרט אכן מגמתי".
הסרט הוגש לאישור לצנזורה?
"הסרט עבר צנזורה. החומרים שלו עברו צנזורה".
גבי בונויט, פסיכולוג, נותן מבט השמור למטופל שסוף־סוף הבין מה המטפל שלו רוצה ממנו. מתי בן צור, רס"ן במילואים ופסיכולוג קליני, מקצוען של רגשות, אינו מצליח להדביר את המיומנות שלו. הוא מספק שתיקות מחושבות וזע בכיסאו באי נוחות.
"קצין אחד הציע שנזרוק רימון גז לתוך הבית. רימון גז נראה לי סביר. כעבור, אני לא יודע אם זה עשר דקות או חצי שעה, מגיע אמבולנס. יוצא גבר מהבית, עם תינוקת בת שנתיים על הידיים, ואומר שהיא מתה. שהיא נחנקה.
"אני הספקתי לראות שהיא לא ממש מתה, ועברו לי בראש מחשבות מאוד קשות. פשוט דמיינתי את המשך החיים שלי אם התינוקת הזאת באמת מתה. אני הייתי מוכן לירות בעצמי שאישרתי לירות רימון גז".
"קצין אחד הציע שנזרוק רימון גז לתוך הבית. רימון גז נראה לי סביר. כעבור, אני לא יודע אם זה עשר דקות או חצי שעה, מגיע אמבולנס. יוצא גבר מהבית, עם תינוקת בת שנתיים על הידיים, ואומר שהיא מתה"
אידו סלע, כל העדים שלך אמיתיים בעיניך? הם לא מזייפים?
"אנשים לא היו עוברים את מספרי העריכה אם לא היו משדרים אותנטיות של מצב נפשי שאני מחפש, שלדעתי הוא טוטלי. אתה שולח אנשים לתוך שטח שיש בו קרינה רדיואקטיבית והם חוזרים נגועים".
אבל מי כמו בן צור יודע מה דרוש ממנו כאשר הוא נכנס לכיסא של המטופל.
"אני הוצאתי אותם מתוך הריק שבו הם חיים, שם אין להם במה להיאחז כלל, ונתתי להם לספר את הסיפור האישי שלהם. אני לא איש קולנוע משכמו ומעלה, אני מישהו שהגיע לסרט הזה עם חוויות אישיות קשות וביקש להתמודד עם ההכחשה".
היו עדים שלדעתך זייפו פה ושם?
"השאלה מהי ההגדרה של זיוף".
זיוף זה שאם היית רוצה ממני עכשיו מונולוג של איש מיוסר, שעמדותיו הפוליטיות והמוסריות מכתיבות את התנהגותו, הייתי נותן לך את זה.
"זו שאלה מתחומו של הצופה".
אני מצפה ממך להיות הפוליגרף של הסרט.
"אם אני הפוליגרף, אני חושב שמי שמדבר על ילדה בסמטה, על רימון גז, על מעצרים, מעביר תחושה אותנטית".
***
כדי להגיע למראה ולמבנה של סרטו, צפה סלע בכמה סרטים המשתייכים לאותו ז'אנר טלוויזיוני. אחד מהם היה סרט של אמנסטי על עינויים. סרט של עדים שיושבים גם הם בתוך חלל חשוך ועונים לשאלות טריבונל שנמצא מחוץ לתמונה.
שטרייכמן, מג"ד מילואים, תועד בסרט חדשות של "ויזניוז" בתקרית עם עיתונאים ישראלים. משתולל ומאיים בנשק דרוך וטעון ניסה שטרייכמן למנוע את כיסוי המהומות, כשהוא מכריז על האזור כשטח צבאי סגור
בסוף הסרט ההוא מגלה הצופה שהמראיינים הם המעונים עצמם. סלע גם ראה את הסרט האמריקאי על עדויות החיילים האמריקאים שהשתתפו בטבח מי ליי בווייטנאם. השנה מציינים באמריקה (ובווייטנאם) 25 שנה לטבח. מי ליי הוא דימוי שמיש וזמין. חיילים שאיבדו צלם אנוש וטבחו באוכלוסייה אזרחית.
יש בסרט עדים שראו יותר מדי סרטים, שיודעים בצורה בולטת למדי מה הסרט רוצה מהם, גיורא שטרייכמן למשל.
"שטרייכמן הוא האבא של רועי שטרייכמן, שגם הוא משתתף בסרט. את רועי שטרייכמן אתה כן קונה?"
יותר מאשר את אביו.
"רועי הוא בן אדם אהוב. אבל רועי נתפס בלשונו בסמנטיקה שמתאימה לדור האינתיפאדה, שסותרת לחלוטין את הסמנטיקה של שפת אביו, שהיא שפת הפלמ"ח. בכל הדקויות האלה אתה יכול למצוא מטען תרבותי ונפשי שלם.
"אני אתן לך ציטוט מרועי: 'הוא נהרג סתם, כי הוא לא הבין את נוהלי הפתיחה באש, כי נתוני הפתיחה שלו היו גרועים'. ככה הוא אומר כאשר הוא מתאר את אותו פלסטיני, שבעצם היה משוגע, שהם ירו בו בגב, שחתכו לו את האינפוזיה בכוונה, כי חבל על הזמן.
הדברים הגיעו לידי כך ששטרייכמן, שנאמר עליו שהוא איש שלום עכשיו, כיוון קנה של נשק אוטומטי דרוך לראשו של שלמה ערד, מי שהיה צלם "ניוזוויק" בארץ, ואיים לירות בו אם לא יעזוב את האזור
"הוא השתמש בטרמינולוגיה צבאית מזעזעת יותר מהשפה של אביו, אבל זה לא יכול לקבוע את דעתך האם הוא באמת פגוע מהאינתיפאדה או לא".
שטרייכמן, מג"ד מילואים, תועד בסרט חדשות של "ויזניוז" בתקרית עם עיתונאים ישראלים. משתולל ומאיים בנשק דרוך וטעון ניסה שטרייכמן למנוע את כיסוי המהומות מצלמי העיתונות, כשהוא מכריז על האזור כשטח צבאי סגור.
הדברים הגיעו לידי כך ששטרייכמן, שנאמר עליו שהוא איש שלום עכשיו, כיוון קנה של נשק אוטומטי דרוך לראשו של שלמה ערד, מי שהיה צלם "ניוזוויק" בארץ, ואיים לירות בו אם לא יעזוב את האזור.
שטרייכמן השתולל, העיף מצלמות, איים בנשק, עד שנרגע ופרק את נשקו. רק במזל לא הסתיים האירוע ההוא באסון. ערד, קצין בדרגת רב־סרן, הגיש לדובר צה"ל קובלנה, שטופלה בלך ושוב חובבני ונמרח.
הטלוויזיה הישראלית קיבלה את הקלטת של "ויזניוז", אבל סירבה לשדר אותה בטענה שאין היא יכולה לשדר חומר של רשתות זרות
הטלוויזיה הישראלית קיבלה את הקלטת של "ויזניוז", אבל סירבה לשדר אותה בטענה שאין היא יכולה לשדר חומר של רשתות זרות. שטרייכמן הודח בהמשך מפיקוד על גדודו, ניסה לפנות לערד ולהתנצל מספר פעמים, אך ערד הפגוע העדיף לא ליצור מגע. אידו סלע הציע לערד למסור את עדותו לסרט, אך ערד סירב.
סגן רועי שטרייכמן, בנו של גיורא שטרייכמן, היה קצין בדובדבן. יחסית לאמינותו הגבוהה של הסרט ברוב חלקיו, יש משהו חורק ומוזר בעדויות האב והבן שטרייכמן. כל אחד מהם מבין בדרכו את הצורך במסירת עדות מהממת ככל האפשר, אבל בניגוד לעדים שקטים וחזקים אחרים, השטרייכמנים נותנים פרשנות מעט מלודרמטית.
אלמלא הפרשנות התיאטרלית והיצירתית של השניים, היה קל יותר לצופה להתחבר למהות ולא להישאר תקוע עם תחושה של חזרה גנרלית לסדרת טלוויזיה דרמטית על וייטנאם.
גיורא שטרייכמן: "כל מקום שהיו בו מכות, או הכאה, או ירי, הירי נעשה רק על ידי אישית. לא ירה חייל אצלי בגדוד על בן אדם. רק המג"ד. ואני יריתי ב־21 איש ברובה טוטו". המראיין: "כמה?" שטרייכמן: "21. עכשיו, אני בראש שלי הכנסתי לעצמי שכל אחד מת, כי כולם נשכבו".
בהמשך העדות מתברר שההרוג היה חולה נפש שהשתחרר אותו יום מביה"ח וכלל לא הבין למה נקלע. אלא שלמרות האפקט הדרמטי של אב ובנו שעשו את אותה מלאכת שיטור קשה, יש משהו מקומם בעדותם
רועי שטרייכמן מספר על תקרית שבה נורה ונפצע קשה עובר אורח שנקלע לנוהל עצירת חשוד. "הכדור יצא כאן (שטרייכמן מצביע על הצוואר). פשוט כל זה היה חור אחד גדול (מקיף באצבע את אזור עצם הבריח).
"ביקשתי פינוי, התאג"ד של הגדוד התברבר בתוך הכפר, הגיע אחרי 45 דקות. בינתיים החובש שלי עבד עליו, הכניס לו שתי אינפוזיות בשתי הידיים. הגיע התאג"ד, ירדו עם המספריים, חתכו לו את שתי האינפוזיות בטעות. טוב, אני כבר הבנתי שהרבה אין לי מה לעשות שם, שהבן אדם הזה כבר שילם בחייו".
בהמשך העדות מתברר שההרוג היה חולה נפש שהשתחרר אותו יום מבית החולים וכלל לא הבין למה נקלע. אלא שלמרות האפקט הדרמטי כל כך של אב ובנו שעשו את אותה מלאכת שיטור קשה, יש משהו מקומם ומעורר תרעומת בעדותם. ג'ק ניקולסון וטום קרוז לא היו מגישים את זה טוב ומשכנע יותר מהשטרייכמנים.
***
זאב עמית, שניכר בו שהוא עדיין מעכל כל רגע וכל כדור, מוסר עדות קשה לא פחות, אך אמינה קצת יותר.
"היו הרבה רגעים באינתיפאדה שהרגשתי כמו צייד. הייתי מוסמך פלסטיק. אתה עומד עם הטלסקופ ומותר לך לירות על רעול פנים שאתה מזהה אותו שהוא זורק בקבוק או משהו. יריתי פלסטיק. אם תגיד לי עכשיו, קח רובה ותירה באיילה, לא אעשה את זה. ואני כן עשיתי את זה לבן אדם. ואם הבן שלי ישאל אותי איך עשיתי את זה, מה אני יכול לענות?"
תחושת בדידות – מה נספר לילדים על מה שעשינו במלחמה – היא מוטיב מוכר ונדוש. אבל בהקשר כה לא הרואי, יש לה עוצמה. "עדויות" נובע ממצוקה שאפפה את כולם: את העדים, את היורים, את המכים ואת המתעדים
תחושת בדידות – מה נספר לילדים על מה שעשינו במלחמה – היא מוטיב מוכר ונדוש. אבל בהקשר כה לא הרואי, יש לה עוצמה. "עדויות" נובע ממצוקה שאפפה את כולם: את העדים, את היורים, את המכים ואת המתעדים. בעיקר היא מאפיינת את הקיבעון האישי הקשה של אידו סלע.
"לפני יומיים הראיתי את הסרט לחברה טובה שלי שדחיתי אותה לאורך כל העבודה. רציתי להראות לה את זה גמור. היא אומרת לי: אידו, אני משותקת. אמרתי לה: למה? היא אומרת לי: עכשיו אני מבינה למה אורי בא שלוש שנים בוכה הביתה ולא הצלחתי לדבר איתו.
"במשך כל הזמן שכיסיתי את האינתיפאדה הייתה לי תחושת בדידות, שאנשים מסרבים לשמוע אותי. הייתי בא הביתה והייתי מוצא אצלי אגרסיות לא מוכרות. אתה מוצא את עצמך צועק על האישה שלך, על הילדה שלך. אמרו לי שאני אובססיבי ואני כל הזמן עם הידיים על הצוואר ואומר: חבר'ה, אני מתחנן אליכם, תבינו מה קורה שם.
"איך אסביר לך מה הלך שם בהתחלה. עד כמה היו כולם מבוהלים ואלימים. ראינו מכות בעזה, חיילים תפסו עצור, חבטו בו, זרקו אותו על הכביש. אנחנו מצלמים ועשרה חיילים מתנפלים עלינו, חונקים אותי, מפילים אותי לכביש, בועטים, שוברים את המצלמה וגוררים אותנו למגרש חנייה.
"ובתחושה שאני לא מצליח לפענח עד היום, אני שולף את תעודת הקצין שלי ואני זוכר את הקול שלי מתחנן ואומר: חבר'ה, אני קצין בצבא שלכם, מה אתם עושים? והם מרביצים לי ודורכים על התעודה"
"ובתחושה שאני לא מצליח לפענח עד היום, אני שולף את תעודת הקצין שלי ואני זוכר את הקול שלי מתחנן ואומר: חבר'ה, אני קצין בצבא שלכם, מה אתם עושים? והם מרביצים לי ודורכים על התעודה.
"יומיים אחרי זה אני עומד ליד יורם ברקאי, צלם CBS, שצילם חיילי גולני מכים חשוד בסרט ששודר בכל העולם. ויש שם מח"ט גולני שאני מכיר, שמאחורי הכתף שלו שוכבים ארבעה פצועים על הכביש, ואני שואל אותו מה קורה, והוא אומר, שום דבר, יש איזה תקרית בצד השני של העיר".
שני סרטי ארכיון משולבים ב"עדויות". שניהם ידועים לשמצה. שניהם לא שודרו בטלוויזיה הישראלית בזמן אמת. שניהם תועדו בידי צלמים ישראלים שעבדו בשירות רשתות טלוויזיה זרות. הסרט הקשה בין השניים הוא אירוע ההתעללות האכזרית והנמשכת לנצח של סמל שגיא הרפז וחבריו, שמצאו דרך מקורית לבצע את פקודת שר הביטחון יצחק רבין לשבור ידיים ורגליים.
על ג'בל חשוף, מול המצלמה, כששני חשודים מוטלים כפותים לרגליהם, מנסה מיטב הנוער לשבור את ידיהם של החשודים. זה לא בדיוק הולך להם, כי איזה חייל ישראלי יודע ממש כיצד שוברים באורח כירורגי יד של אדם.
הם גוהרים על החשודים, מסובבים את ידיהם לאחור, מחזיקים אותם, מרימים אבן גדולה ובמכות שאינן חזקות דיין, פעם אחר פעם, באורח רשלני ונפשע, הם מנסים לרסק את מרפקו של אחד החשודים
הם גוהרים על החשודים, מסובבים את ידיהם לאחור, מחזיקים אותם, מרימים אבן גדולה ובמכות שאינן חזקות דיין, פעם אחר פעם, באורח רשלני ונפשע, הם מנסים לרסק את מרפקו של אחד החשודים.
הקטע האכזרי המתועב הזה נראה כמו נצח, כיוון שהצופה נלחם כל הזמן בתחושות הקבס ושאט הנפש שעולות בו. זה הקטע שמחלץ מאיתנו אמירות על נאצים ושואה. שגיא הרפז, שנשפט על האירוע הזה, התייצב לפני סלע והוא מוסר את עדותו תוך שהוא מביט במסך טלוויזיה עליו משודר קטע ההכאה.
"מה יש לראות פה אני לא מבין", אומר הרפז למצלמה, "פה אתה חייב לתת כמה מכות. כי הם מתחצפים. אנחנו ממלאים הוראות. אז רק שברנו להם את הידיים, כדי שלא נצטרך לסחוב אותם על הגב למטה. בא אחד למשפט שלי ואמר שזה דומה לנאצים. בן אדם עושה מעצמו צחוק. זה בן אדם שלא קרא על השואה מספיק לדעת באמת מי היו הנאצים".
"מאות אנשים היו כמוהו", אומר סלע, "אבל לשגיא יש את החינניות של לידר, חינניות זוועתית. הוא לא הכי נורא. פעם קראו לי לראות חומר נורא מרמאללה, וזה אחרי שאני כבר חודשיים בשטח רואה דברים קשים, ועמדתי מול המסך ובכיתי".
"אנחנו ממלאים הוראות. אז רק שברנו להם את הידיים, כדי שלא נצטרך לסחוב אותם על הגב למטה. בא אחד למשפט שלי ואמר שזה דומה לנאצים. בן אדם עושה מעצמו צחוק"
אתה רגיש יותר מאחרים, או פחות ציני?
"הבנתי שאני רואה כאן משהו זוועתי וידעתי שאני בורג בתוך מכונה אלקטרונית שמעבירה את המראות האלה ל־40 מיליון צופים בכל העולם. רק ההורים והחברים שלי לא רואים את זה. דוד שלי, ניצול שואה באמריקה, רואה את זה, ואצלי בבית לא יודעים במה מדובר כי הטלוויזיה הישראלית לא משדרת. בערב אנחנו רואים את בני ליס מראה צמיגים בוערים".
הסרט איננו היסטורי במובן שהוא מתעד שלב מסוים באינתיפאדה שכבר נגמר?
"אני חרד מהדרך הכל כך פשוטה שאתה מעלה את השאלה. אני חש כמוך שרבים נוטים להניח שזה נגמר".
אולי למרות הייסורים הבנת שאתה במקצוע של העברת אינפורמציה אפקטיבית ועשית את הסרט כשילוב של הכרת המציאות הקשה עם יכולת שיווק טובה?
"אולי אני מחצין פה קצת את הייסורים והסבל. בגלל הדברים האלה קיבצתי סביבי אנשים שיאזנו את הדברים האישיים שלי, ושדרכם מצאתי פילטרים לעיבוד נתונים ולעיבוד תחושות".
באיזה שלב של הסרט החלטת שלא יהיה בו אף פלסטיני?
"מההתחלה. אני חושב שאת הסרט על הפלסטינים צריכים לעשות פלסטינים".
***
רמי, סמל בגבעתי, בצילום תקריב, עם דמעות בעיניים: "אולי זה חוסר האונים או תחושת הבדידות והפניית העורף של כל מי שכאילו כרוך בנושא הזה סביבך. כשאותי ישאלו הילדים שלי מה עשית בצבא, אני לא אהיה גאה במה שעשיתי כי אני לא הרגתי מחבלים ולא נלחמתי במלחמה. אני נתתי מכות ורדפתי אחרי ילדים בסמטאות".
יש סרטים תיעודיים שכוחם בתמצותה של מציאות היסטורית ובהצגתה בהווה. יש סרטים תיעודיים שמתעדים את ההווה תוך כדי התרחשותו. "עדויות" הוא סרט כזה, כי האינתיפאדה, כפי שהתפכחנו לאחרונה, לא נגמרה אלא רק שינתה צורה. לכן "עדויות" הוא סרט חובה.
"כשאותי ישאלו הילדים שלי מה עשית בצבא, אני לא אהיה גאה במה שעשיתי כי אני לא הרגתי מחבלים ולא נלחמתי במלחמה. אני נתתי מכות ורדפתי אחרי ילדים בסמטאות"
הסרט לא טוען שמסתובבים בקרבנו חיילי אינתיפאדה שהם המתים החיים של מלחמה שאף אחד לא רצה בה. הדימוי הווייטנאמי גדול עלינו במקצת. "עדויות" טוען שעשינו דברים איומים, שלא מצאנו בתוכנו את היושר והמוסר האישיים לסרב פקודה, ששברנו את העצמות שהורו לנו לשבור.
מעשה שהופך אותנו לעם ככל העמים. ודאי לא נאצים, לא בהכרח קלגסים דרום־אמריקאים מפלוגות מוות, אבל בעיקר עם שיש בתוכו מכסה לא קטנה של רשעים וסדיסטים שחיכו להזדמנות. אידו סלע וחבריו מאמינים שלראות זה להאמין ולהבין, ולכן הם עשו את "עדויות".
זה עצוב שבכל אירוע משמעותי בחיינו מתגלגל הכדור לפתחה של הטלוויזיה הישראלית, אבל זה בדיוק הרגע שתחנת רוממה, שלרוב אינה עונה, חייבת להשמיע קול.
פרסום לראשונה ב"חדשות", 1993.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם