בכל לילה, אבי סטיין בן ה-5 היה שוכב במיטה ומתפלל:

"אלוהים, אני עומד לישון עכשיו, ואני נראה כמו בן. אני מתחנן בפניך, כשאקום בבוקר אני רוצה להיות בת. אני יודע שאתה יכול לעשות הכל, וששום דבר לא קשה לך מדי, אז בבקשה, אני בת, למה אני לא יכול להיראות כמו בת קטנה ויפה?"

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

סטיין, היום בת 27, כותבת על התפילה הזו בספר הזיכרונות שלה שיצא לאחרונה, Becoming Eve: My Journey for Ultra-Orthodox Rabbi to Transgender Woman ("להפוך לחוה: המסע שלי מרב חרדי לאישה טנרסג'נדרית").

הספר מספק לקוראים מבט כן על ילדות עם המגדר הלא נכון באחת מהחברות עם ההפרדה המגדרית המחמירה ביותר בעולם. יתרה מכך, הספר הוא אישה שסוף-סוף מסוגלת לאמץ את היהדות בתנאים שלה.

סטיין, שנולדה וגדלה בקהילה חסידית בוויליאמסבורג, ניו יורק, היא צאצאית ישירה של הבעל שם טוב. הוריה קיוו שהילד השישי שלהם יהפוך לרב דגול. הם גם חשבו שהילד השישי שלהם היה בן. אבל סטיין ידעה שהמצב שונה.

היא כותבת על כך שבגיל 3 בכתה לאורך התספורת שהותירה אותה עם פאות, איך כשהגיעה לגיל 6 כבר לא הייתה יכולה לשחק או לדבר עם ילדות איתן חלמה לשחק בבובות ולהחליף מכתביות ורודות של הלו קיטי – ביידיש, כמובן.

במקביל להתבגרות שלה והפיכתה לאדם מופנם יותר ויותר, היא חיפשה נחמה ותשובות באמונה שלה – אך שתי המטרות היו חמקמקות ממה שחשבה.

היא כותבת על כך שבגיל 3 בכתה לאורך התספורת שהותירה אותה עם פאות, איך כשהגיעה לגיל 6 כבר לא הייתה יכולה לשחק או לדבר עם ילדות איתן חלמה לשחק בבובות ולהחליף מכתביות של הלו קיטי – ביידיש

אחד החלקים החזקים ביותר בספר מתאר כיצד סטיין בת ה-18 פגשה אישה איתה הייתה אמורה להתחתן ואיך היא ידעה שהיא "תמיד רצתה להיות כמותה. לא היא, בדיוק, אבל רציתי להיות האישה – רציתי להיות הרעיה".

הספר של סטיין מתאר את הדיכאון הממוטט שהגיע עם הניסיון להדחיק את האני האמיתי שלה, ואיך קיוותה שאולי אחרי הנישואים "התחושות ייעלמו באורח פלא. אני משערת שזו הייתה הגרסה שלי ל'להתפלל עד שההומוסקסואליות תצא מהגוף', אבל זה היה יותר 'להתפלל עד שהבת תצא מהגוף'".

רוב הספר עוסק בתקופה שקדמה לתהליך השינוי של סטיין: היא הוסמכה כרב אורתודוקסי ב-2011, והקוראים מגלים כי היא התגרשה מרעייתה, לאחר שנולד להם בן. את הקהילה החסידית היא עזבה בעזרת ארגון Footsteps.

אבי סטיין מדברת על טרנסג'נדריות בכנס באוקלנד, קליפורניה (צילום: יקטרינה אפימובה)

פעילה בולטת של הקהילה הגאה

היום, היא פעילה בולטת של קהילת הלהט"ב ודוברת מבוקשת באוניברסיטאות, בתי כנסת ומרכזים קהילתיים, לאחר שנבחרה על ידי ה-Jewish Week כאחת מ-"36 מתחת ל-36" יהודים אשר עושים שינוי מסביב לעולם.

שוחחתי איתה על תחומים רבים בחייה – מלבד הבן שלה, שנותר מחוץ לתחום.

הופעת במספר מגזינים, כולל צילומים פרובוקטיביים במיוחד ל-Vouge. 

"בכתבה הזו השתמשו בצילום שלי במכנסיים קצרים וחזייה. הרעיון היה להציג אופנה של נשים שעזבו את הקהילה האורתודוקסית. הצילומים נערכו 4-5 שעות, ולקראת הסוף הצלם אמר שהוא רוצה שהם יהיו יותר פרובוקטיביים. הסכמתי.

"אם הייתה עוד תמונה צנועה שלי, הרבה פחות אנשים היו מתעניינים בכתבה. הצילום משך את תשומת הלב של האנשים וזה מה שאנחנו, הפעילים, צריכים.

"אני לא נאיבית. אני יודעת שהתמונה הזו מחפיצה במידה מסוימת, אבל השיעור הראשון של אקטיביזם הוא שכדי להעביר את המסר, עלייך ללכוד את תשומת הלב של האנשים. חייבים ליצור רעש כדי לגרום לאנשים להקשיב לך.

"לפעמים אנחנו צריכים לעשות דברים לא אידאליים, אם אנחנו רוצים להביא שינוי. וכשזה מגיע לאופנה, קצת החפצה עוזרת להשיג את המטרה".

בספר את כותבת גם על איפור. את מאמינה שנשים חייבות להתאפר? 

"בהתחלה, היו צלמים שרצו לצלם אותי מתאפרת. זה עניין עם נשים באופן כללי, אבל ספציפית עם נשים טרנסיות. כולם רוצים לראות אישה טרנסית מתאפרת. לקח לי זמן עד שהתחלתי להגיד לא. זה לא רק עניין של החפצה, זה גם להגיד 'היי, תראו, היא אישה כי היא מתאפרת'. זה לא נכון בכל כך הרבה היבטים.

"אני אוהבת איפור, אבל לא כל אישה מתאפרת, ואיפור לא הופך אותך לאישה. אני אוהבת את זה וזה מעצים במידה מסוימת. זה יפה כי זו הבחירה שלי".

אנגלית שפה קשה

מה היית חושבת לפני הרבה שנים, אם מישהו היה אומר לך שתערכי הרצאות ברחבי ארצות הברית והעולם, ותשתתפי במחאות פוליטיות?

"מעולם לא חשבתי שאופיע בפני קהל אחרי שעזבתי את הקהילה שבה גדלתי. לא חשבתי שמישהו ירצה לשמוע את הסיפור שלי, ולא דמיינתי שתהיה לי במה שכזו.

"כשפרסמתי את סיפור היציאה שלי בבלוג שלי, היו לו כמה מאות צפיות. לא חשבתי שזה עומד להיות כזה עניין גדול. עשיתי את זה בעיקר משום שחודשיים אחרי שיצאתי מול החברים ויצאתי מול ההורים שלי, השתעממתי מהצורך לצאת בתור אישה שוב ושוב מול אנשים. אז חשבתי שאכתוב בלוג, כולם יקראו אותו, ונוכל להמשיך הלאה. זה לא מה שקרה. הפוסט הפך לוויראלי וזה היה מדהים.

עטיפת הספר "Becoming Eve" (צילום: טוואני בניסטר)

"היום, אני מרגישה מאוד בנוח עם דיבור בפומבי. בהתחלה, הקושי הגדול ביותר שלי היה מעבר לאנגלית. אנגלית היא השפה השלישית או הרביעית שלי, אם את מחשיבה ארמית. גם היה לי קצת פחד במה בפעמים הראשונות בהן דיברתי מול קהל, במיוחד קהל גדול. היום כבר יצא לי לדבר מול קהל של המונים, כמו בצעדת הנשים של 2019. לפעמים אני מתגעגעת לאדרנלין שהיה זורם לי בדם כשהייתי עומדת לדבר. היום אני מרגישה שאני אהיה בחרדה רק אם אובמה יהיה בקהל".

את כותבת על חלק מהשטויות שעשית בישיבה. ככל שזה משעשע לקרוא עליהן, ברור גם שזו הייתה יותר מליצנות של בני נוער.

"הכנסתי את הסיפורים האלו לספר מכמה סיבות. לדעתי, אנשים חושבים שאין מרד נעורים בקהילה החסידית. אז הסיפורים מראים שהייתי פשוט נער טיפוסי שאהב לעשות צרות. היה לי יועץ בישיבה שקרא לי 'המורד הכשר'.

"בנוסף, לעשות דברים שגרמו לצרות הייתה הדרך שלי להרגיש, 'עכשיו לא רק אני בצרות אלא כולם בצרות. זה לא שאני לא מתאים, אלא כולם לא מתאימים'.

"היה לי דחף לקחת את מה שהרגשתי מבפנים ולשים אותו בחוץ, בעולם. התחושה הזו הייתה 'אני לא שייכת כי אני בת, ואני רוצה שכולם יידעו על זה'".

באחד הקטעים הרגשיים ביותר בספר, את נזכרת באהבה הראשונה שלך, חזקי, והרגע בו אמרת לו, "הנפש שלי מחוברת לשלך". למה לא "אני אוהב/ת אותך"? 

"אני זוכרת כשהיינו יושבים ביער ומתכרבלים, והייתה לי תחושה כזו של רצון להגיד משהו. רציתי להגיד 'אני מחבבת את האדם הזה, אני רוצה לגעת בו, אני רוצה לבלות איתו זמן'. הרגשתי שאני מנסה לגרור את המילים מהפה שלי.

"כשאת רוצה להגיד משהו אבל אין לך את המילים לכך, זה כמו עינוי. כילד, היו דברים מסוימים שלא היה מותר לי להביע. רציתי לקבור אותם ופשוט לחיות את החיים. היו תחושות מיניות ודברים שהרגשתי בנוגע למגדר שלא יכולתי להביע.

"כשנתקלתי בפעם הראשונה במילה טרנסג'נדר, התחלתי לבכות. התרגלתי לרעיון שיש דברים מסוימים שאני לא יכולה לעשות כלום בקשר אליהם – כמו שלעולם לא אוכל לעבור שינוי – ואז המילים והשפה הראו לי שטעיתי. זה הציל אותי".

אבי סטיין יושבת בבית כנסת לראיון לאתר אינטרנט (צילום: צילום מסך, יוטיוב)

נתק משפחתי

נכון לעכשיו, את לא במערכת יחסים עם ההורים שלך, ו-10 מתוך 12 האחים שלך לא מדברים איתך. למרות זאת, אין טיפת מרירות בספר שלך. בחלקו הגדול את מתארת את הבית שלך כמקום אוהב, חם, בטוח ונעים.

"הרבה ספרים שנכתבו על הקהילה החסידית נופלים לאחת משתי מלכודות: הם הופכים אותה לאקזוטית מדי, או עושים לה דמוניזציה. באופן ברור, עבורי, החלקים השליליים של התבגרות בתור חסיד גדולים יותר מהחלקים החיוביים. ובכל זאת, היה חשוב לי להתמקד בחלקים הטובים. אמא שלי היא בשלנית מדהימה, היינו חוגגים חגים בצורה יפהפייה, והיו לנו חיי משפחה נהדרים.

"כשנתקלתי בפעם הראשונה במילה טרנסג'נדר, התחלתי לבכות. התרגלתי לרעיון שיש דברים מסוימים שאני לא יכולה לעשות כלום בקשר אליהם – כמו שלעולם לא אוכל לעבור שינוי – וזה הציל אותי"

"על אף שכעת, כאשר אני נזכרת בעבר, ואת יכולה לצטט אותי, אני חושבת שאבא שלי היה מנוול. הוא לא עשה כלום בבית. הוא מעולם לא החליף חיתול, ואני חושבת שהוא לא יודע להכין טוסט. אפילו לפני שאמא שלי נכנסה לצירים היא הכינה לו ארוחות והקפיאה אותן. יש לו 13 ילדים והוא לא עשה כלום.

"אבל אמא שלי היא באמת אמא. כשהייתי בתכנית הכנה לקולג', אמא שלי התנגדה לכך בתוקף, אבל תמיד השאירה לי ארוחת ערב כשחזרתי הביתה.

"גם היום, אני יודעת ממספר אנשים במשפחה שלי שאם זה היה תלוי באמא שלי, היא עדיין הייתה בקשר איתי. אמא שלי היא מלאך".

כתבת כי "אמונה עיוורת היא יפה עבור מי שמחזיק סב, אבל איבדתי אותה בגיל 12 ולעולם לא קיבלתי אותה חזרה". מה את חושבת על אמונה היום?

"עזבתי את האמונה כשעזבתי את הקהילה החסידית. אני לא מאמינה בכלום היום. יש דברים פשוטים שאני מבינה ודברים שאני לא מבינה.

"באשר ליהדות, היו זמנים שבהם הרגשתי שאני לא רוצה שום קשר אליה, ואז הבנתי שיש כל כך הרבה חלקים יפים שאני יכולה ליהנות מהם. אני חושבת שהיהדות כוללת כמה מסרים חשובים ומדהימים. אני רואה יהודים היום, במיוחד יהודים פרוגרסיביים, בתור כוח שעושה הרבה דברים טובים. זה מאוד חשוב לי".

Now I think I will be expecting a cake with my face on it (aka, book cover) at every book event ????‍♀️????

Thank you @JCCAtlanta and @mjccabookfest for an amazing welcome! pic.twitter.com/g5kT1OVGTf

— Abby Stein (@AbbyChavaStein) November 16, 2019

אווירה אנטי-ציונית

מה חשבת על ישראל כצעיר חסידי, והאם הדעה שלך עליה שונה כיום? 

"זה מסובך. בחסידות אין כמעט מקום לדעה אישית, ויש אווירה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית. הסאטמרים מאמינים כי לא צריכה להיות מדינת ישראל, נקודה.  עם זאת, גם האנטי-ציונים הכי גדולים מביניהם, קראו לה 'ארץ הקודש'.

"בזמן שהתחלתי להתבגר, התחלתי להטיל ספק בכך, והבטחתי לעצמי שאהיה סופר-ציונית, בלי להבין מה זה אומר בדיוק. כיום יש לי זיקה גדולה לישראל, ואני מרגישה מאוד מחוברת אליה. סב-סבתי קבורה בהר הזיתים, למדתי שם בעבר במשך מספר סמסטרים בקיץ, ויש לי הרבה קרובי משפחה שם.

"אבא שלי לא עשה כלום בבית. אפילו לפני שאמא שלי נכנסה לצירים היא הכינה לו ארוחות והקפיאה אותן. יש לו 13 ילדים והוא לא עשה כלום. אם זה היה תלוי באמא שלי, היא הייתה בקשר איתי. אמא שלי היא מלאך"

"עם זאת, אנחנו צריכות לדבר על הבעיות. אני לא יכולה לדבר על הצד הפלסטיני משום שאני לא פלסטינית, אבל לפלסטינים יש זכות לגור שם. יש מקום לכולם. אני גם חושבת שאם הקיום של ישראל תלוי בעליונות צבאית, היא לא תשרוד.

"אז אני מעורבת בפעילות של J Street ו-IfNotNow.

"אבל באשר ל-BDS, אני פשוט לא יכולה להבין את רוב מה שהם עושים – זה פוגע במטרה, ויותר מדי ממה שהם עושים נוגע לדה-לגיטימציה לישראל".