"האזרח קיין" בן 72 ומככב עדיין ברוב רשימות הסרטים הגדולים של כל הזמנים ובצדק. זהו משל שנון ואמיץ המסופר בשפה קולנועית פורצת דרך שהמציא צעיר בן 24. היו לאורסון וולס סרטים טובים יותר, אבל אין סיבה דחופה להפוך כרגע סדרי עולם.
במבחן אחד "האזרח קיין" אינו עומד: למרות שהיינו רוצים שיחשבו עלינו אחרת, קשה לבקר את יצירת המופת של וולס פעמים רבות. יש סרטים שנולדו לצפייה חוזרת. "האזרח קיין" אינו אחד מהם. האמירה אינה פרובוקטיבית ואין לאנשי AFI סיבה לשכור מחסל.
לפני שנתיים רכשתי בהתכוונות גדולה את גרסת הבלו-ריי המרשימה שציינה שבעים ל"אזרח", הכרזתי על סופשבוע-וולס והקפתי את הכורסה בתופינים. הכל במארז היה נהדר, כולל "האמברסונים המופלאים" של וולס והשלל התיעודי, אבל מהשוט של קסאנדו בהריסותיה, ידעתי שאין כוח בעולם שיביא אותי אל סוף הסרט.
זה לא הגול העצמי של הספוילר (מונח שגור מדי שמיצה את עצמו מזמן), העובדה שמצפייה קודמת אנחנו יודעים מהו "רוזבאד". לא זוויות הצילום הנמוכות, עומק הפוקוס, הקסם שהוא וולס המזקין מול המצלמה עד מותו וגם לא החללים הגדולים והמהדהדים בריקנות של הטירה בה ספונים וולס וזמרת האופרה הצווחנית שבה נקשר גורלו בסוף חייו.
בצפייה חוזרת לצופים שאינם תיאורטיקנים של קולנוע, הסרט גורר רגליו, מסגיר את תפריו, כורע תחת נטל הפומפוזיות של וולס הצעיר, אבל בעיקר הוא נטול מתגים, גימיקים, קריצות קטנות וכיפים גדולים. וולס רצה לשנות את הקולנוע והצליח. אך הוא עשה זאת ללא חוש הומור וללא אירוניה עצמית.
בכל שקשור לצפייה חוזרת, טוני סקוט מוצלח בהרבה מאורסון וולס. "היום הארוך ביותר" הוא ללא ספק הסרט המושקע והשאפתני ביותר על הפלישה לנורמנדי, אבל הוא אינו סרט שנועד לנישואים יציבים. ב"מצילים את טוראי ראיין" של ספילברג שחוזר לאותה טריטוריה, ניתן לצפות ללא הפוגה. אפילו "פרל הרבור" הנחות למדי של מייקל ביי, נוח יותר לביקור חוזר מ"היום הארוך ביותר".
בצפייה חוזרת לצופים שאינם תיאורטיקנים של קולנוע, "האזרח קיין" גורר רגליו, מסגיר את תפריו וכורע תחת נטל הפומפוזיות של וולס הצעיר, אבל בעיקר הוא נטול מתגים, גימיקים, קריצות קטנות וכיפים גדולים
לפני שגיחה משפחתית לבית הקולנוע עלתה בערך פי ארבע מצפייה ביתית בבלו-ריי באיכות טובה, נועד עקרון האספנות של סרטים (מה שהאמריקאים קוראים own it) להתקיים בכבוד לצד ספרים ותקליטים. בקניית ספר ותקליט מקופלת האמירה שמוצרי התרבות הללו נועדו ליותר משימוש חד-פעמי. האלבומים שהגדירו אותנו ואת העדפתנו והעובדה שאנו יודעים את כל המלים ואת סולו הגיטרה, נשחקו עד דק.
שנים רבות לא חשבו על סרטים במונחים כאלה בעיקר משום שהקולנוע הביתי טרם נולד. הסטרימינג ונטפליקס ריסקו את המוסכמות העבשות ההן, אבל גם בבית שמנוי על נטפליקס, אני מעדיף לרכוש סרטים ולא להשאיל. סרטים מושאלים צריך להחזיר ואת הסרטים שאני קונה אני רוצה לראות כאשר הרוח נחה עלי.
אין לי הסבר אינטליגנטי משכנע לעובדה ש"פארק היורה" דומה עבורי להנחת תפילין. אין כאן ציווי אלוקי (כולל עבור מי שספילברג הוא אלוהים בעיניהם) אבל כל פעם שאני נופל על "פארק היורה" בטלוויזיה, וזה קורה כמה פעמים בשבוע או חמש פעמים ביום, אני צופה בו מהמקום שבו נכנסתי. זו אינה צפייה דרוכה וסקרנית. זה יותר כמו להתענג על גבינה שאכלתי מאה פעמים בעבר.
למרות שטחים מתים ונפילות מתח, הסרט מלא ידיות, מתגים, קודים מוצפנים ובעיקר המפגש המרעיש עם הדינוזאורים, ששוללים ממני את חופש הבחירה. יש סרטים שקיומם ונגישותם הופכות אותי לבן ערובה. בני טוען שישישים כמוני שגדלו במציאות שבה שילמנו על כל סרט שראינו ולקחנו שני אוטובוסים להגיע אליו, אינם יכולים לוותר על החוויה החינמית של ריבוי הערוצים וההיצע. אין לי ספק שהוא צודק.
בכל פעם שאני נופל על "פארק היורה" בטלוויזיה, וזה קורה כמה פעמים בשבוע או חמש פעמים ביום, אני צופה בו מהמקום שבו נכנסתי. זה כמו להתענג על גבינה שאכלתי מאה פעמים בעבר
אני מודה שחלק מהסרטים שיופיעו ברשימת הצפייה שלי, הפכו ברבות השנים והקרב הנואש על חפירות התרבות שלי, לסרטים "שלי". אם יגאל סרנה כתב באחד מימי הזיכרון ל"חדשות" שהוא מתגעגע לקרוא 4,000 מילה של מיברג על סם פקינפה, כנראה שבתת ההכרה הוא כבל אותי לפקינפה. אין מישהו שהייתי רוצה להיות כבול אליו יותר מפקינפה, אבל זה מצב קלאסי של האצילות מחייבת.
באותה מידה נכבלתי לקופולה, אבל אינני טוען שאני קורבן של הזולת. ב"הסנדק 2" וב"אפוקליפסה עכשיו" (לא בקלות) אשמח לצפות שוב ושוב, אבל לא ב"השיחה", "מועדון הכותנה" ואחרים. ב"מוריד הגשם" אצפה שוב לא משום שזה סרט גדול אלא שזה אחד העיבודים המוצלחים לג'ון גרישם ומשום מה זה סרט שאינני מצליח לזכור את סופו המורכב.
אם תטיחו בי שהסרטים המופיעים בהמשך אינם יצירות המופת של הקולנוע ואין בהם סרט זר אחד, אשיב לכם: כן, אבל. נכון שתאגידי ברוס וויליס ("מת לחיות"), מאט דיימון (ג'ייסון בורן), טום קרוז ("משימה בלתי אפשרית"), דניאל קרייג (ג'יימס בונד), ג'ורג' קלוני ("דני אושן"), ג'ון וויין וקלינט איסטווד (מערבונים) נולדו לרוץ, אבל לצידם קיימים סרטים רבים שכוחם בזניחותם או בתחושה האינטימית של ההכרות איתם, בחזקת זה הסוד שלי.
מלתעות: גרסת הבלו-ריי החדשה גורמת לצופה תחושה שצפה בעבר בסרט שהבריח נופשים מהמים דרך שמשה קדמית מלוכלכת של מכונית אחרי נסיעה מחוף-אל-חוף. יחסית לסרט שיהיה בן 40 עוד שנתיים, "מלתעות" הוא סרט האימה האולטימטיבי ומוצר מהפנט במינון המדויק של מרכיביו וההוכחה שלפני שאלוהים הורה לו לטפל בנושאים "חשובים" היה ספילברג במאי שידע לפנק את הצופה.
ד"ר סטריינג'לאב: מסעו הסאטירי של סטנלי קובריק אל לב המאפליה הגרעינית היה מצמרר יותר ב-1964, אבל פיטר סלרס בשלושה תפקידים גאוניים, סלים פיקנס שירד מהסוס ועלה על הפצצה וג'ורג' סי. סקוט בחזרה גנרלית ל"פאטון", שותפים לפנס-קסם חד-פעמי שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים.
יחסית לסרט שיהיה בן 40 עוד שנתיים, "מלתעות" הוא סרט האימה האולטימטיבי ומוצר מהפנט – וההוכחה שלפני שאלוהים הורה לו לטפל בנושאים "חשובים" היה ספילברג במאי שידע לפנק את הצופה
החשוד המיידי: כמו בבושקה מתפרקת, סרט הפשע החכם הזה הוא מפץ קולנועי נדיר שבו חברו תסריטאי, במאי ושחקנים בכימיה נהדרת כדי לצייר קווים לדמותו של הרשע המושלם. גם בצפייה העשירית אתה מגלה רמז חשוב שהחמצת בצפייה הקודמת.
המשימה: אילו הייתי צופה במותחן הפעולה האלמוני הזה בפעם ראשונה ערב יום השנה ה-40 למלחמת יום כיפור, מן הסתם שהיה כובש אותי בגלל איידן קווין שצועק "שיזדיינו גולדה ומשה דיין!". אבל אני צופה בו כמעט 20 שנה והמרדף אחרי קרלוס עם בן קינגסלי כאיש מוסד ודונלד סאטרלנד כאיש CIA, אינו עוזב את הגרון לרגע.
השליח ממנצ'וריה: הסרט שהיה אוטופי ב-1962 היה נבואי שנה לאחר מכן, מה שגרם לפרנק סינטרה המשחק בו ומי שהיה בעל הזכויות, לגנוז אותו עד שהד ההתנקשויות הפוליטיות באמריקה שכח. בתפקיד המתנקש האנטיפט שעבר שטיפת מוח כחייל בשבי הקוריאני, לורנס הארווי נותן את תפקיד חייו כמו גם אנג'לה לנסברי כאמו המכשפה שואפת השררה.
הוואלס האחרון: גם ההכרה המאוחרת שסרט הרוק המיתולוגי הזה של סקורסזה אינו הסרט הטוב ביותר על רוקנרול, אינה גורעת מאיכות התיעוד של הלהקה הטובה ביותר באמריקה. חבורת המוזיקאים הנכנסת ויוצאת מהרפרטואר הנדיר של "הלהקה" מרימה את הרף, אבל הגעגוע לריצ'רד מנואל, ריק דאנקו וליבון הלם המתים, הופך את הסרט לאנדרטת זיכרון.
הסרט "השליח ממנצ'וריה" שהיה אוטופי ב-1962 היה נבואי שנה לאחר מכן, מה שגרם לפרנק סינטרה המשחק בו ומי שהיה בעל הזכויות, לגנוז אותו עד שהד ההתנקשויות הפוליטיות באמריקה שכך
מלכה אפריקאית: אחרי שהרג את הפיל, התפנה ג'ון יוסטון לביים את המפרי בוגרט וקתרין הפברן בהרפתקה כובשת על ספינת דיג מתפוררת השורדת אשדות מים לבנים בדרכה לאגם ויקטוריה ולהשלמת משימתה. העימות ההתנהגותי והמיני בין רווקה מזדקנת וימאי שיכור מניע את הסרט ללא הפוגה.
הסערה המושלמת: לינדה גרינלאו, הסקיפרית של "ליזי בורדן", היא שכנה במיין ש"סערה מושלמת" שינה את חייה מדייגת לאימפריה. הסיפור האמיתי על תנאים מטאורולוגיים שהבשילו לסערה של פעם בחיים, נשאר חרוט בתודעה של דייגי ניו-אינגלנד והגרסה הקולנועית שלו היא מפגש מרתק בין שחקנים שהסרט שינה את הקריירה שלהם ובין אפקטים מיוחדים שגורמים למיכל מים גדול להיראות כמו אוקיינוס סוער.
משחקי ריגול: מאמץ קל עוזר להתגבר על הליהוק של רוברט רדפורד ולהתרכז בכישרון הסיפורי והקינטי של טוני סקוט זצ"ל, המדלג ברגל קלה ובוטחת ממפקדת ה-CIA בלנגלי, לביירות, ברלין ואתרים שנראים כמו וייטנאם וסין. סקוט הוא אמן הצפייה החוזרת מכיוון שסרטיו מתרוצצים על המסך בעריכה קופצנית וקו העלילה תוקפני ומהפנט חזותית.
ארמגדון: הסרט שניצח בתחרות "הנשיא מצטער להכריז על סוף העולם" והמפואר שבהם, הוא הוכחה שמייקל ביי לא נולד עם פגיעה מוחית. עם ברוס וויליס, בן אפלק, בילי בוב ת'ורנטון, ליב טיילר ואחרים, "ארמגדון" מצליח להיות מגוחך ומרתק בו בזמן ונחשב בעיני רבים לטעם אסור שצופים בו מאוחר בלילה כשכולם ישנים. רכבת שדים שאינה עוצרת.
מאמץ קל עוזר להתגבר על הליהוק ב"משחקי ריגול" ולהתרכז בכישרון הסיפורי והקינטי של טוני סקוט, אמן הצפייה החוזרת, מכיוון שסרטיו מתרוצצים על המסך בעריכה קופצנית וקו העלילה תוקפני ומהפנט חזותית
שלום ולא להתראות: דוברי אמת וחובבי שנות ה-70' נאלצים להודות שהזמן שחלף לא היטיב עם כל סרטיו של רוברט אלטמן. גרסת אלטמן לספרו של ריימונד צ'נדלר עם אליוט גולד בתפקיד פיליפ מארלו, הוא אחד הנידחים והמוצלחים של הבמאי רב המוניטין. לצד הברקות ליהוק, סטרלינג היידן, נינה ואן פאלאנט ומרק ריידל ותעוזה בהתמודדות עם ספרו הטוב ביותר של צ'נדלר, הדיבור המרובד ופס הקול המוזיקלי עובדים נפלא.
כל אנשי הנשיא: בדרך כלל מנסים לשכנע אותנו שקשה לצפות בסרטים שאת סופם אנחנו יודעים. זה לא נכון בכלל וב"כל אנשי הנשיא" בפרט. הסרט המספר את הפלתו של הנשיא ניקסון בידי העיתונות בהנהגת ה"וושינגטון פוסט" פוסע בנתיב כבוש, אבל פרימת הקאבראפ, עקב בצד אגודל, נשמת אפה של עיתונות טובה, מרתק כל פעם מחדש. אולי משום שהטובים מנצחים.
הצוות המובחר: במלאת 30 שנה לאפוס החלל של פיליפ קאופמן תראה אור בזמן הקרוב גרסת בלו-ריי חדשה של הסרט. "הצוות המובחר" הוא אחד מסרטי האנסמבל האמריקאים הטובים ביותר וסם שפרד, דניס קווייד, סקוט גלן, אד האריס ואחרים היו צעירים, יפים ומוכשרים. סיפורה של תכנית החלל האמריקאית ששמה אדם על הירח תוך עשר שנים, התחנן לבמאי מוכשר ולכותב כמו טום וולף שעל ספרו מבוסס הסרט.
התמוטטות: ההתרסקות הכלכלית באמריקה בשנים האחרונות הניבה סרטים מעטים שעסקו בוול סטריט, בחברות מתמוטטות ופיטורי עובדים. "התמוטטות" תחום במסגרת זמן של שעות מעטות ומצליח להיות מרתק, אנושי, מפחיד ומצחיק במקביל, נשען על תסריט מצוין והרכב שחקנים חד-פעמי המעניק לקווין ספייסי, סטנלי טוצ'י, ג'רמי איירונס, דמי מור ואחרים, הזדמנות למתוח שרירים ולמגנט את הצופה למה שקורה כאשר אחד ועוד אחד אינם שניים.
ההתרסקות הכלכלית באמריקה הניבה סרטים מעטים שעסקו בוול סטריט, בחברות מתמוטטות ופיטורי עובדים. "התמוטטות" תחום במסגרת זמן של שעות מעטות ומצליח להיות מרתק, אנושי, מפחיד ומצחיק במקביל
על הכוונת: הקבעון האמריקאי לנשק בכלל ורובי צלפים בפרט, מעוגן בהיסטוריה אלימה ובוב לי סווגר, גיבור ספריו הפופולריים של סטיבן הנטר, נמצא בראש הרשימה. למרות שלקח לי שנים רבות להתרגל למרק וולברג, כאן בתפקיד החייל לשעבר ואחד הצלפים הטובים ביבשת, הוא סוחב בקלות אתלטית סרט שמפלס הרשע בו סוטה, עלילתו הפכפכה והמפרט הבליסטי מרשים.
בוליט: בלש ועיר מתחרים על התפקיד הראשי, אבל כאשר העיר היא סאן פרנציסקו והבלש הוא סטיב מקווין, נהנה הבלש מיתרון יחסי. אולי משום שהוא לובש סוודרים שהעיר אינה יכולה. קלסיקון הפעולה שהגדיר ב-1968 את מרדף המכוניות בעיר הגבעות ממוקד בסיפור קטן שניתן לכתוב על ביצה וכוחו בסגנון, בהגשה וריכוז הקוליות של מקווין, השחקן שגנב סרטים בהרמת גבות ובלחיצה על דוושת הדלק.
פסק דין: רוב סרטיו של סידני לומט המנוח מזמינים צפיות חוזרות, אבל המותחן המשפטי עם פול ניומן בדיוק ברגע המדויק שכל איכויותיו חברו יחדיו, הוא הבולט שבהם. למרות שתוצאות המשפט שניומן משחק בו עורך דין שיכור המנהל תביעת נזיקין נגד הכנסייה ידועות, הדרך הנפתלת אל פסק הדין נשכחת בין צפייה לצפייה. בתמיכת ג'ק וורדן, שרלוט רמפלינג וג'יימס מייסון שהפך את האנפוף הבריטי לאמנות, רקם לומט סרט לנצח.
פארגו: בימים בהם אנחנו מתבשרים על סדרת טלוויזיה בשם "פארגו" בכיכוב בילי-בוב ת'ורנטון, קשה לשכוח את המקור. לא כל סרטיהם של האחים כהן מזמינים צפיות חוזרות, אבל "פארגו" שב ומעורר עניין משום שהוא יותר מעלילה טובה מלוהקת בתבונה. הסרט מפגיש את הצופה עם אקלים וסגנון חיים קיצוני שתושביו ממוצא סקנדינבי אינם מתרגשים בקלות ואינם יוצאים מכליהם. מרחבי השלג האינסופיים והפסיכופטים החוצים אותם, שובי עין כמו השוטרת הפותרת את הפשע.
לא כל סרטי האחים כהן מזמינים צפייה חוזרת, אבל "פארגו" שב ומעורר עניין, כי הוא יותר מעלילה טובה מלוהקת בתבונה. מרחבי השלג האינסופיים והפסיכופטים החוצים אותם שובי עין כמו השוטרת הפותרת את הפשע
פט גארט ובילי הנער: צעיר מ"חבורת הפראים" בארבע שנים ומבוסס על סיפור אמיתי רב גרסאות, המערבון שנהנה מפס-קול מאת בוב דילן שגם משחק בו בתפקיד חנווני, אפשר לסם פקינפה להשליך לתוכו את שלל הדימויים, הערכים, הדיאלוגים והשחקנים שנותרו באמתחתו. אחד מתפקידיו הטובים של ג'יימס קובורן והזדמנות לצפות שוב בקוביות בבטנו של קריס קריסטופרסון, אבל לא היה נחשב ללא גסיסתו המתוזמנת ל"נוקש על שערי גן עדן", של סלים פיקנס בזרועותיה של קטי חוארדו.
Flashpoint: סרט לא קל להשגה אבל שווה את המאמץ בגלל שבימים אלה הכל מוביל לרצח קנדי. קריס קריסטופרסון וטריט וויליאמס הם שוטרי גבול טקסס-מכסיקו שהמערכת מתכוונת להחליפם באמצעי התרעה אלקטרוניים. במהלך החפירה להתקנת האמצעים הם מגלים ג'יפ, רובה צלפים וים של כסף. השאר לא סוטה ממה שאתם יכולים לכתוב בעצמכם, אבל הסוף מפתיע והסרט מזוקק לתמצית אלימה על רקע פוליטי.
Dinner Rush: סרטי מאפיה קלאסיים מכילים בדרך כלל התייחסות רחבה למדי לעניינים גסטרונומיים; סרטי אוכל אינם בהכרח סרטים על מאפיה. Dinner Rush מתרחש במרחב קלסטרופובי של מסעדה איטלקית קטנה שהאב הוא בעל הבית ובנו הוא השף. דני איילו, האב, נסחט על ידי שני גומבאס זניחים המנסים לנשל אותו מהמסעדה באמצעות הצעה שאינו אמור לסרב לה. בערב שבו מגיעים מבקרת מסעדות ביצ'ית וסוחר אמנות עם פמליה של אמנים לוהטים, מגיעה דרמת ההשתלטות לסופה. סרט חכם שאינו מוותר על האוכל לטובת אלימות.
פורסם לראשונה במעריב, 2013
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם