זה היה שבוע מזעזע במוזיקה. וורן היינס ודרק טראקס, שניים מהגיטריסטים הטובים בעולם, הכריזו במשותף על עזיבתם את "האחים אולמן". מי שמכיר אותי יודע שאני מעדיף טיפול-שורש ללא הרדמה מאשר ידיעה מרה כזאת. וזאת כאשר גרג אולמן קלט יפה את הכבד השני שלו והקופסה הרטרוספקטיבית של דוויין, אחיו המבוגר והמת המכונה Skydog ואשר לזכרו נכתב האפוס הדרומי Free Bird, נמכרת כמו לחמניות חמות.

טראקס רוצה להתמסר ללהקתו "טדסקי-טראקס בנד", גם משום שסוזן טדסקי היא אשתו וגם משום שהלהקה תפסה גרוב נהדר. היינס רוצה לחלק את זמנו בין קריירת סולו ובין להקתו Govn't Mule.

סיבותיהם לגיטימיות ונטולות עוינות, אבל בעידן שבו להקות בעלות מעמד היסטורי מאבדות את יכולתן להמשיך ולהתקיים בשל הקברים המחליפים את החברים, היו "האחים" הרגע לפני האחרון של הטבח בליטל ביג הורן שבו קרקפו הלקוטה סו את מחלפותיו הבלונדיניות של גנרל ג'ורג' קסטר.

וורן היינס ודרק טראקס הכריזו במשותף על עזיבתם את "האחים אולמן", ובכך סימנו את סופה של הלהקה שהייתה פס הקול של חיי. לא, לא הביטלס. הביטלס פעלו כעשור בלבד ולא הוציאו לאור אלבום לייב אחד

משמעותה של הקפליה המרה הזאת, שהקדנציה השנתית של האולמנים – שבועיים בחודש מרץ כל שנה ב"ביקון" בניו יורק – היא כנראה האחרונה. בעיקר משום שהופעות מחווה שונות לגרג אולמן והיעדר אמונה מצידי ביכולתו למצוא תחליף לשני הגיטריסטים הנהדרים הללו שהגיעו לסינרגיה נפלאה, מסמנות את סופה של הלהקה שהייתה פס הקול של חיי. לא, לא הביטלס. הביטלס פעלו כעשור בלבד, חלקו וכחני ומריר ולא הוציאו לאור אלבום אחד בהופעה חיה.

דרק טראקס (משמאל) וּוורן היינס מלהקת The Brothers מופיעים במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, ביום שלישי, 15 באפריל 2025 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)

ההחלטה האנינה להפסיק את ההופעות החיות ב-1966, החלטה שהתקבלה באמריקה אחרי קונצרט ירוד במיוחד מבחינה טכנית שבו טענו הביטלס כי לא הצליחו לשמוע את עצמם, הייתה סוג של פינוק שגם הוא פרם את הסיבה להיות. מהי להקת רוק שאינה חשה את הצורך לגבות ממעריציה את הדיבידנדים של המיית המון סוער אחרי האקורד הראשון.

מנגנון ההשמדה העצמית של הביטלס היה בנוי בתוך הצלחתם. הם לא בערו באש היוקדת שהיא סימנה של כל להקת רוק גדולה. מה ששב ומחזק את האמירה שהביטלס – למרות כישרונם העילאי – היו מבחינת המבנה הנפשי יותר טרמולוס מאשר רולינג סטונס.

מנגנון ההשמדה העצמית של הביטלס היה בנוי בתוך הצלחתם. הם לא בערו באש היוקדת שהיא סימנה של כל להקת רוק גדולה. מהי להקת רוק שאינה חשה את הצורך בהמיית המון סוער אחרי האקורד הראשון?

גם סרטם החדש של האחים כהן, Inside Llewyn Davis, אינו מסב לי קורת רוח. אני מבין שעל פי דרך חשיבתם העובדה שכמו בוב דילן, גם הם ממינסוטה, מקנה להם זכות לעסוק בתקופה שבה דילן הרים את הפולק מאשפתות בגריניץ' וילג' וגייס לשם כך את החשודים הרגילים.

אבל האחים כהן החמיצו לטעמי. חיקוי, לפעמים, הוא לא יותר מסוג של חנופה. גם מגלומניה. עוד הסרט מוקרן בבתי קולנוע והאחים העמידו מופע מוזיקלי טלוויזיוני התומך בסרט וארוך כמוהו. היינו כבר בסרט הזה עם Brother, where art thou? של הכהנים וקצת נמאס מהשטיקים המגלומניים שלהם.

הביטלס, מקדימה משמאל: פול מקרתני, ג'ורג' האריסון, ג'ון לנון וברקע על התופים רינגו סטאר, בהופעה ב"המופע של אד סאליבן" בניו יורק, 9 בפברואר 1964 (צילום: AP Photo)

החדשות הרעות באמת הן המופע שישודר ב-9 בפברואר ברשת CBS לציון 50 שנה לפלישת הביטלס לאמריקה ב-7 בפברואר 1964. המופע לא שודר ב-7 בגלל הסופרבול. יש גבול עד כמה מוכנים האמריקאים להקריב לטובת הבריטים. הביטלס היא אחת הלהקות הבולטות בקטגוריית לעולם לא ישובו עוד. זה מצער ושובר לב אבל למדנו לחיות עם זה.

אין דרך לומר את זה מבלי לצאת מכוער, אבל טובים ההולכים ראשונה. להקה ששכלה את ג'ון לנון וג'ורג' הריסון ונשארה עם רינגו סטאר ופול מקרתני, היא להקה שחילקו לה קלפים רעים.

הביטלס אחת מהלהקות הבולטות בקטגוריית 'לעולם לא ישובו עוד'. זה מצער ושובר לב, אבל למדנו לחיות עם זה. להקה ששכלה את ג'ון לנון וג'ורג' הריסון ונשארה עם רינגו סטאר ופול מקרתני, היא להקה שקיבלה קלפים רעים

לרינגו אין לי דבר חוץ ממלים חמות. באנתולוגיה של הביטלס הוא התגלה כדבר הרהוט, המשעשע והמצחיק ביותר והיה חף מנפיחות עצמית ותחושת אני ואפסי עוד. הוא מתופף טוב, מחבר שירים גרוע וזמר מזעזע, אבל החיים באור הזרקורים לא פגמו באנושיותו. הוא הפגין את זה ב"מופע למען ג'ורג'", קונצרט הזיכרון להריסון שבו בלטו צניעותו ואהבתו למנוח.

מקרתני לעומתו, מביא לי את הג'ננה. הוא מוזמן להמשיך בניתוחים פלסטיים עד שיראה כמו עובר שיכול לחזור לרחם, אבל אני חושש שלאובססיה הזאת יש מחיר כבד בתפישת המציאות. שיערו הערמוני, פרצופו המגוהץ למשעי וההתנהגות המתיילדת שהפסיקה להיות משעשעת ב-1964, עובדים נגדו טרם שהוא פותח את פיו לשיר.

הביטלס, משמאל: ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר ופול מקרתני, מגיעים לליברפול, אנגליה, 10 ביולי 1964 (צילום: AP Photo)

גם בנושא השירה שלו סוער ויכוח; אני גורס שהשנים נתנו גם בו את אותותיהן, הוא כבר לא בן 64, וניסיונותיו לגעת ברגיסטרים העליונים שפעם היו רשומים על שמו, אינם עולים יפה כבר שנים.

כדי לקדם את האשליה הקולית הזאת הקיף עצמו מקרתני בחבורת נגנים שהם גם זמרים טובים, שאינם משים מצידו. כוחם האמיתי הוא ביכולתם להשתלב עם מקרתני כאשר הוא זקוק לתמיכה, באופן שאינו מסגיר את התעלול לאוזניים לא מיומנות.

כדי לקדם את האשליה הקולית שלו הקיף עצמו מקרתני בחבורת נגנים-זמרים טובים שאינם משים מצידו, וכוחם האמיתי הוא ביכולתם להשתלב עם מקרתני באופן שאינו מסגיר את התעלול לאוזניים לא מיומנות

מקרתני חתום על כמה מהשירים הנהדרים בתולדות הפופ, למרות שלנון היה מוכן לחנוק אותו למוות עם אובלדי-אובלדה. אין מצב שסטאר ומקרתני ייצרו הרמוניה קולית ומדובר במאמץ הפקתי ניכר כדי להוציא אותם טוב מגרסאות עדכניות ל"עם מעט עזרה מידידי" ו"היי ג'וד".

יהיו קליפים רבים מסדרת ההופעות של הביטלס אצל אד סאליבן ו-13 פרפורמרים שונים יבצעו שירים של הביטלס. ביניהם: ג'ון מאייר וקית' אורבן ישירו Don't let me down; אלישיה קיז וג'ון לג'נד את Let it be; ג'ו וולש וג'ף לין ישירו את Something והיוריתמיקס יחברו לטובת The fool on the hill. מקרתני ישיר לבדו חמישה שירים, סטאר שלושה ושניים ביחד.

פול מקרתני בהופעה בניו ג'רזי, 11 בספטמבר 2017 (צילום: Brent N. Clarke/Invision/AP)

* * *

הבעיה עם כתבות כמו זאת שאינך יכול לצאת מהן טוב. אני כותב על הביטלס מהיום שלמדתי לכתוב והם חדלו להתקיים ב-1970, שבה הייתי בן 16.

מאז אנחנו מגלגלים התייחסות מחודשת לאותם שירים, לאותם עימותים אידיאולוגיים וכספיים, לשמועות הנעות בלולאות נעולות (לא מעניין אותי מה עשה לנון עם בריאן אפשטיין), ומתגייסים מדי פעם למטס הצדעה נוכח היגד יצירתי ראוי כמו האנתולוגיה, הוצאתם המחודשת של האלבומים בסטריאו, או נאספים לכובד ראש הכרחי עם הירצחו של לנון ומותו של הריסון.

הפרידות הללו היו קשות והוציאו את הרוח ממפרשי החלום לשוב ולראות את הארבעה שבים לאולפן הקלטות. מה שמשאיר אותנו עם הצורך לנסח אמירה ביארצייטים שנקבעו עבורנו ונחוגים מבלי להתייעץ איתנו.

אני כותב על הביטלס מהיום שלמדתי לכתוב והם חדלו להתקיים ב-1970, שבה הייתי בן 16. מה שמשאיר אותנו עם הצורך לנסח אמירה ביארצייטים שנקבעו עבורנו ונחוגים מבלי להתייעץ איתנו

למרות שאני זוכר כל צרחה, כל טלטול ראש וכל ויץ, שבתי וצפיתי בסדרת ההופעות של הביטלס ב"מופע של אד סאליבן", שנתן להם במה שבוע אחר שבוע במהלך ביקורם הראשון באמריקה.

קשה לתווך את אד סאליבן ותוכניתו לקהל מודרני, אבל כאשר הגבר הגיבן, המקומט והאפרורי שדמיונו לריצ'רד ניקסון היה מדהים למדי, ניסה להסתחבק עם ארבעת המופלאים מליברפול בשידור חי, כאשר כל הנוכחים מודעים שכל סטיית תקן תפיל עליהם את גג האולפן, זה כאב פיזית לצפות במאמץ של כולם מהנחיות היסוד שקיבלו בכניסה.

אד סאליבן (במרכז) עם חברי הביטלס, משמאל: רינגו סטאר, ג'ורג' האריסון, ג'ון לנון, ופול מקרתני, במהלך חזרה לקראת הופעת הבכורה של הלהקה הבריטית ב"המופע של אד סאליבן" בניו יורק, פברואר 1964 (צילום: AP Photo/Eddie Adams)

רק על הרקע של כמה היה חשוב לביטלס להשתלב במחזור הדם האמריקאי ניתן להסביר כיצד מורד מלידה כלנון הסכים להשתתף בתמונת המחזור עם סאליבן כשהוא סוכר את פיו. צפיתי בסרטם האינטימי של האחים מייזלס, דוקומנטריסטים ראויים, שקיבלו התרעה של שעתיים להיערך לתעד את הביטלס באמריקה באופן בלעדי.

הסרט הזה הוא עדיין אחד המבטים היותר אינטימיים מאחורי הקלעים. אבל איפה שמאחורי הקלעים עם הסטונס היית רואה את קית' ריצ'רדס מזריק הרואין, את ג'אגר עם שלוש נשים במיטה ואת צ'רלי ווטס קורא דוסטוייבסקי, ולא היו די ביפים כדי לכסות את המילה פאק, הביטלס התנחמדו עד קבס. לא רואים את בוב דילן מגיש להם את הג'וינט הראשון שלהם, וכאשר יש קלוז-אפ על לנון עולה הכיתוב המעיד על העובדה המרה שהלה נשוי.

מאחורי הקלעים עם הסטונס היית רואה את קית' ריצ'רדס מזריק הרואין, את ג'אגר עם שלוש נשים במיטה ואת צ'רלי ווטס קורא דוסטוייבסקי, ולא היו די ביפים כדי לכסות את המילה פאק, אך הביטלס התנחמדו עד קבס

"עד הביטלס הכיר העולם רק את האנגלי הקלאסי", כתב הסופר פול ת'רו ב-1984 במגזין "רולינג סטון" שציין בגיליון מיוחד עשרים שנה לנחיתת הביטלס באמריקה. "בריטי, חטטן, ידען, טרחן, שהתקבע בתודעה הקולקטיבית בגל הסימפטיה שהציף את בריטניה במלחמת העולם השנייה ואחריה. פיסות עץ נוקשות כדוגמת דיוויד ניבן, אגומניאקים מעיקים נוסח אליסטייר קוק וחתיכות חלודה שהעידו על עייפות מתכת כמו ג'ואן קולינס".

הבריטי המקצועי, איבחן ת'רו, סובא הבירה הקרתני, עורר עד אז גיחוך ברחבי העולם. אבל הביטלס נולדו חביבים ומנחיתותם המעמדית הקולקטיבית לא צמחה טינה מעמדית אלימה, כי אם כמיהה אוניברסלית להתחבר לפטמתו של החלום האמריקאי. זו לא הייתה הבריטיות המסורבלת והחיננית שלהם שהפכה אותם לכה יקרים ומיוחדים, אלא האמריקאיות הנרכשת שלהם.

הביטלס מבקרים בסנטרל פארק בניו יורק, 8 בפברואר 1964. משמאל: ג'ון לנון, פול מקרתני ורינגו סטאר. ג'ורג' האריסון, שסבל מכאב גרון, נשאר במלון בהוראת רופא (צילום: AP Photo/Dan Grossi)

המראה, ההסתכלות ונקודת המוצא של הביטלס, הושפעו קשות מהרוק האמריקאי שנולד כעשור לפני שהמוזיקה העולצת שלהם באה לעולם. הם היו אנגלים רק במובן שהשפה המשותפת לשני העמים נשאה אותם על גבי שטיח קסמים אל חופי החלום האמריקאי.

מתקליטם הראשון היה האתגר הנכסף שלהם להוכיח את עצמם באמריקה. אלמלא הצליחו באמריקה היו נחשבים כישלון צורב בעיני עצמם, קל וחומר בעיני מעריציהם.

המראה, ההסתכלות ונקודת המוצא של הביטלס, הושפעו קשות מהרוק האמריקאי. הם היו אנגלים רק במובן שהשפה המשותפת לשני העמים נשאה אותם על גבי שטיח קסמים אל חופי החלום האמריקאי

בין תחילתם העגמומית במועדוני המין בהמבורג, גרמניה, לשיטוט הנחוש בטנדר מתפורר בעיירות שדה בריטיות, אי אפשר היה להיבנות. הכסף הגדול, התהילה והגשר אל העולם היו באמריקה, ומבלי לחצות בהצלחה את האוקיינוס הייתה הצלחתם נותרת פרובינציאלית, בעיקר בהיבט הכספי. חוקי המס הבריטיים הבריחו להקות וזמרים רבים שנמאס להם להתחלק בעמל כפיהם עם נציגיה החמדניים של המלכה.

הביטלס, משמאל: ג'ון לנון, רינגו סטאר, פול מקרתני וג'ורג' האריסון, עוזבים את נמל התעופה לונדון בדרכם לארצות הברית וקנדה, 1966 (צילום: AP Photo/File)

סופה של מלחמת העולם השנייה מצא את בריטניה מלקקת את פצעיה, משקמת את לונדון ההרוסה ומגששת את דרכה אל עבר הגשר לעולם החדש. דרך החיים האמריקאית מצאה ביטוי באירופה באמצעות החיילים האמריקאים המושיעים, מילאה את היבשת הישנה בצעירים שלמרות אזרחותם היו אמריקאים בסתר ליבם.

הביטלס היו ילדי מעמד הפועלים הנמוך של ליברפול, עיר נמל קודרת, ללא הדר וללא עתיד, ולכן היו פליטים של פינת עולם נידחת במיוחד. לכן הייתה נחיתתם באמריקה בפברואר 1964 כה חשובה בעיניהם.

הביטלס היו ילדי מעמד הפועלים הנמוך של ליברפול, עיר נמל קודרת, ללא הדר וללא עתיד, ולכן היו פליטים של פינת עולם נידחת במיוחד. לכן הייתה נחיתתם באמריקה בפברואר 1964 כה חשובה בעיניהם

מהיום שבו עמדו על דעתם כקבוצה מגובשת ויוצרת, טיפחו הביטלס סלידה מתועדת מהממסד הבריטי, מסממניו המעמדיים והמאריסטוקרטיה המנוונת שלו, שנציגיה היו נסיכות בעלות חזות סוסית ומוסריות מפוקפקת.

לנון, הביטל הפוליטי, הביע את דעתו על מלחמת וייטנאם ושוויון זכויות לשחורים וניהל מאבק אדירים משפטי על זכותו להישאר באמריקה ולזכות באזרחותה, כשהוא נלחם נגד כוחות רשע מיתיים כמו ה-FBI וניקסון.

John Lennon's Killer Parole Hearing (צילום: AP Photo)

* * *

עד היום נדמה שטרם נאמרה המילה האחרונה על התנהגותן המוטרפת של המעריצות. הניסיון לייחס למעריצים את האביונה המוזיקלית הזאת, לא יעלה יפה, משום שהסרטים המתעדים את התופעה ההיסטרית מראים בבירור את הבנים יושבים בטבורן של חבורות בנות מצווחות ונהנים בעליל, אך באיפוק, מהאיברים הנשיים הנזרקים לעברם.

עד היום נדמה שטרם נאמרה המילה האחרונה על התנהגותן המוטרפת של המעריצות., אך הסרטים המתעדים את התופעה ההיסטרית מראים בבירור את הבנים יושבים בטבורן של חבורות בנות מצווחות ונהנים בעליל

אני לא מסטרס, ג'ונסון ואפילו לא רזיאל-ז'קונט, אך נדמה לי שמדובר בלא פחות מאורגזמה כהלכתה מול האלילים הבריטיים המענטזים על במה מיניאטורית המנוני נערות מתוקים עם שימוש מוגזם באהבה, בייבי וכיוצא באלה.

הצרחות הניאנדרטליות והנהמות הפרימיטיביות בוקעות ממקום כה אלמנטרי, עמוק ופרימורדיאלי, שאין ספק שמדובר בסובלימציה נטולת גבולות של תגובה פיזיולוגית מובהקת עטופה בפסיכוזה רגעית. זהו טראנס עמוק המתרחש נגד עינינו בהיקף ובעוצמה שלא חזרו יותר.

קבוצת מעריצות של הביטלס צורחות בעיר לא מזוהה בארצות הברית, 1969 (צילום: AP Photo/Eddie Adams)

עוד מתברר ממרחק של חמישים שנה, שלמרות שהביקור נערך ב-1964, שנה אחרי "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג והמצעד על וושינגטון בעיצומה של ההתעוררות השחורה באמריקה, הביטלס היו חוויה לבנה בלבדית.

המאמץ לזהות בקהל מעריץ שחור עולה בתוהו. החוויה כולה נרשמה כהזדמנות חד-פעמית של הרוב הלבן והשולט להגיע לפורקן מוזיקלי כמו זה שנחווה בכנסיות שחורות בדרום או בהופעות ב"אפולו" בהארלם.

הביטלס היו חוויה לבנה בלבדית. המאמץ לזהות בקהל מעריץ שחור עולה בתוהו. החוויה כולה נרשמה כהזדמנות חד-פעמית של הרוב הלבן והשולט להגיע לפורקן מוזיקלי, כמו זה שנחווה בכנסיות שחורות או בהופעות בהארלם

קרוב ביותר שהגיעו הביטלס לדרום היה מברק שהגיע לאד סאליבן ובו בירכו אלביס ואמרגנו טום פרקר את הביטלס ואיחלו להם הצלחה.

לנון היה הביטל היחיד בעל תודעה פוליטית ומעמדית וביקש ליצור קשר עם ההנהגה השחורה והתאהב באמריקה, שבסופו של דבר מה שאהב בה היה גם מה שהרג אותו.

פול מקרתני, ג'ורג' האריסון, ג'ון לנון ורינגו סטאר – הביטלס מציגים את עיטורי מסדר האימפריה הבריטית (MBE) בארמון בקינגהאם בלונדון, אנגליה 26 באוקטובר 1965 (צילום: AP Photo)

הביטלס ידעו תמיד עד כמה מעטים וספורים הם ההחזרים המוזיקליים והחומריים המוענקים באנגליה ליוצרים כמותם. אמריקה סימלה בעיניהם שילוב של איכות וכמות.

הם נהנו מגבה המוצק של של האהדה האמריקאית, ואיבדו את העשתונות כאשר איבדו אותה לשעה קלה של היסטריה ב-1966 בעקבות דברי לנון על ישו. הם איבדו את שיווי משקלם ואת עשתונותיהם עד כדי כך שעל לנון המובס נכפתה התנצלות רפה שרק אמריקה הייתה יכולה לכפות עליו. ללא אמריקה, הם היו בני ערובה של בית המלוכה הבריטי.

הביטלס ידעו תמיד עד כמה מעטים הם ההחזרים המוזיקליים והחומריים המוענקים באנגליה ליוצרים כמותם. אמריקה סימלה בעיניהם שילוב של איכות וכמות. בלעדיה, הם היו בני ערובה של בית המלוכה הבריטי

* * *

ציון 50 שנה לפלישת הביטלס לאמריקה מהווה עילה ראויה לשאלה האם הביטלס קרובים יותר לסוף הקדנציה שלהם בחיי מאשר לתחילתה. הייתי שמח לומר כי לדילן לעומתם אאזין לנצח, אבל גם ברפרטואר שלו ניבעים חורים גדולים.

אינני יודע מהו האפקט המצטבר של הצורך להכריז ברבים על סופה של ידידות מופלאה. זה מכביד על הנשמה. זה מכריח לבדוק ביושרה אינטלקטואלית את הדיון בתוחלת חייו של הרוק. אבל אני מעדיף להניח את הקלפים פתוחים על השולחן. בזמן האחרון גובה הגיל מחירים בלתי נסבלים וזה אחד מהם.

פורסם לראשונה ב"מעריב" 2014