בחודש שעבר הופיע רוברט רדפורד על השער של המגזין "אסקווייר". המגזין הוותיק הוא אחד האחרונים שמגלה עניין באייקונים גבריים בני כל הגילים, נותן להם שער וכתבה ארוכה יחסית אחרי האמצע. העניין האמיתי של "אסקווייר" הוא בנשים צעירות ויפות הסובלות ממחסור חמור בבד, אבל הוא אינו "פלייבוי".

שערים מעטים בלבד גורמים לי להתבונן בהם ארוכות. ליאונרד דיקפריו מופיע על השער של גיליון מאי אפרופו בכורת הסרט "גטסבי הגדול", אבל פניו של דיקפריו כה פתוחים, נטולי סוד ומשומשים, שהם אינם מייצרים עניין אצל המתבונן. כאשר רדפורד גילם את ג'יי גטסבי לפני 39 שנים, גם מראהו לא היה מרתק. הוא היה התשובה הבלונדית לכל הכוכבים הכהים ממנו באותם ימים.

רדפורד בן 77 ופניו מסגירים את הקילומטרז' הרב בספידומטר. הוא ריתק אותי משום שזה פרצוף שהיה במקומות ועשה דברים, ואלה השאירו בו את חותמם. הבלורית הבלונדית המטופחת הפכה למראה הפרוע שעליו שוקדים הסטייליסטים על כיוונה של כל שערה, תשובה בהירה לימי השיער הרעים של אל פאצ'ינו. הלוק הנערי השובב הזה אינו תוצאה של לחפוף את הראש, ללכת לישון רטוב ולא להסתרק בבוקר. וודאי לא התפר המדויק שבו הלבין השיער באזור הצדעיים.

שערים מעטים בלבד גורמים לי להתבונן בהם ארוכות. רוברט רדפורד, שפניו מסגירים את הקילומטרז' הרב בספידומטר, ריתק אותי משום שזה פרצוף שהיה במקומות ועשה דברים, ואלה השאירו בו את חותמם

תווי פניו מזכירים את מונטגומרי קליפט המיוסר של אחרי תאונת הדרכים הקשה שהרגה את הקריירה שלו ואותו. הפרצוף החלק והאמריקאי כל כך, נראה כעת כמשהו שהורכב על שולחן ניתוחים. לוחות חלקים שנשברו ומחוברים באמצעות קמטים עמוקים מבלי לוותר על המכתשים.

רוברט רדפורד על שער המגזין "אסקווייר", 2013 (צילום: "אסקווייר")

לרדפורד – שנשבע בעבר כי לא יבוא בשערו של עולם הניתוחים הקוסמטיים – יש בני פלוגתא תוקפניים בעיתונות הטוענים שהרים גבות, הסיר שומה מלחיו הימנית ובילה שבועיים של החלמה בקליניקה בסנטה מוניקה.

תיקן או לא, רוברט רדפורד הוא אחד הפרצופים המרתקים בקולנוע האמריקאי. מה שלא מעיד למרבה הצער על איכות הסרטים שאותם הוא מביים ובהם הוא משתתף.

ניתוח קוסמטי או לא, רוברט רדפורד הוא אחד הפרצופים המרתקים בקולנוע האמריקאי, מה שלא מעיד למרבה הצער על איכות הסרטים שלו. עם זאת, הוא יצר מפלט ליוצרים רבים שלא היו מוצאים בלעדיו בית

כמו פול ניומן, חברו הטוב שמת לפני כשלוש שנים והיה איש עסקים מצוין, חצי מדינת יוטה שייכת לרדפורד. "סאנדנס", פסטיבל הסרטים שהקים ושאותו הוא מתעקש לקיים בשיא החורף (ינואר) מדי שנה, הפך לאחד הפסטיבלים החשובים ליוצרים עצמאיים.

רדפורד מחויב באופן אמיתי לקידומו של קולנוע עצמאי ועומד מאחורי יוזמות רבות. ערוץ הטלוויזיה "סאנדנס" שאותו הקים ומשדר סרטי איכות והפקות מקור כמו "האיקונקלסטים" המצוינת, הוא מפלטם של יוצרים רבים שלא היו מוצאים בלעדיו בית.

רוברט רדפורד מצטלם במרפסת מעוטרת בבאנרים של פסטיבל סאנדנס שייסד, ב־17 בינואר 2003 בפארק סיטי, יוטה (צילום: AP Photo/Douglas C. Pizac)

הכסף הגדול של רדפורד נכנס מהחנות המקוונת "סאנדנס קטלוג", שפיצחה את מאווייהם וטעמם של אמריקאים רבים בכל שקשור לביגוד, הנעלה, תכשיטים, כלי בית, חדרי שינה וכדומה.

ההקדמה שלו לקטלוג הרבעוני המגיע בדואר, נקראת כמו תיאור ילדותי של מזג אוויר, מצב רוח וצרכנות. רדפורד למד היטב את הצלחת מותג המזון הפנומנלי Newman's Own של פול ניומן ומשפחתו.

הכסף הגדול של רדפורד נכנס מהחנות המקוונת "סאנדנס קטלוג", שפיצחה את מאווייהם וטעמם של אמריקאים רבים בכל שקשור לביגוד, הנעלה, תכשיטים, כלי בית, חדרי שינה וכדומה

כאשר מתבוננים היטב ברדפורד עצמו בעין מיומנת, קל לזהות שטבעות הכסף על אצבעותיו המנומשות, צמידי העור והכסף בעלי הנטייה האינדיאנית וחולצות הג'ינס והסוודרים העבים, מקורם ב"סאנדנס".

לדפדף בקטלוג שלו זה להרגיש כמו שמישהו קרא את מחשבותיי. די התביישתי כאשר אחת המיטות הגדולות שלו הורכבה בחדר השינה – אבל בכורסת העור שלו עם ההדום אני חי, עובד ורואה טלוויזיה.

קטלוגים ישנים של Sundance living (צילום: אתר Sundance living)

* * *

בתוך הפנורמה הסינמסקופית הזאת על רקע נוף הפראים של יוטה, הצליח רדפורד לחיות חיים סודיים ואטומים למדי. הוא לא גבר של ג'סטות גדולות, כפי שמודגם היטב בתפקידיו בקולנוע.

מול נישואיהם של ג'ואן וודוורד ופול ניומן, שנחשב לאחד משיאני הוליווד, רדפורד כבר באשתו השלישית. כמו ניומן שאיבד בן למנת יתר, רדפורד כמעט איבד את בנו ג'יימי אחרי שתי השתלות כבד לא מוצלחות שהותירו את הבן נלחם על חייו ומנצח.

על רקע נוף הפראים של יוטה, הצליח רדפורד לחיות חיים סודיים ואטומים למדי. הוא לא גבר של ג'סטות גדולות, כפי שמודגם היטב בתפקידיו בקולנוע. מול נישואיהם של ג'ואן וודוורד ופול ניומן, רדפורד כבר נשוי בשלישית

הסיבה שרדפורד היה נגיש מהרגיל בחודשים האחרונים הייתה כפולה: "The Company You Keep", סרט שביים על חשיפתו של פעיל מקשיש של "מחתרת מזג האוויר" האלימה בידי עיתונאי צעיר, חשיפה המכריחה אותו לרדת למחתרת בה הוא פוגש את חבריו לשעבר; שחקנים מסדר הגודל של סוזן סרנדון, ניק נולטי, סטנלי טוצ'י, ג'ולי כריסטי, ריצ'רד ג'נקינס, ברנדן גליסן, כריס קופר ואחרים, קאסט חלומי.

הסיבה השנייה הייתה סרט תיעודי שביים, "All the President's Men revisited", סרט תיעודי ארוך ששודר בערוץ "דיסקברי" בחודש שעבר והיה שברון לב בן שעתיים.

השחקן והבמאי פול ניומן ורעייתו, השחקנית ג'ואן וודוורד, בפסטיבל קאן בצרפת, 12 במאי 1987 (צילום: AP Photo)

לפני שבודקים את המוצרים העדכניים, ראוי לבקר מחדש את הקריירה של רדפורד כשחקן ובמאי. למרות ש"אנשים פשוטים" – דרמה משפחתית שביים ב-1980 – זיכתה אותו באוסקר, אחוזי הקליעה שלו אינם טובים. הוא בררן ומסויג אבל לא מדויק בבחירותיו. הוא השתתף ביותר סרטים רעים מאשר טובים וזה משקף גם את הרקורד שלו כבמאי.

בין הטובים ניתן למנות ללא קרקורי בטן את "כל אנשי הנשיא", "שלושת ימי הקונדור", "בוץ' קסידי והסנדאנס קיד" ו"העוקץ" (שניהם עם ניומן), "המרדף", "משחק ריגול", "The Natural", "ברובייקר", "הצעה מגונה", "המועמד", "ג'רמיה ג'ונסון" (בקושי) ו-"The Quiz Show".

לפני שבודקים את המוצרים העדכניים, ראוי לבקר מחדש את הקריירה של רדפורד כשחקן ובמאי. הוא בררן ומסויג אבל לא מדויק בבחירותיו. הוא השתתף ביותר סרטים רעים מאשר טובים, וכך גם הרקורד שלו כבמאי

מנגד, רדפורד השתתף בחרפות כמו "הלוחש לסוסים", "איך שהיינו", "חיים לא גמורים", "The Clearing", "Up Close & Personal", "סניקרס", "הוואנה", "המבצר האחרון", "Lions for Lambs" ,"The Conspirator" ,"Legal Eagles" ושורה ארוכה של סדרות טלוויזיה זניחות בתחילת דרכו.

כדי להסיר ספק: רדפורד הוא מהטובים. מושקע באקולוגיה. דמוקרט פעיל. תומך בקולנוענים צעירים. הקים חממה תומכת ליצירה. הוא לא צנוע (מי כן?), שוויו 200 מיליון דולר שאת חלקם אין לו בעיה לתרום בנושאים הקרובים לליבו והוא מחויב לשיפור חיי האינדיאנים. לא פחות חשוב: מעט גברים בגילו נראים כה טוב.

רוברט רדפורד בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בקאן, צרפת, 22 במאי 2013 (צילום: Todd Williamson/Invision/AP)

* * *

ב"ניו יורקר" התפרסם בשנה שעברה טקסט קצר שתיאר מפגש בין שני גברים מפורסמים בתחומם שנים רבות אחרי שיא תהילתם. אפשר היה לקרוא לו "כך חולפת תהילת עולם" – לא במובן של זדון אלא במובן של גיל, תוחלת קריירה ומה שקורה לנו כאשר דברים שהיו פעם עיקר חיינו ועיסוקנו הופכים להיסטוריה שלנו.

זה היה מפגש בין דן ראד'ר, מי שהיה מגיש החדשות שהחליף את וולטר קרונקייט ב-CBS וכתב בכיר ב"60 דקות", ובין רדפורד. השניים נפגשו כדי לצפות ב-"Truth", סרט שבו מגלם רדפורד את ראד'ר, המבוסס על תחקיר של "60 דקות" מ-2004, שעסק בשירותו של ג'ורג' וו. בוש כטייס במשמר הלאומי.

התחקיר היה שגוי והוביל להתפטרותו של ראד'ר. לא הגיע לו ללכת כך הביתה, אבל בתקופה שבה אנשים אינם משלמים יותר מחירים על טעויות, היה בזה משהו מרענן. ראד'ר בן 85. רדפורד בן 80. איך שהזמן צולע.

למפגש בין שני גברים מפורסמים שנים רבות אחרי שיא תהילתם אפשר לקרוא "כך חולפת תהילת עולם". כזה היה המפגש בין דן ראד'ר ורדפורד, שנפגשו כדי לצפות בסרט שבו מגלם רדפורד את דמותו של מגיש החדשות

ראד'ר אמר: "עיתונאים, פוליטיקאים ותליינים עושים את מיטב עבודתם אחרי חצות". הדברים היו מעוגנים בעובדה שראד'ר ורדפורד היו כל אלה חוץ מתליינים.

ראד'ר הזכיר לרדפורד את כל העיתונאים שגילם. רדפורד זכר את כולם חוץ מאשר את "Up Close & Personal", סרט מזעזע שבו הוא משחק מפיק טלוויזיה ותיק המכניס לעבודה כתבת צעירה (מישל פייפר) ומתאהב בה. סרט שרדפורד העדיף לשכוח.

דן ראד'ר באולפן חדשות סי-בי-אס, 2005 (צילום: AP Photo/Bebeto Matthews)

"בפרשת ווטרגייט", אמר רדפורד, "העורכים ובעלת הבית של 'הוושינגטון פוסט' תמכו בעיתונאים שלהם נגד הלחץ הפוליטי שהופעל עליהם לעצור את התחקיר. במקרה שלך, CBS תמכה בפוליטיקה לעצור את העיתונות". זה נשמע טוב אבל הסיפור של ראד'ר היה יותר מורכב, ונפלו בו טעויות קשות שחייבו תגובה.

"בהיבט אחד נשארתי מאוכזב אחרי שעשיתי את 'כל אנשי הנשיא'", המשיך רדפורד. "קיוויתי שאנשים צעירים יקבלו מהסרט מוטיבציה ללכת לעיתונות כדי לעשות טוב ולעצור את כוחות הרשע. אבל התרשמתי שהמסר שהם קיבלו היה שהסרט עסק בכיצד מפילים אנשים חזקים בשיא כוחם. נדמה לי שהם הלכו לפוליטיקה ולא לתקשורת.

"קיוויתי שאנשים צעירים יקבלו מהסרט מוטיבציה ללכת לעיתונות כדי לעשות טוב ולעצור את כוחות הרשע. אבל התרשמתי שהמסר שהם קיבלו היה שהסרט עסק בכיצד מפילים אנשים חזקים בשיא כוחם"

"אתה יכול לעשות סרט אבל אף פעם אינך יודע מה הצופים ייקחו ממנו. שנים לאחר מכן גיליתי ש-50,000 סטודנטים נרשמו ללימודי עיתונות בשל האפקט הכפול של הספר והסרט.

"בבחירות 1972 השתתפתי בסרט בשם 'המועמד' ויצא לי להיות עם פוליטיקאים ועיתונאים. היינו ברכבת ושמעתי עיתונאים מרכלים על הפריצה לווטרגייט. אמרתי: היי, מה קרה עם הסיפור הזה? הוא נעלם מהר. אמרו לי: הוא ימשיך להיעלם כי אף אחד בדעה צלולה לא רוצה להתעסק עם הצד האפל של ניקסון. חזרתי הביתה וקראתי ב'סולט לייק טריביון' ביוטה על ווטרגייט, עם קרדיט משותף לשני עיתונאים: בוב וודוורד וקרל ברנסטין".

בוב וודוורד וקארל ברנסטין, הכתבים שחשפו את פרשת ווטרגייט, 7 במאי 1973 (צילום: AP Photo/Jim Palmer)

* * *

ברגעים של דכדוך פוליטי שהוא גם דכדוך עיתונאי, אני חוזר וצופה ב"כל אנשי הנשיא". בכל צפייה אני משוכנע שהיא תהייה האחרונה, אבל זה עדיין המותחן הטוב ביותר שלא אמור היה להיות מותחן. שמתי לב שבכורת הסרט הייתה ב-8 באפריל 1976, שזה לפני 40 שנה. העובדה שלפני 40 שנה הייתי מבוגר דיי לצפות בסרט מדכדכת כשלעצמה.

עיתונאים המצהירים על אהבתם ל"כל אנשי הנשיא", מתרגלים זן של נרקיסיזם מהול באשליה שגם הם עלו פעם על סיפור מסדר הגודל של ווטרגייט – כלומר, פרמו סוודר עד סופו ושלחו נשיא או ראש ממשלה מכהן הביתה. אנחנו יודעים שזה לא כך. סיפור כמו ווטרגייט היה רק אחד, לכן הוא שב וצף בתודעה אחרי יותר מארבעים שנה.

ברגעים של דכדוך פוליטי שהוא גם דכדוך עיתונאי, אני חוזר וצופה ב"כל אנשי הנשיא". בכל צפייה אני משוכנע שהיא תהייה האחרונה, אבל זה עדיין המותחן הטוב ביותר שלא אמור היה להיות מותחן

ווטרגייט הוא הסיפור של כולנו למרות שאף אחד לא הזמין אותנו למסיבה. אם אנחנו עוסקים בעיתונות, יש לנו מניות בווטרגייט. זה הסיפור העיתונאי האולטימטיבי שעליו מתרסקות כל התקוות שיהיו לעיתונות היוזמה, הכוח והאומץ להציל משהו נורא ומעוות. בינתיים נוסעת התקשורת בכיוון ההפוך מערכי ווטרגייט.

רק בשבועיים האחרונים החלה התעוררות קלה בניסיון להכניס את האצבע של טראמפ לשטקר על ידי משימות חיטוט בעברו המתועד ותפיסתו בסתירות. במקום באמירות מופרכות צריך לתפוס אותו בעבירות. בעבר נפלטו פוליטיקאים רציניים מהמרוץ רק בגלל צילום שבו נראתה דוגמנית יושבת על ברכיהם.

כתב הוושינגטון פוסט בוב וודוורד (משמאל) משוחח עם השחקן רוברט רדפורד לאחר הקרנת הבכורה של הסרט All the President's Men בוושינגטון, 5 באפריל 1976 (צילום: AP Photo)

* * *

ספק אם היינו זוכרים את ווטרגייט ועוסקים בו אלמלא רוברט רדפורד והרגע שבו היה לו ברור שחייבים להנציח את הפועלים השחורים של העיתונות.

על פי האגדה, תחילתו של הסרט הגדול הזה בטינה היסטורית שחש רדפורד הנער לריצ'רד ניקסון. הם נפגשו כאשר רדפורד היה בן 13 וניצח בתחרות טניס בקליפורניה. הפוליטיקאי ניקסון שהיה בתחרות, העניק למנצח הצעיר את הפרס. רדפורד טוען כי חשב לעצמו "איזה מן איש צבוע ולא אמיתי זה".

ספק אם היינו זוכרים את ווטרגייט אלמלא רוברט רדפורד, שהבין שחייבים להנציח את הפועלים השחורים של העיתונות. על פי האגדה, תחילתו של הסרט הגדול הזה בטינה היסטורית שחש רדפורד הנער לריצ'רד ניקסון

בדיעבד נדמה שאלמלא הסרט לא הייתה יורדת הקריירה של ברנסטין מהפסים, וודוורד היה מתמנה לעורך הראשי של ה"פוסט", ראשו של העורך בן בראדלי לא היה מתנפח מכיוון שג'ייסון רוברדס הנפלא עשה ממנו מיתוס קולנועי בעשר דקות מסך בלבד, ואנשים במערכת לא היו מסתובבים ממורמרים על שתרומתם לסיפור נגרעה מהסרט.

בראדלי טען בזיכרונותיו כי הווארד סימונס, העורך האחראי של ה"פוסט", לא התגבר על טינתו לעובדה שתפקידו בכיסוי ווטרגייט "צומצם באורח טרגי. היחסים בינינו לא שבו למה שהיו".

בן בראדלי, עורך ה"וושינגטון פוסט" לשעבר, בפריז, 6 במאי 1973 (צילום: STRINGER / AFP)

רדפורד פגש את וודוורד וברנסטין בעת שהחלו לכתוב את הספר. "קרל ואני כתבנו את הספר על פי תפישת עולמנו", אמר וודוורד, "אבל רדפורד השפיע על האופן שבו חיברנו את החלקים השונים. רדפורד הציע שנכתוב את הספר על התחקיר ולא על הקמפיין המלוכלך של אנשי הנשיא. היה לו בראש רעיון לסרט ולנו היה דד-ליין לספר".

ארבעה חודשים לפני התפטרות ניקסון נפגש רדפורד עם השניים. הספר היה על סף סיום ורדפורד קנה מהם את זכויות ההסרטה ב-450,000 דולר.

לדברי וודוורד, "רדפורד השפיע על האופן שבו חיברנו את החלקים השונים של הספר. הוא הציע שנכתוב את הספר על התחקיר ולא על הקמפיין המלוכלך של אנשי הנשיא. היה לו בראש רעיון לסרט ולנו היה דד-ליין לספר"

התסריטאי היה ויליאם גולדמן, שהגיש עותק ראשון של התסריט שאף אחד לא אהב – בעיקר משום שגולדמן לא ביקר כלל במערכת הפוסט ולא דיבר עם אף אחת מהדמויות. אחרי שהבמאים ויליאם פריידקין ואיליה קאזאן השיבו בשלילה, תחושתו של רדפורד הייתה שאף אחד לא לקח את התסריט ברצינות.

"בראדלי חשב שהתסריט שטחי ויהיר מדי, גרסה עיתונאית של 'בוץ' וקסידי', וזה עורר אצלי חשש גדול", אמר רדפורד. ברנסטין ואשתו באותם ימים נורה אפרון, הביאו לו תסריט שהם כתבו לסיפור. רדפורד שנא אותו. הוא אמר לברנסטין: לא שמעת שארול פלין מת?.

נורה אפרון וקרל ברנסטין, 22 בפברואר 1978 (צילום: AP Photo/Richard Drew)

אחרי שננעל על אלן פאקולה כבמאי, שכר רדפורד סוויטת חדרים במלון "מדיסון" מול מערכת "הפוסט" והשניים ישבו לשכתב את הגרסה של גולדמן. נותרו ממנה עשרה אחוזים שעבורם זכה גולדמן באוסקר.

מאחורי גבו של רדפורד נערכו מגעים בין הסוכנים שמהם היה ברור שיהיה על רדפורד להשתתף בסרט כדי שיהיה לו סיכוי מסחרי. רדפורד החליט שאם נגזר עליו להשתתף בסרט, עליו לגלם את וודוורד. "חשבתי שאוכל לעשות משהו עם המניירות העצבניות שלו, עם העובדה שהוא קרע חתיכות נייר כל הזמן. ביליתי במחיצתו שבועות רבים".

מאחורי גבו של רדפורד נערכו מגעים בין הסוכנים שמהם היה ברור שיהיה על רדפורד להשתתף בסרט כדי שיהיה לו סיכוי מסחרי. רדפורד החליט שאם נגזר עליו להשתתף בסרט, עליו לגלם את וודוורד

לתפקיד ברנסטין הוא חשב על אל פצ'ינו. אבל האם מייקל קורלאונה האיטלקי הוא העיתונאי היהודי ברנסטין? רדפורד התקשר לדסטין הופמן והציע לו את התפקיד. זאת הייתה שיחת טלפון קצרה ביותר: כמו רדפורד, עקב הופמן מקרוב ובדריכות אחרי ווטרגייט.

לרדפורד גם היה ברור שהוא רוצה את ג'ייסון רוברדס לתפקיד בראדלי. רוברדס היה אחרי תאונה קשה ורדפורד החליט להמתין להחלמתו.

המוציאה לאור של ה"וושינגטון פוסט" קתרין גרהאם (משמאל) ועורך העיתון בן בראדלי יוצאים מבית המשפט הפדרלי בוושינגטון, 21 ביוני 1971 (צילום: AP Photo)

בזיכרונותיהם כותבים בראדלי וקתרין גרהאם, מו"לית "הפוסט", על אבק הכוכבים שהביא רדפורד לוושינגטון וכיצד שינתה נוכחותו את האווירה בעיתון, מעין מראה להצלחתם.

בראדלי שמח לשתף פעולה, אבל גרהאם הסכימה לאכול איתו ארוחת בוקר שבה הבהירה כי אינה רוצה כל חלק בסרט. היא הסכימה שחלק מהסרט יצולם במערכת, אבל אחרי שבועיים של בלגן נורא ששיבש את העבודה, נבנתה מערכת באולפני וורנר בהוליווד.

גרהאם הבהירה כי אינה רוצה כל חלק בסרט. היא הסכימה שחלק ממנו יצולם במערכת, אבל אחרי שבועיים של בלגן נורא ששיבש את העבודה, נבנתה "מערכת" בהוליווד. "ההיקף העצום של הסיפור דרש תשומת לב לפרטים"

"ההיקף הקולוסלי של הסיפור דרש תשומת לב לפרטים", משחזר פאקולה. "עסקנו במשהו שהיה יכול לשנות את הדעה על עיתונות חוקרת ועל המערכת הפוליטית, ולכן זה היה צריך להרגיש גדול".

"החלטנו על הרבה שוטים רחבים ופנורמיים. וודוורד וברנסטין מסתובבים בוושינגטון בין מבנים גדולים המגמדים אותם. גם מערכת 'הפוסט' מצולמת בעדשה רחבה ובשוטים ארוכים. מכיוון שהמידע הוויזואלי והתוכני שרצינו להעביר היה מורכב, אפילו מייגע, היינו זקוקים למראה מאוד מסוגנן ולמשחק דינמי".

דסטין הופמן, רוברט רדפורד והבמאי אלן ג'יי פאקולה על סט הצילומים של הסרט כל אנשי הנשיא, 1976 (צילום: Masheter Movie Archive)

האתגר של רדפורד היה למצוא את האדם בוודוורד. "הוא משקיע מאמץ רב בלהיראות כאדם המשעמם ביקום. לא קניתי את זה. בוב היה השקט וקרל היה חם, קופצני, עם פרצי אגו, שעה שבוב היה האיש הרע עם היד על הגרון. ניסיתי לדובב את בוב בניסיון להבין מה הפעיל אותו. הוא סיפר לי על בחינה שלקח בייל והגיע אליה לא מוכן. מאז הוא התכונן כפול לכל משימה בחייו".

רוברדס אמר שהופמן משחק עם כל הגוף אבל רדפורד משחק עם קצות האצבעות. פאקולה צילם 300,000 רגל של חומר גלם שמהם ערכו 2:18 ש'.

האתגר של רדפורד היה למצוא את האדם בוודוורד. "הוא משקיע מאמץ רב בלהיראות כאדם המשעמם ביקום. לא קניתי את זה. הוא סיפר לי על בחינה שלקח בייל והגיע אליה לא מוכן. מאז הוא התכונן כפול לכל משימה בחייו"

* * *

עבור אלה מאיתנו שבחרו בעיתונות כמקצוע, הציב "כל אנשי הנשיא" רף ציפיות לא ריאלי וללא קשר למציאות האפורה של השגרה היומית. לא היה כל קשר בין העורכים שפגשנו ובין בראדלי כפי שהוא מגולם בידי רוברדס, שהיה לא פחות כריזמטי, נחוש, יהיר ומלא בערך עצמו מדמותו בחיים.

למרות הניחוח האותנטי שנדף ממנו, אין ספק שהסרט היה גם אוסף הקלישאות הגדולות של המקצוע; העיתונאי המסתדר בכל סיטואציה, הנדחף בנחישות ממוקדת לביתה של עדת מפתח הממאנת לדבר איתו ומבלה במחיצתה שעות בשתיית קפה, או מכניס את רגלו בדלתו של ג'ון דין, עורך דינו של ניקסון.

ג'ייסון רוברדס מקבל את פרס שחקן המשנה בטקס האוסקר בלוס אנג'לס על תפקידו ב"כל אנשי הנשיא", 29 במרץ 1977 (צילום: AP Photo)

שנים רבות לא האמינו אפילו עמיתיו הקרובים של וודוורד בקיומו של "גרון עמוק" – איש המסתורין שמקומות המפגש איתו והאותות שקדמו לו כמו נלקחו מסרט ריגול מהמלחמה הקרה. המקור שהסתתר מאחורי עמודי בטון במגרשי חנייה תת-קרקעיים, והכריז "גרון" על מיקומו בהצתת סיגריה.

אפילו בראדלי לפני מותו הודה שעד חשיפתו של מרק פלט, המשנה לראש ה-FBI שבחר להיחשף לעת זקנה, לא האמין ב"גרון עמוק". אבל הוא האמין בוודוורד ועמד מאחוריו. וזה כל מה שרצינו כעיתונאים, גם אם הטקסטים שלנו לא שאפו להפיל ממשלה.

אפילו בראדלי לפני מותו הודה שעד חשיפתו של מרק פלט, המשנה לראש ה-FBI שבחר להיחשף לעת זקנה, לא האמין ב"גרון עמוק". אבל הוא האמין בוודוורד ועמד מאחוריו. וזה כל מה שרצינו כעיתונאים

קשה לזכור את הימים ההם, אבל מערכות עיתונים לא היו חופשיות מעישון. איש לא התלונן על עישון מיד שנייה. זהו ההיבט הנוסטלגי של הסרט. ההיצמדות לעיתונות של אותם ימים ואליה בלבד. התלבטויות קשות. תהיות עקרוניות בדבר איזה חוקים אתיים חלים על העוסקים בניסיון לחשוף נשיא שסרח. ממי מבקשים תגובה, מה עושים בלעדיה.

השחקן האמריקאי רוברט רדפורד בפסטיבל הקולנוע בקאן, 6 במאי 1972 (צילום: AP Photo/Levy)

העורכים שעבורם עבדנו – למרות שכה רצינו – לא לקחו מידינו חבילת ניירות, הניחו רגליים על שולחן ומחקו בקווים גסים את רוב הטקסט, השאירו ממנו פסקה קצרה והורו לתקוע אותה בעמוד 20 למטה בדרכם לארוחת ערב עם הסנאטור ג'ק קנדי ואשתו.

העורכים שלנו לא נראו ודיברו כמו מרטין בלסם וג'ק וורדן ולא היו מוכנים לסכן את עתיד העיתון בתמיכתה של מו"לית שלא נרתעה מלסכן את הכול נגד נשיא שנוא במיוחד שאנשיו איימו עליה ש"תיזהר שהציצי שלה לא ייתפס במסחטה".

העורכים שעבורם עבדנו – למרות שכה רצינו – לא לקחו מידינו חבילת ניירות, הניחו רגליים על שולחן ומחקו בקווים גסים את רוב הטקסט. הם לא היו מוכנים לסכן את עתיד העיתון בתמיכת מו"לית שלא נרתעה מלסכן את הכול

הסרט "כל אנשי הנשיא" הוא הגרסה המזוקקת והצרופה של המקצוע. יוצריו לא הניחו לשום דבר לדלל אותו. אין לוודסטין חיים פרטיים שאינם רלוונטיים לעלילה. לא חיי חברה, נשים, שתיה, פנאי. הם תמיד מאחרים, רדופים על ידי שאלות מציקות, משרבטים בדלי מידע, מחפשים מספרי טלפון, מאלתרים.

מי יכול לשכוח את חליפת הקורדרוי החומה של רדפורד ואת חולצות המשבצות המכוסות אפר סיגריות של הופמן. וכמובן המלים הנפלאות שהושמו בפי רוברדס. מי מאיתנו לא רצה שיאמרו לו Print it baby או יבהירו לו שבהחלטה לפרסם את הסיפור תלויים "רק הסעיף הראשון של החוקה, חופש העיתונות ואולי עתיד האומה". שום דבר מיוחד.

רוברט רדפורד, ג'ק וורדן, דסטין הופמן וג'ייסון רוברדס בסרט כל אנשי הנשיא, 1976 (צילום: Allstar Picture Library via Alamy)

לא לקח זמן רב להבין ש"כל אנשי הנשיא" הוא פנטזיה של אחרים שעה שאנחנו אכלנו את עשן האגזוז של תל אביב. מהר מאוד גילינו שעבדו עלינו. שהשפה שונה. מוטלת ללא רוח חיים על הנייר. שהמשימות נחותות בהרבה מלתפוס נשיא עם ידו בצנצנת העוגיות וכי בני שיחך טורקים לך את הטלפון רוב הזמן.

למרות מפח הנפש המסוים, אין זה אומר שלא עשינו את מיטבנו עם המעט שניתן לנו. למרות שרוב הזמן שבנו ומצאנו שאנחנו משתרכים בעקבות נתיב קליפות הגרעינים שהשאירו פואד, דרעי ואחרים.

לא לקח זמן רב להבין ש"כל אנשי הנשיא" הוא פנטזיה של אחרים שעה שאנחנו אכלנו את עשן האגזוז של תל אביב. מהר מאוד גילינו שעבדו עלינו. אך למרות מפח הנפש המסוים, אין זה אומר שלא עשינו את מיטבנו 

מצאנו את מעט הקסם שניתן היה לקושש ממה שסך הכול הוא מקצוע ואנחנו עדיין מאמינים – אמנם פחות – שבסוף תהיה זאת העיתונות שתפיל את נתניהו. כמו שאמר ראד'ר לרדפורד במפגש ביניהם, "תמיד נראה בעיתונות את ליבה הפועם של הדמוקרטיה".

זה אומר לאנשים צעירים: אם אתם רוצים לעשות משהו גדול וראוי יותר מלדווח על סלבס והאח הגדול ואחותו, תמצאו את הסיפור האמיתי.

רוברט רדפורד בסצנה מתוך סרט וורנר ברדרס כל אנשי הנשיא, 1976. (צילום: Landmark Media via Alamy)

* * *

לעובדה ש"כל אנשי הנשיא" עלה לאקרנים באפריל 1976, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות בין ג'רלד פורד וג'ימי קרטר, הייתה השפעה עצומה על ניצחונו של המושל האלמוני מג'ורג'יה שהיה ידוע בכינוי "ג'ימי מי?".

לא רק שפורד מופיע בסרט בקטע ארכיון כחלק מעולמו של ניקסון – הסרט הופק שנתיים בלבד אחרי התפטרות הנשיא, כאשר אמריקה הייתה המומה עדיין וניסתה להבין מה קרה לה.

הסרט הופק שנתיים בלבד אחרי התפטרות הנשיא, כאשר אמריקה הייתה המומה עדיין וניסתה להבין מה קרה לה. זו הייתה גדולתו של רדפורד כמפיק: התעקשותו להפיק את הסרט במהירות שיא וטרם שאיבד רלוונטיות

זו הייתה גדולתו של רדפורד כמפיק: התעקשותו להפיק את הסרט במהירות שיא וטרם שאיבד מהרלוונטיות שלו ולהציגו כמוצג משפטי ולא היסטורי.

הסרט המתעד את הנסיבות שהובילו להתפטרות הנשיא ריצד מול עיני המצביעים שזכרו כי פורד העניק לניקסון חנינה ושלח אותו הביתה ללא משפט.

רוברט רדפורד, נשיא ומייסד מכון סאנדנס, במסיבת עיתונאים בפסטיבל סאנדנס בפארק סיטי, יוטה, 19 בינואר 2012 (צילום: AP Photo/Danny Moloshok)

אחרי שצפה בסרט אמר קווין ווייט, ראש עיריית בוסטון: "לסרט הזה יהיה אפקט על הבחירות, הוא כה חזק". רונלד רייגן, שהיה מושל קליפורניה, זיהה את כוחו של הסרט והודה ש"כל אנשי הנשיא" עלה לרפובליקאים בנשיאות.

"כל אנשי הנשיא" עלה לאקרנים באפריל 1976, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות. רונלד רייגן, שהיה מושל קליפורניה, זיהה את כוחו של הסרט והודה שעלה לרפובליקאים בנשיאות

בהתחשב באנשים שהיו אחראים לסרט, מהמפיק ועד לשחקנים, מותר לנו לייחס את תגובת הרפובליקאים לזיכרונות הלא נעימים שהוא מעלה עד כדי פגיעה בהם בבחירות, משום שהייתה לו השפעה מסיבית על אמריקה.

ויליאם גולדמן לא הגזים כשאמר ש"כל אנשי הנשיא" שינה את נתיבה של ההיסטוריה האמריקאית.

פורסם לראשונה ב"מעריב" 2013