המונח "כוס התרעלה", שמוכר היטב בהקשר האיראני, עלה לכותרות בימים האחרונים. המונח הזה מלווה את ההנהגה האיראנית כבר כמעט 50 שנה. זה היה הנוסח שבו השתמש המנהיג העליון הקודם רוחאללה חומייני, כשהסביר ב־1988 את ההחלטה לקבל את הצעת הפסקת האש במלחמת שמונה השנים עם עיראק.
איראן הובסה במלחמה ההיא והייתה על סף קריסה. המשטר המהפכני חשש לאבד את השלטון ולכן קיבל את ההצעה. מאז, ההנהגה האיראנית נותרה מצולקת. לימים, זו גם הסיבה שאיראן הקימה לעצמה תעשיית נשק מתקדמת, כלקח מאמברגו הנשק שהוטל עליה בשנות ה־80.
כוס התרעלה חוזרת כעת לשיח האיראני – אומנם לא בשמה המפורש, אך בדמותה. ב־1988 נדרשו האיראנים לקבל החלטה קשה בשל מלחמה עם מדינה אחרת; ב־2025 הם נדרשים להחלטה לא פחות קשה בשל מלחמה פנימית. אז, כמו היום, מה שמונח על הכף הוא שימור המשטר.
ב־1988 נדרשו האיראנים לקבל החלטה קשה בשל מלחמה עם מדינה אחרת; ב־2025 הם נדרשים להחלטה לא פחות קשה בשל מלחמה פנימית. אז, כמו היום, מה שמונח על הכף הוא שימור המשטר
המשימה הזו הפכה מאז אתמול (שלישי) למורכבת הרבה יותר, לנוכח האיום המפורש של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לתקיפה בקרוב. מספר ההרוגים, שהולך וגדל, לא הותיר לנשיא האמריקאי ברירה – זאת לאחר רצף האזהרות שהשמיע למשטר בשבועות האחרונים.
מיום חמישי האחרון הפכו ההפגנות לקטלניות. עד אז ניסה המשטר לשמור על איפוק מסוים. הקריאה של הנסיך הגולה רזא פהלווי לציבור האיראני לצאת להפגנות בשעה 20:00 בכל ערב הייתה קו פרשת מים. הקריאה הזו הוציאה לרחובות הערים הגדולות מאות אלפי איראנים, ומבחינת המשטר זה הפך למסוכן: מישהו הצליח להניע את ההמונים, שעד אז היו מעין עדר ללא רועה.
מכאן הדרך להחלטה להכניס את משמרות המהפכה לפעולה הייתה קצרה – וקטלנית מאוד. אלפי הרוגים בארבעה ימים; המניין המדויק אינו ברור, אך ברור שמדובר כבר באלפים. זהו גל המחאה האלים והקטלני ביותר בתולדות איראן המהפכנית.
לשם השוואה, ב־2009, לאחר זיוף הבחירות ומינוי מחמוד אחמדינז'אד לנשיא, נהרגו במהומות כ־500 אזרחים. גם במהומות 2022, בעקבות רצח מהסא אמיני, נהרגו כ־500 אזרחים. המניין הנוכחי מדבר על יותר מ־3,000 הרוגים – וזו הערכה זהירה ביחס למספר של לפחות 12 אלף שמפרסם אתר האופוזיציה "איראן אינטרנשיונל".
התמונות של חדרי המתים המלאים, ועשרות הגופות הפזורות בשקיות במגרשי החניה של בתי החולים, אינן מותירות מקום לספק באשר להרג ההמוני. התמונות הללו, יחד עם תיעודי הירי החי במפגינים בסוף השבוע, דחקו את הנשיא טראמפ לפינה. בשבת הוא הכריז כי האיראנים חצו את הקו האדום – ובמילים אחרות, ארה"ב החליטה לפעול.
האיראנים, שהבינו את עוצמת האיום, פנו לוושינגטון מתחת לרדאר, וכנראה אותתו שעכשיו יש על מה לדבר. המסר האיראני הזה נפל על אוזניים קשובות בוושינגטון
האיראנים, שהבינו את עוצמת האיום, פנו לוושינגטון מתחת לרדאר, וכנראה אותתו שעכשיו יש על מה לדבר. המסר האיראני הזה נפל על אוזניים קשובות בוושינגטון, בעיקר במחנה MAGA ובראשו סגן הנשיא ג'יי די ואנס. על פי ה"וול סטריט ג'ורנל", סגן הנשיא – שהיה, אגב, היחיד מהצוות הקרוב שלא נראה בחדר המצב ליד הנשיא במהלך הפעולה ללכידת ניקולאס מדורו – דחק בטראמפ להימנע מפעולה צבאית ולהיצמד למסלול השיחות.
מנגד, הסנאטור לינדזי גרהאם, המקורב מאוד לטראמפ, דחק בו לתקוף – ומהר ככל האפשר. טראמפ הכריע כנראה בשעות הבוקר, שעון וושינגטון, כשהתעורר לדיווחים על אלפי הרוגים.
עוד לפני הצהרתו של הנשיא טראמפ אתמול, מי שלקח לידיו את מושכות ההסברה האיראנית לנוכח סוף השבוע המדמם היה שר החוץ עבאס עראקצ'י. הוא הוזעק לבירה מביקורו המאולץ בלבנון, שם פגש – לאחר השיחות עם שר החוץ הלבנוני – את מנהיג חזבאללה, נעים קאסם, ויש הסבורים שזו הייתה למעשה מטרת הביקור מלכתחילה.
מייד עם נחיתתו בטהרן כינס עראקצ'י את השגרירים הזרים לתדרוך, שבו ניסה להסביר את מספר ההרוגים בסוף השבוע. לא בטוח שהשומעים קנו את ההסבר שלפיו ישראל וארה"ב הפעילו תאי טרור רדומים שירו במפגינים.
מאז מהלך עראקצ'י בזהירות רבה עם המסר האיראני: מצד אחד הוא אומר שטהרן מוכנה למלחמה אם תותקף, ומצד שני אינו שולל חזרה למשא ומתן. טראמפ, אגב, אמר בשבת האחרונה כי אינו רואה סתירה בין הדברים – תקיפה ולאחריה משא ומתן.
בשתי האפשרויות המשטר יוצא עם הישג מרכזי: הוא נשאר בשלטון ומבטיח את המשך "המהפכה האסלאמית". אם תרצו – כוס התרעלה, גרסת 2026
המצב הזה, של חזרה למשא ומתן ישיר בין ארה"ב לאיראן עלול להיות מסוכן מבחינת ישראל. בישראל הרשמית שותקים לגבי האירועים באיראן, אך רוצים לראות שינוי משטר – ולא שינוי בתוך המשטר. אם ארה"ב תנהל משא ומתן, בין אם לפני תקיפה ובין אם אחריה, היא עלולה לחזק דווקא את מגמת השינוי בתוך המשטר, כזה שיישאר תחת שליטת המהפכנים.
התהליך הזה יכול להתפתח בשני נתיבים. הראשון: התקפלות שקטה של המנהיג העליון עלי חמינאי וזניחת הקו הבדלני שלו לטובת משא ומתן עם ארה"ב, ואולי אף ויתור (זמני?) על יכולת ההעשרה.
הנתיב השני: מעין פוטש פנימי – הזזת חמינאי לטובת מחליף שיסכים למשא ומתן עם ארה"ב. בשתי האפשרויות הללו המשטר יוצא עם הישג מרכזי: הוא נשאר בשלטון ומבטיח את המשך "המהפכה האסלאמית". אם תרצו – כוס התרעלה, גרסת 2026.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו