הרבה מילים נשפכו על בני גנץ. על הבגידה בבוחרים, הנהיה אחר שיירי השלטון, הוויתור על עקרונות, הפירוק של כחול-לבן בעריסתה ועוד. אפשר כבר לסכם: גנץ הוא אכזבה נוראית.

אבל מה עם העיתונאים שרוממו אותו ונשאו אותו על כתפיים, פימפמו אותו כתקווה הלבנה של ישראל היפה והנקייה, והתעלמו באופן שיטתי מפגמים בולטים, פרכות מהותיות, ובעיקר מהעדר תשובות לשאלות מטרידות באישיותו, התנהלותו ומסריו?

הסימן הרע הראשון שהעיתונות מתכוונת להגיש לציבור את גנץ בתוך ג'קוזי מבעבע עם כוסית שמפניה בידו ולאפשר לו לחרופ את דרכו הארוכה והנפתלת אל השלטון נרשם בראיון הבכורה במוסף שבעה ימים של "ידיעות אחרונות". ראיון כזה נחשב מסורתית כיריית הזינוק לקריירה פוליטית חדשה או לאתחול מחדש של קריירה גוועת.

שער 7 ימים מה-8 בפברואר 2019, עם הראיון של שלמה ארצי וחנוך דאום עם בני גנץ

העיתון של המדינה (כינוי שכבר לא משקף את תפוצתו מזה כמה שנים טובות) בחר בצמד העיתונאים המוביל והקשוח שלמה ארצי וחנוך דאום לתפקיד המראיינים. למעשה, לא העיתון בחר – היחצנים החליטו עבורו. הכותרת הראשית מהפנטת ממש: "גנץ מדבר". כמו "מרתה מבשלת" או "איילת מטיילת". כל מילה מיותרת.

הנה כי כן זאת העיתונות בימינו: זמר קונצנזוס מראיין מועמד לראשות הממשלה, והכותרת מאבחנת (בדקדקנות של איזמל) שהמועמד, בניגוד למה שאולי חשבתם בחודשים ארוכים של שתיקה, אינו אילם. הראיון העיתונאי הזה, שנראה יותר כמו "הפקה" מאשר ראיון, לא היה רע או לקקני באופן מיוחד. הוא היה, ממש כמו גנץ, סתמי.

חזרתי לראיון ההוא בעקבות פוסט של יקיר אלקריב בפייסבוק. יקיר, עורך מנוסה ובעל מוניטין, אשר נשלח מטעם ב"7 ימים" לביתו של גנץ לסייע במשימה, פירט בגילוי לב נדיר כיצד נפגשו המראיינים בביתו של גנץ כדי להנדס ראיון.

את הראיון המלא של חנוך דאום ושלמה ארצי עם בני גנץ תוכלו לקרוא מחר בידיעות אחרונות. עד אז, קבלו הצצה מאחורי הקלעים: @gantzbe ודאום בדו-קרב חיובים מול הסל pic.twitter.com/nOciWSonsa

— ידיעות אחרונות (@YediotAhronot) February 7, 2019

"גנץ התגלה כבחור חביב מאוד", כותב אלקריב. "אפילו עשה לכולם קפה. הבית – מרווח אבל צנוע. מצב הרוח היה מרומם, בעיקר בזכות חנוך דאום שיודע לשבור את הקרח והצחיק את כולם. ואז התחיל הריאיון….מה אתה חושב על הסכמי אוסלו? מה אתה חושב על אבו מאזן? מה התפיסה הכלכלית-חברתית שלך? איפה אתה עומד מבחינה מדינית? וכו'.

"הרושם המצטבר מתשובותיו של גנץ בראיון היה שהבחור באמת היה מעדיף לישון צהריים במקום כל הרעש הזה: הוא היה מנומנם, כל התשובות שלו היו משעממות ברמות של 'נחיה ונראה', 'חבר'ה, לא צריך להחליט עכשיו' או סתם שתיקות מביכות והמהומים ארוכים".

מה עושה עיתון במקרה כזה? יש כמה אפשרויות. אפשר לגנוז את הראיון ולדרוש מפגש נוסף, נשכני יותר. להבהיר שיתפרסם רק כשגנץ יסכים לעשות מעט יותר מאמץ לענות על שאלות.

"הרושם המצטבר מתשובותיו של גנץ בראיון היה שהבחור באמת היה מעדיף לישון צהריים במקום כל הרעש הזה: הוא היה מנומנם, כל התשובות שלו היו משעממות ברמות של 'נחיה ונראה', 'חבר'ה, לא צריך להחליט עכשיו' או סתם שתיקות מביכות והמהומים ארוכים"

אפשר גם לבטא בכתבה בדיוק את התחושה שאלקריב מבטא: שיש פה עסק עם מועמד שאין לו מושג מה הוא רוצה ואין לו רעיון אחד מקורי להביא אל השולחן. כותרת אפשרית לראיון כזה תהיה "נחיה ונראה". או אפילו "ככה סתם".

אפשר גם לשנות את הרכב המראיינים. להביא עיתונאים בקיאים במטרייה שיעמתו את גנץ עם עובדות ותרחישים, ויכניסו את תשובותיו המנומנות במלואן, כולל התהייה "למה לעזאזל אנחנו צריכים להצביע עבורך, אם אין לך מושג מה לעשות".

כמובן, ידיעות אחרונות החליט לזרום עם הקיים. כותרת הגג הייתה "הראיון המדובר של בני גנץ עם שלמה ארצי וחנוך דאום". עוד לא פורסם, אבל כבר "מדובר". כמו התנ"ך או הברית החדשה, כוחו של הטקסט העיתונאי בסמליותו.

ההפנייה לראיון עם בני גנץ על שער ידיעות אחרונות, ב-8 בפברואר 2019

ומה הכותרות מהראיון, תכלס? על פי השער, מיש-מש חסר משמעות: בצוק איתן "לא עשינו שום דבר בגלל בנט", במשא ומתן "לא אלך לצעד חד-צדדי" ועם נתניהו, כמובן, "לא אשב". וגם משהו על אלאור אזריה, מירי רגב וחוק הלאום – אבל כנראה לא מספיק מעניין כדי לצטט.

 גירסה מרוככת של מנהל תקין

מרגע שהוברר שלגנץ אין את הכריזמה של ביל קלינטון, האנרגיה של ברק אובמה, האותנטיות של יצחק רבין או הדוביות החמימה של אריאל שרון – דבקה העיתונות בעקשנות מרשימה ביתרון היחיד שגנץ מביא לשולחן: הוא יחליף את נתניהו ויביא לשולחן פוליטיקה נקייה המתחשבת בממלכה ולא במלוכה.

גנץ עצמו דיבר מעט מאד על אלטרנטיבה, ומבחירות לבחירות הלך וזנח את האפשרות להציג עקרונות או אידיאולוגיה חליפית. עיתונאים בדרך כלל לא דרשו ממנו תשובות מהותיות, וכאשר כבר דרשו, עשו זאת באופן גמלוני, ונתקלו במקהלת מעודדות שביקשה להניח לו.

בני גנץ מדבר לתקשורת בפתח ביתו בראש העין ביום הבחירות, ב-2 במרץ 2020 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

מי שהעז לבקר את גנץ הואשם כמעט אוטומטית ב"סיוע לביבי", וברוח הוואטאבאוטיזם, כל טענה נגד המנהיג החדש נענתה ב"איך אתה יכול להשוות ל… (כתבי אישום, פייק ניוז, שרה נתניהו וכו')".

מול הגזענות של נתניהו הציג גנץ גירסה אחידה של גזענות תוצרת-עצמית: לא נשב עם חברי הכנסת הערביים, ולא נסתמך עליהם. מול השחיתות השלטונית הציג גירסה מאד מרוככת של מנהל תקין. בבחירות השניות והשלישיות כבר חדלו העיתונאים כמעט לחלוטין לשאול אותו על החברה הישראלית ועל תהליך השלום, והוא מצידו הסתפק ב"צריך להתקדם" בלתי מחייב.

בבחירות השניות והשלישיות כבר חדלו העיתונאים כמעט לחלוטין לשאול אותו על החברה הישראלית ועל תהליך השלום, והוא מצידו הסתפק ב"צריך להתקדם" בלתי מחייב

היו כמובן סימנים נוספים שכחול-לבן לא מציגה אלטרנטיבה שלטונית בתחום ניקיון הכפיים, השקיפות והמנהל התקין. חוץ מבוגי יעלון, כל אחד מהארבעה סוחב עגלת הון-שלטון קטנה או בינונית משל עצמו:

• יאיר לפיד ביחסיו הארוכים והמורכבים עם הנאשם ארנון מוזס, החולק כתב אישום עם נתניהו בתיק 2000;
• גבי אשכנזי עם פרשת הרפז הנפתלת המציגה התנהלות מאפיוזית של בכירי הצבא ומקורביהם, וקשריו עם טייקוני הגז;
• וגנץ עם תמימותו התמוהה מול החלטות ההנהלה ב"מימד החמישי" ובקשריו העבותים עם אלפרד אקירוב ורמי אונגר, שני הטייקונים שמימנו את ראש הממשלה המורשע אהוד אולמרט ואת עדת המדינה במשפטו שולה זקן. השניים הפכו למממנים הראשיים של תאגיד כחול-לבן.

"לגנץ לא הייתה בעיה לגייס תוך כמה ימים מיליוני שקלים במימון המונים, למימון הקמפיין שלו", כתב גיא רולניק ב"דה מרקר" עוד בפברואר 2019. "אבל הנושא כנראה לא עלה על דעתו וגם לא על דעת כל היחצ"נים והיועצים שמקיפים אותו. הם ייעצו לו לגמור במכה אחת את רוב המימון בשני צ'קים – אחד מטייקון הנדל"ן אלפרד אקירוב והשני מסמדר אונגר, אחותו של יבואן הרכב רמי אונגר".

עשרות ראיונות נתן גנץ אחרי שהחליט "להתחיל לדבר" ולא זכור אחד שבו נשאל על קשריו העבותים למיליארדרים. מבחינת מרבית העיתונאים, היה חשוב יותר לנג'ס לגנץ בשאלה האקוטית "האם יקים ממשלה בתמיכת המשותפת", שאלה שכפי שהתברר בהמשך, גנץ לא התכוון ממילא לענות עליה בכנות.

בני גנץ במסיבת עיתונאים הראשונה שערך, ליד קיבוץ נחל עוז בעוטף עזה, ב-15 במרץ 2019 (צילום: פלאש90)

ומה באשר להתנהלות צנועה ודוגמה אישית? מרבית העיתונות הניחה שגם כאן גנץ יהווה אלטרנטיבה לקרתנות והבזבזנות הביזנטינית של משפחת נתניהו. אולי משום כך מעולם לא נשאל האם (למשל) יבטל או יצמצם את פרויקט מטוס ראש הממשלה היוקרתי, האם יגביל או יפקח על הוצאות מעון ראש הממשלה, האם יפעל להתנהלות מעט פחות היסטרית בתחום האבטחה של ראשי המדינה, האם יחתור לממשלה צנועה וקומפקטית, וכן הלאה.

גנץ עולם לא נשאל האם יצמצם את פרויקט מטוס רה"מ היוקרתי, האם יגביל את הוצאות המעון, האם יפעל להתנהלות פחות היסטרית בתחום האבטחה של ראשי המדינה, האם יחתור לממשלה צנועה וקומפקטית, וכן הלאה

עכשיו מתברר שלא צנוע ולא נעליים. על פי פרסום של מיכאל שמש מ"כאן 11", מי שדרש במסגרת המו"מ כי לממלא מקום ראש הממשלה יינתן מעון זהה באופיו לזה של ראש הממשלה הוא דווקא גנץ. לא נתניהו, ואפילו לא שרה. עוד לא נכנס לממשלה, וכבר דואג לסמלי סטטוס מיותרים.

להמיר את המיית הלב

לעיתונאים מותר גם לקוות. המיית-לב אינה מוגדרת כעברה אתית. אבל עיתונות הרואה בתפקידה שליחות מחויבת להסיט את משאלות הלב הצידה ולהתבונן נכוחה בעובדות.

לאורך שלוש מערכות בחירות, גנץ לא הפגין עקומת למידה כמעט בשום תחום. הוא לא למד להתראיין, הוא לא הציג תוכניות, הוא לא גילה אומץ לב, ובקושי התאמץ. הוא לא התיימר לרדת מהקרוסלה המייאשת שבה מתנהלת החברה הישראלית כבר שנים, ובוודאי שלא הציע שום "ניו דיל".

עבור עיתונאים רבים המסר "רק לא ביבי" הספיק. הם לא ביקשו תשובות לשאלות מטרידות, ואם כבר, העדיפו להתעסק בתפל. אם לגנץ היה ראיון שבו לא גמגם או ליהג ללא מטרה מיד הוכתר כ"ראש הממשלה הבא". בכך שירתו חלקים מהעיתונות את הנרטיב של נתניהו. במקום לדרוש מגנץ אותנטיות מוחלטת, הם תבעו ממנו לקרוא באופן יותר רהוט מהטלפרומפטר.

עבור עיתונאים רבים המסר "רק לא ביבי" הספיק. הם לא ביקשו תשובות לשאלות מטרידות, ואם כבר, העדיפו להתעסק בתפל. אם לגנץ היה ראיון שבו לא גמגם או ליהג ללא מטרה מיד הוכתר כ"ראש הממשלה הבא"

ביום שאחרי, התעוררה העיתונות למציאות החדשה בתדהמה: התנאי היחיד שסיפק אותם במערכת היחסים עם בחיר ליבם, ההליכה בנפרד מנתניהו, נעלם כלא היה. את מקומו תפסה התנהלות פוליטית שלומיאלית ורופסת ואפס ערכים. ועכשיו, מן הסתם, יתחילו התחקירים, הביקורת והשאלות הקשות על גנץ, אשכנזי ואנשיהם.