חמש שנים אחרי ההכרזה על סיום "מאבק הקופים" למען הקופים בחוות מזור, המאבק מתחדש – בעקבות תחקיר "זמן ישראל".

התחקיר חשף את מצבם הקשה וחסר התקווה של יותר מאלף הקופים המוחזקים בשטח חוות מזור. זאת, בניגוד להבטחות לסגור את החווה ולהעניק לקופים תנאי מחיה ראויים. 

זמן קצר לאחר פרסום התחקיר, הפעיל הוותיק בני שלזינגר, ממקימי "תנו לחיות לחיות", הודיע לפעילים: "בימים הקרובים נודיע רשמית על חידוש המאבק למען הקופים המסכנים".

שלזינגר הוסיף: "המון פעילים פנו אלי אחרי פרסום הכתבה, מזועזעים מהמידע, אחרי שהאמינו שכל הקופים חולצו. פעילי השטח נערכים לחידוש המאבק לשחרור הקופים מחוות מזור. זה אירוני, אבל אנחנו ב-2019 ותחושת הפעילים היא שתכלס שום דבר לא השתנה, ומצבם של הקופים שם רק החמיר".

חוות מזור, אפריל 2019 (צילום: זמן ישראל)

בתחקיר פורסם, בין היתר, כי דוחות של רשות הטבע והגנים מעידים שהקופים מוחזקים בכלובים צפופים, נפצעים ממריבות טריטוריה, ומתים בקצב מדאיג ולא-טבעי כתוצאה מתנאי אחזקה לא-סבירים במשך שנים.

עוד נחשף כי אף גורם רשמי – ובכלל זה מנהלי החווה ונציגי המשרד להגנת הסביבה – לא לוקח אחריות על גורל הקופים, וכי בניגוד להבטחות של המעורבים בנושא, אין כל תוכנית ממשית להעבירם למשכן קבע ההולם את צורכיהם.

בתגובה לפרסום, חברת הכנסת הטרייה מיקי חיימוביץ' (כחול-לבן), דורשת פעולה דחופה של הממשלה. "הצטערתי לשמוע על מצב הקופים בחווה", אומרת חיימוביץ'. "מהכתבה עולה כי לצד ההצלחה הגדולה בחיסול פרקטיקת גידול הקופים לניסויים, נעשו לא מעט טעויות שמנעו חיים של שלווה ונוחות מהקופים שניצלו.

"לנוכח תמונת מצב העגומה הזאת, אני קוראת למשרד להגנת הסביבה לקחת אחריות ולמצוא פתרון קבע שימנע את הסבל ויתקן את המצב".

ח"כ מיקי חיימוביץ' (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)

במקביל, חן אברבנאל, מוותיקות מאבק הקופים, פנתה לשר להגנת הסביבה זאב אלקין בדרישה להתערב בנושא לפני שיהיה מאוחר מדי.

"את המחיר על שלל מחדלי החברה שכשלה כישלון חרוץ בטיפול בסוגיה הרגישה של הקופים משלמים הקופים עצמם, הנמקים בסבלם בכלובים בתת תנאים, חלקם קיפחו חייהם בייסורים", כתבה אברבנאל לשר. 

בחוות מזור עצמה ניסו במהלך הימים האחרונים לתקן מעט את הרושם שהותירה הכתבה ופירסמו פוסט בפייסבוק המתאר כיצד מתחשבים בקופים בגל החום: "בשל החום המעיק התקנו ברזיות נוספות אצל קופי מזור", הצהיר עמוס רון, ממקימי החברה "שמורת הקופים", האחראית כיום על הקופים שנותרו בחווה.

אם לשפוט לפי השיח הנוכחי בישראל, נשיא בית המשפט העליון הוא שופט בדימוס בשם עודד אל-יגון, שרת התרבות היא ודאי כוכבנית-ריאליטי בשם רותם סלע, ראש הממשלה הוא המגיש האיכותי קובי מידן, שר הביטחון הוא הזמר הוותיק יהורם גאון, נגידת בנק ישראל היא השדרנית עירית לינור, נשיא המדינה הוא האמן יאיר גרבוז, שר החוץ הוא אורן חזן ובכירת העיתונאים בכל הזמנים היא אושרת קוטלר.

ומי הרמטכ"ל בקונסטלציה הזו? בטח איזה קצין תחזוקה מכריס, ששכחתי את שמו. אזכר בו כשיגיד משהו באמת שערורייתי. אה, וכמובן בל נשכח את גידי אורשר. מעולם לא הייתה ולא תהיה כאן אישיות שמשפיעה על חיינו באופן עמוק ומשמעותי כל כך כמו גידי אורשר.

ספק אם רבים מאזרחי ישראל יודעים מה כתוב בדוח מבקר המדינה שיצא לא מכבר (ספק אם רבים יודעים שיצא בכלל), מעטים מתעניינים בשימוע-לא-שימוע של ראש הממשלה, ועוד פחות מכך עוקבים אחרי המשאים ומתנים להרכבת ממשלה או דרישות המיליארדים של סיעות הקואליציה. יותר ממיליון מצביעים שמו גנץ בפתק ואיבדו בו עניין שנייה אחרי נאום הניצחון המביך שלו.

אבל רק תנו לנו אמירה מקושקשת של שחקן ליגה ז', ומיד אנו נדרכים ונכנסים לפעולה: ראשית נעלה אותו בדרגה ל"שחקן בכיר מאוד", נתקע משואה לידו, ונכריז על "סערה".

שלושה כיסויי ראש בפריים אחד. טקס הדלקת המשואות 2019 (צילום: Hadas Parush/Flash90)

ומהי "סערה" בישראל? רצוי אמירה שקשורה בלאום, מלווה בקורטוב של גזענות מצועצעת, ובשילוב של איזו רוגטקה בעינו של סמל יהודי-לאומי חשוב: הנשיאות, הצבא, ההמנון, הדגל. ואם זה נעשה "בסמוך ל" יום אבל או חג רשמי, אז זה בכלל שיחוק.

פליטות פה או קולמוס, אמירות שערורייתיות של אנשים משועממים או סתם פרובוקציות הן כמובן סוג של תופין תקשורתי. לגיטימי לדון בהם בשולי תכניות המלל ברדיו, ובוודאי בתכניתו של עודד בן-עמי, רגע לפני שמרצינים בשמונה.

נחמד להתקשקש עם אושית התרבות-לרגע "פירה" אסייג (שכמה מחברינו השמאלנים הכתירו כמלכת הביצה, רק בגלל שאמרה משהו שלילי על שרה נתניהו – ללמדך שגם בשכשוך במי-אפסיים יש מדרגות), ובוודאי שמענג לעסוק בחליצת-שד של האחות של מייקל ג'קסון באירוע ספורט המוני.

אלא שבישראל מזמן אבדו הפרופורציות. מאייטמים רכילותיים המשייטים כתלולית קצפת מעל הקומפוט של חיינו, הפכו פוסטים מקריים של נו-באדיז למנה העיקרית, וחלקם מחזיקים במחזור התקשורתי והרשתי הרבה מעבר לכל מבצע בעזה או מדיניות של ראש ממשלה.

לא חשבתי שאזכה ליום שבו הפיד שלי כולו יהיה טבוע בפוסטים (ארוכים! מנומקים! עם מספורים!) על ה"בובו" של לינור אברג'יל, ודומני שאפילו עודד אל-יגון המום מכך שמישהו באמת סופר אותו שנים אחרי שהתרחק מכס השיפוט.

די דומה לתכנית ריאליטי, לא? טקס הדלקת המשואות 2019 (צילום: Hadas Parush/Flash90)

יש מי שיראה בכך סממן חיובי: הציבור מעורב, אכפת לו, כואב לו. הוא באמת מזדהה עם זכותה של אברג'יל לבנות על ראשה מגדל, ובאמת טובל ביגון על עליבותו של אל-יגון. אבל אני לא קונה את ההסבר הזה, ורואה בטפשת-הפליטה בסך הכל הרחבת הגזרות של תכניות הריאליטי, שגם הן נלקחות ברצינות בישראל הרבה יותר מאשר במדינות נורמליות בניכר.

גם ב"אח הגדול" וגרורותיו כל אמירה של אידיוט-ללא-חולצה מנותחת בחשיבות עצמית ובידענות מגוחכת מיד עם תום התכנית, כאילו שהיא עשויה לשנות משהו באורח חייו של הישראלי הממוצע.

יש מי שיראה בכך סממן חיובי: הציבור מעורב, אכפת לו, כואב לו. הוא באמת מזדהה עם זכותה של אברג'יל לבנות על ראשה מגדל. אבל אני לא קונה את ההסבר הזה

התעסקות בשטויות ובנפיחות אינה מסכנת חיים כמובן. אבל היא יוצרת תחושת-כזב כאילו "אמרתי" זהה ל"עשיתי". וכך הרבה יותר קל לדוש בפוסט בפייסבוק מאשר במהלכים, תהליכים, תקציבים או גילויים חשובים וממשיים, מהסוג שנדחק לשוליים. התוצאה היא שיח רעיל, פשטני ופחדני.

ה"זעזוע" המעושה או ההתלהבות המופרזת מכל אמירה שטחית, מגוחכים. קובי מידן רשאי להביע את אכזבתו ממדינת ישראל מבלי שיהפוך לסוכן של החמאס, עירית לינור יכולה לבקר את נשיא המדינה מבלי שתושעה מעבודתה ורותם סלע יכולה להתייחס לראש הממשלה בלי שנכתיר אותה כיורשת של שולמית אלוני.

האמירות המקריות שלהם, שחלקן ודאי נאמרו בהיסח דעת או באינסטינקט של רגע, לא צריכות להכתיב לציבור שלם את סדר היום, והעיסוק המופרז בהן לא מעיד על "אכפתיות" של הציבור, אלא דווקא על כהות חושיו.