1

הליגה הערבית משנה כיוון

מי שעקב השבוע אחר הכינוס הווירטואלי של הליגה הערבית, יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר בגוף בינלאומי כלשהו עם נטייה פרו-אמריקאית מובהקת, ולא בארגון שבמשך עשרות שנים תקף את ישראל ואת כל מי שהעז להתקרב אליה.

לפני כארבעה עשורים, הליגה גירשה את מצרים משורותיה, לאחר שהנשיא אנואר סאדאת ביקר בירושלים וחתם על הסכמי השלום עם ישראל. גם לאחר מכן, כל ניסיון לשבור את שורות הסולידריות עם הפלסטינים נענה בגינויים חריפים.

טיסת אל על שהביאה את המשלחת הישראלית לדובאי, ספטמבר 2020 (צילום: Nir Elias/Pool Photo via AP)

לא עוד. הניסיון הפלסטיני לגנות את אבו-דאבי באמצעות הליגה הערבית נכשל נחרצות, לאחר שהנהלת הליגה סירבה לשלב את הדרישה הזו בסדר היום, או בהודעת הסיכום של הכנס. הדרישה רוככה, והפלסטינים נאלצו להסתפק באזכור הסכם הנורמליזציה המתרקם בין ישראל לבין נסיכויות המפרץ, ובחזרה על מחויבות הליגה ליוזמה הערבית ולנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים".

ההתפתחות הזו לא מפתיעה את מי שעוקב בעשור האחרון אחר התמורות בעולם הערבי, ובמיוחד בליגה הערבית. הקולות הדומיננטיים בארגון הם קולותיהן של מצרים, סעודיה ואיחוד נסיכויות המפרץ. הבלוק הזה דאג לזרוק את סוריה מהליגה לאחר שפרצה שם מלחמת האזרחים, ואיראן נעמדה לצד משטר אסד.

ארכיון, הפגנה למען הפלסטינים ונגד כינוס הליגה הערבית בטוניס, 2019 (צילום: AP Photo/Hussein Malla)

גם הפעם, "ההתערבות של איראן וטורקיה בעניינים הפנימיים של המדינות הערביות" עמדה במרכז הכינוס של הליגה הערבית, ולא הכעס של הפלסטינים על אבו-דאבי בגלל ההתקרבות הפומבית לירושלים ולתל אביב.

כינוס הליגה מגלם את השינוי האדיר שחל בשנים האחרונות באזור. המדינות הסוניות הערביות מאותגרות על ידי טורקיה ואיראן, והן חוששות ממהפכות ומהפיכות בארצן וחוששות, כמו גם מנסיגה של ארצות הברית מהמזרח התיכון.

זהו הרקע להתחממות היחסים בין ישראל למפרץ, וזה גם הרקע לאדישות – ואולי אפילו לזלזול – כלפי הרשות הפלסטינית ומנהיגיה מצד צמרת ההנהגה הערבית.

ישראל לא צריכה לשמוח לאידם של הפלסטינים, אלא לברך על השינוי התודעתי הגדול אותו עובר היום העולם הערבי, ולנצל את ההזדמנות כדי להגיע להסדר עם הפלסטינים, לשים סוף לשליטה על עם אחר, ולייצר ביטחון והגנה לכלל אזרחיה.

ארכיון, שוטרים מאבטחים את כינוס הליגה הערבית בטוניס, 2019 (צילום: AP Photo/Hussein Malla)

2

פייק ניוז והבסיס הסודי בתימן

יורש העצר האמירתי לא יחתום על הסכם הנורמליזציה עם ישראל, וישלח את אחיו – שר החוץ האמירתי עבדאללה בן זאיד, בן 48 – לייצג אותו בוושינגטון.

כנראה שכך מבטאים באבו-דאבי את חוסר שביעות הרצון מדברי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, על כך שלא נתן את הסכמתו למכירת מטוסי F-35 לאיחוד נסיכויות המפרץ; ואולי במפרץ גם חוששים מכך שהמילה "סיפוח" תחזור ללקסיקון של הפוליטיקאים הישראלים ככל שיתקרבו הבחירות.

עבדאללה בן זאיד מבקר בברזיל, ארכיון, 2019 (צילום: AP Photo/Eraldo Peres)

אך הסיפור החם באמת בהקשר של הרומן הישראלי-האמירתי בעולם הערבי השבוע, הוא הסיפור של האי הקטן סוקוטרה ובסיסי הריגול שישראל כביכול מקימה שם יחד עם נסיכויות המפרץ. הארכיפלג של איי סוקוטרה הוכרז ב-2008 כאתר מורשת עולמית, והוא מכונה לעתים קרובות "הגלפגוס של מפרץ עדן".

מה שעוד צריך לדעת על המקום המרוחק הזה, הוא שבשנים האחרונות שולטת בו תנועה בדלנית המקורבת לאבו-דאבי. מספיק היה שכמה אתרים אנונימיים דיווחו על ביקור המשלחת של קצינים ישראלים בסוקוטרה – בלי הוכחות, תמונות או הישענות על מקורות מהימנים – כדי שכל העולם הערבי, ובמיוחד היריבים של אבו-דאבי בקטר ובאיראן, ידברו על כך ויתקפו את האמירתים.

עבדאללה בן זאיד נואם באו"ם, ארכיון, 2019 (צילום: AP Photo/Richard Drew)

אין ספק שהקשר החדש עם אבו-דאבי נמצא כרגע בתנופה, וששני הצדדים ינסו להפיק ממנו את המקסימום, במיוחד ההיבט הביטחוני והמודיעיני. אך הסיפור על הקמת בסיסי הריגול בסוקוטרה מלמד אותנו קודם כל על פייק ניוז בתקשורת.

האם ישראל, שלה לוויינים עוצמתיים ויכולות מודיעיניות מפליגות, זקוקה לבסיס ריגול באי קטן (גם אם אסטרטגי) במפרץ עדן? מה התועלת בבסיס שכזה? והאם האמירתים, שמנהלים בתימן קו אסרטיבי ונחוש, בכלל זקוקים לישראל כדי להקים בסיס ריגול בסוקוטרה – שם שולטים נאמניהם? אף אחת מהשאלות הללו לא נשאלה, והפעם, הכמיהה לסקופים שערורייתיים ניצחה ובגדול.

3

עיראק עושה צעד נכון לשוויון

ההחלטה של ראש הממשלה מוסטפא כאזימי, לבטל את סעיף ההשתייכות לזרם הדתי – שיעי או סוני – בעת הקבלה למכללות הצבאיות ולשירות הציבורי, גרמה לסערת רגשות אמיתית בעיראק. במהלך 2019, אלפי צעירים עיראקים יצאו לרחובות ודרשו רפורמות ושינויים. בין היתר, תבעו את ביטול שיטת ה"מכסות" על פי המפתח הדתי והעדתי. כאזימי קיבל את ההחלטה לבטל את הסעיף הזה, לאחר שדוברו פרסם ברשתות החברתיות את רשימת הצוערים שהתקבלו למכללות הצבאיות. לצד שמם, ניתן היה למצוא גם את סעיף ההשתייכות לזרם דתי כזה או אחר – סונים או שיעים. העניין זכה לגינויים רבים, והביא להחלטה המדוברת.

רוב אזרחי עיראק הם שיעים, בעוד שהמוסלמים הסונים הם המיעוט. כמובן שגם הכורדים, המרוכזים בצפון עיראק, הנוצרים האשורים, היזידים והטורקמנים מרכיבים את הפסיפס הסבוך של הארץ השסועה והמסוכסכת הזאת.

הפגנה נגד השלטונות בעיראק, ינואר 2020 (צילום: AP Photo/Hadi Mizban)

החלטת ראש הממשלה החדש כאזימי היא ללא ספק מן המוצדקות, אך מומחים עיראקיים רבים טוענים שאין בכך די כדי לשים סוף להפליית המיעוטים במדינה.

עד הפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003, בתקופתו של סדאם חוסיין, השיעים והכורדים הופלו קשות לעומת הסונים. המשימה של כאזימי, שנכנס לתפקידו במאי האחרון, היא למצוא את הנוסחה שתאפשר את בניית האומה העיראקית והגברת השוויון בין העדות, הקבוצות האתניות, והזרמים הדתיים שם.

מפגינה נגד השלטונות בעיראק, ינואר 2020 (צילום: AP Photo/Khalid Mohammed)

4

בקרוב בסעודיה, מוזיאון לאמנות נשית?

עד לפני שנתיים, נשים סעודיות לא יכלו לנהוג, לנסוע ברחבי המדינה ללא אישורו של גבר, או לצאת לחוץ לארץ; ונשים שעסקו באמנות, נאלצו להסתיר את עיסוקן, או להתאים את עצמן לקנונים הדתיים הקשוחים. אחרות מכרו את העבודות שלהן בחו"ל, ואף שהצליחו מאוד מחוץ לגבולות ארצן, היו אלמוניות לחלוטין בה.

השינויים המפליגים שמתרחשים בשנים האחרונות בממלכה, בחסות יורש העצר הצעיר, הנסיך מוחמד בן סלמאן, משנים את סדרי עולם שהיו מקובלים עד כה, וגורמים לאזרחים הסעודיים ליזום דברים שעליהם אפילו לא חלמו קודם לכן.

מוחמד בן סלמאן מבקר בצרפת, ארכיון, 2018 (צילום: AP Photo/Francois Mori)

סמירה איסמעיל, אמנית ואשת עסקים סעודית, פנתה במהלך הימים האחרונים לעשרות אנשי עסקים ופילנתרופים משפיעים בארצה, בקריאה להקים בממלכה מוזיאון המוקדש לנשים ולאמנות של נשים בערב הסעודית.

כרגע נראה שליוזמה הזאת יש תומכים רבים, וייתכן מאוד שברוח התקופה, המאופיינת במידה רבה של ליברליזם – ביטול של משטרת הצניעות שהטילה מורא על צעירים וצעירות במדינה, וניסיון לקדם נשים בשוק העבודה – האמניות הסעודיות המוכשרות יזכו גם במוזיאון, וגם בהכרה בארץ מולדתן.

תחרות היאבקות לנשים בערב הסעודית, פברואר 2020 (צילום: AP Photo/Amr Nabil)

5

חמישים שנים ל"ספטמבר השחור"

בספטמבר 1970, העימות בין אנשי אש"ף הפלסטיניים לבין כוחות הביטחון הירדניים הפך לגלוי. החודש החל עם ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של המלך חוסיין, וב-6 בספטמבר חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסי נוסעים, והנחיתו שניים מהם בירדן. כעבור שלושה ימים נחטף לירדן מטוס נוסף, והצבא הירדני הגיב בהפצצת בסיסי אש"ף באזור אירביד, שבצפון המדינה, ובאזורים נוספים. כך החלה בירדן מלחמה כוללת בין הצבא הירדני לאנשי אש"ף.

כוחות גרילה פלסטיניים חוגגים התפוצצות מטוס חטוף בירדן, ספטמבר 1970 (צילום: AP)

מספר ההרוגים הפלסטיניים בקרבות "ספטמבר השחור" הוערך בירדן בכ-2,500 איש, בעוד שהפלסטינים טענו כי הוא עלה על 3,400, בנוסף לכ-11 אלף פצועים. בעקבות האירועים האלימים, אש"ף העביר את מרכז פעילותו ללבנון, והמשיך לבצע פעולות טרור משם. ארגון ספטמבר השחור, שהוקם בעקבות המלחמה עם הירדנים, ביצע פיגועים רבים נגד ישראלים ונגד בכירים ירדניים.

חברי המשלחת הישראלית האולימפית למינכן, לאחר רצח חבריהם בידי אנשי ארגון "ספטמבר השחור", שהוקם על שם מהומות ספטמבר השחור שפרצו ב-1970. גרמניה, ספטמבר 1972 (צילום: AP Photo/Anonymous)