לאחר שנמלט מהבונקר באפריל 1945, אדולף היטלר הפך למעין טייל. הוא נראה במופע בלט בעיר הברזילאית קסינו; בדבלין, לבוש כאישה; ובאתר בנייה בעיר החוף הארגנטינאית מאר דל פלאטה. היה גם דיווח על אדם "עם מאפיינים רבים של היטלר", כך נטען – שאכל במסעדה ושוחח בחביבות עם הסועדים אחרים. אולם, כפי שכותב ההיסטוריון הבריטי סר ריצ'רד אוונס בספרו החדש, "מאוד לא סביר שזה היה היטלר, היות שהיטלר לא שוחח עם אנשים אחרים בזמן הארוחה, בצורה ידידותית או בכל צורה אחרת, אלא כפה עליהם מונולוגים בלתי נגמרים".
אוונס, אחד המומחים הגדולים בעולם לגרמניה הנאצית, גם לא מאמין שהיטלר מצא מקלט במנזר טיבטי, נמלט לארגנטינה בצוללת עם אווה בראון – או שבני הזוג הולידו שתי בנות, שאחת מהן, אנגלה מרקל, הפכה לקנצלרית גרמניה.
האמת, לטענתו, פשוטה: כפי שהעידו עדי ראייה, לאחר שנישא לבראון והרעיל את הכלב שלו, היטלר ורעייתו פרשו לחדר העבודה שלו ב-30 באפריל 1945. אחר כך הם התאבדו, וגופותיהם נלקחו לגני בית הקנצלר המופגז, כוסו בבנזין והוצתו.
בספר "תיאוריות הקונספירציה על היטלר: הרייך השלישי והדמיון הפרנואידי" (באנגלית) אוונס מפרק וממוטט לא רק את הטענות חסרות הבסיס אבל העיקשות שלפיהן היטלר שרד את הבונקר, אלא גם סדרת מיתוסים אחרים שמוסיפים לרחף סביב גרמניה הנאצית. לדבריו, זהו ספר על "פנטזיות ובדיות, המצאות וזיופים".
"אין מקום שבו התפשטות תיאוריות קונספירציה ו'עובדות אלטרנטיביות' ניכרת יותר מאשר בתיאורים ההיסטוריים הרוויזיוניסטים של הרייך", כותב אוונס. "תיאוריות קונספירציה שהוטלו בספק זה מכבר התעוררו שוב לחיים, כשהן זוכות לאמון בעקבות טענות על ראיות שהתגלו לאחרונה ועל זוויות חקירה חדשות".
מההתנקשות בג'ון פ' קנדי ועד 11 בספטמבר ומגפת הקורונה, תיאוריות הקונספירציה של זמננו ניזונות משפע אירועים היסטוריים ועכשוויים, ומפיצות את הרעיונות החצי אפויים שלהן באמצעות האינטרנט והמדיה החברתית. אבל נראה שלגרמניה הנאצית יש כוח משיכה מיוחד. "היטלר הוא דמות אשר, בעידן חילוני יותר ויותר, מושכת את תשומת לבם של אנשים רבים, מפני שהוא מעין אייקון של רשע, הוא מוכר בכל העולם… והוא ללא ספק דמות חשובה מאוד בהיסטוריה המודרנית של אירופה והעולם", אומר אוונס בריאיון לזמן ישראל.
ואכן, 75 שנים לאחר תבוסת הרייך, נראה שהצמא לתיאוריות קונספירציה סביב מות היטלר רק גדל. בשני העשורים הראשונים למאה ה-21 הופיעו יותר ספרים הטוענים כי הוא שרד בארגנטינה מאשר ב-55 השנים שקדמו להם. ולא מדובר רק בספרים: בין 2015 ל-2018, למשל, ערוץ ההיסטוריה שידר סדרה בת 3 עונות החוקרת טענות שלפיהן נמלט לדרום אמריקה. לטענת הרשת, זו הייתה החקירה "רבת התגליות ביותר" שנערכה אי-פעם, ובכל פרק צפו 3 מיליון איש.
אוונס מעריך את הסדרה בצורה אכזרית. "לא הוצג ממצא אחד קונקרטי בכל 24 הפרקים", הוא כותב, והסדרה כוללת בעיקר "רמיזות, השערות והמצאות".
אוונס, פרופסור מלכותי להיסטוריה באוניברסיטת קיימברידג', מודע בחריפות לסכנות הפוטנציאליות שמציבות "העובדות האלטרנטיביות" התומכות בטענות על הישרדות היטלר. חלק ממי שמפיצים את המיתוסים האלה, הוא מאמין, מחפשים רווח, בידור או תשומת לב; אחרים, כפי הנראה, באמת מאמינים בהם. אבל יש מי שיש להם סיבות אפלות יותר לטעון, או להאמין, שהיטלר לא התאבד.
"יש אנשים שחושבים שהיטלר היה כזה גאון עולמי שהוא בטוח שיטה בבעלות הברית; לא ייתכן שהוא מת כזה מוות בזוי – ירה בעצמו בסוף המלחמה. במובן הזה, הם מעריצים של היטלר", אומר אוונס. כמובן, הוא מוסיף, אחד מבין הדברים הרבים שהם אינם יכולים להסביר הוא איך "אם הוא הגיע לארגנטינה, הוא נשאר לגמרי בשקט מאז. לא נראה שזה היה מטבעו של היטלר להישאר בשקט".
יהיו אשר יהיו מניעיהם, כמעט כל מי שמקדם את המיתוס על הישרדות היטלר חולק בוז ל"ידע רשמי". "כולם מאמינים שהתקשורת, ההיסטוריונים, העיתונאים וכמעט כל מי שכתב אי-פעם על היטלר הלכו שולל אחר עלילה מתוחכמת שגרמה להם להאמין שהיטלר מת בשעה שלמעשה הוא חי", כותב אוונס.
"כולם מאמינים שהתקשורת, ההיסטוריונים, העיתונאים וכמעט כל מי שכתב אי-פעם על היטלר הלכו שולל אחר עלילה מתוחכמת שגרמה להם להאמין שהיטלר מת בשעה שלמעשה הוא חי"
"בכל פעם שאתה נתקל בביטוי 'היסטוריונים רשמיים' אתה צריך לחשוד, מפני שזו שפה של תיאוריות קונספירציה", אומר אוונס. "זה מחזק את ההערכה העצמית של אנשים להאמין שהם יודעים טוב יותר מאלפי היסטוריונים מקצועיים, שהם מחזיקים בסוד האמיתי, באמת המוחלטת, וכל השאר משקרים".
אבל, הוא ממשיך, לא מדובר רק בעלבון עמוק להיסטוריונים המקצועיים. הדבר גם מסוכן מפני שהוא מטיל ספק בשיטות האובייקטיביות ומבוססות הראיות שאנחנו משתמשים בהן כדי לקבוע מה נכון. ההשלכות, לדברי אוונס, הן ברורות: "אם היטלר אכן נמלט מהבונקר, אז אולי השואה לא התרחשה מעולם".
"פרוטוקולים" של תעמולה
הדרך לשואה עוברת במרכז אחד המיתוסים האחרים שהספר מתייחס אליהם: הפרוטוקולים של זקני ציון. אוונס – שהיה העד המומחה הראשי במשפט הדיבה בשנת 2000, שבו ההיסטוריונית דברה ליפשטדט ניצחה את מכחיש השואה דיוויד אירווינג – בוחן בקפידה את מקורותיו של המסמך המזויף הידוע לשמצה, שמתיימר "להוכיח" את קיומה של קנוניה יהודית עולמית. ה"פרוטוקולים", טוען אוונס, אינם תרשומת של פגישה סודית שערכו זקני העדה היהודים ב-1897, אלא "גיבוב של מקורות צרפתיים, גרמניים ורוסיים שחובר בחופזה". הוא כותב כי "אופיים המבולבל והכאוטי הוא עדות לאופן החפוז והרשלני שבו הם חוברו".
הפופולריות של "הפרוטוקולים" – עד 1933 הם יצאו ב-33 מהדורות בגרמניה לבדה, אף על פי שהם כבר נחשפו כזיוף ב-1921 – נעוצה במשיכה שברעיון "היד הנעלמה" שמכוונת את העולם. אוונס מצטט את מאמרו של ההיסטוריון ג'ון גווייר מ-1938 על "הפרוטוקולים": "זה חוסך כל כך הרבה מחשבה לחשוב כך, לסקור את העולם ולדעת שכל אי הסדרים נובעים מזדוניות חבורת קושרי קשר מסתורית".
זה מכבר נטען של"פרוטוקולים" הייתה השפעה מרכזית על היטלר, ולפיכך, אם לצטט את כותרת ספרו של ההיסטוריון נורמן כהן, הם היוו "הכשר לרצח עם".
"זה קנה אחיזה בתודעתו של היטלר והפך לאידיאולוגיה של חסידיו הקנאים ביותר בגרמניה ומחוץ לה, וכך עזר להכשיר את הדרך להשמדת יהודי אירופה", כתב כהן על "הפרוטוקולים". אבל אוונס לט משוכנע. "נראה לי שהמסמך הזה לא היה חשוב כמו שהרבה אנשים טענו לגביו", הוא אומר. "הוא לא היה מקור לשואה". אוונס לא משוכנע, לדוגמה, שהיטלר אכן קרא בכלל את "הפרוטוקולים". הספרייה הפרטית שלו, שהכילה יותר מ-16 אלף ספרים, לא כללה אותם; רק אוסף כרוך של מאמרי עיתונות שכללו תיאור שלהם, שכתב סופר צללים עבור הנרי פורד. היטלר גם בקושי הקדיש להם פסקה אחת ב"מיין קאמפף".
גם יוזף גבלס לא היה משוכנע בערך התעמולתי שלהם, ונראה שהפקידים שלו התייחסו אליו במידה של בוז. גבלס עצמו הודה ביומניו שה"פרוטוקולים" הם זיוף, אם כי הוא הוסיף, "אני מאמין באמת הפנימית, אבל לא העובדתית, של 'הפרוטוקולים'". "מה שרציתי להסביר", אומר אוונס, "הוא שאנשים כמו היטלר וגבלס עשו בהם שימוש כדי לאשר את הדעות שכבר היו קיימות אצלם".
הן "הפרוטוקולים" והן הרטוריקה האנטישמית של הנאצים אולי הפיצו את הרעיון של קנוניה יהודית עולמית, אבל הראשונים לא הכילו את הגזענות הביולוגית המודרנית של המאה ה-20 שעמדה בבסיס השקפת העולם של היטלר.
"אני לא חושב של'פרוטוקולים' הייתה הרבה השפעה", אומר אוונס. "אני לא חושב שהנאצים היו זקוקים להכשר לרצח עם, לצערי". באותה נימה, הוא דוחה את אגדת ה"סכין בגב", הרעיון שתבוסתה של גרמניה ב-1918 לא נגרמה בשדה הקרב אלא בשל פעולותיה של ברית מושחתת של יהודים, אנשי שמאל ומהפכנים בחזית הביתית – וקורא תיגר על הטענה כי היא שימשה את הנאצים כדי לעלות לשלטון.
אכן, טוען אוונס, היטלר האמין כי תבוסת גרמניה נבעה מכך ששלטון הקיסר לא היה מוכן, כפי שהוא מנסח זאת, "להפעיל אמצעים קיצוניים עד הסוף" כדי לנצח. אך הנאצים כיוונו את האש ל"פושעי נובמבר", שמכרו את גרמניה בכך שהסכימו לתנאי שביתת הנשק של בעלות הברית ולתנאים המשפילים של חוזה ורסאי.
הרייך השלישי נבנה על תיאוריית קונספירציה
כפי שאוונס מראה, הרייך השלישי עצמו "נבנה על בסיס תיאוריית קונספירציה": הרעיון שהקומוניסטים הציתו את הרייכסטאג בפברואר 1933 כהכנה לתפיסת השלטון. הדבר סיפק להיטלר אמתלה להוציא צו חירום שהשעה את חירויות האזרח – צו שחודש שוב ושוב במהלך 12 השנים הבאות.
אבל לא הייתה שום מזימה קומוניסטית; הולנדי שהשתייך לשמאל הקיצוני, מרינוס ואן דר לובה, שנתפס על חם בזירה, פעל לבדו. אפילו בית המשפט העליון של הרייך, שהנאצים טרם הפעילו עליו אז שליטה מלאה, זיכה כמה דמויות מובילות במפלגה הקומוניסטית כשהועמדו למשפט כמה חודשים לאחר מכן.
בדומה לכך, תיאוריית הקונספירציה שפיתחו הקומוניסטים – ולפיה הנאצים הציתו את הפרלמנט בעצמם והטילו את האשמה על ואן דר לובה האומלל כדי להיפטר ממתנגדיהם – גם היא הייתה שקרית. הנאצים פשוט ניצלו הזדמנות שנפלה לידיהם. יתרה מזאת, כפי שכותב אוונס, "ייתכן שהשריפה לא הייתה אירוע כה מכריע ורב השפעה כפי שנטען פעמים רבות. אם הפרלמנט הגרמני לא היה נשרף, היטלר והנאצים ודאי היו מוצאים אמתלה אחרת לכפות מצב חירום".
"ייתכן שהשריפה ברייכסטאג לא הייתה אירוע כה מכריע ורב השפעה כפי שנטען פעמים רבות. אם הפרלמנט הגרמני לא היה נשרף, היטלר והנאצים ודאי היו מוצאים אמתלה אחרת לכפות מצב חירום"
אבל התיאוריה על מבצע "הדגל הכוזב", של הנאצים ממשיכה להתקיים, ואף זוכה לתמיכה מצד כמה היסטוריונים בעלי שם. "אין שום ראיה תקפה לכך. בדקתי את הכול", אומר אוונס. "אני חושב שהתיאוריה הזאת הוחייתה מפני שאנחנו חיים היום בתרבות שאוהבת לפתח ולהחיות תיאוריות קונספירציה".
אולם לדבריו, השריפה כן זורה אור על כמה מאפיינים רחבים יותר של תיאוריות קונספירציה: "תיאוריות קונספירציה רבות יוצאות מנקודת הנחה שלא סביר שאדם בודד, כל שכן אדם בודד פשוט ועלום, יכול היה לחולל אירוע עולמי גדול".
לפיכך הן פונות לאחת הדוֹגמות המרכזיות, לדעתו, של תיאוריות קונספירציה: מי שמפיק רווח מאירוע מסוים הוא ודאי זה שגרם לו. אחת התקריות המשונות ביותר במלחמה העולם השנייה – הטיסה של רודולף הס לסקוטלנד ב-1941 – משכה תשומת לב רבה בקרב חסידי תיאוריות קונספירציה בשנים האחרונות.
יש הטוענים באופן כוזב כי היטלר שלח לשם את סגנו עם הצעת שלום כנה, אולי בהזמנת "מפלגת שלום" בריטית או אולי כחלק ממזימה שרקמו שירותי הביטחון הבריטיים כדי לפתות אותו לבוא לבריטניה. "תיאוריות קונספירציה בדרך כלל עוסקות בפרטי פרטים", אומר אוונס. "אבל צריך לחשוב כל הזמן על התמונה הגדולה. בהקשר הזה, אני דבק ב'תערו של אוקאם', העיקרון הימי-ביניימי שלפיו ההסברים המשכנעים ביותר הם לרוב אלה הפשוטים ביותר".
אוונס טוען כי הס איבד ממעמדו במערכת ההיררכיה הנאצית, והטיסה הנמהרת שלו הייתה ניסיון נואש לטפס חזרה למעלה. היטלר עצמו לא ידע דבר על תכניתו של הסגן שלו, והוא נחרד וכעס כשנודע לו על כך. אבל אוונס מאמין שחלק מתיאוריות הקונספירציה סביב הטיסה של הס, בדומה למיתוסים על הישרדותו של היטלר, הן בעייתיות ביותר בשל ההשלכות שלהן.
"משתמע מכך, כמובן, שהיטלר רצה שלום אמיתי, ואילו צ'רצ'יל היה שוחר מלחמה שדחה את הרעיונות האלה ודיכא אותם, מה שגרם להתמשכות המלחמה, שהובילה לשואה", הוא אומר. "אם חושבים על ההשתמעות הרחבה יותר, הרי שצ'רצ'יל ולא היטלר אשם בשואה".
לא לכל תיאוריות הקונספירציה יש משמעויות אפלות כאלה, וחלקן עשויות להיראות בלתי מזיקות. אבל כולן מסוכנות מאוד. לכולן משותפת, מסכם אוונס, "ספקנות קיצונית, ועם זאת נאיבית במובן מסוים, שמטילה ספק לא רק באמיתות מסקנותיהם של היסטוריונים אובייקטיביים וקפדנים, אלא בעצם רעיון האמת".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם