אף שדייקנות אינה תכונה שמאפיינת מנהיגים (ולא מנהיגים) יהודיים שנפגשים לראיונות עם זמן ישראל, מישל כהן טנוג'י, נשיא הקהילה היהודית במרסיי, מתנצל מבעד למסכת הבד השחורה שלו כשהוא ממהר להיכנס למשרדו הפשוט בקומה השנייה של מתחם בית הכנסת הגדול במרסיי, צרפת, באיחור של כמה דקות.
הוא לא יכול לתת לריאיון שלנו לזלוג מעבר לזמן שהוקצה לו, הוא מסביר, בגלל שמנהיג מוסלמי מקומי אמור לבקר אותו מיד אחרי הפגישה שלנו.
הפגישה בינינו, בסוף אוקטובר, התקיימה ימים ספורים אחרי שמורה מפריז נרצח וראשו נערף במתקפת טרור. הרצח המחריד היה לכאורה נקמה על כך שהמורה הציג בכיתתו איור שנוי במחלוקת של הנביא מוחמד.
אני שואל אותו אם הוא מתכנן לדון בפיגוע עם המנהיג המוסלמי, וכהן טנוג'י, 60, שמכהן כנשיא הקונסטיטוריה של מרסיי – גוף שמוכר על ידי הממשלה כמייצג הקהילה היהודית של העיר – משיב בחיוב.
המנהיג המוסלמי המקומי, שביקש להישאר עלום שם בכתבה זו, מתכוון להוקיע את הפיגוע ואת כל הצורות הנוספות של טרור, אומר כהן טנוג'י. השניים ידונו גם במספר יוזמות בין-דתיות שעליהן הם עובדים.
בשבועיים אחרי הפגישה שלנו, אירע פיגוע דקירה ועריפה שעלה בחייהם של שלושה אנשים בניס – רק 200 קילומטרים ממזרח למרסיי – ופיגוע ירי מסיבי התרחש בווינה, שם נרצחו ארבעה אזרחים ו-23 נפגעו.
אך בינתיים, התושבים במרסיי – כור היתוך ים-תיכוני נינוח, העיר השנייה בגודלה בצרפת – נראים כמי שלא מושפעים כלל מהמתיחות הדתית והפוליטית שמסעירה את שאר היבשת.
מאז מלחמת העולם השנייה הפכה מרסיי יותר ויותר מגוונת. השינוי הזה הואץ בשנות ה-60 וה-70 עם העלייה במספר המוסלמים והיהודים שהגיעו ממרוקו, טוניסיה ואלג'יריה אחרי הצהרות העצמאות של המדינות האלו והיפרדותן מהשלטון הצרפתי בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60.
על פי ההערכות היום, המוסלמים מהווים כ-20%-25% מאוכלוסיית מרסיי, שמונה 860,000 איש. בין 70,000 ל-80,000 יהודים חיים בעיר, רובם ממוצא צפון אפריקאי, מה שהופך את הקהילה המקומית לקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה, אחרי פריז ולונדון, עם ריכוז יהודים שמתחרה בזה של ניו יורק או מיאמי.
ברחוב סן-סופרן, רצועה עירונית מדכדכת במרכז העיר, שבה פועלים אינספור חנויות כשרות, מסעדות ובית ספר יהודי, עצרנו גבר בלבוש שחור ולבן שמאפיין חרדים. הגבר, שדיבר עברית בסיסית (רוב היהודים במרסיי דוברים רק צרפתית), נשאל אם הוא מרגיש בטוח להסתובב עם כיפה גם בחלקים אחרים של העיר. "כמובן", השיב.
גם באזור השוק הערבי? שאלתי אותו, בהתייחסות לחלק מוסלמי למדי של העיר, עם שוק פתוח שיכול היה לפעול בכל מקום אחר במזרח התיכון, כולל במחנה יהודה בירושלים. "כמובן", הוא ענה. "למה לא?".
מקומיים אחרים, יהודים ולא יהודים, לוקחים את החיים הדתיים המשותפים פה כמובן מאליו. אחד החברים בקהילה היהודית, שעובד עבור העירייה, אומר שהוא מאמין שיחסי השכנות הטובה בין היהודים למוסלמים המשיכו מהמגרב, שם חיו שתי הקבוצות זו לצד זו במשך מאות בשנים.
בנוסף, הוא אומר, המוסלמים במרסיי מקובלים היטב בעיר והם חלק מהקהילה. הם לא נאלצים להתמודד עם גזענות ועוינות מצד המקומיים, כפי שקורה בערים צרפתיות אחרות, דבר שמפחית את הסיכוי שיתפתחו אצלם תסכולים – שאותם יוציאו על התושבים היהודים של העיר.
הוא גם מציין שבניגוד לערים גדולות רבות מחוץ לישראל, היהודים כאן לא מרוכזים בשכבה כלכלית וחברתית אחת. יהודים נוהגים באוטובוס, מלמדים בבתי הספר הציבוריים ולובשים מדי משטרה, באותה מידה שהם עובדים במשרד עורכי דין או מובילים הליכים רפואיים בחדרי ניתוח, הוא מתאר, ומהדהד את שם הסרט של הבמאי הצרפתי יהודי איוואן אטאל מ-2016, "היהודים – הם בכל מקום".
על פי ההערכות, המוסלמים מהווים כ-20%-25% מאוכלוסיית מרסיי, שמונה 860,000 איש. בין 70,000 ל-80,000 יהודים חיים בעיר, רובם ממוצא צפון אפריקאי
בסיור בבית הכנסת הגדול, לפני הפגישה עם כהן טנוג'י, אחד מעובדי הקהילה היהודית משמש לי כמדריך ומאשר את ההרכב הייחודי של הקהילה היהודית בעיר ואת היחסים החמים של עם שכניה המוסלמים.
"זה נכון", אומר העובד, שביקש להישאר אנונימי מכיוון שהוא לא מדבר רק בשם עצמו, אלא גם כנציג הקהילה. "אבל אנחנו רק מחכים שהטרור יגיע לכאן. מישהו מבחוץ בסופו של דבר יראה את החיים המגניבים שאנחנו חיים כאן במרסיי, יראה שאנחנו לא מפחדים, שאין פה הרבה אבטחה – ואז יהיה פיגוע ירי או פיגוע התאבדות. אם אתה שואל אותי, זה רק עניין של זמן".
קהילה קטנה ועצמאית
מישל כהן טנוג'י, כמה יהודים יש פה במרסיי?
"אנחנו יודעים על 70,000, אבל אנחנו חושבים שיש בערך 100,000, בגלל שיש אנשים שיש להם אמא יהודייה, אבל הם לא מאוד קרובים למוסדות היהודיים או לעולם היהודי. בכל יום אנחנו מגלים יהודים סמויים שאפילו לא ידעו בעצמם על יהדותם. לפעמים הם פשוט יודעים שיש להם משהו יהודי במשפחה או בגנאולוגיה, וזהו זה".
ראיתי את זה קורה במרכז אירופה ובמזרחה, בגלל הנסיבות שנוצרו אחרי מלחמת העולם השנייה או אחרי הרמת מסך הברזל. אבל כאן, במרסיי, היהודים הגיעו מצפון אפריקה עשרות שנים אחרי המלחמה. איזה רקע יש ל"יהודים הסמויים" האלה?
"אחרי מלחמת העולם השנייה, יהודים מאלג'יריה וממרוקו הגיעו לצרפת והייתה הרבה התבוללות. בגלל שנשים יהודיות רבות נישאו לגברים לא יהודים, מבחינת הילדים, חצי מהמשפחה שלהם לא יהודית – אבל הם עצמם יהודים, לפי התורה".
בכל הנוגע לזרמים הדתיים, איך היהודים כאן מזדהים?
"רוב הקהילה שלנו מסורתית, ובערך 10% ממנה יכולה להיחשב חרדית. צרפתים יהודים הם מאוד פתוחים במחשבה שלהם, אז כולנו חיים ביחד בקלות רבה. במרסיי רוב היהודים מזדהים עם הקונסטיטוריה, ופועלים לפי הנחיות הרב הראשי של צרפת, חיים קורסיה.
"לכל אירועי מעגל החיים, ביורוקרטיה, מסמכים, חתונות, מוות – לא משנה לאיזה זרם אתה משתייך, אתה יהודי ואתה יכול להשתמש בשירותי הקונסטיטוריה. אנחנו הארגון הרשמי ליהודים בצרפת, אז אנחנו עונים לכל השאלות והסוגיות בנוגע ליהדות, לא משנה מי שואל אותן.
"מישהו מבחוץ בסופו של דבר יראה את החיים המגניבים שאנחנו חיים כאן במרסיי, יראה שאנחנו לא מפחדים, שאין פה הרבה אבטחה – ואז יהיה פיגוע", אומר אחד מעובדי הקהילה
"חיים פה גם יהודים רפורמים וקונסרבטיבים, אבל הם מיעוט, ויש להם רק בית כנסת אחד במרסיי. אנחנו בקונסטיטוריה לא ממש שומרים על קשר עם קהילת היהדות המתקדמת, אבל אני חושב שאנחנו, כיהודים, בני מזל שכולם מסתדרים. הרב הראשי שלנו, ראובן אוחנה, והדיין שמואל מלול, עושים כמיטב יכולתם לקרב בין הקהילות – אין יהודי במרסיי שנמצא רחוק מדי מהכביש הראשי אם הוא צריך אותנו".
ואיך היחסים בין היהודים למוסלמים במרסיי?
"כמו ברוב המדינה, מרסיי חוותה כמה אירועים אנטישמיים מכיוונם של אסלאמיסטים, אבל בעוצמה ובשכיחות פחותות משמעותית. אנחנו חושבים שזאת הוכחה ליחסים הטובים בינינו. יש לנו עמותה בשם Marseille Espérance, התקווה של מרסיי, שמאגדת את כל המנהיגים הדתיים בעיר ומארגנת פעילויות, דיונים, דיבייט ומפגשים.
"אני עצמי ביקרתי פעמים רבות בקהילה המוסלמית כדי להפגין את התמיכה שלנו, בין אם בפתיחה של מסגד חדש, באחד החגים או ברמדאן. ואנחנו, מצידנו, מקבלים בברכה את המנהיגים המוסלמים בבית הכנסת הגדול בכל שנה לראש השנה.
"אלה רגעים ששולחים מסר חזק לקהילות המקומיות שלנו, וגם לאנשים רחוקים מאוד. יותר מכך, מרסיי עצמה היא כור היתוך רב תרבותי שבו רגילים אנשים שונים זה מזה לחיות ביחד. זה באמת מזל גדול לחיות במקום שלו שכזה".
מה בכל זאת ניתן לשפר ביחסים האלה?
"אנחנו בהחלט יכולים להיות יותר פעילים יחד, ולהתאגד כדי להילחם למען מטרות משותפות. לדוגמה, אנחנו יכולים לעמוד ביחד כנגד הלאומנות הימנית שגואה באירופה, ומאיימת על כולנו".
ההדבקות בגל הראשון היו הרבה יותר נמוכות במרסיי מאשר בשאר צרפת – אז קיבלנו את ההחלטה לפתוח מחדש את בתי הכנסת בעיר לפני פתיחתם בשאר המדינה
האם ההיסטוריה התרבותית המשותפת של היהודים והמוסלמים מארצות המגרב משפיעה על מערכת היחסים שלהם במרסיי, יותר מאשר בערים אחרות?
"אין ספק! עם גלי ההגירה האדירים מצפון אפריקה, כל הקהילות האלה הגיעו בסופו של דבר למרסיי. והן רגילות לחיות ביחד, ולשמור על אורחות חייהן, ההרגלים שלהן – המסורת הזאת ממשיכה לחיות גם היום".
עם איזה אתגרים מתמודדת הקהילה היהודית היום?
"יש לנו אינספור אתגרים. הקונסטיטוריה, המוסד המרכזי של הקהילה היהודית בעיר, דואגת לפני הכל לוודא שכל מי שרוצה לקיים אורח חיים יהודי יוכל לעשות את זה. אנחנו פה בשביל העניינים הדתיים, כשרות, ברית מילה, חתונות, וגם מטפלים בבתי הקברות. אנחנו כמו עירייה ליהודים. אנחנו פה בשביל כל הסוגיות של החיים היהודיים והחיים הרגילים, מלידה ועד מיתה.
"בנוסף, חלק מהמשימה הבסיסית שלנו היא להתמודד עם פוליטיקה ועם קשרי קהילה – הקהילה שלנו היא כמו עיירה קטנה בתוך העיירה. למשל, היום עם הקורונה, הידיים שלנו מלאות במה שאנחנו צריכים לעשות כדי לאפשר את החיים הדתיים עם כל המגבלות והחוקים שקבעה הממשלה.
"אז אנחנו עובדים עם הממשלה כדי לאפשר את החיים היהודיים בצרפת, מכבדים את כל החוקים הדתיים, אבל גם את ההלכה ואת אורח החיים היהודי".
אתה יכול לתת לי כמה דוגמאות לאופן שבו הקונסטיטוריה מאפשרת את החיים היהודיים בזמן משבר הקורונה?
"לדוגמה, במהלך הגל הראשון במרץ ובאפריל סגרנו את בתי הכנסת עוד לפני שהממשלה הכריזה על מגבלות. אבל ההדבקות בגל הראשון היו הרבה יותר נמוכות במרסיי מאשר בשאר צרפת – אז קיבלנו את ההחלטה לפתוח מחדש את בתי הכנסת לפני שאר המדינה.
"אנחנו דואגים לפרטים הספציפיים, המקומיים, של הקהילה היהודית, וזאת המטרה המרכזית שלנו. אנחנו מנהלים את הקהילה היהודית שלנו כמו קהילה קטנה ועצמאית. יצרנו פרוטוקולים ברורים של היגיינה ואמצעים ספציפיים לבתי הכנסת, למקוואות, למילה.
"כיהודים, היינו חייבים לנקוט באמצעים הספציפיים האלה כי הממשלה לא חושבת על החיים היהודיים במהלך הקורונה. אז אנחנו עשינו את זה בשבילה, כי אנחנו חייבים".
האם יש ברשותך כלים לעקוב אחרי הנתונים של הקורונה בקהילה היהודית?
"אנחנו יודעים, אבל אנחנו לא יכולים למסור את הנתונים. אחרי פורים, במרץ, הייתה המסיבה האחרונה שבה היו הדבקות. אחרי זה עצרנו הכול. הודות לכל האמצעים שעליהם דיברנו קודם, אין לנו פה הרבה הדבקות, בגלל שהקהילה היהודית מאוד נזהרת ומקפידה לבצע את כל הכללים.
"בתחילת המשבר, במרץ, אפילו הממשלה – אפילו ממשלות אחרות בעולם – לא באמת ידעו איך להתמודד עם המצב, אז עשינו כמיטב יכולתנו. אבל למדנו מהטעויות שלנו, אז פעלנו במהירות בתחילת הגל השני. לכן יש לנו שיעורי הדבקה נמוכים יותר עכשיו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם