המדען הגרמני אוטו האן זכה בפרס נובל לכימיה ב-1944 על גילוי ביקוע הגרעין.
אולם האן לא הגיע לתגלית לבדו. אות ההוקרה הגיע גם לעמיתתו הוותיקה למחקר, הפיזיקאית ד"ר ליזה מייטנר. זו הייתה עוד דוגמה לאפקט מטילדה, הטיה נגד הכרה בהישגיהן של מדעניות נשים, שעבודתן מיוחסת לעמיתיהן הגברים.
מייטנר והאן עבדו מאז 1935 יחד עם הכימאי פריץ שטרסמן על ייצור יסודות טרנס-אורניים (יסודות מלאכותיים כבדים מאוד) באמצעות הפצצת אורניום בניטרונים.
מייטנר, ילידת אוסטריה, נאלצה להימלט מגרמניה הנאצית ולעזוב את משרתה במכון קייזר וילהלם לכימיה בברלין ב-1938, והגיעה בסופו של דבר לסטוקהולם, שוודיה. מייטנר, שנולדה למשפחה יהודית, המירה את דתה והפכה ללותרנית ב-1908 וקבורה כעת בכנסייה בהמפשייר, אנגליה. אולם, המרתה לנצרות לא עצרה את הנאצים מלרדוף אותה בשל היותה ממוצא יהודי.
האן התכתב איתה בנוגע לניסויים שנמשכו, ומייטנר ואחיינה הפיזיקאי, אוטו רוברט פריש, היו אלה שזיהו בתחילת 1939 כי גרעין של אטום נחצה לשניים. בעקבות זאת השניים ערכו ניסוי נוסף כדי לאשר ולמדוד את התגובה הכימית.
האן ושטרסמן פרסמו את הממצאים, והחדשות התפשטו במהירות בין מדענים משני צדי האוקיינוס האטלנטי. זמן לא רב לאחר מכן, הפיזיקאים הפליטים אלברט איינשטיין ולאו סילארד הזהירו את נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט כי גרמניה עשויה לנסות לבנות פצצת אטום.
בתגובה, רוזוולט הורה למדענים ולצבא האמריקאיים לקדם את מחקר הגרעין, מה שהוביל בסופו של דבר להקמת פרויקט מנהטן הסודי באוגוסט 1942.
השנה – במלאות 75 שנים להטלת פצצות האטום הראשונות על הירושימה ונגסקי, שהביאה לסיומה של מלחמת העולם השנייה – הבמאית והתסריטאית ההוליוודית יאן אליאסברג פרסמה רומן ריגול המבוסס על סיפורה של מייטנר. המותחן "המלחמה של האנה" הוא פרי מחקר של שנים שערכה אליאסברג על סיפור חייה של מייטנר ועל המרוץ לפצצת האטום.
אליאסברג סיפרה בריאיון לזמן ישראל כי היא מתגאה בכך שהיא פמיניסטית ומכירה את ההיסטוריה הנשית. לכן היא הייתה מופתעת מכך שלא שמעה דבר על מייטנר עד שראתה את כתבת השער של הניו יורק טיימס על הטלת פצצת האטום על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945. בפסקה שהופיעה בתחתית העמוד נכתב כי המרכיב העיקרי שאפשר לבעלות הברית לפתח את הפצצה ניתן להן על ידי פיזיקאית "לא ארית" (במילים אחרות, יהודית).
בכתבת שער של הניו יורק טיימס על הטלת פצצת האטום על הירושימה, נכתב בתחתית העמוד כי המרכיב העיקרי שאפשר לבעלות הברית לפתח את הפצצה ניתן להן על ידי פיזיקאית "לא ארית" (במילים אחרות, יהודית)
לאליאסברג לא היה מושג מי הייתה האישה הזאת, ששמה לא הוזכר, אבל היא הייתה נחושה לגלות. היא גם רצתה לדעת יותר על הקשר שלה לפרויקט מנהטן.
"ישר חשבתי שאני צריכה למצוא את האישה הזאת, כי ידעתי שבגלל המקום שלה בהיסטוריה, בטח היה לה סיפור מדהים. אפילו הייתה לי תחושה שהסיפור הזה קשור לחייה בגרמניה, לגילוי שלה את הפצצה ואת הפוטנציאל שלה, ואז למה שקרה אחר כך – ההשלכות המוסריות של זה", אומרת אליאסברג.
אף על פי שאליאסברג ידועה כתסריטאית, היא הרגישה שעליה להפוך את הסיפור של מייטנר לרומן. היות שידעה כמה קשה להפיק סרט, היא לא רצתה לקחת את הסיכון.
"לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני אכתוב תסריט שישכב במגירה. הנה אישה שנזנחה, נמחקה מההיסטוריה, ואני מנסה להאיר עליה זרקור. הרעיון שאני אכתוב את כל זה וזה לעלם לא יראה אור יום היה פשוט כואב", היא אומרת.
"ואני גם חושבת שספרות בדיונית היא בית טוב יותר לאישה מאוד כישרונית, לא שגרתית או ממוצעת. הייתה לי תחושה שאם אני אצליח לכתוב את הרומן היטב, יהיה לו סיכוי טוב יותר להיות הסיפור שרציתי לכתוב", היא מוסיפה.
אליאסברג, שקראה את יומניה ומכתביה של מייטנר שפורסמו, חשה חיבור עמוק לפיזיקאית. בתור אישה בהוליווד, אליאסברג יודעת איך זה להרגיש לא שייכת, אישה בעולם של גברים.
"לפעמים, כאישה, קורה שאת מרגישה כל כך אסירת תודה על כך שהצלחת לעשות את העבודה שלך, שלא אכפת לך מכסף ומפרסים. דרושה כל כך הרבה אנרגיה כדי לעשות את מה שאת אוהבת ושיש לך תשוקה לגביו. זה מתיש רק להגיע למקום שאת רוצה ללכת אליו", היא אומרת.
בקטע פולח הלב ביומנה של מייטנר, שבו היא מביעה את אכזבתה מכך שהאן אפילו לא הזכיר אותה בנאום קבלת פרס נובל שלו, נגע ללבה של אליאסברג, אבל לא הפתיע אותה.
החיים האמיתיים היו מוזרים יותר מסיפור בדיוני
ברומן של אליאסברג, מייטנר הופכת לגיבורה בשם ד"ר האנה וייס. אליאסברג מצעירה אותה, ולוקחת אותה אל מעבר לגילוי ביקוע הגרעין באירופה, אל צוותו המבריק של ג'וליוס רוברט אופנהיימר במעבדת לוס אלמוס, ניו מקסיקו.
במציאות, מייטנר מעולם לא נמנתה עם המדענים שהמציאו את ה"גאדג'ט" האטומי הראשון, כפי שכינה זאת אופנהיימר. למעשה, היא שנאה את הכינוי "אם הפצצה" שנתן לה איינשטיין, וסירבה להזמנות חוזרות ונשנות להצטרף למדענים האחרים בפרויקט מנהטן.
"הבנתי שכאשר ליזה מייטנר עזבה את גרמניה, הסיפור שלה בעיקרו של דבר הסתיים. מעולם לא תכננתי לספר את סיפור החיים שלה. זו לא הייתה הכוונה שלי. רציתי לספר סיפור בדיוני", מסבירה אליאסברג.
מה שעניין את המחברת יותר מכול היה השאלה מה קורה כאשר הצבא משתלט על המדע הטהור. זה מה שקרה כשהמשטר הנאצי השתלט על עבודתו של מכון קייזר וילהלם, וזה מה שקרה בארצות הברית. במקרה האחרון זה אמנם נעשה בצורה עדינה יותר, אבל בכל זאת קרה.
"בכוונה רציתי שהאנה תהיה בלוס אלמוס. חשבתי שזה יהיה מדהים שדמות שכבר חזתה בזה קורה פעם אחת, תראה את זה קורה שוב", אומרת אליאסברג.
מה שעניין את המחברת יותר מכול היה השאלה מה קורה כאשר הצבא משתלט על המדע הטהור. זה מה שקרה כשהמשטר הנאצי השתלט על עבודתו של מכון קייזר וילהלם, וזה מה שקרה בארצות הברית
אף על פי שבין ארצות הברית לגרמניה התנהל מרוץ עז להשגת הפצצה, התברר שהגרמנים מעולם לא היו אפילו קרובים. אליאסברג ניצלה את התעלומה הזאת שאופפת את השתרכותה של גרמניה מאחור כדי לעצב מותחן שמשלב מרכיבים היסטוריים ובדיוניים.
אופנהיימר וגנרל לסלי ריצ'רד גרובס, שניהל את פרויקט מנהטן, מופיעים ברומן, ואילו הדמויות האחרות מבוססות על דמויות היסטוריות (כמו ד"ר האנה וייס) או שהן בדיוניות לחלוטין.
בקטגוריה האחרונה נמנה מייג'ור ג'ק דלייני, כוכב עולה במודיעין הצבאי, שמנסה למצוא מרגל נאצי בלוס אלמוס. הוא מסמן את האנה וייס כחשודה העיקרית, ובסופו של דבר מגלה את הסודות שהיא מסתירה. בתפנית בעלילה, האנה מגלה שלחוקר שלה יש סודות משל עצמו.
במסגרת המחקר שלה, אליאסברג קראה את הביוגרפיה מאת רות לוין סימה, "ליזה מייטנר: חיים בפיזיקה" . היא קראה גם ספרי היסטוריה מקיפים דוגמת "יצירת הפצצה האטומית" מאת ריצ'רד רודס ו"המלחמה של הייזנברג: ההיסטוריה הסודית של הפצצה הגרמנית" מאת תומס פאוורס (שניהם באנגלית).
הגם שהעבודות האלה סיפקו בסיס עובדתי ל"מלחמה של האנה", אליאסברג הרשתה לעצמה לקחת את הסיפור לאן שרצתה – בגבולות מסוימים.
!["המלחמה של האנה" מאת יאן אליאסברג (צילום: Back Bay Books)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/12/HannahsWarCover-280x360.jpg ""המלחמה של האנה" מאת יאן אליאסברג (צילום: Back Bay Books)")
"הכלל שלי לגבי כתיבת בדיון היא שאני תמיד בעד סיפור טוב יותר, כל עוד הוא לא בלתי סביר", היא אומרת.
למשל, זה היה חשוב לאליאסברג להציג את חנה עם זהות יהודית מובהקת וכמי שבאה מבית שומר דת. לדבר יש משמעות עבור הסיפור מסיבות רבות (ונחסוך את הספוילרים).
ולמרות שידעה על המרתה של מייטנר לנצרות, אליאסברג אומרת שהיא חשה תבונה יהודית מובהקת מכתביה של מייטנר.
"הרגשתי שיש שם תחושה של תיקון עולם, וזה הפך ליותר ויותר חשוב עבורי ככל שפיתחתי את הדמות [של חנה]", היא אומרת.
במהלך העשור שבו אליאסברג עבדה על "המלחמה של האנה", היא שקעה בתהיות הקשורות באחריותם המוסרית של מדענים. היא תהתה אם תמיד כדאי לחפש תשובות ופתרונות בכל מחיר. היא גם חשבה על הסכנות שבנפילתן – או מסירתן – של תגליות מדעיות לידיים הלא נכונות או בחתירה תחתיהן.
"אולי יש לך את הכישרון הזה, אבל את צריכה שבאמת יהיה לך מצפן מוסרי ברור… זה קשור לאיך שאת מנצלת את החיים שלך ואיפה יושבות המוסריות שלך והתודעה הרוחנית שלך ותחושת החובה שלך כלפי העולם ביחס לכישרון שלך", היא אומרת.
מייטנר ידעה היכן היא עומדת, ווידאה שכך ייכתב על מצבתה: "פיזיקאית שמעולם לא איבדה את האנושיות שלה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם