• אוניית המפעילים וג'ווד בעת המפגש עם משחתות הצי הבריטי, יוני 1946 (צילום: תא"ל ניר מאור, מוזיאון ההעפלה וחיל הים)
    תא"ל ניר מאור, מוזיאון ההעפלה וחיל הים
  • הרב אברהם קלאוזנר, ללא כובע במרכז-שמאל, עם הניצולים במחנה הפליטים (צילום: באדיבות עמוס קלאוזנר)
    באדיבות עמוס קלאוזנר
  • התמונה המפורסמת של "הנוקמים" הפרטיזנים בהובלת אבא קובנר. בנימין לוין כורע מקדימה ומכוון את נשקו (צילום: ברשות הציבור)
    ברשות הציבור
  • ילדים שניצלו ממחנות הריכוז הנאצים מגיעים למחנה עתלית ב-1945 (צילום: לע"מ)
    לע"מ
  • יהודים על ספינת הווג'ווד אחרי הבריטים החלו לירות עליה (צילום: מוזיאון השואה בארצות הברית)
    מוזיאון השואה בארצות הברית

1,300 ניצולים, 14 מדינות ותקווה אחת: הסיפור המופלא של אוניית המעפילים וג'ווד

ארבע שנים עבדה רוזי וייטהאוס על ספרה החדש, שעוסק באוניית המעפילים וג'ווד ● היא גילתה קצין דת אמריקאי שאסף יהודים אבודים, יחידה צבאית מזוייפת, יכולת הישרדות אינסופית, טונות של חוצפה ובקשיש מפתיע שהציל הכול ברגע האחרון ● 75 שנה אחרי שהמסע הזה הסתיים, מתברר עד כמה הוא היה בלתי אפשרי

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-19 ביוני, 1946, התרחקה הספינה וג'ווד מהחוף. פעם היא הייתה ספינה של חיל הים הקנדי, עכשיו היא הוסוותה כספינת בננות, ועשתה את הדרך מנמל קטן בריביירה האיטלקית לכיוון פלשתינה.

ספינת הבננות נשאה למעלה מאלף נוסעים, רובם ניצולי שואה, ואף לא בננה אחת. הם יצאו בחשאי אל פלשתינה המנדטורית. התנאים היו קשים – המים חולקו במשורה, תנאי הסניטציה היו מינימליים והצפיפות רבה – ועוד לפני שתגיע ליעדה תיאלץ הספינה להתמודד עם המחסומים הימיים שהקימו הבריטים כדי להקשות על ההגירה היהודית.

הסיפור של הווג'ווד ונוסעיה, שברובו לא מוכר עד היום, ניצבים במרכזו של ספר חדש, The People On The Beach: Journeys to Freedom After the Holocaust ("האנשים על החוף: מסעות לחירות אחרי השואה"), מאת העיתונאית והסופרת הבריטית, רוזי וייטהאוס.

רוזי וייטהאוס (צילום: באדיבות המצולמת)
רוזי וייטהאוס (צילום: באדיבות המצולמת)

הווג'ווד היא רק אחת ממספר ספינות לא ידועות שבשנים שבין מלחמת העולם השנייה לבין הקמת מדינת ישראל נשאו ניצולי שואה מחופי הים התיכון והים השחור אל פלשתינה.

"זה יותר מסיפורה של ספינה אחת. זה תיאור של יציאת מצרים בקנה מידה תנ"כי", אומרת וייטהאוס.

"הספר בוחן למה כל כך הרבה ניצולי שואה הרגישו שהם לא יכולים לחזור למקומות שבהם המשפחות שלהם גרו במשך דורות על גבי דורות, ואיך הציונות הציעה להם עתיד".

וייטהאוס נתקלה באיזכור לווג'ווד כשעדכנה את מדריך הנסיעות שלה לליגוריה בצפון-מערב איטליה. הגילוי המקרי הוביל למסע שנמשך ארבע שנים במטרה לגלות איך קרה שהניצולים הגיעו לספינה. והתפרש על פני חלקים רבים מאירופה.

מסעה הוביל אותה למחנות המוות ולמקומות שבהם ביצעו הנאצים את זוועותיהם. אבל הוא גם חשף בפניה תעוזה, יצירתיות, ולעיתים גם חוצפה יוצאות דופן שאפשרו את מסען של הווג'ווד והספינות הרבות שהובילו את הניצולים אל הארץ המובטחת. ביניהם היו קצין דת בצבא האמריקאי, רופא צעיר ששרד את המחנות, חיילי הבריגדה היהודית וסוכנים חשאיים שנשלחו על ידי ההגנה.

אוניית המפעילים וג'ווד בעת המפגש עם משחתות הצי הבריטי, יוני 1946 (צילום: תא"ל ניר מאור, מוזיאון ההעפלה וחיל הים)
אוניית המפעילים וג'ווד בעת המפגש עם משחתות הצי הבריטי, יוני 1946 (צילום: תא"ל ניר מאור, מוזיאון ההעפלה וחיל הים)

1,300 סיפורים כואבים

הניצולים עצמם הם מרכז הספר. במחקר יסודי ומאומץ, וייטהאוס הרכיבה רשימה של כ-1,300 אנשים ששטו על סיפונה של הווג'ווד. רובם היו צעירים – רק 21 מתוכם היו בני 40 ומעלה – ושני שליש מהם היו גברים. הם נאספו מ-14 מדינות, שני שליש מהם הגיעו במקור מפולין. רבים מהם פרטיזנים לשעבר.

עוצמת ספרה של וייטהאוס טמון בסיפורים האינדיבידואלים שאספה לגבי הנוסעים. אלה סיפורים על הבתים באירופה שהותירו מאחוריהם, הברבריות שחוו במהלך המלחמה והמסע לפלשתינה. את רובם סיפרו הניצולים בבתיהם בישראל – בבת ים, רמת גן, כרמי יוסף וחיפה.

"זה סיפור אינטימי, אישי, של השואה, ואני מאמינה שזה מה שחשוב באמת: הוא מספר את סיפור הניצולים במילים שלהם, כפי שסיפרו לי, לא בסביבה קלינית של מוזיאון או מוסד להנצחת השואה, אלא בבתיהם שלהם", מסבירה וייטהאוס. "אני מאמינה שזאת הדרך שבה יש לשמוע את הסיפור".

עטיפת הספר "האנשים על החוף"
עטיפת הספר "האנשים על החוף"

רבים מהסיפורים שמופיעים כאן עמוסים בטרגדיה ובכאב. יצחק קפלן היה בן 16 כשעלה על הווג'ווד. הוא היה אחד מ-3,000 אנשים שניצלו מבין 37,000 היהודים שחיו לפני המלחמה ברובנו – אז עיר פולנית, היום אוקראינית.

קפלן, הוריו, אחיו ושתיים מאחיותיו ברחו כשהגרמנים פלשו לברית המועצות ב-1941, אך אחות אחרת, פאני, בחרה להישאר ולחכות לבעלה ששירת בצבא הפולני. פאני ושני ילדיה הקטנים נרצחו בטבח שנמשך יומיים בנובמבר 1941, ובו רצחו הנאצים 23,500 מיהודי רובנו.

וייטהאוס פגשה את קפלן, 88, בביתו בחיפה. הוא סיפר לה שגם אחרי שהנאצים נטשו ב-1944, המשפחה גילתה מהר מאוד שרובנו איננה מקום בטוח עבור יהודים. בתחילת 1945 הם קיבלו את ההחלטה לנסות ולהגיע לפלשתינה.

סיפורו של אלתר ויינר מהדהד, במובנים מסוימים, את סיפורו של קפלן. הוא נולד בעיירה כשאנוב, 30 דקות נסיעה מאושוויץ, שאוכלוסייתה הייתה בחציה יהודית לפני המלחמה. ויינר הנער שרד מחנה עבודה אחרי מחנה עבודה, למרות שאיבד את רוב בני משפחתו. אחרי שהצליח לחזור מגרמניה לפולין, הגיע הנער לבית ילדותו.

"דפקתי על הדלת ואמרתי לפולש הפולני ששרדתי את המלחמה, ושאני רוצה לראות את ביתי. האיש טרק לי את הדלת בפרצוף. אחר כך ראיתי בית קטן שבו הפטיו היה מרוצף במצבות מבית הקברות היהודי. זה היה מכאיב ומבייש ושכנע אותי שאין לי עתיד שם", סיפר ויינר לווייטהאוס לפני שנהרג בתאונת דרכים לפני שנתיים.

יצחק קפלן בביתו בחיפה (צילום: רוזי וייטהאוס)
יצחק קפלן בביתו בחיפה (צילום: רוזי וייטהאוס)

הפחד והבלבול שחווה ויינר לא היו יוצאי דופן עבור הניצולים בפולין. באוגוסט 1945 התקיימו פרעות אנטישמיות בקראקוב, במהלכן הותקפו והוכו יהודים, ואישה ששרדה את אושוויץ איבדה בהן את חייה.

שנה מאוחר יותר, עלילות דם בקיילצה הציתו פוגרום שבו נרצחו 42 יהודים וכ-80 נפצעו קשה. "זה מה שגרם לכל כך הרבה אנשים שהגיעו בסופו של דבר אל החוף באיטליה להחליט שפלשתינה היא העתיד היחיד שהם רוצים", אומרת וייטהאוס.

אבל הסופרת אומרת שניגשה למסע שלה לפולין "עם רגישות רבה לפולין ולהיסטוריה הפולנית". בקיילצה היא מנסה למצוא תשובות לשאלות איך ייתכן שניצולי השואה נרצחו גם אחרי השחרור.

בוגדן ביאלק, קתולי שמנהל מוזיאון ומרכז חינוכי באתר שבו אירעה רוב האלימות, השקיע את שלושים השנים האחרונות במאמץ לגרום לעירו להתמודד עם עברה האפל. הוא מספר לווייטהאוס שהכיבוש הנאצי הותיר את פולין מחוללת, אחרי שעברה נורמליזציה של האלימות.

ילדים שניצלו ממחנות הריכוז הנאצים מגיעים למחנה עתלית ב-1945 (צילום: לע"מ)
ילדים שניצלו ממחנות הריכוז הנאצים מגיעים למחנה עתלית ב-1945 (צילום: לע"מ)

"זה הסבר, לא הצדקה", הוא אומר. "המדינה, שבה כל כך הרבה ניצולים הרגישה שכבר אין להם בית, נותרה מאחור עם חורבות מוסריות וחומריות".

חוויות הניצולים בפולין חזרו על עצמן ברחבי מזרח אירופה. בכרמי יוסף נפגשה וייטהאוס עם דני חנוך, שהפליג על הווג'ווד עם אחיו אורי. חנוך נולד בקובנה, ליטא, והוא, לדבריה, "ניצול בנס". הוא התפתל והשתחרר מאחיזתו של חייל גרמני בגטו, כשהנאצים ריכזו את כל הילדים.

"זה היה רגע ששינה אותי, כשהבנתי שאני צריך להיאבק כדי לחיות", סיפר לווייטהאוס, לפני שתיאר איך שרד שתי סלקציות נוספות באושוויץ  – אחת בראש השנה והשנייה ביום כיפור. "ההערה שלו חושפת הרבה לגבי מה עיצב גברים כמוהו, הדור שהפך לישראלים החדשים", אומרת וייטהאוס.

Dani-Chanoch-CMYK
Dani-Chanoch-CMYK

וייטהאוס פגשה עוד אחד מנוסעי הווג'ווד, המשורר והסופר משה העליון, בביתו בבת ים. העליון, יליד סלוניקי, היה אחד מ-42 ניצולים שעשו את המסע לישראל על סיפון הספינה. המשפחה שלו  עברה לפולין ב-1943, מתוך אמונה שזה יעניק להם הזדמנות לחיים טובים יותר. הם התפכחו כשהגיעו לאושוויץ. "פשוט לא יכולתי להאמין שהגרמנים יכולים לעשות את זה", אמר העליון לווייטהאוס.

"יכולתי לראות שהוא עדיין המום", היא משחזרת. כמו רבים מהנוסעים האחרים בספינה, העליון נלחם במלחמת העצמאות. המשיך לשרת בצה"ל במשך 20 שנים נוספות, והצטרף למשרד הביטחון. "הביטחון של משפחתו", אומרת וייטהאוס, "היה בראש סדר העדיפויות שלו. הסיפור של ווג'ווד הוא גם הסיפור על איך הניצול במדי הפסים הפך לחייל ישראלי שזוף עם רובה".

חלק מהנוסעים אחזו בנשק הרבה לפני שעלו על האונייה. רבים מהם היו פרטיזנים שנטלו חלק במאבק חמוש נגד הנאצים ובני בריתם בגטאות וביערות. "ההתנגדות היהודית שאת רואה במהלך השואה לא נעצרה שם", אומרת וייטהאוס. "אלו שניסו לסייע לניצולים לברוח מאירופה לפלשתינה בחודשים ובשנים אחרי המלחמה הם המשך של ההתנגדות הזאת. זאת ההתנגדות לכל הדברים האחרים שזורקים על היהודים".

משה העליון בביתו בבת ים (צילום: רוזי וייטהאוס)
משה העליון בביתו בבת ים (צילום: רוזי וייטהאוס)

להעביר את המקל

וייטהאוס מייחסת את החזון של נתיב הבריחה מאירופה לאבא קובנר. הוא ברח מגטו וילנה באמצעות מערכת הביוב והוביל את גדוד הנקם, צבא פרטיזנים, מהיערות שמחוץ לבירה הליטאית. בנוסף ללחימה בנאצים, הפרטיזנים של קובנר סייעו ליהודים להימלט למקום מבטחים.

אחרי שהצבא האדום הגיע לעיר ביולי 1944, חזר קובנר לבית משפחתו. שכן בירך אותו במילים הבאות: "אתה עדיין בחיים? אנחנו שונאים אותך! תסתלק!".

כשהנאצים נסוגו והמשטרים משתפי הפעולה קרסו, קובנר רכן שעות ארוכות מעל מפות ומסמכים כדי לקבוע את הדרך הטובה ביותר עבור ניצולים להגיע לחופי הים השחור, האדריאטי והים התיכון – ומשם לפלשתינה.

משימת הסיוע להברחת ניצולים מאירופה לפלשתינה עברה ליהודים אחרים. וייטהאוס השוותה את הסיפור ל"מרוץ שליחים, שבו את מעבירה את המקל לאדם הבא". שני שחקנים מרכזיים היו על הבמה במערכה הראשונה: הרב אברהם קלאוזנר, קצין דת מהצבא האמריקאי, וד"ר זלמן גרינברג, רופא וניצול גטו קובנה ומחנה העבודה לנדסברג, שהיה מסונף למחנה הריכוז דכאו.

התמונה המפורסמת של "הנוקמים" הפרטיזנים בהובלת אבא קובנר. בנימין לוין כורע מקדימה ומכוון את נשקו (צילום: ברשות הציבור)
התמונה המפורסמת של "הנוקמים" הפרטיזנים בהובלת אבא קובנר. בנימין לוין כורע מקדימה ומכוון את נשקו (צילום: ברשות הציבור)

קלאוזנר היה הרב הצבאי האמריקאי הראשון שנכנס למחנה דכאו אחרי שחרורו. כפי שווייטהאוס מתארת, הוא הפך במהרה "למנהיג ולדמות האב של כ-32,000 יהודים משוחררים. הוא היה אחד האנשים הראשונים מבחוץ שהגיבו לניצולים".

קלאוזנר פנה לארגונים היהודים באמריקה ביוני 1945, וגילה מהר מאוד שהניצולים "משוחררים, אבל לא חופשיים". הם היו כלואים במחנות העקורים, נתונים למשמעת צבאית וסבלו ממחסור במזון ובטיפול הולם.

כדי לסייע באיחוד משפחות וחברים התחיל קלאוזנר בהרכבת רשימה של הניצולים – ושמח להדפיס אותה בלנדסברג, העיירה שבה כתב היטלר את "מיין קאמפף". הוא הקים במינכן מרכז למידע. במהדורה מוקדמת של הרשימה שלו, שאותה פרסם ועדכן על בסיס קבוע, יידע קלאוזנר את קוראיו שבניגוד למדיניות הצבאית, "אף יהודי לא צריך לחזור למולדתו".

ד"ר זלמן גרינברג (צילום: באדיבות עמנואלה ויאיר גרינברג)
ד"ר זלמן גרינברג (צילום: באדיבות עמנואלה ויאיר גרינברג)

זלמן גרינברג, מצדו, שכנע קצין אמריקאי לאפשר לו להשתלט על חלק מבית החולים הצבאי במנזר סנט אוטיליין בבוואריה, תחת האצטלה שהוא נציג של הצלב האדום הבינלאומי. הפעולות של גרינברג הפכו לחבל הצלה חיוני. הוא סייע להחלמת ניצולים, שחלקם הגיעו על סיפונה של ווג'ווד לישראל.

פחות משלושה שבועות אחרי תום המלחמה, העלה גרינברג קונצרט בשטח המנזר ובו ניגנו אסירי המחנה, חלקם חברים לשעבר בתזמורת גטו קובנה, יצירות של מאהלר, מנדלסון ואחרים שנאסרו להשמעה על ידי הנאצים. "ההתאספות הקטנה, הלכאורה לא חשובה, ייצגה נקודת מפנה", כותבת וייטהאוס. "זה היה הניצן הראשון של הביטחון העצמי היהודי על אדמת גרמניה".

ובינתיים בלנדסברג הצליח קלאוזנר לוודא שמחנה העקורים ישמש אך ורק את היהודים. ביחד הפכו סנט אוטיליין ולנדסברג למה שווייטהאוס מכנה "מרכזי העצמת זהות".

בתוך שבועות, קלאוזנר – שוב, בניגוד להנחיות ממפקדיו – הקים את הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים של גרמניה, וגרינברג נבחר ליו"ר. במפגש הראשון של הוועד בסנט ביולי 1945, חבריו הצביעו לפעול כדי לדרוש את הקמתה של מדינה יהודית בהכרת האו"ם, ובזכותם של היהודים להגר לפלשתינה.

הציונות של הניצולים, מסבירה וייטהאוס, "היתה אינסטינקטיבית. קלאוזנר וגרינברג היו מנהיגים כריזמטיים בעולם משולל מנהיגות. שניהם היו נואמים מצוינים, ושניהם ידעו איך לאסוף את האנשים ולהלהיב אותם".

הרב אברהם קלאוזנר, ללא כובע במרכז-שמאל, עם הניצולים במחנה הפליטים (צילום: באדיבות עמוס קלאוזנר)
הרב אברהם קלאוזנר, ללא כובע במרכז-שמאל, עם הניצולים במחנה הפליטים (צילום: באדיבות עמוס קלאוזנר)

הבריגדה היהודית בפעולה

ביוני 1945 נפגש קלאוזנר לראשונה עם חברי הבריגדה היהודית. הבריגדה, שהוקמה בהתעקשותו של וינסטון צ'רצ'יל ב-1944, הורכבה מאלפי מתנדבים יהודים מפלשתינה ומאירופה. חייליה נלחמו בגרמנים באיטליה, אבל מכיוון שהממשלה הבריטית חששה מהתנהגות הכוחות אחרי שחצו את הגבול אל הרייך השלישי, החליטה לעצור את הבריגדה קרוב לגבול האוסטרי, ליד העיירה הצפון איטלקית טרוויזיו.

באיטליה, כפי שתיאר אחד מיוצאי הבריגדה, "החיילים התחילו להבין את הזוועות שסבלו בני עמנו. העדיפות הראשונה שלנו הייתה לחלץ את אלה ששרדו, בכל שיטה שנוכל".

לכן, בניגוד ישיר למדיניות הבריטית, הם הפכו את טרוויזיו לעמדה מרכזית לסיוע ליהודים – ביניהם הנוסעים העתידיים של הווג'ווד – שאיפשרה ליהודים להיכנס לאיטליה ומשם להמשיך לפלשתינה.  קלאוזנר הפך ל"חוליה המקשרת בין הניצולים שנהרו ממזרח אירופה לבין הבריגדה היהודית, שסייעה להם להמשיך במסעם לאיטליה".

משאיות צבאיות, נהוגות בידי חיילי הבריגדה, נסעו צפונה לתוך גרמניה, אוסטריה ועוד, והביאו איתן בחזרה ניצולים לאיטליה, שם המתינו להעברתם לפלשתינה. חלק מהילדים והצעירים שניצלו על ידי הבריגדה נלקחו למחנה קיץ ובית נופש ששימש את נוער העלית הפשיסטי, ליד הכפר סלבינו לחופי אגם קומו.

הילד מנחם קריגל, במרכז, ב-1944 (צילום: מוזיאון לוחמי הגיטאות)
הילד מנחם קריגל, במרכז, ב-1944 (צילום: מוזיאון לוחמי הגיטאות)

על שורותיהם נמנה מנחם קריגל בן ה-16, שעלה על סיפונה של הווג'ווד. קריגל, שווייטהאוס פגשה בביתו, סמוך לגן החיות בחיפה, שרד את הכיבוש הנאצי של אוקראינה כשהסתתר 14 חודשים מאחורי קיר. קבוצה נוספת של נערים שהפכו בהמשך לנוסעי הווג'ווד נלקחה לווילה בנצ'יסטה, בגבעות מעל פירנצה. הבית נוהל על ידי חייל הבריגדה היהודית, אריה אבישר. "הוא לימד אותנו להיות בני אדם", סיפר יחיאל אלכסנדר לווייטהאוס כשפגשה אותו בביתו ליד בנימינה.

אלכסנדר הדגיש את ההשפעה הקריטית של חיילי הבריגדה היהודית על הצעירים להם עזרו להגיע לאיטליה. "יצאנו משליטה", הוא מתאר את הקבוצה איתה הסתובב אחרי השחרור מהמחנות. "לא הקשבנו לאף אחד עד שיום אחד הגיעו חיילים מהבריגדה היהודית והצילו אותנו".

במה שווייטהאוס מכנה "המערב הפרוע של אירופה המשוחררת", לבני נוער צעירים שניצלו לא היה מי שיטפל בהם. "הם כבר חיו חיי פרא בגטאות", היא אומרת. "ורק את חיילי הבריגדה היהודית הם יכלו לכבד".

יחיאל אלכסנדר ונכדו נמרוד בפרדס חנה (צילום: רוזי וייטהאוס)
יחיאל אלכסנדר ונכדו נמרוד בפרדס חנה (צילום: רוזי וייטהאוס)

העליון נזכר בפעם הראשונה שבה ראה שיירה של חיילי בריגדה עושה את דרכה באזורי הכפר באוסטריה. "לחיילים היו סימונים קטנים על הזרועות שלהם, עם מגני דוד קטנים. הבנתי שהם יהודים, וזה היה פלא עבורי". עבודתם עם הניצולים סייעה לחיילים להתמודד עם הזעם והכעס המוצדקים שחשו. "הבריגדה היהודית חיה על הקצה, והמשימה הזו נתנה לחיילים היהודים מטרה ומשמעות", אומרת וייטהאוס.

השער לציון

וייטהאוס מתארת את איטליה כ"שער לציון", כש-70,000 ניצולים עברו שם בין השנים 1945 ו-1948. "זה מספר לנו משהו מאוד חיובי על איטליה", היא אומרת. "הם היו חברותיים בצורה יוצאת דופן לניצולים".

קומץ נדיר של דמויות היה אחראי למסעם המוצלח של נוסעי וג'ווד, וניצולים רבים אחרים. רפאל קנטוני, סוציאליסט יהודי ואנטי-פשיסט, היה מי שהוביל ארגונים איטלקיים שונים שביקשו לעזור לפליטים היהודיים עוד לפני המלחמה. הוא גם עזר להקים רשת שסייעה ליהודים איטלקים אחרי כניסתם לתוקף של החוקים האנטישמיים של מוסוליני, בסוף שנות ה-30.

יהודה ארזי (צילום: באדיבות אורלי בך)
יהודה ארזי (צילום: באדיבות אורלי בך)

"קנטוני קפץ מהרכבת לאושוויץ", מספרת וייטהאוס. "האיש כמעט בלתי ניתן לעצירה". קנטוני, שהיה מגייס כספים מוכשר וחבר בוועד השחרור הלאומי של איטליה, ארגון הגג של כל קבוצות ההתנגדות שנלחמו בכיבוש הגרמני, הפעיל מחדש את הרשת שלו עם תום המלחמה.

לא רק שלקח אחריות על הניצולים הצעירים בסלבינו, הוא הקים מרכז קליטה בארמון מהמאה ה-16 במילנו. בשנתיים אחרי שנפתח, 35,000 ניצולים, ביניהם קפלן ונוסעים אחרים בווג'ווד, קיבלו שם מזון, סיוע ומקלט זמני.

יהודה ארזי ועדה סרני היו אחראים לשלב האחרון, הקריטי, במסעה של הווג'ווד. ארזי, עם הכינוי המחתרתי אלון, היה ממייסדי ההגנה והוברח בחשאי לאיטליה ב-1944. מהר מאוד הוא יצר קשר עם קנטוני ועם הבריגדה היהודית בטרוויזיו, והתחיל לארגן את ההעפלה של היהודים לפלשתינה.

סרני, בת לאחת המשפחות היהודיות העשירות באיטליה, היגרה לפלשתינה עם בעלה אנזו ב-1929. הוא נרצח בדכאו בנובמבר 1944, אחרי שצנח לאיטליה ונתפס על ידי הגרמנים.

עדה סרני (צילום: באדיבות חיים קונפינו)
עדה סרני (צילום: באדיבות חיים קונפינו)

אחרי חודשים ספורים הגיעה סרני לאיטליה כדי להשלים את משימתו של בעלה המנוח, ולסייע ליהודים לברוח לפלשתינה. "דבר אחד שהדהים אותי במחקר על הספר הזה, זה שהוא מלא בנשים חזקות להפליא ומלאות עוצמה", מספרת וייטהאוס.

ארזי וסרני היו, לדברי וייטהאוס, "צמד מנצח". תחת פיקודם יצאו מאיטליה 56 ספינות לפלשתינה, יותר מכל מדינה אירופאית אחרת. הקשרים של סרני, ביניהם עם הרשויות האיטלקיות, היו יקרי ערך. כך גם יכולתה לסייע לארזי לרקום שורה של עסקאות עם סוחרים, ספינות ובעלי מספנות – וגם עם אלו שיכולים לממן את הפעולות.

בסוף קיץ 1945, הבריטים עלו על פעולות הבריגדה היהודית והוציאו אותה מאיטליה. חלק מהחיילים העבירו את המדים והמסמכים שלהם לניצולים, מה שאפשר להם להגיע לישראל בזהות בדויה על גבי ספינות בריטיות. חברי הבריגדה הצטרפו לסוכני ההגנה ביצירה הנועזת ביותר של ארזי – יחידת רפאים עם כל הציוד, המסמכים והתלבושות הדרושים כדי להיראות כמו יחידה צבאית מן השורה.

החבורה של ארזי, כפי שנודעה, פעלה ממילאנו והעבירה ניצולים ממרכז וממזרח אירופה לאיטליה, תוך שהיא אוספת את "האספקה" הדרושה למסעם מבסיסים של בנות הברית. כוחות בריטים רבים באיטליה, מאמינה וייטהאוס, היו מודעים לתחבולה המתמשכת הזאת, אך בחרו להעלים עין.

יהודה ארזי עם פולה ודוד בן גוריון בישראל (צילום: באדיבות אורלי בך)
יהודה ארזי עם פולה ודוד בן גוריון בישראל (צילום: באדיבות אורלי בך)

ממש מחוץ לעיירה מג'נטה, ממערב למילאנו, סייע קנטוני לארזי וסרני להשתמש במקום מסתור ששימש את הפרטיזנים. הווילה הקטנה והמבודדת והשטח שמסביבה הפכה ל"מחנה א'", הלב התפעולי של המבצע שבו אספו והכינו את כל הדרוש לציוד הספינה – ביחד עם כלי נשק שנועדו להיות מוברחים לישראל. אלכסנדר והפרטיזנים לשעבר פדה ליברמן ולאה דיאמנט עבדו במחנה לפני שהצטרפו למסע של הווג'ווד.

אל הלא נודע

אח"י וג'ווד נקראה על שם הקולונל הבריטי יאשיה וג'ווד, חבר פרלמנט פרו-ציוני מטעם הלייבור, שתמך עד מותו ב-1943 בקידום סוגיית הפליטים היהודיים. האונייה נרכשה מהצי המלכותי הקנדי כחלק ממבצע במימון תומכים אמריקאים.

צוות הספינה אויש על ידי מתנדבים אמריקאים-יהודים צעירים, שלרובם לא היה ניסיון קודם בים. לניצולים ציפה עוד רגע מלחיץ אחד לפני שייצאו לדרכם, כשהמשטרה האיטלקית הגיעה לחוף בדיוק כשהווג'ווד התחילה להתקרב אל הרציף. ארזי וסרני נלקחו לחקירה, אך כשהציעו סיגריות אמריקאיות הצליחו לשכנע את השוטרים לאפשר לנוסעים לעלות לספינה ולהפליג.

יהודים על ספינת הווג'ווד אחרי הבריטים החלו לירות עליה (צילום: מוזיאון השואה בארצות הברית)
יהודים על ספינת הווג'ווד אחרי הבריטים החלו לירות עליה (צילום: מוזיאון השואה בארצות הברית)

הווג'ווד הצליחה להגיע למים בינלאומיים בלי למשוך תשומת לב מספינות הצי הבריטי, אך זוהתה כשחלפה על פני קפריסין בדרך לתל אביב. שלוש משחתות של הצי המלכותי נשלחו לעצור את הספינה.

יריות אזהרה נורו ואחרי 14 שעות של מבוי סתום, החליט הצוות לנטרל את המנועים והצי גרר את הספינה לנמל חיפה. בזמן שהבריטים התכוננו לעלות על הספינה, הנוסעים נאספו על הסיפון והתחילו לשיר את מה שיהפוך בקרוב להמנון הלאומי, "התקווה".

מעט מאוד מהניצולים, מספרת וייטהאוס, דמיינו שמה שמחכה להם עכשיו זה מחנה המעצר בעתלית. זה היה צעד ראשון בשורה של אתגרים חדשים. "הם גילו שגם כאן החיים מאוד קשים", היא אומרת. "ובנוסף, כללי החברה הישראלית היו שונים כל כך מכל מה שהם גדלו איתו".

אבל התחושות של רוב נוסעי הווג'ווד מתוארות בדבריו של יהודה ארליך בן ה-95 מרמת גן: "לרגע אחד אני לא מתחרט שבאתי לכאן".

עוד 2,464 מילים ו-1 תגובות
סגירה