שנה מיוחדת, במובן השלילי של המילה, עוברת על כוכב הלכת ארץ. עם פרוס השנה שניה, אבקש להציע משחק מחשבתי שאולי יועיל לנו בבואנו לחשב את המשך המסלול במאבקה של האנושות בנגיף הקורונה.
שנה ראשונה במחיצת הקורונה מסתיימת בימים אלו ומביאה איתה תקוות רבות. אך תקוות אלו תלויות בכל כך הרבה חוסר ודאות וסימני שאלה. לכמה זמן יעיל החיסון? האם מחוסן יכול ללקות במחלה ולהדביק אחרים? מה דין המוטציות? מהן השפעותיו ארוכות הטווח של החיסון ושל הנגיף עצמו? ומה בדבר ילדים? נשים בהריון? עוד ועוד נעלמים שמצטברים ומטשטשים את התקווה ואת האור שנמצא (אולי) בקצה המנהרה.
סיום השנה הראשונה במחיצת הקורונה מביא איתו תקוות רבות. אך אלו תלויות בכל כך הרבה חוסר ודאות וסימני שאלה. עוד ועוד נעלמים שמצטברים ומטשטשים את התקווה ואת האור בקצה המנהרה
מאידך, כל כך הרבה ודאויות בדבר המחירים שאנו כחברה אנושית משלמים. הפגיעה בקשרים החברתיים, בעיקר בקרב שכבת הגיל הצעירה. הנזקים הקשים לכלכלה. שנת הילדות האבודה. אינספור שמחות ומשברים שרבים כל כך צריכים לחוות בתנאי בידוד וריחוק.
כמובן שבמסגרת הוודאות נמצאת גם תמותה עודפת, קבוצות סיכון ושאר מונחים שהשתקעו להם בשפת היומיום שלנו. אבל אולי יש מקום לבחון את המצב ממעוף הציפור ולנסות להבין איך נראים מאזני הענק ומה מונח על כל אחת מהכפות.
אינני מתיימר להכיר מהי טובת האנושות. אבל נדמה כי אפשר להסכים בקלות יחסית על מספר מרכיבים אשר מכרסמים בטובת האנושות. לדידי, המעמסה המוטלת על בני הגיל הראשון בגין מגבלות הקורונה פועלת באופן מובהק וברור נגד טובת האנושות הכללית. אחרי הכל, ילדי הגיל הראשון הם אנשי המחר, ולחוסנם הנפשי והבריאותי חשיבות עליונה בבואנו לדון בטובת האנשות. אבקש לקשור בין הקושי אותו חווים בני הגיל הראשון והשני ולבין הנסיון להגן בחירוף נפש, תרתי משמע, על שכבת הגיל השלישית ואיתה על עוד מספר קבוצות סיכון.
אנו, ככפר גלובלי קטן, מנסים לצמצם נזקים בטווח הקצר על חשבון אשראי חברתי וכלכלי שאת מחירו האמיתי איננו יודעים. אני מבקש להציע נקודת מבט רחבה המתייחסת לאנושות כיחידה אחת, תוך התעלמות מן הסאפיינסים המרכיבים אותה. אנושות זו יכולה היתה למשברים גדולים וחריפים לאורך השנים, אשר חלקם גבו קורבנות במספרים מרקיעי שחקים, הן יחסיים והן ומוחלטים.
מבט זה מציף שאלה כבדת משקל. איזו דרך עדיפה: האחת, לצלוח את המשבר תוך נסיון למזער את האבדות בנפש בכל שכבות הגיל במחיר צילוק דורות העתיד. הדרך השנייה תהיה להפגין נכונות למזעור הפגיעה בדור העתיד תוך הכרה כי הדבר יוביל לאובדן משמעותי בקרב שכבות הגיל המבוגרות. במידה מסויימת, הדרך הראשונה יכולה להביא למצב בו הניתוח הצליח והחולה מת.
החברה המודרנית ובוודאי המערבית, מקדשת את החיים באשר הם ואכן החיים הם דבר יקר ומיוחד. אבל קידוש זה מונע דיון אמיתי וכן מהי טובת האנושות. יכול להיות שדיון כזה יביא למסקנה כי אכן רצוי ומועיל לנקוט בדרך הפעולה הכרוכה במס גבוה הנגבה משדרת העתיד של החברה. יהא המחיר אשר יהיה. אבל אולי נקודת המבט הכוללת יותר תתיר לנו למצוא דרך אחרת, אשר ככל הנראה תגבה את מחירה מדורות העבר על החברה.
איזו דרך עדיפה: לצלוח את המשבר תוך נסיון למזער את האבדות בנפש בכל שכבות הגיל במחיר צילוק דורות העתיד. או להפגין נכונות למזעור הפגיעה בדור העתיד תוך הכרה כי הדבר יוביל לאובדן משמעותי בקרב שכבות הגיל המבוגרות
אינני מנסה לקבוע עמדה. אחרי הכל גם לי יש הורים שאני אוהב ואליהם אני מתגעגע. הורים שהם סבא וסבתא של ילדי. הורים שבהחלט עשויים לשלם את המחיר אם הבחירה בדור הצעיר תתברר ככזו שתשרת את עתיד האדם בצורה הטובה ביותר.
כפרט בודד כמובן שאכאב עד מאוד את לכתם, אבל הפרט הבודד איננו בהכרח זה המספק את נקודת המבט הטובה ביותר. אני נזכר בימים בהם מצבו הרפואי של סבא שלי התדרדר. אבא והדודים ביקשו מהצוות הרפואי לא לנקוט במעשים הירואיים. סבא חי את חייו, אהב, שמח טייל ונסע והגיע הרגע לקבל את הסוף. כך, אולי, גם היום יש מקום לקבל את הסוף עבור חלק נכבד חשוב ואהוב של האוכלוסיה בתמורה לעתיד יציב וטוב יותר.
ד"ר דרור עתריה, חי בברלין עם משפחתו מזה למעלה מעשור. בעל דוקטורט למתמטיקה ועובד בהייטק הברלינאי. חובב דעות לא פופלאריות וחשיבה ביקורתית
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם