גבריות רעילה ושקרים אחרים

גברים רבים מרגישים בשנים האחרונות שהם תחת מתקפה תקשורתית, חברתית ומשפטית. מתקפה מאורגנת ומתוזמרת על יד ארגונים פמיניסטיים למיניהם, ארגונים שבעבר נלחמו עבור זכויות שוות לנשים, והיום נדמה שמאבקן השתנה והפך ל״מלחמה״ נגד הגברים, ואפילו נגד מושג הגבריות עצמו.

מאד קשה לכתוב כתב הגנה על הגבריות מבלי להיות משויך אוטומטית לקבוצה פריבילגית שנמצאת בפאניקה מפני מה שנראה כמו איבוד זכויות היתר שלה.

אכן יש בין מבקרי ומתנגדי הפמיניזם לא מעט גברים מהסוג הזה, אבל חשוב להבחין בין ביקורת רציונלית שנשמעת (גם אם בקול רפה וחושש) מצד אנשים שתפיסתם היא ליברלית, ובין שמרנים ריאקציונרים, שמנצלים את הלהט והתוקפנות הפמיניסטית כדי להגן על תפיסת עולמם שמבוססת לא פעם על שנאת נשים וכרוכה בדרך כלל בשמרנות דקדנטית כלפי זרים, מהגרים, וכל מה שהם רואים כאיום על הסדר החברתי שהם הנהנים העיקריים ממנו.

שיטת ״איש הקש״ היא טקטיקה לעוסה עד זרא אבל אפקטיבית, בשילוב עם ad hominem fallacy בצורת התקפה אישית על הדובר במקום על עמדותיו, כל ניסיון שלי להבעת דעה ביקורתית כלפי הפמיניזם או מה שאני רואה כרדיפת גברים, הופכת אותי למטרה מיידית להכפשות מהסוג הזה, קל מאד להמנע מויכוח רציונלי אם הטוען מתויג כשונא נשים, שמרן, מתנגד הפלות ופטריארך פריבילגי.

ובכל זאת בתור מי שמחזיק בעמדות ליברליות אני מרגיש חובה לצאת נגד מה שנראה לי כמלחמה שגויה, מיותרת ומזיקה נגד הגבריות בכלל והגברים כפרטים.

לא, אני לא חושב כמו דונלד טראמפ ש״מסוכן להיות גבר״ בימים אלה באשמת הפמיניזם, ברור לי שגברים, בעיקר לבנים והטרוסקסואלים הם עדיין במעמד של כח ולא בדיוק מיעוט נרדף. אבל אני מצטער, זה לא תירוץ ולא הצדקה למסע ההכפשה, הזלזול וההשתקה של גברים.

יהודים במדינות המערב גם הם מעמד פריבילגי, מבוסס, אשר מחזיק בעמדות כח לא פרופורציונלית למספרם באוכלוסיה. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים למחות כאשר אנחנו רואים מתקפות אנטישמיות, הכללות והכפשות. לא יעלה על הדעת שכל ניסיון מחאה נגד אנטישמיות יענה בזלזול ששמור למעמד פריבילגי ובכיין שמנסה לשמור על זכויות היתר שלו, אבל זה בדיוק מה שקורה לגבר שמוחה נגד ההכללות, ההאשמות והשנאה שמופנות כלפינו כל יום, שעה שעה.

70% ממקרי הרצח של ילדים עד גיל חמש מתבצע על ידי נשים, רובם אמהותיהם. כשמדובר על ילדים מתחת לגיל שנה השיעור עולה לכתשעים אחוז. מדובר כאן בנשיות רעילה? אימהות רעילה? מישהו מעיז להשמיע טענה מופרכת כזאת?

אין דבר כזה נשיות רעילה, כמו שאין גבריות רעילה.

התנהגויות נשיות רעילות אפשר למצוא למכביר.

נשים שדורשות או מתמרנות גברים לקיום יחסי מין, בידיעה שהם אינם מעונינים ״כי גברים תמיד רוצים״ זו לא אגדה אורבנית, כולנו מכירים ויודעים על התנהגות כזאת.

נשים שמאיימות בפגיעה עצמית בסיטואציה של פרידה שנכפית עליהן.

נשים שנוקטות באלימות כנגד גברים בידיעה שהסיכויים קלושים שיצטרכו לתת את הדין על כך.

נשים שמשקרות וטוענות שהן משתמשות באמצעי מניעה, או ממציאות הריון לא קיים כדי ״לבדוק״ את תגובת הגבר שאיתן.

נשים שמתלוננות על אלימות או ניצול במשפטי גירושין או אחזקת ילדים כמניפולאציה להשגת סימפאטיה מצד בית המשפט.

נשים שמתרצות התנהגות שלילית בסיבות ״הורמונאליות״

נשים שמפגינות חוסר אונים מדומה כלפי סיטואציה מאיימת כדי לתמרן גבר לסייע להן.

נשים שסבורות שגברים ״חייבים להן״ משהו בגלל שקיימו יחסי מין איתן.

גם מקרים של הטרדה מינית מילולית ואפילו פיזית, מצד נשים אינם נלקחים ברצינות. ברור לגמרי שהסיטואציה איננה דומה בגלל הבדלי הכח בין המינים ותחושת הסכנה האמיתית שמרגישות מוטרדות מינית לעומת הסכנה הפחותה שאליה חשופים הגברים, אבל הטרדה זו התנהגות רעילה בכל מקרה, הלא כן?

אין לי שום כוונה לכתוב מניפסטו נגד נשיות רעילה, אני לא מאמין בקיום מושג כזה.

האמת היא שלכולנו, גברים ונשים מותר להיות זבלים מניפולאטיביים והרסניים, כל עוד אין בכך עבירה על החוק, לא ברור לי ידו של מי מין המינים על העליונה בתחרות המניפולאציה הרגשית והאלימות המילולית, וזה גם לא כל כך משנה.

לגברים ולנשים דפוס התנהגות שונה, ולא מדובר רק בקונסטרוקציה חברתית ופטריארכיה, מדובר באבולוציה. המשפט הידוע של הביולוג תאודוסיוס דובזאנסקי, מזכיר לנו שלביולוגיה אין משמעות מבלי שמפרשים אותה לאור האבולוציה.

האבולוציה סידרה לנו חלוקת תפקידים בין נשים לגברים, חלוקה שאין לנו שום סיבה לקבל או לקדש בחברה המודרנית, אבל חלוקה שהשפיעה על דפוסי התנהגות באופן שאסור להתעלם ממנו.

האבולוציה נתנה לנו את הגבריות ואת הנשיות שסייעו למין האנושי לשרוד ולהתקדם.

הגבריות היא חיובית, בדיוק כפי שהנשיות היא כזו. שתיהן תוצאה של מיליוני שנות אבולוציה, שהביאו אותנו הלום, לטוב ולרע.

גבריות פירושה רמות אנרגיה גבוהות, בטחון עצמי, התמדה, סקרנות, אומץ, אלטרואיזם ונטיה מולדת להגנה על החלש. לפני שסוקלים אותי באבנים, לא אמרתי וגם לא אומר שנשים אינן ניחנות בתכונות האלה, בוודאי שכן. אבל האבולוציה שדאגה לכך שגברים ייצרו פי עשרים יותר טסטוסטרון מנשים, הורמון שאחראי על חלק גדול מהתכונות האלה ועל היכולת הפיזית לנצל אותן.

ברור שנשים ניחנות בתכונות דומות, כמו שגברים יכולים להיות אמפאטים ורגישים, אבל מי שמתעלם מההבדלים הביולוגיים משפיעים על ״הגבר הממוצע״ מול האישה הממוצעת״ חוטא לאמת, ומנסה לכפות את תפיסותיו האידיאולוגיות על המציאות.

התכונות הגבריות סייעו למין האנושי לכל אורך הדרך. גברים חזקים והחלטיים הבריחו את הנמרים מהמערות, והביסו את הנאצים. גברים הגנו על משפחתם מאיומים פיזיים וכלכליים והורישו תכונות אלה לצאצאיהם.
אנחנו חייבים לגבריות (ולנשיות) את עובדת קיומנו כמין.

תכונות כמו אלימות, ניצול, חוסר רגישות ותוקפנות אינן תכונות גבריות, הן תכונות אנושיות שקיימות אצל נשים וגברים, ומהוות סיכון ואיום בעיקר אצל גברים בגלל כוחם הפיזי. 90% מהתינוקות בני פחות משנה נרצחים על ידי אימותיהן, האלימות אצל נשים, בשונה מאשר אצל גברים מתבטאת בדרך כלל כלפי בני משפחה קרובים ופגיעים. גברים אלימים הם אלימים כלפי הסביבה באופן כללי, וגם לא פעם כמובן כלפי נשים וילדים.

הגבריות, כמו הנשיות זכאים לכבוד והערכה. התנהגויות רעילות על כל סוגיהן, אלימות, ניצול ופגיעה בחפים מפשע צריכות להיות מוקעות ונרדפות ע״י חברה שוחרת חוק וצדק.

אנחנו כחברה מודרנית לא מחוייבים ל״חלוקת העבודה״ שסידרה לנו האבולוציה. כולנו רוצים חברה שמושתתת על חופש זכויות והזדמנויות, לא צריך לציית לאבולוציה, אבל אי אפשר שלא לקחת אותה בחשבון.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 885 מילים. מחכים לתגובתך.

צה"ל מחבק פומבית את המילואימניקים, אבל מוטב שיתמקד בנכונות לגייס אותם למלחמה

תיאור נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין מצטלם עם חיילים, במהלך ביקור בפלוגת המילואים של בנו בגדוד 7020, בגזרה המזרחית של גוש עציון, (צילום: מארק ניימן, לע"מ).
תיאור נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין מצטלם עם חיילים, במהלך ביקור בפלוגת המילואים של בנו בגדוד 7020, בגזרה המזרחית של גוש עציון, (צילום: מארק ניימן, לע"מ).

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים, אבל אף שצה"ל נהנה לחבק פומבית את המילואימניקים, בפועל בשנים האחרונות הוא נוטה להסתמך יותר ויותר על המערך הסדיר. במלחמת לבנון השלישית, כפי שהצטיירה מסדרת כתבות ששודרה השבוע, הסדיר לבדו – לא יספיק.

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים של צה"ל. כבכל שנה, התפרסמו הכתבות הצפויות בכלי התקשורת על המשפחה שכל חבריה משרתים יחדיו באותה חטיבה ומצהירים כמובן על חשיבות השירות במילואים ועל תחושת הסיפוק הגדולה שלהם (ובנימה אישית – הכל אגב, נכון לגמרי), בפייסבוק פרסם דובר צה"ל פוסט על המילואימניק מחטיבת החי"ר כרמלי שהתבשר בעיצומו של אימון על הולדת נכדו השביעי (בפוסט, איך לא, כלולה תמונת הסב המאושר במדי ב' מחבק את נכדו). כמו כן פרסם צה"ל נתונים סטטיסטיים יבשים על כמות המשרתים במילואים. כך למשל התברר שלוחם בחיל הרגלים של צה"ל הוא התפקיד הנפוץ ביותר במערך המילואים לגברים, ושלמרות שבשני העשורים האחרונים נשים משרתות במספרים הולכים וגדלים בתפקידים משמעותיים, בקרבי ובפיקוד בצה"ל, קצינת משאבי אנוש נותר התפקיד הכי נפוץ לנשים.

על חטיבות המילואים מפקדים כיום רק קצינים בשירות קבע. אל"מ ברק רובין, למשל, מפקדה החדש של חטיבת החי"ר אלון הוא דוגמה בולטת. ובין הוא מפקד מנוסה. הוא צמח בסיירת חטיבת הנח"ל, פיקד עליה במלחמת לבנון השנייה ועל גדוד הסיור החטיבתי ב"צוק איתן", אבל זוהי הפעם הראשונה שהוא מפקד על אנשי מילואים בהיקף גדול. גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. כך למשל פיקד סא"ל ליאור גרוס, יוצא סיירת צנחנים, על גדוד בחטיבת המילואים "חוד החנית", בעודו משרת בתפקיד באגף התקשוב.

הבעיה מחריפה כאשר מפקדים על החטיבות הללו קצינים מהיחידות המיוחדות, שפוגשים (כמעט) לראשונה לא רק בעולם המילואים אלא גם בצבא היבשה המתמרן. זה נובע מסיבות רבות ובהן הרצון לספק לקצינים בכירים ניסיון בפיקוד על חטיבה מתמרנת בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה, החשש של צה"ל מאובדן קצינים מיחידות העילית לטובת השוק האזרחי, תובענות תפקיד המח"ט והמג"ד (150 ימי מילואים בשנה למח"ט ו-90 למג"ד) שמקשה על מציאת מועמדים מתאימים ופנויים, והצורך למצוא תקני אל"מ לקציניו שבקבע.

יש כמובן יוצאים מן הכלל – תחת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן כאלו. הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים. אבל כשבוחנים את שילוב כוחות המילואים בעימותים מאז 2006, מתברר שצה"ל נרתע מגיוס והפעלת צוותי קרב של חטיבות מילואים. ב"עופרת יצוקה" היו שלושה כאלה, ב"עמוד ענן" לא הופעל מהלך מתמרן, וב"צוק איתן" לחם ברצועה רק צוות קרב חטיבתי אחד של חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, עליו פיקד אל"מ (כיום תא"ל) אבי גיל.

פעם היו המילואימניקים שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם הביאו מהבית. כיום צה"ל נסמך הרבה יותר על הצבא הסדיר והכשיר. רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. למרות שבצה"ל אוהבים לחבק פומבית את המילואימניקים ולספר שהם ויחידותיהם הם חלק בלתי נפרד מהצבא, בפועל מאז מלחמת לבנון הראשונה צה"ל מזניח את מערך המילואים שלו, מפרק אותו לטובת חיסכון כספי ומפנה אותו למשימות ביטחון שוטף שונות ושוחקות.

שתי אצבעות מצידון? לא במילואים

השבוע שודרה ב"חדשות 13" סדרת כתבות מרתקת של הפרשן הצבאי אלון בן דוד, שעסקו במלחמת לבנון השלישית, זו שבה עתיד צה"ל להילחם בחזבאללה. בין היתר נבחן מצב מוכנות העורף, התשתיות החיוניות, מוכנות וכשירות הצבא וכן תהליכי ההתעצמות שקיים חזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה, ובכלל זה הלקחים שהפיק ממלחמת האזרחים בסוריה. התרחיש שתיאר בן דוד הוא תרחיש קשה, שבמהלכו תפגע ישראל במדינת לבנון וחזבאללה, ואילו בעורף יפגעו מטרים של רקטות במספרים ועוצמות שטרם הכרנו. אחד המרואיינים אף המליץ למפקדי הצבא לקחת את התרחיש הגרוע ביותר שבידם ולחשוב שיהיה אף גרוע יותר. ולהיערך לזה. נראה, אם כן, שבין החזבאללה לישראל מתקיים מאזן הרתעה הדדי, שכן יכולות ההרס והנזק של שני הצדדים השתפרו משמעותית מאז מלחמת לבנון השנייה.

זה לא חדש, ואחד מאלופי פיקוד העורף האחרונים, אייל אייזנברג, אף אמר זאת מפורשות לאורך כל כהונתו. מבחינת העורף, הזהיר, המלחמה הבאה תהיה פי עשר יותר חזקה מזו שהתרחשה ב-2006 וצה"ל לא יוכל לספק מיגון בדמות "כיפת ברזל" ודומיה. האזרחים יידרשו להישמע להנחיות הפיקוד ולשהות במקלטים ימים ארוכים. אבל קשה להעריך שבציבור מבינים זאת. הם התרגלו להגנה שלה זכו בעימותים מול החמאס בעזה, וזה מה שהם מצפים שיקרה גם מול לבנון. לא משנה כמה פעמים יסבירו שבמלחמה הבאה יופנו מערכות כמו "כיפת ברזל" ואחרות לשימור הרציפות התפקודית של צה"ל ולהגנה על תשתיות חיוניות, הציבור לא יאמין.

כשזה הגיע למענה של צה"ל הוצג חיל האוויר כמי שפיתח יכולות הספקי תקיפה (בכמה מטרות הוא מסוגל לפגוע בזמן נתון) מרשימות מאוד, ושבסיסיו הופכים במלחמה, כהגדרת בן דוד, "למפעל לחימוש פצצות". הפעלת הכוח היבשתית הוגדרה אמנם כחיונית, אבל ניכר במרואיינים שהם סומכים הרבה יותר על כשירות חיל האוויר. הן תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר והן סגן הרמטכ"ל לשעבר וכיום עמית מחקר במכון JISS, אלוף (מיל') יאיר גולן, טענו בכתבה שצה"ל מצטייר בעיני חזבאללה כצבא שחושש לתמרן, והוא נערך לכך שעיקר התגובה של ישראל תהיה באמצעות תקיפות אוויריות ונבנה בהתאם.

כשנשאל גולן, קצין צנחנים שפיקד בלבנון על פלוגה, גדוד וחטיבה מרחבית (אז גם נפצע בהתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), ולאחר הנסיגה פיקד על אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, האם נדרש מהלך קרקעי השיב כי "אין מנוס מזה. אני לא מכיר לאורך ההיסטוריה האנושית ניצחון במלחמות שלא הושג על הקרקע". בניגוד לחלק מהמרואיינים, ובהם תמיר, שקראו לרפורמה משמעותית בצבא היבשה, גולן משוכנע שצה"ל "כמו שהוא היום יכול להביס את החזבאללה בדרום לבנון. לא בקלות, כן? זה במאמץ ניכר, אבל הוא יכול לעשות את זה בהצלחה מרובה". הבעיה, כפי שהוא ראה אותה היא בצבא פנימה, במנטליות. "משהו ביצר ההתקפי של צה"ל נשחק. אני חושב שצה"ל איבד אמון ביכולות היבשתית שלו. ולא בהצדקה". כשנשאל מה המשמעות של הבסת חזבאללה הסביר ש"זה אומר שהכוח הצבאי שלו צריך להיות מרוסק. כלומר הוא צריך להגיע למצב של חידלון ביכולת שלו להילחם. זו המשמעות של הכרעה צבאית. אנחנו צריכים להכריע צבאית". בתגובה, שאל אותו בן דוד האם הוא חושב שזה אפשרי. "אני יודע שזה אפשרי", השיב.

המהלך שגולן מדבר עליו מחייב הפעלה נרחבת של כוחות מילואים. בדיוק הכוחות שצה"ל חשש להפעיל בלחימה בעזה, מול אויב חלש בהרבה. יתכן ומבחינת כשירות, כפי שהוא קובע, צה"ל ערוך ללחימה בחזבאללה, אבל כשזה מגיע לנכונות לעשות כן, ועל אחת כמה וכמה להפעלת כוחות מילואים, הרבה פחות. כאן נכנס אותו גורם חמקמק שאותו ציין בן דוד כקריטי ביותר עבור ישראל במלחמה הבאה – מנהיגות, בתוך הצבא ובדרג המדיני, שתדע להחליט ולהכריע. אז מחבקים את מערך המילואים פעם בשנה, ומודיעים על הטבות כאלה ואחרות, כמו הנחה בארנונה בחלק (למה רק בחלק?) מהרשויות, אבל הדרך לכבד באמת את המשרתים במערך המילואים היא באמצעות הכללתם בתכניות האופרטיביות. ולהביא זאת לידי ביטוי בכל האמור באימונים, כשירות והפעלה, במשולב ולצד הכוח הסדיר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,095 מילים. מחכים לתגובתך.

"משחקי הכס" - סיכום הסדרה

הבחירות שלנו, הארי, הן שמגלות מי אנחנו באמת – הרבה יותר מאשר היכולות שלנו." (אלבוס דמבלדור)

כשישבתי לכתוב ולסכם את משחקי הכס, החלטתי לפנות לציטוטים של המייסטר הכי גדול מהפנטזיה האפית השנייה הכי גדולה בהיסטוריה, הארי פוטר. ניסיתי להבין ולגלות מה הוא היה אומר על הסוף המאכזב בעיניי של הסדרה.

אם לייחס את המשפט הזה ליוצרים, הרי שזה בהחלט יכול לסכם עבורנו את הבחירה המוזרה שלהם לתת את הכס מכולם, דווקא לבראן וכך, להימנע מבחירה שתגרום לנו להזיל דמעה, להתרגש, להיות מופתעים.

הפרצוף הקפוא של הילד והגורגרת, בד בבד עם הפנים המיוסרות של ג'ון סנואו שאומרות הכל גם בלי שדיבר הרבה.

"אולי אלה שמתאימים ביותר לתפוס עמדות של כוח הם אלה שמעולם לא שאפו לו". זו הייתה דעתו של אלבוס לקראת סיום הספר האחרון בסדרת הספרים שלו, ואם להשליך מעולם קסם אחד למשנהו, הרי שהבחירה של היוצרים בבראן כמלך 6 הממלכות היא מובנת, אבל לא.

גם ג'ון לא רצה להיות מלך. הוא נבחר בעל כורחו להיות מפקד משמר הלילה, סרב להיות המלך בצפון ולבטח לא רצה לשבת על כס הברזל. הוא רק רצה להיות עם האהובה שלו, וכשהבין שאין לו ברירה הוא הרג אותה.  אז למה לא לתת לו את המלוכה ועוד לסיים את הסדרה כשהוא נראה כמו המלך שמחוץ לחומה? הרי למרות מה שנוטים לחשוב במשחקי הכס אין הבדל בין הרצוי למצוי.

החתונה האדומה, ההוצאה להורג של שירין, המוות של נד סטארק כמו גם הבחירה ההזויה בבראן והוויתור על ג'ון נועדה להעביר מסר. לא בהכרח האיש שעושה את הדבר הנכון עבור הכלל מטיב עם עצמו, ולא בהכרח מי שלא עושה כלום לא יכול לצאת נשכר מזה. הנה תראו את ברון, לא התקרב למעלה המלכה בזמן הקרב הגדול וקיבל את ההייגרנדס.

לצד זאת, האכזבה, הבאמת עצומה ותחושת הייאוש ששוררת בקרב הצופים ההדוקים מסבירה כמה הסדרה הזאת גדולה, שהרי משחקי הכס תמיד הביאה לצדק בסוף, עם כמה שהדרך אליו הייתה לעתים קשה מנשוא ונראית בלתי קיימת בכלל.

משפחת סטארק סיימה עם ידה על העליונה, ההפך הגמור מהחורבן הבית שחוותה המשפחה בעונות הראשונות. הרי כשאריה סטארק הגיעה לחתונה האדומה דקות אחרי שבני משפחתה נשחטו בטירה של וולדר פריי אף אחד לא חשב שהיא תכין מהבשר שלו פשטידת רועים והנה, עד סיום הסדרה היא סגרה את הרשימה שלה והוסיפה לה בונוס – את מלך הלילה, כך שיכלה לחזור למשך שלושת פרקי הסיום להיות סתם ילדה רגילה.

סאנסה שיסתה בראמזי בולטון שהתעלל בה ובנשמתה הטהורה פיזית ונפשית  את הכלבים שלו, וזכתה לצדק פואטי כשגרמה לו למות באותה הצורה שהרג את אחיו החורג ביום לידתו.

ליידי בריאן ממשיכה להגן על אבירים כמו שהיא יודעת, אביר הבצל ימשיך לתת עצות למלכים, ליטל פינגר הוצא להורג בעת מילוי מזימתו, סרסיי נקברה בעודה בחיים עקב שריפה אחרי שעשתה את זה רק שתי עונות קודם להמונים אחרים כשגם זה היה בצדק רב מבחינתה, תולע אפור, שלא הבין את גודל המעמד והתעקש שג'ון יוגלה, נסע עם הבלתי טמאים שלו לנאאת' איה של מיסאנדיי אהובתו, לחפש לעצמם בלתי טמאות.

טיריון, הלאניסטר המפורסם האחרון בעולם, שרד בדרך נס וכל דבר מעבר זה בונוס, ג'יימי מת כפי שתמיד רצה, מחובק בזרועות האישה שהוא אוהב.

אפילו עם דאני נעשה צדק, עד כמה שקשה לי לכתוב  את זה, כיוון שאחרי ששרפה חפים מפשע והפכה לרודנית אלימה בעצמה זה לא היה צודק שתהיה מלכה יותר מכמה דקות, והיא באמת, לא זכתה לשבת על הכס אפילו לרגע. הגיע אליו, ולא זכתה לשבת. ככה ייעשה לאישה שטבחה בבני עירה.

וג'ון המסכן? המילים האחרונות של סר אליסר ת'ורן לפני שהוצא להורג "אני אנוח עכשיו, אבל אתה ג'ון סנואו, תמשיך להלחם את המלחמות שלהם" התגשמו. משל היו נבואה של אל האור.   מאז – הוא לא הפסיק להילחם. בקרב הממזרים, בקרב מעבר לחומה, בלילה הארוך וכמובן בנפילת מעלה המלכה. ועם כל זה הוא הדמות הראשית היחידה שלא זכתה לצדק.

משחקי הכס היא לא עוד סידרת טלוויזיה, גם לא עוד סיפור פנטזיה. ההשפעה של הסדרה תוכל להימדד בעוד כמה שנים, אולם אין ספק שמדובר על סדרי גודל תרבותיים ורגשיים שהטלוויזיה טרם הכירה. על יחסי האהבה שנאה הקיצוניים עם הדמויות והתחושה היצרית של הצופים ביחס אליהן דובר רבות.

רוחב היריעה והעובדה שהמשפט "תמונה אחת שווה לאלף מילים"  בא לידי ביטוי בצורה הכי מזוקקת שלו במשחקי הכס כאשר ניתן לנתח כל סצנה בסדרה ב1000 מילים, בד בבד עם מהפכת המידע שגרמה לשיח הרב סביבה, כמות הממים העצומה, והסיקור הנרחב, גרמו לכל פרק של הסדרה, לבטח בעונתה האחרונה להרגיש כמו גמר גביע בכדורגל (2 מלחמות בעונה של 6 פרקים) בו מתחרה הקבוצה האהודה עליך (דאני/ג'ון/אריה/סאנסה/צבא המתים להיפסטרים) ומכאן גם תחושת האכזבה העצומה. כל האוהדים מרגישים שהקבוצה שלהם הפסידה.

והשיא – לראות את בראן זוכה בכס הברזל עם האמירה היהירה שלו "בשביל מה הגעתי עד לכאן" פשוט מראה ומוכיחה למה לא תמיד הטוב מנצח, למה לא תמיד מה שצריך ושראוי שיקרה מתגשם ועל אחת כמה וכמה – שליטל פינגר כל כך צדק. כאוס הוא סולם.

במקרה הבוחן של סיום הסדרה, הכאוס הוא הסולם שבראן, העורב בעל שלוש העיניים, הנער עם הלב הכי קר בווסטרוז טיפס עליו לאט לאט, משך 8 עונות, בקושי רב, מאז שג'יימי הפיל אותו מהחלון כשטיפס באופן פיזי ועד שקיבל את כס הברזל אליו טיפס באופן מטאפורי.

ברור לכל שאין זאת המורשת של משחקי הכס. שכן, את החתרנות של לורד בייליש, את ערעור המוסכמות של סרסיי, את אומץ הלב והבגרות של אריה, את החיוך של סאנסה, את הרוע של ג'ופרי וראמזי, את המונולוגים המאלפים של טיריון, את המסע המאלף של דאני מילדה שנאנסה ברוע לב לרודנית, את האהבה העיוורת של סר ז'ורה, את החכמה של סמואל, את תמימות ליבו של ג'ון ואת עקדת יצחק שסטאניס עשה לשירין אף סיום, גרוע ככל שיהיה לא יתן את ליבנו לשכוח.

אולי הסוף מבאס, אבל אין ספק ולו קל שהדמויות ימשיכו לחיות בקרב הצופים לתמיד.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 889 מילים. מחכים לתגובתך.

הבחירות בישראל לא היו דמוקרטיות

1983 Phila 1 (צילום: דן פרי)
דן פרי
דמוקרטיה לחתול

עדיף לראות את חצי הכוס המשעשעת, במיוחד בימים עצובים. שם נמצאת יכולתו המדהימה של האדם להשלות את עצמו.

וולטר קבע כי "המוח האנושי הוא איבר מורכב בעל כוח מופלא המאפשר לאדם למצוא סיבות להמשיך להאמין בכל מה שהוא רוצה להאמין".

יובל נוח הררי, אינטלקטואל ציני ועולץ, הוסיף בתקופתנו שנטייתם של בני האדם להאמין ב"מיתוסים" היא למעשה מקור הצלחתם – משום שהיא מאגדת קבוצות גדולות אלי פעולה קולקטיבית.

אציע שכלול (על אף שאינני שואף לגבהים הרריים): שקר (סליחה, מיתוס) יעיל הוא שקר פשוט. האמת סבוכה; היא מפוררת אותנו ללהקות קטנות של מתפלפלים מלהגים. הב נא שקר פשוט לבריות, ולנצח תנצח בבחירות.

אין דוגמא מאלפת ממדינת ישראל.

בתמיכת 65 מתוך 120 חברי הכנסת כנראה, בנימין נתניהו עומד להקים ממשלה שתהווה סכנה לדמוקרטיה, בזיון למודרניות, אויבת לשלום ובכייה לדורות. זו לא מליצה: בעוד דורות מספר, אנשים ישבו ויבכו, מנסים להבין מה קשר די-די-טי להתאבדות לאומית.

החלק של הציבור שמשלם את המסים, מגן על הגבולות ומקיים את סטארט-אפ ניישן מיואש מהחורבן שזרע החלק שני. אבל לימדו אותו שחייבים לא רק לקבל אלא אף לכבד את "דין הבוחר". דין זה משקף, כך שיננו, את "רצונו של העם". הם מתבקשים להאמין שהבחירות ב-9 באפריל היו דמוקרטיות. וכך הם אכן מאמינים, כמעט כולם.

יש ביטוי חדש יחסית, מעצבן ויעיל במידה ממש שווה: אז זהו, שלא.

הבחירות לא היו דמוקרטיות. טענת ישראל להיותה דמוקרטיה תלויה לחלוטין במיתוס מגוחך. המיתוס אומר, ברצינות תהומית, שהגדה המערבית איננה חלק מישראל, ולכן מה שקורה שם לא נחשב בבואנו לתאר את המדינה. בדיוק כפי שנדרש: השקר פשוט וכך השקר משכר.

נביט במספרים. כ-9 מיליון תושבים לישראל, בשעה טובה, וכ-3 מיליון איש בגדה המערבית. ישראל שולטת בהם זה 52 שנה, ולא תמצאו סימן לקץ שליטה זו עם מיקרוסקופ. נהפוך הוא: נתניהו אומר כעת שישראל חייבת "שליטה ביטחונית" (והמפה מעידה שהרעיון אינו מופרך).

ישראל בונה ברחבי השטחים עיירות אשר משום מה מכונות "התנחלויות" (וגם באנגלית זוכות לשם מוזר ונפרד). ישראל הקימה באמצע השטח אוניברסיטה המוכרת על-ידי הרשויות. ישראל נוטלת ממשאבי הטבע לעצמה באין מפריע. לישראל שליטה מלאה על כל כניסה ויציאה (ובמקרה של ערבים, על כל תזוזה בינעירונית כאשר בכך היא חפצה).

נכון שרוב הפלסטינים נמצאים באזורי האוטונומיה שהוקמו בשנות ה-90 (הגאונים בליכוד התנגדו אז בהיסטריה גם לזה). אבל הדבר דומה בעיקר לאיגוד מועצות עירוניות, לא לממשלה עצמאית. ישראל שולחת חיילים למובלעות ה"האוטונומיות" והמנותקות זו מזו, עוצרת ושופטת ועושה שפטים כרצונה (דין נפרד ליהודים). ישראל שולטת בבנייה ובפיתוח על רוב השטח. ישראל מנהלת גם את המטבע.

שימו לב: ישראל לא מאפשרת הצבעה לאזרחיה הנמצאים בחו"ל ביום הבחירות – אבל ה"מתנחלים" בוחרים גם בוחרים, כמו תושבי ישראל ממש. שכניהם הפלסטינים לא. בחברון המצב מדהים: קומץ יהודים רדיקלים, השולטים בחסות הצבא במרכז שפונה בכוח מערבים, היו היחידים, בעיר של 150 אלף איש, שיכלו להצביע ב-9 באפריל.

ישראל לא סיפחה רשמית את הגדה המערבית כדי לשמר את עלה תאנה המתחזק את מיתוס הדמוקרטיה. זה כל כך פיקטיבי שכמעט אין אדם בישראל שאפילו שם לב לכך שדי מוזר שהמתנחלים מצביעים, משל היו הם דיפלומטים, או ימאים, למצער.

מי שיפקח את עיניו, יבחין בבירור שכרבע מנתיני ממשלת ישראל חסרים את הזכות הבסיסית להצביע בבחירות לממשלתם. ממשלתם איננה הרשות הפלסטינית, כשם שממשלתי אינה העירייה.

זאת ועוד: אם אלו שהתנגדו להתנתקות מרצועת עזה ב-2005 היו מצליחים למנוע אותה (וחלקם בימים אלה מתכוננים למשרת שר), אחוז התושבים מנועי ההצבעה היה מזנק ל-40% משום השליטה גם בעזתים.

אם לפלסטינים בגדה המערבית (או עזה) הייתה זכות בחירה כפי שיש לאזרחי ישראל הערבים (כתוצאה של קווי שביתת נשק מ-49'), האם הייתה אפשרות כלשהי שהימין הזחוח היה מנצח בבחירות? ברור שלא.

במילים אחרות, הסיבה היחידה שנתניהו ימשיך לכהן (וינסה להחריב את שלטון החוק הקיים בקווי 67') היא שרבע מהאוכלוסייה (40% בלי הנסיגה מעזה) מנועים מלהצביע נגדו.

יש שיאמרו שהפלסטינים בגדה רוצים עצמאות ולא אזרחות ישראל. ראשית, זה עשוי להשתנות: סביר להניח שהדרישה לסיפוח רשמי בא תבוא, וישראל תקלע למבוכה (תחושה שונה מבושה, שאליה התרגלנו זה מכבר). שנית, זה פשוט לא משנה: הם אינם יכולים להצביע לממשלה השולטת בהם.

יש הטוענים בשיא הרצינות שהפלסטינים צריכים לקבל זכויות דמוקרטיות במדינה אחרת, ירדן למשל. טוענים אלה, אפעס, מבולבלים: הרעיון הוא לא להצביע לממשלה כזו או אחרת, אלא לזו שמושלת במקום בו אתה נמצא.

אני לא מטיף לסיפוח, כמובן. הייתי לפני שבוע בבלגיה ומוזר שם למדי, עם שני עמים מעורבים זה בזה ללא רצון ובאין הגיון. המצב כאן יהיה דומה, בתוספת מרכיב חזק של אלימות אין קץ. התוצאה תהיה הגירה של יהודים ומדינה ערבית. ישראל על דרך המלך ישר לשם, בגלל הימין האווילי וציבור גדול שלא חושב.

וולטר היה כנראה משתעשע לשמע ישראלים המדקלמים סיסמאות כגון "אין כזה דבר, פתרון המדינה האחת" ו"לא תהיה מדינה דו-לאומית." עיניים להם, ולא יראו: מדינה דו-לאומית כבר כאן, על השולחן. היא נשפכת על הרצפה ומציפה את החדר כולו.

זו פשוט לא מדינה דו-לאומית דמוקרטית.

הדרך היחידה ליצור כאן שוב דמוקרטיה (ובדרך גם להציל את הציונית) היא חלוקה, למרות הסיכונים. עד אז, בואו לא נעמיד פנים שהממשלה שעומדת ליטול את השלטון בירושלים, שתשלוט למעשה במיליוני פלסטינים, נבחרה באופן דמוקרטי על ידי כלל האוכלוסיה.

טראמפ אולי לא מוטרד מאחיזת עיניים שכזו, אבל זה לא מחייב את הקורא.

הרבה עמים לאורך ההיסטוריה האמינו בשטויות ובחרו בדרך אווילית. הישראלים אינם הגרועים ביותר. אבל האחרים לא התאבדו ממש, ולבטח לא קראו לעצמם "אור לגויים". כאן זה כבר באמת נהיה מצחיק. גם קצת עצוב.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 819 מילים. מחכים לתגובתך.

צעד מסוכן של אוניברסיטת חיפה

בעוד שרבים מהכותבים ברשתות החברתיות האקדמיות מתחרים זה בזה בחריפות הביטויים שבוחרים להשתמש בהם כדי להתריע נגד הסכנות הטמונות לדמוקרטיה הישראלית בתכניות החקיקה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מבצעת אחת האוניברסיטאות החשובות בישראל צעד שהסכנה הטמונה בו למעמד האקדמיה בישראל גדול בהרבה מזו המאיימת על הדמוקרטיה הישראלית מכיוונה של לשכת ראש הממשלה.

בעוד שמרצים למשפטים ממרבית האוניברסיטאות והמכללות הישראליות מתארגנים נגד החקיקה הצפויה ומאיימים לסכלה גם בדרכים לא-קונבנציונליות כמו חסימת כבישים, חונכת אוניברסיטת חיפה תכנית לימודים חדשה שעלולה לפגוע פגיעה קשה במעמדה של האקדמיה הישראלית ברחבי העולם. למרבה הפלא, איש באקדמיה לא השמיע, עד לרגע זה, מחאה כלשהי נגדה.

התכנית החדשה, שהושקה בשבוע שעבר ותתחיל לפעול החל משנת הלימודים הבאה, מבקשת להכשיר סטודנטים לתואר שני "למאבק נגד האנטישמיות, נגד תנועת ה-BDS ונגד הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל".

נשיא אוניברסיטת חיפה, הפרופסור רון רובין, אמר בטקס ההשקה של התכנית ש"אוניברסיטת חיפה היא חוד החנית במאבק באנטישמיות ובתנועת החרם על ישראל" והסביר שהתכנית החדשה, המיועדת לתלמידי תואר שני בחוג ללימודים רב-תחומיים, תעסוק ב"פיתוח מתודות מניעה להתמודדות תקיפה" נגד האנטישמיות ונגד תנועת ה-BDS ו"תייצר סדר-יום אקדמי-מחקרי עבור סטודנטים, שיוכלו לרכוש בה כלים תודעתיים לטובת המאבק בתופעת החרם".

מהדרך בה תיאר פרופ' רובין את תכנית הלימודים החדשה של האוניברסיטה בראשה הוא עומד מזדקרות לעין לא פחות משלוש בעיות קשות המסכנות, בצורה ממשית ומוחשית, את מעמדה האקדמי של אוניברסיטת חיפה.

הסכנה הראשונה נובעת מהעובדה שהתכנית אינה עוסקת במה שתכנית לימודים אקדמית אמורה לעסוק – דהיינו במחקר אמפירי של תופעות חברתיות, מבלי שהחוקרים קובעים מראש את מסקנותיהם לגבי התופעות הנחקרות; תכנית המכשירה סטודנטים למאבק ב-BDS ומעניקה להם "כלים תודעתיים" להתמודדות עמה מספחת את האוניברסיטה, הלכה למעשה, אל שלל המוסדות הממשלתיים והממלכתיים העוסקים בקידום סדר יומה הפוליטי של ממשלת ישראל. אוניברסיטת חיפה משמיטה בכך את העצמאות הארגונית והאידאולוגית עליה אמור להתבסס מוסד מחקרי ולימודי כמוה.

הסכנה השנייה נובעת משתי קביעות אידאולוגיות בעייתיות הגלומות בשמה של התכנית ובהגדרת מטרותיה.

ההנחה שתנועת ה-BDS היא תנועה בלתי-לגיטימית ושמותר למוסד אקדמי להתגייס למאבק נגדה היא קביעה אידאולוגית שנויה במחלוקת, שקרוב לוודאי שלפחות חלק ממרציה, חוקריה ותלמידיה של אוניברסיטת חיפה חלוקים עליה. רבים עוד יותר חלוקים מן הסתם על הקביעה האידאולוגית השנייה העולה מתוך הגדרת התכנית – זו הכורכת את תנועת ה-BDS עם תופעת האנטישמיות, מעמידה תופעה גזענית נאלחת בשורה אחת עם חרם פוליטי ומעניקה בכך לאנטישמיות מידה מסוימת של לגיטימציה. הנהגתה של תכנית לימודים המבוססת על קביעות אידאולוגיות כאלה פוגעת פגיעה קשה הן בתלמידי אוניברסיטת חיפה והן במרציה. סטודנטים ומרצים, יהודים וערבים, שהקביעות האידאולוגיות הללו אינן מקובלות עליהם, יהיו מעכשיו מודרים מאחת מתכניות הלימודים של המוסד בו לומדים ומלמדים.

אך הסכנה השלישית הנובעת מהתכנית היא החמורה מכולן.

בכך שהיא מנהיגה תכנית לימודים בלתי-אקדמית (ואולי אפילו אנטי-אקדמית) בעליל, ובכך שהיא מתייצבת באמצעותה בצורה  פורמלית וגלויה לימין מדיניותה של ממשלת ישראל באחד הנושאים שמספר המתעניינים בו בקמפוסים בארצות-הברית ובאירופה גדל בהתמדה מדי יום, אוניברסיטת חיפה מסכנת את מעמדה הבינלאומי של כלל האקדמיה הישראלית. תכנית הלימודים החדשה לא תצליח לבלום, ואפילו לא להאט, את תהליך הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל ברחבי העולם; היא תגרום, לעומת זאת, להחלת הדה-לגיטימציה לא רק על מוסדותיה הממשלתיים והממלכתיים של ישראל אלא גם על כל מי שקשור במוסד אקדמי ישראלי כלשהו.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 491 מילים. מחכים לתגובתך.

דווקא ספרים ישרדו את עידן השטחיות

חנות הספרים בנתב״ג
חנות הספרים בנתב״ג

הרי לכם תמונה ששווה 1,000 מילים: חנות הספרים בנתב"ג צולעת לה קדימה בגאון מסוים, עם גליונות האקונומיסט מהשבוע שעבר המוצגות להן לצד ערימות רבי מכר, מדריכי תיירים וספרי בישול; בסמוך, מימין, שוכנת לה, ממש לא בבטחה, חנות הדיסקים לשעבר. היא מציגה כיום כבלים, אוזניות וקשקושי אלקטרוניקה למיניהם לצד מבחר תקליטורים מביש למדי.

אסתכן בתחזית: המוזיקה נדונה לגיהנום דיגיטלי בעוד שספרים ישרדו. לאחרונה אף נראה שהמכירות בסימן עליה.

כיצד זה יתכן? הרי שני התחומים חשופים לדיגיטליזציה בדיוק באותה מידה, התקופה איננה מהמוארות, וחברות כמו אמזון היו שמחות לוודא הריגה בעניין הספרים ובזאת להפטר מעול המחסנים.

מפתה לחשוב שספרים ישרדו כיוון שאנשים אוהבים את החוויה המישושית של החזקת הדפים, הרחת הדיו וסימון קטעים מיוחדים כך שתמיד יוכלו לחזור ולחוות רגעי שנינות, תובנה והברקה מחשבתית.

לא נראה לי שכך. רוב האנשים לא קוראים הרבה (וזה אף פעם לא היה). הם מעיינים במדורי הרכילות והספורט.

לא, קורא יקר: ספרים ישרדו כי מיעוט מסוים תמיד ישמח להתהדר בהם כרהיטים, קישוטים ועדי אופי לאספניהם האדוקים.

אני מודה שגם אני קצת כזה. במשרדי הביתי שוכנים כ-1000 ספרים (וזה עוד כלום: לידידי הלונדוני ג'יימס יש פי כמה והוא מנפנף במספרם ללא בושה כדי לכפר על עיסוקיו בענייני קרנות גידור). איך שלא יהיה, יש דברים גרועים יותר מלהעיר חודשים בקריאת אוספים אלה.

בחודשים האחרונים קראתי כמעט את כל כתבי גי דה מאופאסאנט, צרפתי מהמאה ה-19 שכתב על נבלים מתוך מה שנראה כידע אישי. המדפים כורעים תחת משקלם של נבוקוב וקונדרה, צווייג ומוהם, גרין ואיימיס (האב, לא הבן). יש שם מעט אמריקאים לצערי (מלבד וונגוט ודיימון ראניון) וכמעט שום דבר אקטואלי (למעט איאן מקיואן, יבדל לכתיבה ארוכת ימים). יש העדפה ברורה לסיפורת על פני עיון. לטעמי היא מכילה אמת עמוקה יותר בשל שחרור הכותב מתחום הגזרה של רק אשר שמע וראה. לפעמים אני מביט במדפים אלה ואני מודה שהדבר מסב לי הנאה מפוקפקת. זו לא תחושה שספריית קינדל מעניקה.

לעומת זאת, על אף שאני מעריץ גדול של מוסיקה, הרמתי ידיים בעניינה הפיזי. כבר שנים שאני ב-iTunes שוכן. ברור שזה חבל. אין להשוות רשימת Spotify לאובייקט הפיזי שמגיע ארוז עם תמונות ומילים וחוברת שאולי מאוירת על ידי האמן, או למצער על ידי אמן הגרפיקה של האמן.

אנשים זקוקים לאובייקטים כדי להימנע מלהרגיש כמו סובייקטים. מדוע, אם כן, נטשו את החפצים המוזיקליים? מה גרם לכך שרק קומץ קנאים טורח עדיין לרכוש קלטות, תקליטים ותקליטורים? כמה רעיונות כשרות לציבור:

ראשית, הפלסטיק לא בא טוב. תקליטורים השתלטו על השוק בסוף שנות השמונים, ומארזי הפלסטיק הארורים שלהם התגלו חיש מהר כבלתי מושכים, שבריריים להרתיח, ובעלי ערך קישוטי הקרוב לאפסי. מעבר מאוחר למארזי קרטון אלגנטייים יותר היה בגדר מעט מדי, מאוחר מדי.

שנית, החוויה המוסיקלית הינה, עבור רוב האנשים, פחות מעמיקה. זה משהו שניתן לצרוך ברקע ולחוות באקראי, בתיווך הרדיו או הפלייליסט. ככה לא בונים רמת מחוייבת של קריאת ספר.

שלישית, תעשיית המוסיקה בגדה בלקוחותיה. כמה אלבומים שאינם נקראים "הצד האפל של הירח" או "סוף עונת התפוזים" שווים שמיעה לאורכם ורוחבם? לרובם יש שיר טוב אחד או שניים, ואז ממלאים את הזמן. הרצף לא חשוב והשלם אינו שלם. בספרים אי אפשר לשנות את סדר הפרקים או להעלים את חלקם. באלבומים, לרוב, מדובר היה בברכה.

רביעית, מוסיקה חותרת תחת ההרמוניה הבין-דורית. אמנם לא כולם אוהבים את אותם ספרים, אבל יש קרוב לקונצנזוס בנוגע לגבולות בין זבל, ספרות זולה, בידור, איכות וקלאסיקה.

במוזיקה, שאלת האיכות היא פוליטית — עניין של זהות. אף אחד לא מסכים על שום דבר כיום.

יש לי ידיד מהתקופה הארוכה שגרתי בקהיר, מבוגר ממני בדור (על אף שכמנהג הגולים מטפח הוא תעלומה סביב גילו המדויק); הוא מענה את באי ביתו במוסיקת ביג באנד, אותה הוא מעריץ, משנות השלושים של המאה שעברה.

ידידי היה מסוגל בדוחק לסבול את הרוק הקלאסי שמידי פעם הצלחתי להשמיע כאשר לא היה שם לב (מדי פעם היה קם להביא עוד בירה מהמקרר העמוס בבקבוקים), אבל בשום אופן לא יכול היה לבלוע משהו מודרני יותר.

"אני אפילו לא מכנה את זה מוזיקה," היה מכריז במבטא טקסני מטריד.

לעגתי לו כשם שבנותי לועגות לי היום. אין דבר המרתק אותן פחות מהבוז שאני חש כלפי המוזיקה הפופולארית של ימינו הקודרים. האומנים היחידים שאני מסוגל לשאת הם שרידי העבר שעדיין עומדים, כמו U2, ברוס ספרינגסטין או שלום חנוך (וגם במקרים אלה רק חסיד שוטה יכחיש שזוהרם דהה קמעה).

אתגעגע לחנויות המוסיקה. הייתי צרכן אידיאולוגי. לפני שנים, כשעוד היה למה לטרוח וגרתי בחו"ל, הייתי מבקר בארץ, הולך ישר לחנות התקליטים, מבקש את עשרת האלבומים הטובים שיצאו לאחרונה, מקשה רק במידה וקונה את כולם מתוך פרינציפ. היתה בזה רומנטיקה; כך חשתי, לפחות.

בשבוע שעבר לפני טיסה לאירופה צעדתי בלב כבד לעבר אותה חנות מצד ימין. בחנתי את הדוכן העלוב עם הדיסקים הלא קוסמים בו. קניתי כבל עבור אוזניות הבלוטות' שלי.

אין רומנטיקה בכבלים.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 726 מילים. מחכים לתגובתך.

אינטגרציה בבורגר ראנץ׳

ערסים, צ׳חצ׳חים ועוד מילים שהיום לא יפה להגיד הן חלק מהזכרונות שלי כפריבילג אשכנזי בקרית ביאליק.

באחד מהביקורים האחרונים שלי בארץ,  כמה אירועים שזה לא המקום לפרטם, טלטלו אותי טלטלה עזה עד כדי אוורור וניעור פינות חשוכות ששכחתי מקיומן. במסגרת הפירוק וההרכבה מחדש של חוויות ותובנות צפה בזכרוני חוויה עתיקה שלא בהכרח קשורה לטלטול האמור, אבל אולי דוקא כן.

החוויה הנ"ל קשורה קשר הדוק באזור בו העברתי את רוב שנות ילדותי המאוחרות, איזור הידוע לשמצה בשם "הקריות", ולא סתם הקריות אלא קריה אחת ושמה קרית ביאליק, מעוזם של עולים מגרמניה הלא הם היקים המפורסמים שנשלטה ביד רמה במשך מי יודע כמה שנים על ידי ראש העיר האגדי קרלינר.

קרית ביאליק של ילדותי לא היתה עיר אלף הכיכרות שהיא היום, הגנן של העיריה בתקופתו של קרלינר לא פרק את תסכוליו האומנותיים בשתילת פרחים צבעוניים בכל כיכר ותחת כל דקל רענן. את הצמחים לגינות הציבוריות הוא היה קונה במשתלה של הורי במושב כפר ביאליק הסמוך, והם היו צבעוניים פחות, צנועים יותר ומקומיים יותר.

בקרית ביאליק של ילדותי היתה אינטגרציה. גילינו לראשונה שיש אנשים שלא באו מגרמניה ואפילו לא מרוסיה או מפולניה אלא ממקומות אחרים ומוזרים. אנשים שלא דיברו כמונו, לא התלבשו כמונו, לא חשבו כמונו ובגלל שהם היו כל כך שונים ואלימים ומפחידים שיכנו אותם בשכונה מרוחקת – צור שלום, ליד בית הקברות, במרחק עצום עבורינו שהתרוצצנו ממקום למקום באופניים. לצור שלום אי אפשר היה להגיע באופניים, או ככה זה נראה לנו אז.

האנשים האלה מצור שלום היו מתרכזים בהמוניהם בצומת הבורגר ראנץ'. אם אתם לא יודעים מה זה צומת הבורגר ראנץ' אז אתם לא מהקריות, שזה לא נורא, או שאתם צעירים מדי, שזה גם לא ממש נורא, כי המזללה הנ"ל כבר מזמן לא שוכנת בפינת דרך עכו ושדרות ההסתדרות ובעצם גם ההסתדרות כבר לא שם, ולשדרה בכלל קוראים גושן שזה כמו קרלינר אבל של קרית מוצקין.

היום הצומת נקראת צומת מוצארט, ויש בשינוי השם הזה משהו סימבולי, אני בטוח בזה אבל טרם פיענחתי אותו.

האירוע מן העבר שנזכרתי בו בביקורי האחרון והוא הסיבה לפוסט הנוסטלגי – מלנכולי הזה התרחש כולו בצומת הבורגר ראנץ' והוא כולו מופת לאינטגרציה או שמא לחוסר האינטגרציה בקרית ביאליק 1982.

כבר לא היינו ממש ילדים, חלקנו כבר היה בצבא. יאיר למשל בדיוק חזר ממסע בטירונות של סיירת גולני והיינו צריכים לסחוב אותו על הידיים ממקום למקום כי הוא לא יכל לדרוך על הרגליים, שחר היה בחופשה בלתי נגמרת אחרי שנפצע בטירונות של הנדסה קרבית ואני הצוציק עוד חיכיתי לגיוס. רק חזרתי אז מטיול באירופה והרגשתי כמו כולנו שהעולם הזה קטן עלי. יום שישי בערב בדרך לבית של איל, עוצרים לקנות בירות בבורגר ראנץ'. אני בלנצ'יה בטא ספורט, המכונית הכי כיפית שיכולתם להעלות על הדעת באותה תקופה, שחר לצידי במושב הקדמי ויאיר נאנק מכאבי מסע האלונקות תחוב במושב האחורי.

בקבוקי  הגולדסטאר (או שמא מכבי? זכרוני מתעתע בי…) בידינו, שחר ואני חוזרים בהליכה לכיוון האוטו כשאנחנו נתקלים בטיפוס צור שלומי טיפוסי, מה שהיום מכנים ערס ואז בקושי עיכלנו את עובדת קיומו לצידנו. "אחי תביא איזה בירה בחיית אמא'שך" אני לא בטוח שזה בדיוק מה שהוא אמר, בטח המשפט הזה התערבל לי בזכרון עם סלנגים וביטויים מאוחרים שלא היו מקובלים בשנות השמונים, אבל זו היתה רוח הדברים ללא ספק.

את משפט התגובה של שחר אני זוכר לעומת זאת כאילו זה קרה אתמול אחר הצהריים – “ בא תתקרב ואני אדחוף לך אותה בתחת" היתה התשובה האלגנטית. לא היינו מודעים אז לרגישות המיוחדת של ערסים לעניין "הכבוד" והערס הנ"ל לא חשב לצאת פריאר ולשתוק על עלבון מהסוג הזה.

עד שהגענו לאוטו, נכנסנו פנימה והתרווחנו במושבים הספורטיביים של הלנצ'יה, הערס התפצל לארבעה ערסים שהקיפו אותנו מכל הכיוונים, מטלטלים את האוטו לא ממש בעדינות ומשדרים לכיוונינו באופן חד משמעי את חוסר שביעות הרצון שלהם מהתנהגותנו ומקיומנו באופן כללי ובודאי מקיומנו הספציפי והזחוח בתוך מכונית הספורט האלגנטית.

זאת בכלל קורבט, ממש לא לנצ׳יה
זאת בכלל קורבט, ממש לא לנצ׳יה

בשלב הזה התוכנית היתה להתקדם בנסיעה איטית ולהתרחק מהמקום ביללת צמיגים בליווי תזמורת של גידופים ואולי איזה בקבוק או שניים מתעופפים, לא שום דבר לכתוב עליו.

אבל התוכניות סוכלו ברגע שאחד מארבעת המוסקטרים, שהפכו באופן מסתורי לשישים בערך, הניף לכיווננו צינור השקיה מאלומיניום תוך כוונות ברורות לבדוק את עמידות היפהפיה האיטלקית לחבטות אלימות. מאיפה צינור השקיה מאלומיניום  בצומת הבורגר ראנץ' בודאי תשאלו,  ובכן, זוהי אחת מאותן תעלומות שמטילות צל על תיאור השתלשלות המאורעות בכל אירוע היסטורי, אך לא ניתן להן לעורר ספק בדבר נכונותו של האירוע או אמינותו של הזכרון.

בשלב זה התרחש נס. טוב, לא נס ממש, ניסון כזה קטן, בלתי מוסבר מבחינה מדעית.  כטיבם של ניסים גם הנס הספציפי הזה לא ממש שיפר את מצבנו אלא דווקא סיבך אותו לא מעט. יאיר מיודענו שעד לאותו הרגע היה שותף פסיבי לארוע, נאנק מכאבים ממרבצו במושב האחורי, החלים באורח פלא מכל מכאוביו ובתרגיל שלא היה מבייש את הודיני הגדול הצליח לפתוח את דלת הלנצ'יה ולהשחיל את גופו הדואב בין משענת המושב של שחר לבין הדלת הקדמית (רק דלתות קדמיות יש לאוטו הזה, ספורט אמרתי כבר, לא?) ולפני שהספקנו להגיד "ערס", מה גם שאז בימי טרום דודו טופז המילה המקובלת היתה צ'חצ'ח שהיא ארוכה יותר, הוא היה עסוק בחילופי מהלומות, לא מילוליות, עם הטיפוס נושא צינור ההשקיה.

בחוסר חשק בולט נאלצנו לצאת מהאוטו ולחוש לעזרתו שכן שישים הערסים לא הפסיקו להתפצל כהרגלם, והפכו להיות משהו כמו מאתיים בשלב הזה. אם החלטתם שהתאורים שלי אמינים כמו תיאורי הפגנת ארבע מאות האלף שהתרחשה פחות או יותר באותה תקופה הרי אתם צודקים מן הסתם, אבל תאמינו לי, היו שם הרבה ערסים. הרבה יותר מדי.

מהומה כזו לא זכיתי לראות כל כך מקרוב לא קודם ולא לאחר מכן. המוני אדם בפרצופים מעוותים משנאה הקיפו אותנו והחליפו איתנו מהלומות מהסוג המילולי והפיזי לסירוגין. סכינים נשלפו, לשמחתי ככל הנראה לצורכי סגירת חשבונות פנימיים. אף אחד מאתנו לא נחתך, אבל מתנדב מגן דוד אדום שיצא כדי לנסות ולהרגיע חזר למשרדו כשהתלבושת הלבנה שלו מעוטרת בכתמים אדומים, ככל הנראה כתוצאה ממפגש עם אחד מן הסכינים הנ“ל.

באחת מן ההפוגות הופיע מורדי. בחור עב בשר שהכרנו מבית הספר. למרות שהוא לא היה "משלנו" אחדים מאתנו החליפו איתו מילות ברכה מפעם לפעם, וחלק מאתנו הוא אפילו הכיר בשם. מורדי, למרות חזותו המאימת ביותר היה ככל הנראה בעליה של נפש טהורה ומשכין שלום בפוטנציה. הוא החל מיד במבצע הרגעת רוחות שכלל צעקות, איומים ותלישת אוזניים לאחדים מחבריו הערסים ובמקביל הוא טרח להודיע לנו שנוכחותנו במתחם הבורגר ראנץ' לא רצויה ושעדיף היה שנתפזר לעינינינו, הכל לטובתנו כמובן.

תוך כדי "מבצע מורדי" וכשתשומת ליבנו היתה נתונה למרות שהוא ניסה להטיל על חבריו, התגנב יצור שפל מאחורי, והוריד על ראשי השאנן את קורת העץ הכבדה שנשא בידיו, ללא כל התגרות ממשית מצידי. הרעש של החבטה התפשט בסביבה, והעולם הקיף אותי שש או שבע פעמים ונעצר.
בשלב כלשהו חשבתי שאיבדתי את חוש השמיעה שלי כי לא שמעתי כלום פרט לשקט סמיך, אבל מסתבר שהחבטה גרמה לרושם עז כל כך, שכולם פשוט השתתקו באחת ושלחו מבטים מודאגים לכל עבר.

לכולם היה ניסיון בהסתבכות בקטטות מסוגים כאלה ואחרים אבל ככל הנראה מדובר היה בערסים צעצוע שקורבן נפש לא היה בתוכניות שלהם. 
כמה מאלה שעד לאותו רגע הפגינו באופן ברור חוסר אהדה מוחלט לקיומי הפיזי, התקרבו אלי לראות האם שלום לי וחשש קל היה במבטם. לא ברור לי אם בדאגה כנה מדובר היה או שהמח האנליטי שלהם כבר חישב את משמעות המעורבות בקטטה קטלנית לגבי התיק הפלילי שלהם והחליט שלטובת כל הצדדים המעורבים עדיף שאשאר בחיים.

עד הים אינני יודע אם פספסנו כאן הזדמנות לידידות נפלאה בינינו לבין הערסים, בזכות ההתקרבות הרגעית שחווינו בעקבות החבטה בראשי. לא היתה לנו הזדמנות לבדוק את זה מכיוון שמתנדב מד"א השטינקר צלצל למשטרה וזו שלחה את מיטב בניה הידועים בשם "הבולשת"  על מנת לפזר את ההתקהלות. שלוש מכוניות "סמויות" ועוד שתי ניידות הגיעו ביללת סירנות וחריקת צמיגים, וכדי להוכיח לנו שהמילה אינטגרציה היתה יותר בגדר משאת נפש מאשר מצב עינינים עובדתי, התעלמו משלושתינו באופן מוחלט והחלו לדחוס לתוך הניידות ככל הבא ליד ערסים שנקרו על דרכם.

אחד הראשונים להדחף לתוך ניידת היה כמובן מורדי מיודענו, שככל הנראה היתה לו היכרות מוקדמת עם שוטרינו האמיצים. עד כדי כך היה ברור לכולנו באותה תקופה מי הם הרעים, מי הם הטובים, למי מותר לדבר עם השוטרים ומי יעשה טוב אם ישתוק במהלך הלילה בבית המעצר, שהעזנו לפנות לשוטרים ולדרוש מהם לשחרר את מורדי מייד כי "הוא רק ניסה לעזור". השוטרים נענו לבקשתנו ואנחנו זכינו בהגנה של מורדי לתמיד. לפחות בתיאוריה, כי בפרקטיקה לא ראינו אותו יותר מעולם. גם בבורגר ראנץ' לא ביקרנו במשך כמה שנים לאחר מכן, היינו עסוקים בשלב הבא של האינטגרציה בשרות הצבאי.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,319 מילים. מחכים לתגובתך.

מכתב גלוי לשר.ת החינוך הבאים

שלום לך,

בגלל שאני עדיין לא יודע אם מדובר בגברת או אדון, אני אפנה אליכם בלשון רבים.

יש לי בת אחת במערכת החינוך, שעולה בשנה הבאה לתיכון. אבל אני לא בטוח שהעובדה הזו מקנה לי את הזכות להגיד לכם מה לעשות, או איך לעשות את עבודתכם נאמנה.

מכיוון שאני מניח שזמנכם קצר, וכך גם הריכוז שלכם, אתרכז רק בנושא אחד.

הרשו לי להתחיל בשיר נהדר שאומר בדיוק רב את מה שאני חושב, שהוא הנושא המרכזי ביותר בחינוך כיום. "תחשוב על האחר", מאת מחמוד דרוויש.

הנה קטע קצר ממנו, בתרגום של עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט (שתירגמו את שם השיר ל"חשוב על זולתך"):

"כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך
(אל תשכח את מזון היונים)
כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך
(אל תשכח את שוחרי השלום)"

הלוואי , כי באמת שאין חשוב מזה בעידן הזה של פיצול הולך וגדל בין אנשים.

המדיה המותאמת אישית, שאנחנו חווים את התפתחותה היומיומית, היא דבר נהדר בכל הקשור לצריכת בידור תרבות ותקשורת. יוטיובר אישי לכל ילד וילדה, כמעט.

וזה טוב ויפה, אבל זה גם מבודד אותנו ומרחיק את מי ששונה. ואם נגיד את האמת, אין ילד או ילדה כמעט שלא מרגישים שונים מהאחר. זה נראה לי הנושא החשוב ביותר ללמד אותו.

במצבי לחץ והישרדות אנחנו פועלים במנגנון שלושת האפים, FFF:

Freeze Flight , Flight.

וזה נהדר, כי זה עוזר לנו לשרוד. במצבים אלה, האחר הוא האויב, הנמר או הנחש. ויש המנצלים זאת לרעה, ומנסים להחדיר את הפחד הטבעי מהשונה והאחר באמצעי הפחדה שונים.

אבל ברוב הזמן זה לא ככה. האחר הוא אני, הוא את, הוא אתה. הוא חבר, הוא חתול או ציפור. ואין דבר משמח יותר מללמוד ולגלות שלא תמיד "המרחב הזה מלא באנשים / שלא רואים דבר מלבד עצמם / כמו במועדון ריקודים ענק / נעים לצליל מאוד מיוחד / שאיש אינו שומע מלבדם" ("אני אוהב אותך", מילים: מיכה שטרית, לחן: ארקדי דוכין ומיכה שטרית), אלא יותר כמו בשיר "האחר" של ברי סחרוף האחר:

"אז אל תפחד
ואל תביט מהצד
כי אתה לא לבד בעולם
עם הפנים אל האחר
תגלה את עצמך
(…) האויב הוא חבר שזנחת"

אז אם אתם בהיכנסכם לתפקיד, רוצים ללמד, רק דבר אחד למדו, את זה: אנחנו לא לבד בעולם.

למדו אותנו ללכת עם הפנים לאחר, לשמנ.ה למחוצ'קנ.ת, לערבי.ה לרוסי.ה, לאתיופי.ת, לדתי.ה, לחילוני.ת, לזקנ.ה, לעני.ה, למוזר.ה, לאוטיסט.ית, לרגיש.ה.

כי האויב הוא חבר שזנחת.

בהצלחה לכם בתפקידכם החדש.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 353 מילים. מחכים לתגובתך.

זוגיות עם תרגום

סבא שלי היה מסתכל כל יום בחדשות בערבית.

אני מדבר על ישראל של שנות השבעים, ערוץ אחד שחור לבן, בתשע מבט לחדשות עם חיים יבין ובשש חדשות בערבית.
 שלא יהיו אי הבנות, אשכנזי לגמרי הוא היה הסבא שלי, עלה מפינסק בתחילת שנות השלושים לקיבוץ גבת ואחרי הפילוג הגדול עבר ליפעת.

סבתא שלי היתה מקטרת, בלי הפסקה היא היתה מקטרת, אבל שום דבר לא מנע מסבא שלי לצפות בחדשות בערבית. למעלה משישים שנה הם חיו ביחד בסימביוזה מוחלטת, היא מקטרת והוא שותק. סבא שלי תמיד שתק, סבתא שלי אף פעם לא.

כשהקיבוץ החליט לא לאשר לאבא שלי ללכת לקורס טייס סבתא שלי הטריחה את עצמה לאסיפת החברים וגם שם היא לא שתקה, או הו איך שהיא לא שתקה, נתנה להם באבי אביהם. אסיפת החברים נכנעה ללא תנאי לפני סבתא שלי, ואישרה את יציאתו של אבא לקורס טייס. למרות שכבר היו שני פרחי טייס בשנתון, למרות שלאבא שלי בקושי היה את המשקל המינימלי שמאפשר גיוס לצבא ושאף אחד לא האמין שיש לו סיכוי לגמור את הקורס.

כמה שהיא התחרטה הסבתא שלי על הנצחון הזה באסיפה, כמה רגשות אשמה שהיא סחבה איתה. עשר שנים אחרי אסיפת החברים הזו, ולאחר שאבא שלי היה היחיד מבני המשק באותו שנתון שסיים את קורס הטייס כטייס קרבי, הוא נהרג. ולמרות שסבתא שלי האשימה את כל העולם במותו, את הרוח המערבית שסחבה את המצנח שלו לעומק שטח ירדן, את מכשיר הקשר שלא עבד, את הטייס שהוצמד אליו כדי לשמור עליו והתברבר בלי לראות שהמטוס שלו נפגע מתותחי הנ"מ, את הערבים ימח שמם, אפילו את אמא שלי שלטענתה של סבתא לא אהבה את הרעיון שאבא יפרוש מחיל האוויר ויעבור לאל על.

אבל למרות שכולם היו אשמים, כולנו הרגשנו שסבתא יודעת ובטוחה בכל ליבה שהאשמה כולה שלה, בגלל אסיפת החברים ההיא בה היא לא שתקה.
כמעט שלושים שנה חיה סבתא שלי עם האשמה הזו, מאז שנהרג אבא ועד שנפטרה בשיבה טובה. שלושים שנה כמעט היא שרדה את המוות של בנה הצעיר, אבל פחות משנה אחרי שהלך סבא היא וויתרה והלכה אחריו.

את סבא שלי הרג הקיבוץ.

סבא שלי

את המפעל למכונות חקלאיות בו עבד רוב חייו החליטו לסגור כדי "להתיעל".
לסבא היה ברור שלא התיעלות  חיפשו בקיבוץ אלא איך להפטר ממנו ומשאר הזקנים העקשנים שהמשיכו ללכת לעבודה יום יום בגיל שמונים ושמונה, למפעל בו סבא פיתח פטנטים שהועתקו אחר כך בעולם כולו.

סבא היה נגר, אבל אף מהנדס לא היה מתכנן טוב יותר את הסליקים של ההגנה אותם הוא תכנן ובנה בסגנון המערה החשמלית של חסמב"ה, מאחורי תנור אפיה בקיבוץ או מתחת לארגז החול בגן הילדים.

כשלא היו יותר אנגלים בארץ, ולא צריך היה לבנות סליקים, העביר סבא את כל היצירתיות והחריצות למפעל למכונות חקלאיות, שם המשיך לתכנן ולבנות את המכונות המופלאות שלו עד שאמרו לו די.

את השבץ המוחי הראשון שלו הוא קיבל זמן קצר אחרי שהבין שאין בשביל מה להוציא את הבגדים הכחולים מהארון. בגדי העבודה הכחולים עם העטים בכיס החולצה המגוהצת, העטים ששימשו אותנו הנכדים כדי לקשקש על שולחן השרטוט המשופע במפעל ועל הדף הלבן המהודק שהיה פרוש עליו.

כשהמפעל הפך למגרש גרוטאות, הזקנים נשלחו הביתה, אבל הקיבוץ דואג יפה לזקניו ומציע להם שלל של עיסוקים יצירתיים כדי להעביר את היום, עבודות יד למיניהן. רק המחשבה לראות את סבא שלי קולע סלים מקש מעבירה בי צמרמורת, אצלו הצמרמורת  הפכה לשבץ, אחד ואחריו עוד אחד ודי.

סבתא לא יכלה לסבול את החדר הריק, פתאום לא היה למי לקטר, על מי להתלונן. לעלות לבית הקברות כדי להשקות את העציצים על הקבר של אבא נהיתה מטלה קשה מדי עבורה. בכל זאת שלושים שנה כמעט, להשקות עציצים ולחשוב על אסיפת החברים ההיא.

כמו סטריאוטיפ של פולניה זקנה, ולמרות שהיתה בכלל מרוסיה, התלוננה סבתא שלי במשך כל החיים על מכאובים מכל הסוגים. סבא לעומת זאת היה בריא וזקוף גם בגיל שמונים ושמונה. בחמש בבוקר היה מתעורר בכל יום לשגרת תרגילי ההתעמלות היומית שלו.

סבא היה מתרגל יוגה שלמד בעצמו מספר שמצא, השד יודע איפה, כשבארץ עוד בכלל לא ידעו מה זה יוגה.
בקיץ היה מחליף את ההתעמלות בשחיה בבריכת הקיבוץ.

כל החיים שמר על בריאותו באגוצנטריות ונרקיסיזם כל כך לא קיבוצי.
רק לאחר מות אבא הפסיק לחלוטין את הפעילות הגופנית למשך שנה, ואז חזר זקוף  ושתקן  יותר מתמיד.

בריא כשור אבל כבד שמיעה היה, ללא מכשיר השמיעה שלו לא היה שומע מאומה כמעט, ובדרך כלל היה צריך להזכיר לו להדליק אותו. סבא שתק ורצה שהעולם ישתוק אליו בחזרה.

בערב הוא היה יושב בכורסא בפינה, צופה בחדשות בערבית בעוד סבתא מסתובבת בחדר ללא הפסקה. מקטרת, מדברת, מתלוננת שואלת  שאלות רטוריות ועונה לעצמה: שישים שנה אנחנו ביחד ואתה עוד לא יודע שכשעורכים את השולחן צריך לשים מפית ליד כל צלחת? יצחק? יצחק?? יצחק??? הוא לא יודע, נו טוב…

רק שנים אחר כך הבנתי איך החזיקו הנישואין שלהם מעמד כל כך הרבה זמן, ולמה סבא היה צופה בחדשות בערבית.

כדי לצפות במבט לחדשות הוא היה צריך להדליק את מכשיר השמיעה שלו, בחדשות בערבית היה צופה עם מכשיר השמיעה כבוי, וקורא את התרגום.
זה היה המתכון לזוגיות מושלמת.

תגיות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 766 מילים ו-1 תגובות. מחכים לתגובתך.

סופה של הרבנות הראשית כסופו של רבן גמליאל

הרבנות הראשית לישראל שכחה ממחלוקות לשם שמיים. מבחינתה, כל מחלוקת היא לשם שררה והשגת כוח פוליטי. הרי כל מחלוקת שבאה לפתחה נזרקת מהחלון ומוקעת מיד.

לא ניתן להתעלם מהעובדה שההיסטוריה- חוזרת על עצמה. אם נסתכל על הרבנות הראשית לישראל אשר משמשת כמרכז הלכתי בתקופתנו ליהדות ישראל וליהדות אשר נמצאת בתפוצות, לא נוכל להמנע מההשוואה לתקופת יבנה.

לאחר החורבן וביטול הסנהדרין היה חשש שתהיה התורה כשתי תורות, ולא תהיה אחידות בשמירת המצוות. כדי למנוע מצב כזה החלו חכמי יבנה ורבן גמליאל בראשם, לפסוק הלכות במחלוקות, ולהכריח את הכול לציית להלכות שקבעו. להשלטת מרות זו של ההלכות הייתה מטרה ברורה, להביא לאחידות בשמירת המצוות. אך מתברר שכמו היום, לא כל האמצעים מקדשים את המטרה. מרותם של חכמי יבנה בראשותו של רבן גמליאל דומה למרותה של הרבנות הראשית לישראל וסופם- אותו סוף.

מועצת הרבנות הוקמה לפני הקמתה של מדינת ישראל, בתקופת השלטון המנדטורי. המועצה הייתה בת ששה חברים, שלושה אשכנזים ושלושה ספרדים. ולצדה נבחרו שלושה יועצים חילוניים, שסמכותם הייתה לא מוגדרת, אך ביטאה את דרישות הציבור להתאמת ההלכה לתנאי הזמן.

מאה שנה לאחר מכן, גלגולה של מועצת הרבנות הינה הרבנות הראשית בישראל המשמשת כהנהגה הדתית וההלכתית וכקובעת מדיניות באשר לשירותי דת במדינה הכוללים גיור, נישואין וגירושין, כשרות קבורה ועוד. אך במקום להוות גורם מאחד ולשמר את היהדות במדינת ישראל, היא מפלגת את העם, מקרבת את חורבננו ומרחיקה יהודים מהיהדות.

כך, דינה של הרבנות הראשית תהיה כדין רבן גמליאל. הרבנות מונעת מכוח, שררה שחיתות ושאיפה להשגת כוח פוליטי ומדיני. רבנות שמפלגת, מרחיקה יהודים, מושחתת ולא רלוונטית- סופה להיכחד. אותה רבנות שלא מאשרת נישואים ליושבי ארצה אשר צריכים להגלות ממנה על מנת למממש את נישואיהם ולחזור אליה בסטטוס "נשואים", אותה רבנות אשר מחלקת ונוטלת כשרויות כראות עיניה, ואותה רבנות אשר גורמת למדינה היחידה בעולם לא להכיר ביהדותם של יהודים, איננה הרבנות שלי ואינה המוסד ההלכתי העליון מבחינתי.

רבנות זו, סופה כסופו של רבן גמליאל, להיות מוקעת מהעם. לא רחוק הוא היום בו לא נוכל לסבול את הצער שהרבנות גורמת לנו ולאנשים סביבנו, ונעשה מעשה. כמו העם אשר חדל את חוצפית המתורגמן מדברו, גם אנחנו נחדול את הרבנות ונעביר אותם מתפקידם. במעשיה ובמדיניותה, הרבנות הפכה את עצמה ללא רלוונטית וזרזה את הפרטת שירותי הדת והגברת האיבה כלפיה. היהודים בישראל, לא מאסו ביהדות. הם מאסו ברבנות הראשית לישראל, אשר משמשת כעריץ ומנכסת את היהדות והחלטותיה למען השגת כוח לעצמה בלבד.

אם ישנו מסר אחד שאנחנו יכולים ללמוד מהמחלוקות של רבן גמליאל ורבי יהושוע, הרי הוא הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם מחלוקת. ה'איך', הרבה יותר חשוב מה'מה'. וברגע שהרבנות תשכיל להבין זאת, ייתכן שכבר יהיה מאוחר מידי.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 402 מילים. מחכים לתגובתך.
סגירה