זירת הבלוגים

הפילוסופית הצרפתייה סימון דה בובואר כתבה פעם בספרה המכונן על הזקנה:

"המשמעות של חיינו מוטלת בספק אם איננו מכירים בערכם של חיי האחרים בכל שלב שלהם".

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

ברשימתה "לקיים את החוק – חוץ מהמלך" מציגה אורי אגוז טענה חשובה: שלטון הדורש מן האזרחים לציית לחוק, אך משדר שהוא עצמו רשאי לבחור אילו הכרעות שיפוטיות לקיים, פוגע בלגיטימיות של מערכת החוק כולה.

כאשר נבחרי ציבור מודיעים מראש שלא יצייתו לפסקי דין, המסר לציבור הוא שהחוק מחייב רק כל עוד הוא משרת את בעלי הכוח.

ד"ר יוסף זהר הוא חוקר ומרצה למשפט פלילי. חבר הסגל הבכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי. מחבר הספר "הקבצן השביעי - רשימות מבית העצורים".

אסור להשוות. פשוט אסור. הנה עוד השוואה שאסור לעשות. כי התמונות של רעולי פנים, עם חורי עיניים בלבד, אוחזים נשק חם או קר, מכים אזרחים חסרי הגנה, שורפים בתים, שדות, מתנפלים על רועים ועל משפחות ומתעללים בהם כדי להפחידם ולגרשם, לא מותירות ברירה אלא לאסור עוד משוואה.

"קומץ של 150 צעירים", הגדיר זאת ראש הממשלה בנימין נתניהו באחד מהראיונות שלו לערוצים זרים. נתניהו משקר כדרכו. אבל אין ברירה אלא לאסור את ההשוואה גם אם מדובר לא בעשרות אלא במאות או אלפים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

הממשלה הביאה "בשורה" לחברה הערבית: נקצה 570 מיליון ש"ח לטובת מאבק בפשיעה. אלא מה? יד אחת נותנת והשנייה לוקחת. התקציב שיועבר לגופי הביטחון יקוצץ מתקציבי תוכנית החומש "תקאדום" לפיתוח ביישובים הערביים לשנים 2021-2026 (החלטה 550 של הממשלה משנת 2021).

יצוין כי מהלך דומה בוצע בשנת 2025, אז קוצצו מהתוכנית 220 מיליון ש"ח לאותה מטרה. החברה הערבית נדרשה גם לשלם מחיר גבוה יותר על הוצאות המלחמה, בדמות קיצוץ עמוק במיוחד של 15% מתקציבי התוכנית לשנים 2024-2026, סדר גודל שלא הוחל בקיצוץ הרוחבי שהושת על כלל משרדי הממשלה.

עו"ד נוגה דגן-בוזגלו (מתמחה בדיני עבודה, חוקרת ומרצה במרכז אדוה, מתמחה בחינוך, תעסוקה וביטחון סוציאלי. בעלת תואר שני בסוציולוגיה מהאוניברסיטה העברית. פעילה בתחום החינוך מעל 20 שנה, ממייסדי בית הספר קדמה בירושלים – שנועדו להעניק חינוך תיכון איכותי על בסיס קהילתי. היתה חברת ועד מנהל בארגון ה.ל.ה, שפעל לעידוד הורים בשכונות ובעיירות פיתוח למעורבות בבתי הספר.

"הטיול" של נוער הגבעות בכפר תל, בשטח A, שכולו באחריות הרשות הפלסטינית, ממחיש את הסכנה המשותפת מן הטרור היהודי לפלסטינים ולישראל.

על הסכנות לישראל מן הטרור הפלסטיני נוספה כעת הסכנה של הטרור היהודי, ושלא יהיו אשליות, מן הגדה יעבור הטרור היהודי לתוך ישראל. הסימן המקדים הוא שיעדי הטרור היהודי אינם רק הפלסטינים, אלא גם חיילי צה"ל.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

באירוע המחריד שהתרחש בסוף השבוע שעבר בכפר הפלסטיני תל, נוכחנו שוב שההכרעה מי האשם באירוע – מיהו המחבל – אינה מבוססת על שאלות ענייניות כמו מי יזם ומי הגן על עצמו, מי הגיע חמוש ובליווי צבא ומי מופקר ללא ההגנה.

ההכרעה מתבססת על זהות לאומית: כאשר נהרג באירוע יהודי, באופן אוטומטי הפלסטיני מוגדר כמחבל, על כל השלכות ההגדרה. כך נוהגת מערכת שבבסיסה מדיניות של שליטה ועליונות יהודית מהים אל הנהר – מדיניות שאנו עדים להעמקתה בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר.

עו"ד רגד ג'ראיסי, מנכ״לית שותפה בעמותת סיכוי-אופוק, היא משפטנית המביאה איתה ידע נרחב בתחום זכויות האדם בכלל, וזכויות האזרחים הפלסטינים בישראל בפרט. לשעבר מנהלת המחלקה לקידום זכויות המיעוט הערבי באגודה לזכויות האזרח. רגד סיימה בהצטיינות תואר שני במשפטים (התמחות במשפט הציבורי והבינלאומי) בתוכנית המשותפת של אוניברסיטת ת"א ואוניברסיטת נורת'ווסטרן שבשיקגו. את התואר הראשון היא קיבלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים בתוכנית ללימודי משפטים ומדעי הקוגניציה.

בעוד מספר חודשים מדינת ישראל תצא שוב למערכת בחירות. שוב נשמע הבטחות על ביטחון, כלכלה, חינוך, בריאות ודיור.

אך יש ציבור אחד, קטן במספרו אך עצום בחשיבותו, שנשאר פעם אחר פעם מחוץ לשיח הציבורי ולמצעי המפלגות – עשרות אלפי הילדים ובני הנוער החיים במסגרות החוץ-ביתיות, והאנשים שנמצאים לצידם בכל יום ובכל לילה: מדריכי הפנימיות.

אבי אלבאז מכהן כמנכ"ל הפורום הציבורי – כפרי הנוער, פנימיות הרווחה והאומנה בישראל, שותפות פילנתרופית ומקצועית לקידום המסגרות הפנימייתיות ברמה הלאומית. ממקימי המטה לקידום מעמד מדריכי פנימיות הרווחה בישראל.

"היינו שלושה במכונית המעלה עשן". זה המשפט הפותח את הספר שלי "בשם שמיים", ספר שיצא ב-1998 ואזל בינתיים מהשוק. המשפט בנוי על המשקל והנעימה של משפט פותח אחר של ספר עברי, ספר שככל שאינו נחשב מבחינה סיפרותית, קראתי אותו בצעירותי שוב ושוב בשקיקה והוא עיצב חלק משמעותי מעולמי. על כן, כמחווה של הכרת תודה ואהבה, לקחתי את הנעימה והמשקל של משפט הפתיחה שלו ופתחתי בו את ספרי.

המשפט שאליו ריפררתי הוא המשפט הבא: "היינו שלושה שהלכו להביא את הבשר". זהו המשפט הפותח את הספר "חבורה שכזאת" מאת פוצ'ו, ספר שיש לו חלק גדול בבחירתי להיות חבר קיבוץ.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.

"אנשים אנינים באמת מתקשים כיום לנשום כאן. רוצים לאטום אוזניים ולכסות עיניים. כי וולגריות וגסות רוח מקיפות אותנו בכל מקום", מקטרת ידידה. "זה מורגש בהתנהלות של אנשים בפוליטיקה ובשפת הדיבור. גם התקשורת שופעת גסות רוח".

"והטוקבקים ברשת, אוי הטוקבקים", מוסיפה החברה, "עם העילגות, הבורות, האלימות והעוינות המבעבעת. כבר אין לאן לברוח מכל הטינופת הזאת".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.