כשהיאכטה בת ארבע הקומות של רוברט מקסוול נכנסה לניו יורק בתחילת מרץ 1991, נדמה היה שהוא נמצא בשיא כוחו והשפעתו. המו"ל הבריטי, שהיה בעל הון מוערך של 2-1 מיליארד דולר, הגיע לעיר כדי להשלים את רכישתו של הטבלואיד האמריקאי הוותיק ביותר, הניו יורק דיילי ניוז, ובכך להגשים את חלומו להשתוות ליריב הראשי שלו, רופרט מרדוק, מבחינת נתח השליטה בשוק התקשורת העולמי.

במהלך הימים והשבועות הבאים, "בוב המקס" ("Bob the Max"), כפי שכינה את עצמו, חגג את רגע הניצחון שלו עד הסוף: הוא אירח את החוג הנוצץ של ניו יורק על סיפונה של ה"ליידי גיליין", התחכך באליטה של וושינגטון בארוחת הערב השנתית של מועדון העיתונות "גרידירון" ועמד לצדו של הגנרל קולין פאוול בתהלוכה לכבוד הכוחות האמריקאיים ששבו הביתה לאחר ניצחונם במלחמת המפרץ.

אולם כמה חודשים מאוחר יותר, מקסוול נפל מסיפון היאכטה שלו בנסיבות מסתוריות. אימפריית התקשורת שלו קרסה במהירות תחת משקלם של חובות כבדים; המוניטין שלו הוכתם לנצח על ידי הגילוי שבניסיון נואש להרחיק מעצמו את הבנקאים, הוא שדד מיליונים מקרנות הפנסיה של החברות שלו.

יאכטת "הארנב הרוקד" במקור "ליידי גיליין" – בינואר 2020 (צילום: Andrew Rutherford/Wikipedia)

סיפור עלייתו והתרסקותו של מקסוול הוא נושא הספר Fall: The Mystery of Robert Maxwell ("נפילה: התעלומה של רוברט מקסוול") – מאת הסופר והעיתונאי הבריטי ג'ון פרסטון (שכתב גם את "שערורייה אנגלית למדי"). יותר מכל, הקריאה בספר מזכירה טרגדיה שייקספירית.

"קשה מאוד לחשוב על אדם נוסף במאה ה-20 שהתרחק עד כדי כך מהשורשים שלו כמו מקסוול", אומר פרסטון בראיון לזמן ישראל.

השורשים האלה היו בעיר הקטנה סולוטבינו במחוז זקרפטיה (אז חלק מצ'כוסלובקיה), שם מקסוול נולד ביוני 1923 כבנם הבכור מתוך תשעה של מהל וחנקה הוך. האנטישמיות הייתה רווחת, והמשפחה חיה בעוני קשה. הם התגוררו בצריף עץ בעל שני חדרים ורצפת עפר, עם בור שירותים מאחור. בחורף, כל שני ילדים חלקו זוג נעליים.

שקרים, חצאי אמיתות והגזמות

יאן הוך, כפי שהוא נקרא אז, היה תלמיד ישיבה בברטיסלבה כשהנאצים פלשו לצ'כוסלובקיה במרץ 1939 ומסרו את זקרפטיה לידי בעלי בריתם ההונגרים. הוך גזר את הפאות שלו – ניתוק סמלי מהיהדות שיימשך יותר מארבעה עשורים – וכעבור שלושה חודשים עזב את סולוטבינו.

עטיפת ספרו של ג'ון פרסטון על רוברט מקסוול

מקסוול הצעיר מעולם לא שב לראות את אמו, אביו, סבו, שלוש מאחיותיו ואת אחיו הצעיר. מלבד אח אחד, כולם נספו באושוויץ. הינצלותו שלו וגורלם של בני משפחתו, כך מאמין פרסטון, רדפו את מקסוול במשך שארית חייו.

חלק גדול מחייו המוקדמים של מקסוול אפוף מסתורין. כמעט חצי מאה מאוחר יותר, מגיש התוכניות הבריטי מייקל פרקינסון העיר כי זה "תומך בתיאוריה שלעתים קרובות האמת אקזוטית יותר מהבדיון".

במציאות, כפי שפרסטון מפרט בספרו, אותה אקזוטיות-לכאורה חבה רבות לנטייתו של מקסוול לשקרים, חצאי אמיתות והגזמות. לדוגמה, לאחר שעזב את סולוטבינו, העלם הצעיר הצטרף למחתרת נגד הנאצים, אבל הוא נתפס, הואשם בריגול ונידון למוות.

מאוחר יותר מקסוול טען כי הצליח לברוח "בקלות יחסית" לאחר שגבר על סוהר בעל יד אחת בשעה שהובל אל בית המשפט. בהמשך הוסיף וסיפר כי הוא הסתתר מתחת לגשר וקיבל עזרה מ"גברת צוענייה" ששחררה אותו מאזיקיו.

"מרתק ככל שיהיה הסיפור הזה", כותב פרסטון, "הוא מעורר כמה שאלות. גם אם שירות בתי הסוהר ההונגרי היה דחוק באותו הזמן, נראה מוזר שהם לא יכלו למצוא סוהר בעל שתי ידיים".

בנוסף, "הגברת הצוענייה" המסתורית נעדרה מהגרסאות המוקדמות יותר של הסיפור של מקסוול. "למה הוא לא חשב שראוי להזכיר אותה מוקדם יותר? האם היא פשוט חמקה מזיכרונו?" שואל המחבר, או, שמא, הוא תוהה, היא "הסתננה לבמה מאיזו פינה צבעונית בדמיונו של מקסוול?"

רוברט מקסוול (צילום: AP Photo)

"מקסוול יצר את המיתוסים של עצמו", אומר פרסטון לזמן ישראל, "ואחת הסיבות לכך שהוא יצר את המיתוסים של עצמו הייתה כדי להסתתר מאחורי מעין מסך עשן".

אולם זה אינו גורע מהגבורה האמיתית של מקסוול בשנות המלחמה. לאחר שנמלט מ"הסוהר בעל היד האחת", הוא הצליח להגיע לבריטניה דרך בלגרד, ביירות ומרסיי. שלושה שבועות אחרי הפלישה לנורמנדי, הוא הפליג לצרפת, ולאחר ניסיון הקרב הראשון שלו הוא קודם לדרגת קצין.

מקסוול – שעד אז כבר אימץ מבטא אנגלי שאותו שיכלל על ידי האזנה לנאומיו של וינסטון צ'רצ'יל, והציג את עצמו בשם הבריטי הטיפוסי טר"ש לסלי סמית' – קיבל מאוחר יותר את עיטור הצלב הצבאי על חילוץ מחלקה של בעלי ברית שנלכדה תחת אש.

האומץ שלו היה מעורב באכזריות: באחד המקרים, הוא ירה למוות בדם קר בראש עירייה גרמני כדי לסכל כל התנגדות; במקרה אחר, הוא הפנה את תת המקלע שלו לעבר חיילים גרמנים שכבר נכנעו.

רוברט מקסוול (משמאל) ב-1980 (צילום: AP Photo)

אף על פי כן, מה שפטרסון מתאר כ"כישרון טבעי לתחבולנות" – עד גיל 23 הוא החליף את שמו ארבע פעמים – זכה להערכה רבה מצד הממונים עליו.

כמי ששלט בצרפתית, גרמנית, אנגלית, צ'כית, רומנית ויידיש, הוא נשלח לפריז באוקטובר 1944 כדי לאסוף מודיעין בשל חשש להתקוממות קומוניסטית. עם תום המלחמה הוא נשלח לגרמניה, ובהריסות של ברלין הוא ביצע עבודת ריגול עבור המודיעין הבריטי. הוא גם החל לערוך ביקורים חשאיים בצ'כוסלובקיה, שנמשכו במהלך שנות ה-40 וה-50.

בניית אימפריית תקשורת

ברלין ויחסיו עם השירות החשאי הבריטי התגלו מאוחר יותר כשני היסודות שעליהם בנה מקסוול את אימפריית התקשורת שלו.

דרך עבודתו עם הכוחות הכובשים הבריטיים, מקסוול פגש את פרדיננד שפירנגר, הבעלים של הוצאת שפרינגר הגרמנית. לחברה, שהייתה המוציאה לאור הגדולה בעולם של ספרים וכתבי עת מדעיים, היה מלאי עצום של חומרים וקהל להוט של אקדמאים מרחבי העולם שלא יכלו להשיג אותם בשנות המלחמה.

ראש ממשלת בריטניה מרגרת ת'אצר ורוברט מקסוול ב-1985 (צילום: Trinity Mirror / Mirrorpix / AlamyTrinity Mirror / Mirrorpix / Alamy)

הבעיה של שפרינגר – האיסור על בני הלאום הגרמני לבצע משלוחים גדולים אל מעבר לים – הייתה ההזדמנות של מקסוול. לאחר שהשיג זכויות הפצה כלל-עולמיות עבור המלאי העצום, הצעיר בן ה-24 ארגן את הובלתו ללונדון ברכבות ובציי משאיות.

נראה שחלק גדול מהכסף שנדרש עבור המבצע הלוגיסטי הנרחב הזה הגיע מהשירות החשאי הבריטי – המקרה היחיד, נזכר קצין מודיעין לשעבר לאחר מותו של מקסוול, שבו שירות המודיעין הבריטי קנה למישהו עסק. זה לא היה המקרה האחרון שבו קשריו של מקסוול עם שירותי המודיעין הוכחו הן כיעילים והן כרווחיים.

נראה שחלק גדול מהכסף שנדרש עבור המבצע הלוגיסטי הנרחב הזה הגיע מהשירות החשאי הבריטי – המקרה היחיד, נזכר קצין מודיעין לשעבר לאחר מותו של מקסוול, שבו שירות המודיעין הבריטי קנה למישהו עסק

במהלך שנות ה-50, רשת העסקים של מקסוול וספינת הדגל שלה, הוצאת פרגמון, צמחו ושגשגו.

"במובנים רבים, מקסוול היה איש עסקים מבריק", אומר פרסטון. "הוא הפך למוציא לאור הגדול והמצליח ביותר בעולם של כתבי עת מדעיים בשנות ה-50, וזה לא קרה במקרה".

אבל נטייתו של מקסוול להילחם "נמוך ומלוכלך", כפי שמתאר זאת פרסטון, גם היא כבר הייתה ברורה.

רוברט מקסוול מנסה לרכוש את "ניוז אוף דה וורלד" באסיפת בעלי המניות של העיתון ב-1 בינואר 1969 (צילום: Keystone Press / Alamy)

ב-1955, לדוגמה, נחשף כי הוא פירק מנכסיו את אחד מעסקיו העיקריים – הוא השתמש בהלוואות שקיבל על שם העסק לתמיכה בחלקים אחרים של האימפריה הצעירה שלו – דבר שהוביל נושים זועמים לפנות לשירות חדלות הפירעון הבריטי. בכך נזרע הזרע לפחד ולשנאה הממושכים של מקסוול כלפי הממסד הבריטי ולתחושה כי הוא נרדף על ידו.

כישלון פוליטי

אף על פי כן, בשנות ה-60 מקסוול התגורר בהדינגטון היל הול, אחוזה בסגנון איטלקי ליד אוקספורד, ואשתו בטי, פרוטסטנטית צרפתייה שמקסוול נישא לה ב-1945, עמדה ללדת את בתם התשיעית ובת הזקונים שלהם, גיליין. מקסוול גם התכונן להשקת קריירה פוליטית, והודיע לחבריו בחגיגיות: "החלטתי להיות ראש ממשלה".

אולם, כפי שהראו גם האירועים של 1991, עבור מקסוול ניצחון ומפלה אף פעם לא היו רחוקים זה מזה.

הקריירה הפרלמנטרית של מקסוול – הוא נבחר ב-1964 לחבר פרלמנט מטעם מפלגת הלייבור, במושב השולי של מחוז בקינגהאם – התבררה כקצרת ימים ולא מפוארת במיוחד. העולם החברותי, הכבול למסורת, של וסטמינסטר לא התאים לזאב בודד וראוותני שפועל לקידום עצמי כמו מקסוול, והתקשורת לעגה לביצועיו הפרלמנטריים.

מקסוול, שנבחר שוב עם ניצחונה המוחץ של הלייבור ב-1966, איבד את המושב שלו ארבע שנים מאוחר יותר וכשל במאמציו להיבחר שוב ב-1974.

רוברט מקסוול ב-1968 (צילום: AP Photo)

ואולם מקסוול ידע שתי טרגדיות הרסניות יותר.

ב-1957 בני הזוג מקסוול איבדו את בתם בת השלוש לאחר שחלתה בלוקמיה. ארבע שנים מאוחר יותר, בנם הבכור מייקל נפצע קשה בתאונת דרכים; הוא נשאר במצב של תרדמת עד מותו בתחילת 1968.

התאונה, שפרסטון מתאר כ"ענן שחור איום שריחף מעל המשפחה ולא חלף מעולם", הותירה את מקסוול מנותק רגשית מאשתו ומשאר ילדיו. "אימא, אני קיימת", נאלצה גיליין להכריז לבסוף באוזני אמה כשהייתה בת 3.

בעוד מקסוול עצמו התחיל לפנק את בת הזקונים שלו וסימן אותה בבירור כבת המועדפת, אשתו ושאר ילדיו סבלו יותר ויותר מהמזג הגועש שלו, מיחסו המזלזל וממורת רוחו.

בעוד מקסוול התחיל לפנק את בת הזקונים שלו וסימן אותה בבירור כבת המועדפת, אשתו ושאר ילדיו סבלו יותר ויותר מהמזג הגועש שלו, מיחסו המזלזל וממורת רוחו

מקסוול ספג מהלומה נוספת באוקטובר 1969, כאשר הודח ממועצת המנהלים של הוצאת פרגמון לאחר שעסקה רווחית עם סול סטיינברג, המולטי-מיליונר הצעיר ביותר בזכות עצמו בארצות הברית, השתבשה. מקסוול לא יכול היה להאשים איש מלבד עצמו: סטיינברג גילה שהשותף העסקי החדש שלו ניפח את רווחיו במרמה באמצעות תחבולות חשבונאיות שונות.

"פעם נוספת", כותב פרסטון, "הוא השתמש בחלק אחד מהאימפריה שלו כדי לתמוך באחר".

רוברט מקסוול עם אריאל שרון ב-1990 (צילום: AP Photo)

וזו לא הייתה הפעם האחרונה. 18 חודשים לאחר מכן, דו"ח ממשלתי קבע בעקבות הפרשה כי מקסוול אינו "אדם שניתן לסמוך עליו שינהל כראוי חברה הנסחרת באופן ציבורי". תגובתו של מקסוול – כי הוא היה קורבן ל"ציד מכשפות" מצד "מה שנקרא הממסד של הסיטי" – לא שכנעה רבים.

מקסוול הופל, אבל לא נוצח. פחות מחמש שנים לאחר שהודח, הוא הצליח להחזיר לעצמו את השליטה בפרגמון.

"הוא פילס את דרכו בחזרה במהירות מעוררת התפעלות", אומר פרסטון. אבל הוא עשה זאת באמצעות הונאה: בעסקה המקורית מ-1969 סטיינברג לא שם לב שמקסוול שמר לעצמו את השליטה בחברה הבת האמריקאית, הרווחית מאוד, של פרגמון. "הצ'כי שקם על רגליו", כפי שכינתה אותו התקשורת, המשיך לרושש את החברה האם ובסופו של דבר אילץ את סטיינברג לנסיגה משפילה ויקרה.

לא מרדוק

עשור מאוחר יותר, מקסוול, שהיה כעת הבעלים של מועדון כדורגל ושל חברת ההדפסה הגדולה באירופה, השיג סוף סוף את המטרה שחמקה ממנו במשך 15 השנים האחרונות: רכישת עיתון ארצי. ולא מפני שהוא לא ניסה – ב-1968 הוא ניסה לקנות את השבועון הבריטי הנמכר ביותר, ניוז אוף דה וורלד; ב-1969 את הסאן; וב-1981 את הטיימס. אולם בכל פעם הוא הפסיד למרדוק.

הקרב על ניוז אוף דה וורלד היה מכוער במיוחד: מאמר המערכת שלו הכריז כי "לא טוב יהיה אם מר מקסוול, לשעבר יאן לודוויג הוך, ישיג שליטה על העיתון הזה… זהו עיתון בריטי המנוהל על ידי בריטים. הבה נשאיר זאת כך".

רוברט מקסוול (מימין) עם רופרט מרדוק (משמאל). התאריך לא ידוע (צילום: Trinity Mirror / Mirrorpix / Alam)

כפי שמשחזר מרדוק, שהתראיין לפרסטון עבור ספרו: "יכולתי להריח שהממסד לא יאפשר לו להיכנס".

פרסטון מסכים כי במובן הרחב, התחושה של מקסוול כי הוא נחסם ונדחה בבוז על ידי הממסד לא הייתה "פרנויה טהורה".

"הייתה הרבה אנטישמיות, ולמרות שהוא התכחש ליהדותו, כולם ידעו שהוא יהודי", אומר פרסטון. "הוא היה אאוטסיידר ושאפתן יהיר ובלתי נלאה, והם לא אהבו את זה".

"הייתה הרבה אנטישמיות, ולמרות שהוא התכחש ליהדותו, כולם ידעו שהוא יהודי. הוא היה אאוטסיידר ושאפתן יהיר ובלתי נלאה, והם לא אהבו את זה"

כאשר מקסוול רכש ב-1984 את הדיילי מירור – שהיה אז העיתון הנפוץ ביותר אחרי הסאן – נסללה הדרך לקרב הענקים בינו לבין מרדוק, שהחל להעסיק אותו יותר ויותר.

"הייתה תקופה שבה כביכול שני האנשים היחידים בעולם שנשמו את אותו אוויר היו אבא שלי ומרדוק", אמר יאן, בנו של מקסוול.

האופן שבו מקסוול ניהל את העיתון – הוא התערב בכל היבט של הפקתו וּוידא שתמונתו מופיעה בו יותר מ-100 פעמים בששת החודשים הראשונים לאחר רכישת השליטה עליו –  היה הרסני: אף על פי שהוא הפחית את העלויות והגדיל את הרווחים, המירור ושני המוספים שלו איבדו קוראים בקצב המהיר בתולדות העיתון.

הבית של רוברט מקסוול בהדינגטון היל הול (צילום: Wikipedia/Donegal Scott)

באותו הזמן, עושרו של מקסוול, כוחו ושיגעון הגדלות שלו המשיכו לגדול. דירתו המפוארת ליד בניין המירור, שהוא קרא לה בשם "בית מקסוול" וששטיחיה עוטרו באות M, הייתה אחד משלושת המקומות היחידים בלונדון שהיה בהם מנחת מסוקים פרטי.

"קל מאוד לראות את מקסוול כגרסה מוקדמת של [נשיא ארצות הברית לשעבר דונלד] טראמפ, במובן מסוים, מבחינת ההעצמה העצמית המטורפת", אומר פרסטון.

מסיבת יום הולדתו ה-65 של מקסוול ב-1988 – שתוארה כ"מסיבת העשור" על ידי מנכ"ל בנק רוטשילד – כללה 3,000 אורחים, מברקי איחולים מרונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר ותצוגת זיקוקים שבה המילים "יום הולדת שמח בוב" האירו את שמי אוקספורד.

באופן לא מפתיע, מקסוול הפך כעת, כותב פרסטון, "לדמות מרתקת, שהתייחסו אליה בתערובת משתנה של יראה, פחד ובוז".

"איזה איש יוצא דופן. איך זה לעבוד בשבילו? מאיפה הוא משיג את כל הכסף שלו?", שאל הנסיך צ'רלס את העורך דאז של המירור.

הדירה של רוברט מקסוול בלונדון, כפי שהוצעה למכירה פומבית ב-1992 (צילום: AP Photo/Gill Allen)

למעשה, מקסוול היה מעסיק מטיל אימה: הוא התייחס לצוות העיתון בצורה בריונית ומשפילה ללא רחמים, התקשר פעם בשבת בארבע בבוקר ל"ראש הסגל" שלו, כפי שהוא כונה בגיחוך, כדי לשאול אותו מה השעה, והטמיע תרבות של יריבות וחוסר אמון.

הוא צותת לאנשי הצוות שלו באמצעות מכשירי האזנה, ובילה שעות לבדו כשהוא מקשיב להקלטות בחיפוש אחר הוכחה לחוסר נאמנות, ואף הזמין מעקב אחריהם.

"תודה לאל, סוף סוף יצאתי מבית המשוגעים", יאן מקסוול העיד מה חשב לעצמו לאחר שאביו פיטר אותו פעם בגלל טעות קטנה. כעבור שלושה חודשים, מקסוול שכר שוב את בנו לעבודה – תמורת חצי מהמשכורת הקודמת שלו.

גילוי מחדש של השורשים

העושר וההצלחה לא השביעו את תאבונו העצום של מקסוול. אחד המקורות לאי הנחת שלו היה האשמה שחש על ההתכחשות ליהדותו מזה 40 שנה.

"איך פתאום אתה כבר לא יהודי?", שאל אותו חברו, איש העסקים ג'רלד רונסון, ב-1984. זמן קצר לאחר מכן הוא הזמין את מקסוול ואת בטי להצטרף אליו לביקור בישראל.

כשהמטוס הפרטי של רונסון התקרב לתל אביב, הוא הביט במקסוול וראה שדמעות זולגות על פניו. "הייתי צריך לבוא לכאן לפני שנים", הוא חזר ואמר.

הלוויתו של רוברט מקסוול בהר הזיתים, ב-10 בנובמבר 1991 (צילום: AP Photo/Michel Euler)

נראה שההתלהבות של מקסוול כלפי ישראל גדלה עד כדי כך שבפגישתו למחרת עם ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, הוא הכריז על רצונו להשקיע "לפחות רבע מיליארד דולר" במדינת היהודים. זו הייתה הבטחה שבאופן לא אופייני לו, מקסוול בחר לכבד, מציין פרסטון.

במשך ארבע השנים הבאות, הודות לרווחים של קבוצת מירור שבבעלותו, מקסוול הזרים למדינה מיליונים; הוא רכש את "מעריב", השקיע בהייטק ובחברות תרופות, ובתוך כך הפך למשקיע היחיד הגדול ביותר בכלכלה של ישראל. באותן שנים, אף הופיע סטיקר משעשע על רכבים בישראל: "מקסוול – קנֵה אותי".

מקסוול גם התחיל להעביר מידע שימושי למוסד. הביקור בישראל היה אירוע מכונן גם בשביל בטי; הוא הצית בה עניין בשואה, שבסופו של דבר הפך אותה לחוקרת שואה מכובדת.

"ישראל העניקה לו מין תחושה של שיבה רגשית הביתה, שהוא לא קיבל בשום מקום אחר", אומר פרסטון. אולם אף על פי שלחזרתו של מקסוול אל חיק היהדות הייתה "חשיבות אדירה", המיליונר חש רדוף יותר ויותר על ידי העבר ואכול אשמה על גורלה של משפחתו.

איאן, פיליפ ואליזבת' מקסוול בהלוותיו של רוברט מקסוול בירושלים, 10 בנובמבר 1991 (צילום: AP Photo/Nati Harnik)

לקראת סוף חייו של מקסוול, יאן נכנס לחדר השינה של אביו ומצא אותו רכון מול הטלוויזיה, בוחן סרט תיעודי שנראו בו יהודים מגיעים לאושוויץ. כששאל אותו למעשיו, מקסוול השיב: "אני מנסה לראות אם אני יכול לאתר את ההורים שלי".

"יש הרגשה שככל שהוא הזדקן, העבר נגס בעקביו ולעג לו על מה שהוא השיג", אומר פרסטון.

חורבן פיננסי

לא רק העבר רדף את מקסוול, אלא גם הבנקאים ומבקרי החשבונות.

הדרך לנפילתו הפיננסית החלה ב-1988, כשהוא רכש את בית ההוצאה לאור האמריקאי מקמילן תמורת 2.6 מיליארד דולר – כמעט מיליארד דולר יותר מכפי שאפילו מנהלי החברה עצמה חשבו שהיא שווה. כדי לממן את הרכישה, מקסוול נטל הלוואות מ-44 בנקים ואיגודים פיננסיים שונים.

הניו יורק דיילי ניוז, שמקסוול קיווה שיגביר את נוכחותו בארצות הברית, התגלה כרכישה לא חכמה באותה מידה. מצבו הפיננסי היה כה מסוכן, שבעליו שילמו למקסוול 60 מיליון דולר כדי להיפטר ממנו.

נראה שהמניעים של איל התקשורת לבזבוז הכספים הזה, שנראה בלתי שפוי, אינם לגמרי בגדר תעלומה. "הוא רצה נואשות להוכיח שהוא שייך לאותה זירה כמו מרדוק, ושהוא מתאבק במשקל כבד כמוהו", אומר פרסטון. "אבל אז זה פיתח מין מומנטום גרוע משל עצמו".

נוסעים ברכבת התחתית בניו יורק קוראים את הניו יורק דיילי ניוז ב-6 בדצמבר 1991 (צילום: AP Photo/Norman Y. Lono)

מקסוול רצה גם להביס את מרדוק וגם לזכות בהערכתו. הוא כשל בשני הדברים. "מקסוול חשב שהוא נכנס לזירה עם עוד מתאבק, אבל הוא לא. למעשה הוא נכנס לזירה עם אמן ג'יו ג'יטסו, שגם היה מצויד בפגיון", אומר הארי אוונס, עורך לשעבר בעיתון הטיימס של מרדוק. מרדוק אמר לפרסטון שהוא מחשיב את מקסוול ללא יותר מאשר "נוכל" ו"מוקיון גמור".

בסופו של דבר, המחיר – עבור מקסוול, בני משפחתו, ויותר מכול, עובדיו – היה איום.

כשהבועה הכלכלית של שנות ה-80 התנפצה ושיעורי הריביות זינקו, מקסוול להטט נואשות במיליונים כדי להחזיק את האימפריה השקועה בחובות שלו מעל המים ולתמוך במחיר המניות הצולל שלה. הוא החל למכור את נכסיו – בהם, במרץ 1991, היהלום שבכתר שלו, הוצאת פרגמון – ולשלוח את ידיו עמוק יותר ויותר אל קרנות הפנסיה של החברות.

כשחובותיו עברו את המיליארד דולר בסתיו של 1991, והבנקים הפעילו עליו לחץ לקבל את כספם בחזרה, מקסוול היה קרוב לקריסה פיזית ונפשית. הוא סבל מנדודי שינה, מדיכאון ומבריאות לקויה, ובילה את לילותיו בהימורים בבתי הקזינו של לונדון או הסתגר וזלל אוכל סיני מול סרטי ג'יימס בונד.

עובדי קבוצת המירור מפגינים מול הפרלמנט הבריטי ביוני 1992 (צילום: Reuters / Alamy)

"הלחץ שהיה כרוך בזה, אפילו בשביל מהמר גדול כמו מקסוול, ודאי היה עצום", אומר פרסטון. "הפחד מפני ביזיון ודאי היה מאוד חריף, וכמובן, באותו שלב, כבר לא היה לו עם מי לדבר. הוא הרחיק מעליו את כל המשפחה שלו, והוא לא ממש היה ביחסים טובים עם אשתו. הוא היה אדם בודד מאוד".

"הפחד מפני ביזיון ודאי היה מאוד חריף, וכמובן, באותו שלב, כבר לא היה לו עם מי לדבר. הוא הרחיק מעליו את כל המשפחה שלו, והוא לא ממש היה ביחסים טובים עם אשתו. הוא היה אדם בודד מאוד"

כשמקסוול הפליג ב"ליידי גיליין" ב-1 בנובמבר 1991, הוא כבר ידע שהגניבות והרמאות שלו עומדות להתגלות.

פגישות עם ועדת ביקורת החשבונות של המירור – כאשר על סדר היום עמד הבור ההולך ונפער בכספי הפנסיה; ועם נגיד בנק אנגליה – שלבטח עמד לבדוק את כושר הפירעון של החברות שלו – היו אמורות להתקיים חמישה ימים מאוחר יותר. בינתיים, משטרת לונדון עמדה לפתוח בחקירה נגדו לאחר שהבנק השוויצרי, שאיים לפרסם את העניין בפומבי, יידע אותה ב"חשדות להפרות חוק".

ואז, לרגע, האסון שהתגלגל לכיוונו של מקסוול נעצר: בסביבות השעה 5 בבוקר, באותו היום שבו היה אמור להתמודד עם המציאות בלונדון, הוא נפל מירכתי היאכטה שלו כשחלפה על פני גראן קנריה בדרך לטנריף. כ-12 שעות מאוחר יותר, גופתו הצפה של מקסוול התגלתה על ידי מסוק של שירות החילוץ הלאומי של ספרד.

אליזבת מקסוול, אלמנתו של רוברט מקסוול, עוזבת את היאכטה "ליידי גיליין" בדרכה להעביר את גופתו של רוברט לשדה התעופה, ב-7 בנובמבר 1991 (צילום: Dominique Mollard/AP Photo)

חמישה ימים לאחר מותו, מקסוול הובא למנוחות בחלקת קבר שרכש על הר הזיתים. כפי שכתבה בטי מאוחר יותר, זו הייתה "פרידה מגיבור, שהפכה ללוויה ממלכתית", בהשתתפותם של ראש הממשלה שמיר, נשיא המדינה דאז חיים הרצוג ושמעון פרס, בין השאר. "מלכים וברונים צרו על מפתן דלתו. הוא היה דמות כמעט מיתולוגית", ספד לו הנשיא.

אולם המיתוסים האלה החלו להתנפץ במהירות: שבועות ספורים לאחר מותו נחשפה האמת על מעילות הכספים שלו – 763 מיליון ליש"ט היו חסרים בקופות החברות שלו, בכלל זאת יותר מ-400 מיליון ליש"ט מקרנות הפנסיה – ועל חובותיו. "הנוכל של המאה", צעקה כותרת השער של מגזין "ניוזוויק".

763 מיליון ליש"ט היו חסרים בקופות החברות שלו, בכלל זאת יותר מ-400 מיליון ליש"ט מקרנות הפנסיה – ועל חובותיו. "הנוכל של המאה", צעקה כותרת השער של "ניוזוויק"

הגילויים הללו עוררו ספקולציות סביב השאלה שהעסיקה את התקשורת מאז ההודעה על מותו של מקסוול: האם הוא נפל בטעות, האם מישהו דחף אותו או שהוא קפץ?

תגובתה הראשונה של בטי הייתה ברורה: "הוא לעולם לא היה מתאבד", הכריזה כאשר טסה לגראן קנריה. כעבור 30 שנה, מרדוק עדיין משוכנע שהוא אכן עשה זאת. "הוא ידע שהבנקים סוגרים עליו, הוא ידע מה הוא עשה, והוא קפץ", אמר לפרסטון.

גיליין מקסוול, בת הזקונים של רוברט מקסוול, מקריאה הודעה בספרדית אחרי מותו, על ירכתי היאכטה "ליידי גיליין", 7 בנובמבר 1991 (צילום: AP Photo/Dominique MollardAP Photo/Dominique Mollard)

אף על פי שפרסטון דוחה את הרעיון שמקסוול נרצח – כצפוי, פעמים רבות האצבע המאשימה הופנתה כלפי המוסד – הוא אומר כי אין ראיות חותכות שמאפשרות לקבוע אם הוא החליק ונפל או קפץ.

אבל דבר אחד ברור לו: "אם זו הייתה תאונה, הרי שזו הייתה אקראיות מדהימה, בהתחשב בכך שהוא ידע שהוא חוזר כדי להתמודד עם מעין שלוש פלוגות ירי: המשטרה הייתה בעקבותיו, הפנסיונרים היו בעקבותיו, והבנקאים היו בעקבותיו".

עוד דבר שאינו מוטל בספק הוא השממה הפיננסית שמקסוול הוריש למשפחתו ולעובדיו. עם חובות של 406 מיליון ליש"ט, בנו קווין זכה בתואר הבלתי נחשק פושט הרגל הגדול בהיסטוריה. הוא ואחיו יאן נוקו מאוחר יותר מחשד לעבירות שונות של קשירת קשר והונאה. בת הזקונים, גיליין, תתפרסם לימים כחשודה מרכזית בפרשת הפדופיליה של ג'פרי אפשטיין.

התכולה של דירתו המפוארת של מקסוול ושל אחוזת הדינגטון היל הול הועמדה למכירה פומבית. ורוב ה"פנסיונרים של מקסוול" קיבלו רק מחצית ממה שהגיע להם. בישראל, "מעריב" נמכר במחיר מציאה למשפחת נמרודי.

זמן קצר לאחר שמקסוול רכש את הדיילי מירור, עורך העיתון דיבר על הבעלים החדשים שלו עם חבר פסיכיאטר. "בסוף הוא ימוטט את כל האימפריה סביבו", הוא חזה. "הוא לא ישאיר שום דבר… רק אפר".