נשים וקורונה. אילוסטרציה (צילום: iStock)
iStock

הקורונה מעצימה אי-שוויון מגדרי וחברתי ומשנה את כללי המשחק

בשבוע הבא נציין שנה מאז פרוץ מגפת הקורונה בישראל ● בשבוע הבא חל גם יום האישה הבינלאומי ● יותר מאי פעם, השניים שזורים זה בזה

בתחילת חודש מרץ מציינים את יום השנה הראשון להכרזה על התפרצות מגפת הקורונה בישראל. מדי שנה מתקיימת בחודש זה סדרה של אירועים המציינים את יום האישה הבינלאומי. יותר מאי פעם, השניים שזורים זה בזה.

המאפיין הבולט ביותר של 12 החודשים האחרונים – לא רק בישראל אלא בכל בעולם – הוא טשטוש הגבולות המוחלט בין האישי לפוליטי. אם עבור רבים – ובייחוד נשים – האישי תמיד היה פוליטי, הרי שעכשיו גם הפוליטי העצים במיוחד את האישי.

כמעט שלא ניתן להבין את המשמעויות המתמשכות של נגיף הקורונה מבלי לבחון את השפעותיו הדיפרנציאליות על יחסי מגדר. בו בזמן, בחינה רצינית של ההשלכות האישיות הללו אינה יכולה שלא להקרין גם לזירה הפוליטית הרחבה יותר. תהליכים אלה משנים את האיזון בין יחידים.ות לבין הפרמטרים של עוצמה ובכך מניחים את הבסיס לתפיסות שונות באופן יסודי – מכלילות ושוויוניות – של דמוקרטיה והסדר החברתי.

שלושה היבטים עיקריים (אך בהחלט לא ממצים) של שנת הקורונה מדגישים את הקשר המתהדק בין מגדר לדינמיקה חברתית בתקופה זאת. האופן שבו יחסי הגומלין האלה באים לידי ביטוי בישראל יכול להסביר את השוני הרב בתוצאות החברתיות והכלכליות של המגפה, כמו גם בהשלכותיה הפוליטיות, בארץ בהשוואה למקומות אחרים בעולם.

נשים לובשות מסכות בירושלים, יולי 2020 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
נשים לובשות מסכות בירושלים, יולי 2020 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

המאפיין העיקרי הראשון של מגפת הקורונה הוא שהיא מפנה את תשומת הלב לנושאים הקשורים בטיפול. העיסוק במשבר הבריאותי, מתחילתו, נשען במידה רבה על עבודת נשים (כל הנתונים, אלא אם מצוין אחרת, לקוחים מארבעה דו"חות רבעוניים שחיברו הדס בן-אליהו, יעל ששון והגר צמרת, "מאחורי המספרים: השלכות הקורונה על נשים וגברים בישראל", מכון ון ליר בירושלים ומרכז אדוה).

נשים מהוות 72% מהמועסקות.ים במערכת הבריאות בארץ; 86% מעובדי.ות הרווחה; 90% מהמטפלות.ים הישראלים בתשלום ו-80% מעובדי.ות הסיעוד הזרים. הן גם מהוות את הרוב המכריע מהעוסקים.ות בטיפול בגיל הרך ומנותני השירות במרכזים למצרכים חיוניים (בייחוד בתחום הפארם והמזון).

לאורך כל השנה עובדות אלו היו חשופות יותר באופן משמעותי לסכנות בריאותיות (ב-29%) מגברים. הן גם נותרו הקורבנות העיקריים של שלושת הסגרים. הן היו הראשונות שנשלחו לחופשה ללא תשלום מעבודתן והאחרונות ששבו אליה (אם בכלל). הן עדיין מהוות רוב בקרב דורשי העבודה (מספרן של הנשים המבקשות דמי אבטלה גבוה ביותר מ-20% ממקביליהן הגברים).

נגיף הקורונה העצים אם כן את הפערים המגדריים והחברתיים הקיימים, בייחוד בקרב קבוצות מוחלשות בעלות הכנסה נמוכה. כך, לדוגמה, שיעור התעסוקה בקרב נשים ערביות צנח בשנה האחרונה ביותר מ-20%, אף על פי שהכנסתן הממוצעת גבוהה רק במעט משכר המינימום. הורים יחידניים (ש-95% מהם הן נשים) סובלים יותר מכל מגזר אחר. לפערים האנכיים בהכנסות הצטרפו פערים אופקיים הולכים וגדלים בעקבות הבידול המגדרי בתעסוקה.

הפגנה של העצמאים בתל אביב ב-9 במאי 2020 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
הפגנה של העצמאים בתל אביב ב-9 במאי 2020 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

להשלכות המגדריות הנבדלות של האמצעים שנקטה הממשלה לבלימת התפשטות הקורונה יש השפעה ישירה על יכולתה של החברה הישראלית להתמודד עם תוצאות המגפה. מגמה זו אף חוזקה בהיעדרה המוחשי של אמפתיה – שהוכחה כחיונית לגיוס שיתוף פעולה חברתי ולבניית אמון במדינות אחרות (שבראש רבות מהן עומדות נשים). הפיכת הפוליטי לאישי הביאה את האישי למבלבל ולמטלטל הרבה יותר מבחינה פוליטית.

מאפיין עיקרי שני של תקופת הקורונה נוגע ליכולת ניהול (או חוסר יכולת ניהול). ההתמודדות עם המגפה על כל היבטיה מצריכה איזון עדין בין הסכנה הבריאותית מצד אחד לבין השלכותיה החברתיות-כלכליות (שפעמים רבות אינן חמורות פחות) מצד שני.

ממשלת ישראל מפגינה נטייה מתמשכת לדלג באופן לא עקבי בין שתי האלטרנטיבות האלה, ובכך היא מחריפה את חוסר הוודאות ולמעשה אפילו מזמינה זלזול בהגבלות, הן במישור האישי והן במישור הקהילתי. אם לשים בצד את נושא החיסונים, הבלגן שורר.

אולם ההשפעה על נשים היא עקבית יותר, ואם הדבר אפשרי, מזיקה עוד יותר.

הסגרים החוזרים ונשנים הגדילו את הנטל של עבודות נשים בבית ללא שכר. הן נשאו בשנה האחרונה בעול העיקרי של המטלות הנוספות שנבעו מהסגרים (מחקרים מראים שאף על פי שגברים בילו יותר זמן בבית בתקופה זאת, השתתפותם במטלות הבית לא גדלה).

אמא וילדיה בבית. אילוסטרציה (צילום: iStock)
אמא וילדיה בבית. אילוסטרציה (צילום: iStock)

יותר נשים נאלצו לצאת משוק העבודה מאשר גברים (לפי קרן ברל כצנלסון, 11% מהנשים התפטרו מעבודתן במהלך הסגר הראשון, לעומת 2% בלבד מהגברים; 6.6% נוספים מקרב הנשים התפטרו במהלך הסגר השני, לעומת 1.8% מהגברים). באופן לא מפתיע, יותר נשים מעל גיל 55 נדחקו אל מתחת לקו העוני, תחום שבאופן מסורתי הייצוג הנשי בו דומיננטי.

בכל פעם שהוסרו חלק מהמגבלות, ניתנה עדיפות למסחר על פני החינוך באופן כמעט שיטתי – דבר שממשיך לכבול נשים רבות לבית ומוסיף את חינוך הילדים לרשימה המתארכת של העבודות השקופות (והלא מתוגמלות) שלהן. אלו שחזרו לשוק העבודה כדי לספק שירותי טיפול וחינוך (נשים מהוות 76% מעובדי ההוראה וכמעט את כל עובדי גני הילדים) נהיו מיומנות אף יותר באיזון בין המטלות השונות שלהן – או, כמו שאומרים בשפה החדשה, ב"לג'נגל".

היכולת לנהל ריבוי משימות באופן כמעט חלק לא מאפיינת, לעומת זאת, את קובעי המדיניות. ההעדפה המוחלטת לגישות ניאו-ליברלית באה על חשבון פתיחת מערכת החינוך, ובכך ממשיכה לעכב את ההתאוששות הכלכלית. יתרה מזאת, העדפה זו הצליחה לפגוע הן בכלכלה והן בחינוך ובשירותי הרווחה.

כישלון זה ביצירת שיתופי פעולה בין התחום הכלכלי-חברתי לבין בריאות הציבור הוכח כמרכזי במיוחד באותן מדינות שהצליחו לבלום את המגפה (הצצה לטאיוואן, שבה נשים הובילו את המדינה ואת הכלכלה, היא מאלפת). גם כאן, אם כן, כאשר הפוליטי הופך לאישי באופן כל כך לא מאוזן, האישי זולג במידה רבה, ובאופן שמגביר את חוסר השוויון, גם למרכז המרחב הציבורי.

אילוסטרציה, אחיות בהדסה, ארכיון, למצולמות אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: Yonatan Sindel / Flash90)
אילוסטרציה, אחיות בהדסה, ארכיון, למצולמות אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: Yonatan Sindel / Flash90)

הדפוס הזה בולט במיוחד בהיבט השלישי המרכזי של שנת הקורונה בישראל, זה שנוגע למגבלות על זכויות אזרח וזכויות אדם.

בכל העולם מלווה את המגפה נטייה להשתמש באמצעים תקיפים המצמצמים באופן משמעותי חירויות בסיסיות. בישראל מגמה זו ניכרת לא רק במספר הסגרים ובהטלת עוצר מוגבל מעת לעת (וכפי שהוכח בפורים, ללא הצלחה גדולה), אלא גם בהתערבות המתמדת בחייהם האישיים ובהתנהגותם של אזרחי ישראל. השימוש הנרחב במעקבים אלקטרוניים, בהגבלות תנועה ובאיסור על התקהלויות (בייחוד בקרב קבוצות מיעוט) הפרו ועדיין מפירים את פרטיותם של רבים מדי.

ההגבלות על זכויות אדם מלוות בשנה האחרונה גם במופעי אלימות רבים יותר – במיוחד כלפי נשים. המשטרה רשמה עלייה מתמשכת באלימות נגד נשים בביתן (20% יותר בינואר 2021 בהשוואה לינואר 2020). בנובמבר ובדצמבר 2020, הייתה עלייה של 22% במעשי אלימות נגד נשים בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2019. התקשורת מלאה בדיווחים על רצח נשים בידי בני זוגן, מעשי אונס והטרדות מיניות.

תנועת המי טו פורחת במדינה בשנים האחרונות – ולא בכדי. כיום זהו כלי המדגיש עד כמה האישי אינו מוגבל עוד למרחב הפרטי – גם אם בנימין נתניהו, בריאיון לערוץ 13, לא ידע במה בדיוק במה מדובר.

בנימין נתניהו בראיון לאודי סגל בערוץ 13, 25 בפברואר 2021 (צילום: צילום מסך)
בנימין נתניהו בראיון לאודי סגל בערוץ 13, 25 בפברואר 2021 (צילום: צילום מסך)

הדפוס הזה הוא התסמין הבולט ביותר של האלימות הגוברת בחברה הישראלית בכלל. השנה האחרונה לוותה בביטויי אלימות רבים, הן פיזיים והן מילוליים: נגד החברה הערבית, החרדים, פעילי בלפור, בני העדה האתיופית, ילדים – ותמיד, תמיד נשים. כך הופעת נגיף הקורונה הבליטה את השסעים והמחלוקות, בשעה שהניסיונות להגביל את התפשטותו רמסו עוד יותר את זכויות האדם.

הרחבת האלימות היא אנטיתזה לאותה הסכמה חברתית הנחוצה לקידום מדיניות אפקטיבית בזמן משבר. נעשה בה שימוש ככלי להדרה, בשעה שהמגפה היא אינקלוסיבית בהגדרתה, ופוגעת בכולן.ם ללא קשר לזהות ולשיוך חברתי.

עצם התרחבות מעשי אלימות כלפי נשים ובאופן כללי מדגישה את העובדה שהפעלת טקטיקות המזכירות את "האח הגדול" מחבלת בטיפול במגפה וגרורותיה הכלכליות והחברתיות. הקשר הקרוב בין זכויות נשים לבין זכויות אדם ואזרח בא כעת לידי ביטוי אולי יותר מאשר אי פעם.

ישראל חסרה היום את האמפתיה, כישורי הניהול השיתופי, ותפיסת העולם החברתית השוויונית והסובלנית שהינם מרכזיים כל כך להשגת שוויון מגדרי ולסולידריות חברתית. דבר זה אינו יכול אלא להגביר את חוסר התפקוד הפוליטי הבעייתי ממילא.

שלט בהפגנה בבלפור (צילום: שרגא טיחובר)
שלט בהפגנה בבלפור (צילום: שרגא טיחובר)

אימוצו של שיח רגיש מגדרית ועלייה בייצוג הנשי ברשימות השונות לכנסת לא ישנו לבדם את התמונה העגומה הזאת באופן משמעותי. מיזוגיניה והתקפות מכוונות-מגדר גודשות את האווירה הטעונה ממילא של עונת הבחירות הלא-פוליטית להפליא שמגיעה עכשיו לשיאה.

בשעה שנשים וגברים רבים נסוגים לצורה ייחודית של חוסר אונים פוליטי נרכש, שינוי מהותי הולך ונעשה חמקמק יותר. אך הוא אינו מחוץ לגדר האפשר. כאשר ישראל מציינת שנה למשבר הקורונה, כדאי לזכור שכוונון הממשק בין האישי לפוליטי נושא הבטחה למחר אחר, שוויוני מבחינה מגדרית ומכליל מבחינה חברתית.

עוד 1,196 מילים
סגירה