התופרת האחרונה של אושוויץ הלכה לעולמה

נשות הנאצים חיכו לשמלות הערב הנפלאות שלהן, ודרשו עוד ועוד ● התור היה ארוך, והגיע לפעמים לחצי שנת המתנה ● הן קיבלו תנאים משופרים במחנה המוות כדי שיוכלו להמשיך ולתפור, וכך שרדו את השואה ● חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-100, נפטרה מסיבוכי קורונה ברטה קוהוט, אחרונת השורדות ממעגל התפירה של אושוויץ

ברטה קוהוט ומשפחתה ב-1942, לפני שנשלחה לאושוויץ, ברטה שנייה מימין (צילום: באדיבות טום ארטון)
באדיבות טום ארטון
ברטה קוהוט ומשפחתה ב-1942, לפני שנשלחה לאושוויץ, ברטה שנייה מימין

מבחינת הנאצים, הן לא היו עוד אסירות באושוויץ. עבור הקבוצה ההיא, היכולת ליצור אופנת עלית הייתה קו התפר בין חיים למוות.

החל מ-1943, כ-40 נשים שנבחרו במיוחד הופרדו משאר האסירות, במטרה ליצור שמלות הוט קוטור לנשות הקצינים הנאצים במחנה. מהר מאוד גם נשות ברלין מצאו את עצמן ברשימת המתנה של שישה חודשים ליצירותיהן של התופרות מאושוויץ.

לפני חודשיים, ב-14 בפברואר, הלכה לעולמה ברטה ברקוביץ' קוהוט, השורדת האחרונה של מעגל התופרות. היא מתה מסיבוכים הקשורים לקורונה חודשים ספורים לפני שמלאו לה 100.

"היא היתה באושוויץ אלף ימים, והיא תמיד אמרה שהיתה יכולה למות אלף פעמים במהלך התקופה הזאת", מספר בנה, טום ארטון.

ברטה ברקוביץ' קוהוט ב-2019 (צילום: באדיבות טום ארטון)
ברטה ברקוביץ' קוהוט ב-2019 (צילום: באדיבות טום ארטון)

סיפורה של קוהוט והמתפרה יסופר בספר שעתיד לצאת בקרוב,  The Dressmakers of Auschwitz (תופרות העלית של אושוויץ) מאת לוסי אדלינגטון. הספר, שמתואר כ"סיפורן האמיתי של נשים שתפרו כדי לשרוד", כולל בין השאר תכנים שמבוססים על שיחות שנמשכו שלושה ימים עם קוהוט בשנת 2019.

קוהוט נולדה ב-1921 בכפר הסלבי צ'פה, אז חלק מצ'כוסלובקיה והיום חלק מאוקראינה. כשהייתה בת 8 עברה משפחה לבירת סלובקיה, בראטיסלבה, שם פתח אביה – סלומון ברקוביץ' – חנות לחייטות. מדאגה לעתיד בנותיו, לימד ברקוביץ' את ברטה ואת אחותה הצעירה, קתרינה שכונתה קטקה, לתפור בצורה מקצועית.

כשמלאו לה 12 חלתה קוהוט בשחפת ונשלחה לבית הבראה בהרי הטטרה. היא יצאה מהמוסד אחרי שנתיים כשהיא דוברת צ'כית שוטפת, בנוסף לשפת האם שלה, הונגרית. כשחזרה הביתה נרשמה לבית הספר היהודי אורתודוקסי לבנות, שם הייתה שפת ההוראה גרמנית. בנוסף ליכולות התפירה שלה, גם שליטתה בשפות שירתה את קוהוט.

ברטה ברקוביץ' קוהוט בילדותה (צילום: באדיבות טום ארטון)
ברטה ברקוביץ' קוהוט בילדותה (צילום: באדיבות טום ארטון)

בשנת 1942 הפכה סלובקיה העצמאית למדינה הראשונה תחת השלטון הנאצי ששלחה את אזרחיה היהודים למחנות המוות. בגיל 21 הועלתה קוהוט על הטרנספורט הרביעי לאושוויץ, שבכל אחד מהם היו 999 נשים יהודיות סלובקיות. המספר שלה היה 4245, של אחותה הקטנה 4246.

במשך 500 הימים הראשונים שלהן כעובדות כפייה, האחיות סללו כבישים ועזרו לבנות את הקרמטוריום בבירקנאו. מאוחר יותר, עדיין בבירקנאו, עבדה קוהוט בצריפים שבהם מיינו האסירים את חפציהם של היהודים, וחיפשו בהם דברים שהוסתרו, כמו זהב או פריטי ערך אחרים.

קוהוט הצליחה להבריח החוצה תרופות שיעזרו לחברתה, אירנה רייכנברג, שחלתה בטיפוס. צריפי המיון היו סמוכים לקרמטוריום 4 ו-5, וקוהוט ניסתה לעודד את אהוביה להתמקד בהישרדותם.

היא הבטיחה לחברותיה שאחרי המלחמה הן ייפגשו בברטיסלבה, בבתי הקפה המפורסמים, וילגמו אספרסו. "הייתי אומר שאמא שלי הייתה אופטימית", אומר ארטון. "היא נהגה לתאר את עצמה כתמימה".

אחד מהקרונות ששימשו להסעת יהודי הונגריה לאושוויץ במהלך קיץ 1944. התמונה צולמה ב-2 בנובמבר, 2015 (צילום: מאט ליבוביץ')
אחד מהקרונות ששימשו להסעת יהודי הונגריה לאושוויץ במהלך קיץ 1944. התמונה צולמה ב-2 בנובמבר, 2015 (צילום: מאט ליבוביץ')

להשיג יותר נשים

המחצית השנייה של אלף הימים בהם שהתה קוהוט באושוויץ  עוצבה על ידי הדוויג הס, אשתו של מפקד המחנה, רודולף הס, שביקשה מבעלה אסירה שתעזור לה לטפל בילדים ולתפור.

אחרי שהכניסה לביתה אישה יהודייה בשם מרתה פוקס, הס התחילה לקבל בקשות תפירה מנשותיהם המקנאות של קצינים נוספים.

פוקס הביאה תופרות נוספות, ופעילות התפירה עברה לבית מלאכה באחד מבנייני האדמיניסטרציה של המחנה. "זה היה הבסיס למתפרה", מספר ארטון. "אשתו של הס כל הזמן ביקשה ממרתה להשיג יותר נשים לבית המלאכה".

ברגע שיכלה, הביאה קוהוט את אחותה קטקה לקבוצה. במהלך השנה וחצי שבה פעלה המתפרה, הנשים תפרו בה שמלות ערב ושמלות קוקטייל לנשים הנאציות. רוב התופרות היו יהודיות סלובקיות, אליהן הצטרפו שתי קומוניסטיות מצרפת ולפחות יוונייה אחת.

משפחת הס בצילום מאושוויץ, הדוויג הס יושבת
משפחת הס בצילום מאושוויץ, הדוויג הס יושבת

קוהוט השתמשה בכישורים וביכולות שהנחיל לה אביה, והצטיינה כתופרת. חלק מהנשים לא הגיעו מצוידות בכישורים הדרושים, אבל הקבוצה קיבלה אותן. תופרות העלית זכו ליחס משודרג מעט כדי שיוכלו לפעול ביעילות ובצורה נקייה.

הנשים זכו למקלחת שבועית והמזון שלהן הונח על מיטותיהן כדי שלא ייאלצו לריב על הקצבה היומית העלובה לה היו זכאיות. אך החשוב ביותר היה השחרור מהסלקציות – תהליך הבחירה לתאי הגזים.

כדי להשיג חומרי גלם, קוהוט והתופרות הנוספות ביקרו בצריפים בבירקנאו על בסיס קבוע. הנשים חזרו לבית המלאכה שלהן עם גלילי בד ושלל אקססוריז לאופנת העלית שלהן.

אחרי כמה חודשי פעילות, בית המלאכה החל לקבל הזמנות ממקומות נוספים, ביניהם ברלין, והתפתחה רשימת המתנה של שישה חודשים. הנשים קיבלו יותר עבודה מכפי שיכלו לבצע, ונשות הנאצים העניקו להן לעתים בונוסים כמו סוכר או חבילות מזון שפג תוקפן.

השומרת הנודעת לשמצה ופושעת המלחמה הנאצית אירמה גרזה היתה אחת הנשים שניצלו את מעגל התפירה
השומרת הנודעת לשמצה ופושעת המלחמה הנאצית אירמה גרזה היתה אחת הנשים שניצלו את מעגל התפירה

"אמא סיפרה שהנשים היו מקצועיות והתגאו בעבודתן", אומר ארטון. "הן רצו שהבגדים שלהן ייתפסו כמקצועיים".

כשהצבא האדום התקרב לאושוויץ, התחילו האסירות במתפרה להתכונן לפינוי המחנה. הן הצליחו להשיג ביגוד נוסף לקראת צעדת המוות לראוונסבריק, שהתקיימה בחודש ינואר הקר ביותר בהיסטוריה של המדינה עד היום.

אחרי ששרדה את צעדת המוות, קוהוט שוחררה ממחנה הריכוז מלכוב, תת מחנה של ראוונסבריק בצפון מזרח גרמניה. לדברי ארטון, בבוקר השחרור שלה, הבחינה שמפקד המחנה – לבוש כאזרח – רכב על אופניו באדישות מחוץ למחנה בזמן שהרוסים התקרבו לשם.

"המפקד המליץ ללכת לכפר בצד המערבי, שם היו האמריקאים, ולא ליפול לידי הסובייטים", אומר ארטון. "אמא שלי אמרה שלא אכפת לה מי משחרר אותם, עכשיו כשהיא חופשייה אחרי שלוש וחצי שנים של גיהינום".

הסיפור שלא נגמר

עד לפני שמונה שנים, ארטון ואחיו הקטן, אמיל, לא ידעו הרבה על הדברים שעברו הוריהם בשואה. "ב-2013, כשאבינו נפטר, נפתח סכר הזיכרונות", אומר ארטון.

לאו קהאן קוהוט היה אידיאליסט צעיר שעבד במחתרת בהדפסת תעודות זהות מזויפות. הוא נתפס רק בינואר 1945, נשלח לזקסנהאוזן ובהמשך לאחד מתתי המחנות של דכאו. הוא ואסירים נוספים, שעבדו במפעל המטוסים של מסרשמיט, חיבלו בצינורות של מטוסי חיל האוויר הגרמני.

האחיות בטקה וקטקה קוהוט ב-1941 וב-2013 (צילום: באדיבות טום ארטון)
האחיות בטקה וקטקה קוהוט ב-1941 וב-2013 (צילום: באדיבות טום ארטון)

לאו וברטה נפגשו כבר לפני המלחמה, וכשקוהוט חזרה הביתה לבראטיסלבה, הם התחתנו. הזוג גידל שני ילדים, ששניהם היגרו לארצות הברית בבגרותם. ב-1987 עזבו בני הזוג את צ'כוסלובקיה והצטרפו לבניהם בקליפורניה.

אחת הדרכים שבהן ארטון נושא את המורשת של הוריו היא באמצעות תוכנית לחילופי סטודנטים שייסד ב-1980 ונקראת Cultural Homestay International. בשנת 2016 הוא ואשתו, לילקה, פתחו מוזיאון בינלאומי לתעמולה בקליפורניה, שם מפתחים האורחים מודעות לתעמולה פוליטית.

מאז מותו אמו ביום האהבה האחרון, ארטון מתכתב עם לוסי אדלינגטון בנוגע לספרה שיפורסם בספטמבר. ארטון סייע לסופרת כדי לוודא את המידע שתפרסם. "הספר יהיה עדות לאמי", אומר ארטון. "היא לא זכתה לראות אותו, אבל ידעה שהוא מתקרב, ושמחה שהוא ייצא ב-15 שפות.

עטיפת הספר "התופרות של אושוויץ"
עטיפת הספר "התופרות של אושוויץ"

"אמא הייתה אישה מאוד חזקה, והמוח שלה היה צלול בצורה מופלאה. היא זכרה שמות, אירועים, פרטים, גם מלפני שנים וגם כאלה שאירעו לאחרונה. בגיל 92 היא למדה איך להפעיל לפטופ ודיברה בסקייפ עם כל העולם. שלחנו לה אימיילים ותמונות של על בסיס יומיומי".

עד השבוע האחרון של חייה, קוהוט השלימה מדי שבוע חוברת תשבצים בגרמנית. כשבעלה היה חי, הזוג יצא מדי ערב להליכות של קילומטרים, גם בימים קרים או חמים במיוחד. באשר לשאלה מדוע שמרה התופרת האחרונה של אושוויץ על פרופיל נמוך כל כך, ארטון אומר שהוא יכול רק לנחש, אך הוא מקווה שספרה של אדלינגטון יחשוף את סיפור ההישרדות והניצחון של אמו.

"אני מניח שהסיפור הזה ימשיך ויצוץ, גם כשהזמן יעבור", אומר ארטון, שמתכנן להקים הקיץ אנדרטה ליד קברי הוריו. על האנדרטה יופיעו שמותיהם של כל 57 בני המשפחה שנרצחו בשואה. "זאת הנצחה הולמת לגבורה של אמנו, ולכל מיליוני האזרחים החפים מפשע שסבלו ונרצחו בידי הנאצים".

עוד 1,020 מילים
סגירה