סיסמת הקמפיין של בנימין נתניהו, "חוזרים לחיים" (שהועתקה מהמודעה של משרד הבריאות, שבאה לעודד את ההתחסנות נגד נגיף הקורונה), הוחלפה בהבטחה המפתה לא פחות של "חזרה לשגרה" – עכשיו כשבתי הספר שבו ללימודים מלאים, הגבלות התנועה הוסרו והחובה לעטות המסכה צומצמה. פקקי התנועה גודשים את הכבישים, מגרשי הכדורגל מלאים שוב בצופים, מרכזי הקניות עמוסים ומקומות העבודה חזרו לעבוד במלוא התנופה.
האם חידוש השגרה לאחר המגפה – שנבלמה בצורה משמעותית, אבל עדיין רחוקה מלהיכחד – פירושו באמת שחזור דפוסי העבר? כלל וכלל לא. השגרה החדשה גם לא מתווה את הקווים של מה שעשוי להיחשב למצב של נורמליות.
יותר מדי השתנה בחייהם של אזרחי ישראל, באפשרויותיהם הכלכליות, בקשרים החברתיים שלהם וביחס שלהם לממשלתם בשנה האחרונה. ישראל, כמו מדינות רבות אחרות, נמצאת כיום בעיצומה של מטמורפוזה. תהליך ההסתגלות שמתרחש כעת בתקופת המעבר מהאנורמליות הקשורה למגפה לשגרה אחרת ופתוחה הוא מרכזי לעיצובו של נורמלי חדש – גם אם זה עדיין לא קוהרנטי.
תהליך זה מתרחש בשלושה מישורים לפחות. הראשון – וללא ספק החשוב ביותר – הוא זה שמתחולל ברמה האישית. מבחינות רבות, האפקט המטלטל ביותר של התפרצות הקורונה היה שלילת השליטה על ההיבטים הבסיסיים ביותר של הקיום. היכולת להחליט כיצד לנהל את חייו, לטפח את מערכות היחסים שלו, לדאוג לרווחתו ולנהל קשרים עם הזולת – נגזלה מהציבור, על כל המשתמע מכך, על ידי משבר שהתחולל מחוץ לשליטתם.
האפקט המטלטל ביותר של התפרצות הקורונה היה שלילת השליטה על ההיבטים הבסיסיים ביותר של הקיום. נגזלה מהציבור היכולת להחליט כיצד לנהל את חייו, לטפח את מערכות היחסים שלו ולנהל קשרים עם הזולת
כאשר התנועה, בעיקר במהלך הסגרים, הוגבלה בצורה חמורה, שגרת היומיום התהפכה עבור מבוגרים וילדים כאחד. דפוסי העבודה השתנו, וכמוהם החינוך, פעילויות הפנאי ואפילו הרגלי האכילה. דרכי התקשורת השפיעו על היחסים בבית ומחוצה לו. קצב החיים השתנה בצורה דרמטית.
אנשים שונים הגיבו באופן שונה לאילוצים הללו. רוב האוכלוסייה הסתגלה למצב החדש על ידי כך שלמדה לחיות איש עם רעהו בתנאים לא מוכרים. הרגלים השתנו באופן בלתי נמנע. אחדים גילו שההסתגרות בבית היא למעשה מרגיעה, אחרים עדיין מתמודדים עם הטראומות הרבות שנכרכו בה.
במקרים רבים מדי המתיחות בבית הובילה לאלימות גוברת. חייהן של נשים הושפעו יותר מאלה של גברים – הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. מעוטי היכולת סבלו קשות, וכמוהם הקשישים. ובעוד שאחדים שגשגו, אחרים לא הצליחו להתמודד עם השיבושים שחוו. מעטים מאוד יצאו מהמגפה ללא פגע. כמעט אף אחד לא הצליח להימלט לפחות מחלק מהשפעותיה במישור האישי.
חייהן של נשים הושפעו יותר מאלה של גברים – הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. מעוטי היכולת סבלו קשות, וכמוהם הקשישים. איש כמעט לא הצליח להימלט לפחות מחלק מהשפעותיה במישור האישי
חידושה של חזות מסוימת של שגרה, בעיקר בקרב מי שעדיין הלומים מהמגפה, מקבל אופי לא אחיד ולעיתים קרובות בלתי צפוי. לא כולם יכולים לחזור לעבודה (שיעורי האבטלה עדיין גבוהים מדי, בעיקר באזורים שממילא כבר מוחלשים). סידורי עבודה היברידיים מחליפים את התעסוקה המסורתית, אם כי טרם נקבע להם פורמט מדויק. התכנים והמיקוד של מוסדות החינוך – וכן מידת האוטונומיה שלהם – עוברים שינויים רבים כדי להתמודד עם הצרכים הרגשיים והחברתיים של התלמידים וכן עם הפערים המשמעותיים שהצטברו בחומר הלימוד.
ערים מתחילות להתעורר לחיים, אבל לא תמיד באותן הדרכים שייחדו אותן בעבר. והשמחה שבחירוּת המחודשת מצוננת על ידי התלבטויות לא מבוטלות בנוגע להחלטות אישיות מאוד, כגון ממה להיפרד, מה לשחזר ולאן להתקדם.
בשעה שהתנודות הללו עדיין מתחוללות בקצב מהיר, אין זה מפתיע שגם קשרים חברתיים נמצאים במצב נזיל. רבות כבר נאמר על התמורות החברתיות שהתרחשו בשיא מגפת הקורונה. לצד ההתעקשות על מה שמתואר כשבטיות הישראלית הייחודית (הכוללת, מעבר לפערים מגדריים, הבחנות חברתיות, כלכליות ופוליטיות בין ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים), נוצרו קשרים רוחביים רבים הנושאים פוטנציאל לשבירת כמה מהתבניות הללו – בייחוד באופי המגעים בין קהילות שונות ברמה המקומית.
נראה שהפתיחה המחודשת של המרחבים החברתיים בשבועות האחרונים מדגישה הן זיקות ישנות והן קשרים חדשים. בדיוק כשם שהפנאטיות מרימה שוב את ראשה המכוער בדרכים דוחות ביותר (די להזכיר את מספרן העולה של תקיפות אזרחים ערבים וחרדים), מתהוות גם קואליציות החוצות חלוקות מסורתיות סביב נושאים מסוימים (ראו ההצבעה בכנסת על הרכב הוועדה המסדרת השבוע).
האלימות הגוברת אינה נתפסת עוד כבעיה הקשורה לחברה הערבית בלבד, אלא כתופעה חברתית נרחבת הדורשת פעולה כלל-ארצית. הדבר נכון גם לגבי אלימות נגד נשים – נושא שמרבים לקונן עליו אבל מטפלים בו בידיים נרפות זה זמן רב מדי. וייתכן מאוד שלגורמים ולפערים כלכליים יש, באופן עקבי, השפעה רבה הרבה יותר מאשר לשיח ולתפיסות השבטיים, שטופחו בקפידה כה רבה בשנים האחרונות, בראש ובראשונה למטרות פוליטיות.
טרם ברור באיזה מידה זהויות קהילתיות מסורתיות ימשיכו לקבוע את אופיים של יחסי הגומלין בחברה הישראלית. מה שנעשה ברור יותר ויותר הוא שאזרחות הופכת למרכיב חיוני בגיבושה של סולידריות חברתית כוללת. הנוסחה להשגת איזון מכליל, הרגיש לזהויות חברתיות שונות ומגוונות, נמצאת עדיין בעיצומו של תהליך התהוות מתמשך.
האלימות הגוברת לא נתפסת עוד כבעיה הקשורה לחברה הערבית בלבד, אלא כתופעה חברתית נרחבת הדורשת פעולה כלל-ארצית. הדבר נכון גם לגבי אלימות נגד נשים – נושא שמרבים לקונן עליו אבל מטופל בידיים נרפות
ישנה היום הבנה גוברת שהתהליכים האישיים והחברתיים האלה, בלתי מגובשים ככל שהינם, קשורים קשר הדוק למבנה העוצמה במדינה. מגפת הקורונה הדגישה את משבר האמון שמלווה את חוסר היציבות הפוליטי בשנים האחרונות דווקא משום שהיא האיצה (לעיתים באופן כמעט בלתי מורגש) את תלותם של הישראלים כולם במוסדות השלטון הרשמיים.
באופן בלתי נמנע, אנשים הסתמכו על הנחיות רשמיות בשיא המגפה. במשך יותר משנה הם סבלו מחוסר ההחלטיות של הממשלה, מחוסר היכולת שלה לקבל החלטות וליישמן ומשינויי המדיניות התכופים והמבלבלים שלה. הם גם הפיקו תועלת רבה מיכולתה לספק להם חיסונים כדי להתמודד עם הנגיף (אם כי רבים מאסו בתזכורות החוזרות ונשנות שעליהם לשמוע בנושא).
התאוששות מהשלכות המגפה מחייבת ללא ספק מעורבות ממשלתית. אבל זו לא תהיה יעילה ללא שיקום האמון במנגנוני קבלת ההחלטות. חלק מהאמון שאבד אפשר, אולי, להשיב באמצעות תוכנית פעולה ברורה בחזית החברתית, הכלכלית ובתחום הביטחון האישי, יחד עם יד יציבה על ההגה, המוּנעת על ידי מצפן מוסרי מחייב. אולם בישראל – אולי בשונה מארצות הברית, ניו זילנד או טייוואן – אפשרות כזאת אינה ניתנת להגשמה ללא חלוקה מחודשת של יחסי הכוח הן אופקית והן אנכית.
כאשר התנועה, בעיקר במהלך הסגרים, הוגבלה בצורה חמורה, שגרת היומיום התהפכה עבור מבוגרים וילדים כאחד. דפוסי העבודה השתנו, וכמוהם החינוך, פעילויות הפנאי ואפילו הרגלי האכילה
התהליך הזה יימשך תקופת מה, שבמהלכה החברה האזרחית ויוזמות מקומיות ימלאו תפקיד משמעותי בקביעת סדרי עדיפויות, בכיולן של מערכות יחסים, בעיצובו של שיח ציבורי חדש ובבירור הזדמנויות שונות. בינתיים אפשר לכונן הסדרים של שיתופי עוצמה, שיצמצמו, לפחות במידה מסוימת, חלק מתוצאות הלוואי של הניהול הלקוי של השנים האחרונות ויביאו למעט סדר במרחב הציבורי.
תקופת מעבר כרוכה, על פי הגדרה, בחוסר ודאות – אם כי במקרה זה אי הוודאות פחות בלתי צפויה מאשר המשבר הבריאותי שחולל אותה. היא גם גדושה בפעילות ולעיתים קרובות ביצירתיות יוצאת דופן. ישראל נמצאת עכשיו בעיצומה של טרנספורמציה כזאת – המתקשרת לדפוסי העבר, אך נבדלת מהם בהיבטים חשובים.
לאופן שבו אזרחי ישראל ינהלו את שגרת חייהם בחודשים הקרובים תהיה השפעה מכרעת על עיצובו של הנורמלי החדש שלהם – הרבה מעבר למשימה המיידית של הרכבת קואליציה – בעידן שאחרי נתניהו. האנרגיות שיכוונו להתמודדות עם האתגר המכריע הזה בכל הרמות יכולות לעשות את כל ההבדל ביחס לצורה, לתוכן, לערכים ולכיוון של המדינה בשנים הקרובות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם