בשנות ה-40 שפך באגסי סיגל מיליוני דולרים של המאפיה לתוך מה שנראה אז כמו תוכנית שאין לה שום סיכוי אמיתי. הוא היה משוכנע שלאס וגאס, עיירה מנומנמת במדבר נבדה, תהפוך יום אחד למרכז הימורים נוצץ.
כדי להפוך את החלום למציאות, הוא וחברתו המקושרת למאפיה, וירג'יניה היל, הקימו מלון קזינו בשם הפלמינגו, שיתעלה על כל יריב במונקו. אך העלויות נופחו, ועמיתיו למאפיה חשדו בו ובהיל שהם גונבים כספים. בסופו של דבר, לאס וגאס התבררה כהימור על חייו.
סיגל עומד במרכזו של ספר חדש מאת אחד מעורכי הוואניטי פייר, מייקל שניאורסון – Bugsy Siegel: The Dark Side of the American Dream (באגסי סיגל: הצד האפל של החלום האמריקאי) – חלק מסדרת Jewish Lives (חיים יהודיים) בהוצאת אוניברסיטת ייל.
"הוא רצה להיות יהודי טוב, ואני אפילו אעז ואומר שהוא קיווה שיוכל להשאיר מאחוריו את חיי הפשע ולנהוג כיהודי בשארית חייו", אומר שניאורסון. "פשוט מעולם לא הייתה לו ההזדמנות".
חייו של סיגל הונצחו בסרטו של וורן בייטי מ-1991, "באגסי", בכיכוב בייטי עצמו כסיגל, ואנט בנינג כהיל. "היה להם רומן נפלא ולוהט בסרט", מספר שניאורסון. "אין ספק שהיה להם גם רומן נפלא ולוהט במציאות. היה ביניהם חיבור מהרגע הראשון. הם באמת היו נפשות תאומות".
כדי להפוך את החלום למציאות, סיגל וחברתו וירג'יניה היל, שהייתה בעצמה מקושרת למאפיה, הקימו מלון קזינו, "הפלמינגו", שיתעלה על כל יריביו. אך העלויות נופחו, ועמיתיו למאפיה חשדו שהשניים גונבים כסף
ייתכן, הוא משער, שסיגל, שהיה עדיין נשוי, ראה בהיל את השידוך המדויק עבורו מכיוון ששניהם נולדו לחיי עוני – היל באלבמה וסיגל בלואר איסט סייד במנהטן. "אם אתה מבין את הרקע שלו", אומר שניאורסון על נעוריו של סיגל בשיכונים העלובים ביותר בניו יורק, "אתה יכול להבין טוב יותר מדוע הוא הפך ללוחם העירוני שהפך, ואיך זה הוביל לביצוע של פשעים חמורים".
סיגל הוא הגנגסטר הראשון שנבחר כנושא לסדרת החיים היהודיים, בין 50 הכותרים שפורסמו עד כה. כל הספרים הקודמים נכתבו על "אנשים נערצים כלשהם", מציין שניאורסון – "שופטי בית המשפט העליון או מדענים".
ובכל זאת, הוא אומר, "גנגסטרים יהודים הם חלק מהחוויה היהודית-אמריקאית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20", והוא כולל ברשימה את סיגל, את שותפו מנעוריו, מאיר לנסקי, ואת המנטור שלהם מתקופת היובש, ארנולד המוח רוטשטיין, שעל פי השמועות היווה את ההשראה למאיר וולפסהיים, המאפיונר ברומן הקלאסי של פ' סקוט פיצג'רלד, גטסבי הגדול.
שניאורסון גדל כפרוטסטנטי והתגייר לפני שבע שנים, אחרי שנישא לרעייתו, גייפריד שטיינברג. "לא העליתי בדעתי שהגיור יהפוך אותי למועמד ראוי יותר לכתיבת ספר על גנגסטרים יהודים", הוא מציין בחיוך. "אבל אלה צירופי המקרים שמובילים את חיינו, נכון?".
פגישה עם הדוצ'ה
אחד הספרים הקודמים של שניאורסון הוא ביוגרפיה מ-2015 על מושל ניו יורק, אנדרו קואומו. אחרי ההאשמות שפורסמו לאחרונה בדבר הטרדה מינית והתעללות כנגד קואומו, שניאורסון כתב מאמר לווניטי פייר, שהתבסס, בחלקו, על הערותיו מהספר – ביניהן שבזמן הגירושים של המושל מקרי קנדי, "היה הרבה מתח ביניהם. קנדי ישנה יותר מלילה אחד בחדר האמבטיה".
שניאורסון מוסיף, "שלושה ימים אחר כך סיננתי שיחות טלפון מתוכניות טלוויזיה מכל העולם, כולם רצו לדבר על אנדרו קואומו".
היה ספר נוסף שהוביל את שניאורסון לפרויקט של סיגל. שניאורסון למד על בתי הקזינו של אמצע המאה ה-20 כשהיה שותף לכתיבת ספר על הארי בלפונטה, הזמר והשחקן הנודע, ביחד איתו. זה הוביל אותו להזדמנות לכתוב על סיגל לסדרת חיים יהודים.
ייתכן, משער שניאורסון, שסיגל ראה בהיל את השידוך המדויק עבורו כי שניהם נולדו לחיי עוני. "אם אתה מבין את הרקע שלו", הוא אומר על נעוריו של סיגל, "אתה יכול להבין טוב יותר מדוע הוא הפך ללוחם העירוני שהפך"
שניאורסון ראיין את הנכדה של סיגל, ונדי רוזן, וקרא הרבה על הדמות שבמרכז ספרו, בין היתר שני ספרים עם שמות בלתי נשכחים: "יהודים קשוחים: אבות, בנים וחלומות על מאפיה" מאת ריץ' כהן, ו"ילדים טובים של אמא בחוצות הכרך: החיים הפרדוקסליים של גנגסטרים יהודים באמריקה" מאת רוברט רוקאווי, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.
שניאורסון אפילו איתר את מניפסט הנוסעים באס-אס ארטוריה, הספינה שהביאה על סיפונה את הוריו של סיגל, מקס וג'ני (ריכטנשטל) מגליציה לארצות הברית ב-1900. הם הצטרפו לאינספור יהודים נוספים בשיכונים של הלואר איסט סייד. מקס סיגל עבד בגיהוץ מכנסיים ובקושי הצליח לפרנס את שבע הנפשות במשפחתו, ביניהם בנג'מין (באגסי), שנולד ב-1906.
כבר כנער למד סיגל לסחוט דמי חסות ממפעילי עגלות רחוב. עם תחילת האיסור על מכירת אלכוהול ב-1919 הוא נכנס לעולם ההברחות, בעיקר אחרי שחבר ללנסקי, שנולד בגרודנו, היום בבלארוס, בשם מאיר סוכלנסקי. "מאיר היה בחור שקט יחסית, חרוץ", אומר שניאורסון. "הוא לא היה מסוג הבחורים שירים אקדח ויירה בך בין העיניים. זה היה הקטע של באגסי. הם השלימו אחד את השני בדרכים מאוד שימושיות".
במהלך השותפות שלהם, סיגל התעשר מספיק כדי לעבור לגור בוולדורף אסטוריה. אך שם החיבה שלו העיד גם על אופיו חובב ההדק ועל כך שהיה משוגע אמיתי, כותב שניאורסון בספרו. "הוא נראה טוב כמו שחקן קולנוע, אבל במקביל היה בריון אמיתי, ומאוד עצבני", אומר שניאורסון. "וכשהוא היה עצבני, עדיף היה לך להיעלם מהמקום במהירות".
אחרי עידן היובש, שהסתיים ב-1933, סיגל לקח את המראה הטוב שלו ללוס אנג'לס, שם טיפח סגנון חיים הוליוודי. הוא התיידד עם הגנגסטר שהפך לשחקן, ג'ורג' ראפט, כוכב סרט הפשע פני צלקת, וניסה לפתח קריירה קולנועית משל עצמו.
היום שלו התחיל בשעת טיפוח במספרה של דרוקר, המשיך בביקורים במסלול המרוצים, כשהוא לבוש בחליפות יקרות שנשאו את ראשי התיבות של שמו, והסתיים באחוזה רחבת הידיים שבנה לו ולבני משפחתו – אשתו אסתר (קרקאוור) ושתי בנותיהם. "אפילו אחרי ארוחת ערב, סיגל היה מורח מסכת עיניים על הפנים כדי לוודא שאין לו קמטים", אומר שניאורסון.
אחרי עידן היובש סיגל לקח את המראה הטוב שלו ללוס אנג'לס, שם טיפח סגנון חיים הוליוודי. הוא התיידד עם הגנגסטר שהפך לשחקן, ג'ורג' ראפט, כוכב הסרט "פני צלקת", וניסה לפתח קריירה קולנועית משל עצמו
בין החברות הקרובות של סיגל הייתה גם דורותי די פראסו, יורשת אמריקאית שנישאה לאצולה האיטלקית. ב-1939, סיגל והרוזנת די פראסו ביקרו אצל מוסוליני כדי להציע לו חומר נפץ שלא מרעיש. הדוצ'ה דחה את הצעתם – היא פשוט לא עבדה.
על פי הדיווחים, במפגש נכח הרמן גרינג, ומאוחר יותר, כשסיגל שמע על השואה, הוא התחרט שלא רצח אות הנאצי הבכיר באותה הזדמנות. הוא גם תרם עשרות אלפי דולרים לקידום העצמאות של ישראל, באמצעות פגישות עם הדיפלומט הציוני ראובן דפני.
הצד האפל של האופל
אך היה לסיגל צד אפל. הוא היה אחראי ל-12 מעשי רצח, ביניהם של טובי פברצו, מאפיונר שנורה לנגד עיני אביו. סיגל היה חלק מהסינדיקט הידוע לשמצה רצח בע"מ, שאחראי ל-400-1,000 מיתות. הוא גם הואשם באונס על ידי מכרה לשעבר, שמשכה את התלונה נגדו. "אין ספק שהוא הרג הרבה כשטיפס בסולם העקום", אומר שניאורסון.
השלב האחרון בסולם היה לאס וגאס, שהפכה את ההימורים לחוקיים ב-1931. "זאת הייתה שנת המפנה בנבדה", אומר שניאורסון. "יכולת להתחתן מהר, להתגרש מהר, להמר. הכול קרה באותה שנה".
סיגל הפך לשותף עסקי ביוזמה, שנועדה להקים את הקזינו המפואר, הפלמינגו. שניאורסון אומר שזה היה כינויה של היל, בזכות הגוון הוורדרד שקיבלו לחייה אחרי ששתתה קצת. אך סיגל לא הבחין שהצוותים שלו גונבים ממנו. כשהעלויות התנפחו בחמישה מיליון דולר, המממנים שלו, חבריו המאפיונרים, משכו את תמיכתם מתוך חשד שהוא גונב את כספם.
בדצמבר 1946, כשהפלמינגו נפתח בקבלת פנים חסרת מעוף, קבוצה מעמיתיו למאפיה – ביניהם לנסקי – ערכו פגישה הרת גורל בהוואנה. "בסופו של דבר, בפגישה הזאת בהוואנה הם החליטו שאו שסיגל יממש את ההבטחות שלו ואת כל הכסף ששרף, או שהוא ייהרג", אומר שניאורסון.
היום שלו החל בשעת טיפוח במספרה, המשיך בביקור במסלול המרוצים, והסתיים באחוזה המפוארת שבנה לו ולמשפחתו. "אפילו אחרי ארוחת ערב, הוא היה מורח מסכת עיניים כדי לוודא שאין לו קמטים", אומר שניאורסון
המחצית הראשונה של 1947 התאפיינה בעליות ומורדות עבור סיגל. אבא שלו, מקס, נפטר בתחילת אותה שנה. היל יצאה לנסיעה מסתורית לפריז, שם, לפי הדיווחים, רכשה 75 מעילי פרווה – למרות שנחתה שם בקיץ. בחלק החיובי של הדברים, הפלמינגו התחיל להכניס כסף, וכשלנסקי הגיע לבקר סיגל הרגיש אופטימי.
אבל ב-20 ביוני של אותה שנה הוא נהרג מיריית רובה שחדרה דרך חלון האחוזה של היל בלוס אנג'לס, שבו שהה במהלך היעדרותה. "זה היה הסוף של בן", אומר שניאורסון. "הירייה הרגה אותו כמעט מיד". הרצח מעולם לא פוענח.
"הפלמינגו עצמו שגשג בשנים שאחרי", אומר שניאורסון. "במובן מסוים, החזון שלו אכן התממש. אלה החיים השניים שלו. בסופו של של דבר, חייבים לכבד את החזון שלו, ולתת לו קרדיט עליו. זאת הייתה ההתחלה של לאס וגאס כפי שאנחנו מכירים אותה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם