בלילה לא ישנתי. בכל פעם שהייתה אזעקה, הערתי את אשתי ובני הבכור והלכנו לממ"ד. הממ"ד הוא החדר של בני הקטן. הוא אמר שהוא פוחד. אחר כך נרגע. ושוב פחד.

בשלב מסוים העברתי את המזרן מהחדר של בני הבכור לחדר של אחיו הקטן. חבל היה להקפיצו לשם בכל פעם. אז הם היו באותו חדר. וממילא הבן הבכור לא נרדם עד הבוקר.

בלילה לא ישנתי. בכל פעם שהייתה אזעקה, הערתי את אשתי ובני הבכור והלכנו לממ"ד. הממ"ד הוא החדר של בני הקטן. הוא אמר שהוא פוחד. אחר כך נרגע. ושוב פחד

סבב האזעקות המתיש הוא כמובן כלום בהשוואה לגיהינום של תושבי עוטף עזה (כולל בת דודה מתוקה שלי ובני משפחתה), של תושבי שדרות היקרים, של תושבי ותושבות אשקלון המופקרים ושל תושבי ותושבות אשדוד האמיצים.

סבב האזעקות המתיש הוא כמובן גרגר של כלום דה-לה-כלום לעומת זוועת העולם שטמונה במותם של 10 ילדים בעזה (כולל פעוט שתמונתו שוברת הלב מרצדת לנגד עיניי), במותם של אב ובתו המתבגרת בכפר קטן בין לוד לרמלה (שאין לאף אחד מתושביו אמצעי מיגון, ממ"ד, מקלט ציבורי או מיגונית, חרף תחנוניהם), במותן של 2 נשים באשקלון, במותה של האישה והאם והסבתא לאה יום-טוב ז"ל בראשון לציון, במותו של ישראלי נוסף מפגיעתו האיומה של טיל נגד טנקים ברכב בו נסע ליד גבול הרצועה הבוקר, ובפציעתם של ישראלים ופלסטינים חפים, לרבות ילדה בת 5 שנפצעה קשה בחולון ואני מתפלל מעומק לבי שהיא תחלים.

אני חושב על האימה שאחזה באזרחים יהודים בלוד שהזעיקו את המשטרה שלא הגיעה בזמן. על הזוועה שטמונה בפציעתו הקשה של נהג רכב יהודי בלוד אמש שנרגם באבנים. על הזוועה שטמונה בפציעתו הקשה של אזרח ערבי שנטען שנפל קורבן לאלימות נגדית מצד אזרחים יהודים. על הזוועה שטמונה בפציעתו הקשה של אזרח יהודי בן 84 שנפגע בעקבות הבערת מלון בעכו. המלון הוצת כנראה במקביל להצתת מסעדת דגים מפורסמת בלב עכו.

אפשר להמשיך למנות את האירועים ולהתמקד בפרטים. לוד ורמלה. עכו וחיפה. יפו וואדי ערה. הגליל והנגב. אפשר לדבר באופן עקרוני על ההתפרצות האדירה של מכלול המתח היהודי-ערבי ושל מכלול הלחץ הישראלי-פלסטיני. מתח שנגזר מאפליה רבת שנים, קיפוח אתני, הזנחה פושעת, לאומנות קיצונית, גזענות מצחינה, קנאות דתית ועוד.

סבב האזעקות המתיש הוא כמובן כלום בהשוואה לגיהינום של תושבי עוטף עזה (כולל בת דודתי המתוקה ומשפחתה), של תושבי שדרות היקרים, של תושבי ותושבות אשקלון המופקרים ושל תושבי אשדוד האמיצים

אבל אניח כרגע לניתוחים למעט אמירת המובן מאליו: רק משטר דמוקרטי שמבטיח את זכויות האדם והאזרח, שוויון הזכויות, שוויון ההזדמנויות וכבוד האדם – הוא הפתרון האפשרי לזוועה. משטר עליונות אתנית או משטר אפרטהייד יולידו שוב ושוב סבבי אלימות איומה.

אשוב למחשבות. להרגשות. המחשבה על בית הכנסת שנשרף בלוד קשה מנשוא. גם המחשבה על השלכת רימוני הלם לתוך מסגד אל-אקצא והשחתת המרפאה במקום. מתח יהודי-ערבי. מתח ישראלי-פלסטיני. הכל מתפרץ.

האמת היא שצריך לחזור בפשטות על כך שנגזר על יהודים וערבים לחיות יחדיו. נגזר על ישראלים ופלסטינים לחיות בשכנות. ולכן צריך לספר לכל מיני מובילי דעת קהל מטעם עצמם או לא מטעם עצמם שהם מוזמנים לסתום את הפה:

עמית סגל שהסביר שהאלימות של אזרחים ערבים בלוד הייתה צריכה להניב ספירת גופות ערביות בעיר המופקרת. אני מתנצל על המילים הקשות, אבל הוא פשוט מוזמן לסתום את הפה. נכון, הגזענות מתפרצת בדיוק ברגעים הללו. ובכל זאת, אפשר גם לסתום את הפה. גם זו אופציה.

ציוץ של עמית סגל

שמעון ריקלין שהסביר שמותם של נערה תמימה בת 16 ואביה בן ה-52 מפגיעת רקטה בלוד היא צדק פואטי, מפני שהם ערבים. מדובר בגזען טיפש שמצוי בהיסטריה לקראת אובדן שלטון מנהיגו הנערץ, אבל זו לא נסיבה מקלה. דבריו מפלצתיים. הוא בוודאי מוזמן לסתום את הפה.

"חבל שרק 2" – תגובתו של ריקלין למותה של ישראלית בת 16 ואביה מפגיעת טיל חמאס בלוד pic.twitter.com/l1kM3cy5Z2

— ברוך קרא (@baruchikra) May 12, 2021

בליל האימים צפיתי בערוץ כאן 11. השר אוחנה התייצב לפנות בוקר בעיר לוד במעיל שחור ובפנים מלאות חשיבות עצמית. נתניהו פקד את המקום כדי לברבר בנפיחות עצמית על משילות ועל חוק וסדר. בן גביר מיהר להגיע לפניו כי ידע שיש מצלמות במקום.

עמית סגל הסביר שהאלימות של אזרחים ערבים בלוד הייתה צריכה להניב ספירת גופות ערביות בעיר. אני מתנצל על המילים הקשות, אבל הוא פשוט מוזמן לסתום את הפה. הגזענות מתפרצת בדיוק ברגעים הללו

וכל מה שראיתי לפניי היה חבורת בלונים נפוחים. קבוצת חדלי אישים. פירומנים מבישים. פירומנים מהסוג הכי ירוד.

מה שכן, הם קצת התבלבלו בסדר הדברים. הרי שרה נתניהו אמרה בזמנו "נרד מהארץ. שתישרף המדינה".

ובכן, הם קודם שרפו אותה. הם שרפו אותה אך לא ירדו קודם מהארץ.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.