במאמר ביקורת על מדיניות נשיא ארה"ב ביידן במזרח התיכון "מדיניות הפייסנות המסוכנת של ביידן" (הארץ, 28 במאי) מאשימים גדי טאוב ומייקל דוראן את ממשל ביידן על כוונתו "להשלים את ההיערכות מחדש ביחס לאיראן, שאותה החל ברק אובמה", ומתארים אותה כמסוכנת לישראל. הגישה שמציגים הכותבים חושפת חוסר הבנה של מהות הדיפלומטיה ושל האינטרס הישראלי.

גדי טאוב ומייקל דוראן מאשימים את ממשל ביידן על כוונתו "להשלים את ההיערכות מחדש ביחס לאיראן, שאותה החל אובמה", ומתארים אותה כמסוכנת לישראל. זהו חוסר הבנה של מהות הדיפלומטיה והאינטרס הישראלי

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

צודקים טאוב ודוראן בכותבם, שממשל ביידן כמו קודמיו שואף לצמצם את המחוייבות הצבאית של ארה"ב באזור. אכן הסיבות למעורבות אמריקאית באזור הולכות ונעלמות ככל שהיא מתקרבת לעצמאות אנרגטית וככל שעולה חשיבות הזירה האסיאנו-פסיפית. אולם טענתם של טאוב ודוראן כאילו היה זה ממשל טראמפ שהקטין את המעורבות הצבאית במזרח התיכון באמצעים מולטילטרליים מנוגדת לחלוטין למציאות.

ממשל טראמפ ריסק את הקואליציה המולטילטרלית שבנה ממשל אובמה בעמל רב בנטישתו החד צדדית את הסכם הגרעין (JCPOA) בין איראן למעצמות (5 P +1). טראמפ ניסה באופן לחלוטין לא מולטילטרלי להטיל סנקציות חד צדדיות על איראן, שלא השיגו דבר מבחינת שינוי המדיניות של איראן, נהפוך הוא, איראן נטשה את מחוייבותיה והתקרבה בצורה מסוכנת ביותר ליכולות פריצה לנשק גרעיני. אם המטרה של ממשל טראמפ היה לייצר עוני וסבל של האוכלוסיה באיראן, אז אכן היו לו הישגים, אבל נטישת הסכם הגרעין גרמה לנחישות רבה יותר של הנהגת איראן להתקדם לפצצה וגרמה לבידוד של ארה"ב וישראל במקום לבידודה של איראן. טראמפ אכן קידם את תהליך הנורמליציה של ישראל עם מדינות ערב, אולם לביידן אין שום כוונה לחזור בו מתהליך זה (גם אם יש לו השגות על עסקת ה-F35, הסרת סודאן מרשימת המדינות תומכות הטרור והכרה בריבונות של מרוקו על סהרה המערבית) , אלא להעצימו ולמנף אותו לקידום הסדר עם הפלסטינים.

הניסיון של דוראן וטאוב להציג את הבחירה בדיפלומטיה מול איראן כגישה פייסנית מחמיצה לחלוטין את התפקיד של מדיניות החוץ לקדם אינטרסים וערכים גם מול יריבים ואוייבים. אין בניסיון להשיג הסכם עם איראן הסכמה עם האידאולוגיה האיראנית או תמיכה במדיניותה. לממשל ביידן אין אשליות נאיביות לגבי מטרותיה של איראן.

אם מטרת ממשל טראמפ היתה עוני וסבל לאוכלוסיית איראן, אז אכן היו לו הישגים, אבל נטישת הסכם הגרעין גרמה לנחישות רבה יותר של הנהגת איראן להתקדם לפצצה וגרמה לבידוד ארה"ב וישראל במקום לבידוד איראן

דווקא הגישה ההפוכה לזאת של ביידן, כפי שהתבטאה בפלישה האמריקאית לעיראק, חיזקה את איראן והפכה את עיראק למדינת חסות איראנית. במקום לשפר את היציבות במזרח התיכון ולהחליש את אויביה של ארה"ב וישראל, תוצאות המעורבות הצבאית האמריקאית השיגו בדיוק את ההיפך. ארה"ב איבדה את טובי בניה והשקיעה משאבים בלתי נתפסים במלחמות בעיראק ואפגניסטן ולא קידמה בדבר את האינטרסים שלה, אלא רק גרמה לעלייתו של דאע"ש בואקום המשילות שיצרה.

הדוגמה שמביאים דוראן וטאוב במאמר לכישלון, כביכול, של אובמה בהתמודדות עם השימוש הסורי בנשק כימי, רק מדגישה את האבסורד של טענתם. מה שהתרחש במציאות הוא שאובמה הצליח באמצעות דיפלומטיה, בשיתוף פעולה עם רוסיה והאו"ם, להוציא את רוב הנשק הכימי מסוריה (אכן לא את כולו). המהלך הזה גרם לכך שישראל הפסיקה לחלק לאזרחיה מסיכות אב"כ לאחר שנים רבות בהן הורגלנו להתכונן להתקפה כימית סורית. המהלך האמריקאי – רוסי השיג הרבה יותר מ-59 טילי השיוט ששיגר טראמפ לסוריה שלא שינו דבר. דווקא בתקופתו של טראמפ איבדה ארה"ב כל השפעה על עתיד סוריה, שמוכרע כיום בהתאם לאינטרסים של רוסיה, איראן וטורקיה.

הדוגמה של הכותבים לגישה הפייסנית כביכול של ביידן בתימן מתעלמת מהעובדה, שדווקא הסירוב של ממשל ביידן לממן את ההרפתקאות הסעודיות בתימן הביא למגעים ראשוניים בין סעודיה לחות'ים, לסיום אחד מהמשברים ההמוניטריים הנוראיים ביותר בעת הנוכחית. הסעודים עוד יודו לביידן על כך שהוא מאפשר להם יציאה מההסתבכות חסרת התוחלת בתימן.

הגישה של ממשל ביידן להפחית מתיחות באזור כבר נושאת פירות, למרות שעדיין לא השקיע את המשאבים הדיפלומטיים הנדרשים בשל עומס העדיפויות שבפניו. המגעים שאנחנו רואים מסביבנו מאז שינויי הממשל בוושינגטון בין מצרים לטורקיה, בין סעודיה לקטאר, ובין האמירויות לאיראן, הינם בעלי פוטנציאל רב לקידום יציבות במזרח התיכון וזהו אינטרס אמריקאי וישראלי.

אם ארה"ב היתה מאמצת את הגישה של טאוב ודוראן, מעולם לא היה מושג הסדר שלום בין ישראל למצרים, ארה"ב היתה עדיין תחת איום של מלחמה גרעינית עם בריה"מ והצבא האמריקאי היה ממשיך לדשדש ללא תוחלת ב"חול הטובעני" של המזרח התיכון. טוב שאמריקה הבינה את הסיכון בגישה השמרנית הפשטנית שמבטאים טאוב ודוראן, שמהווה חיבור עם הבייס האוונגליסטי של המפלגה הרפובליקנית. הגישה הזאת שמחלקת את האזור לבני האור ולבני החושך גבתה כבר מחיר דמים מיותר.

אם ארה"ב היתה מאמצת את גישת טאוב ודוראן, לא היה מושג הסדר שלום בין ישראל למצרים, ארה"ב היתה עדיין תחת איום מלחמה גרעינית עם בריה"מ, והצבא האמריקאי היה ממשיך לדשדש ב"חול הטובעני" של המזה"ת

הכוונה של ממשל ביידן להיערכות מחדש במזרח התיכון על ידי הפחתת המתיחות בין מדינות האזור היא הדרך להשיג יציבות ושגשוג באזור ולא החלוקה השמרנית בין טובים מוחלטים ורעים מוחלטים, תוך הנצחת הקונפליקטים. ישראל תפעל נכון אם תסייע לממשל ביידן לקדם את ההיערכות מחדש שדוראן וטאוב כל כך חוששים ממנה.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.