בשנה שעברה מת בניו זילנד חייל הוואפן אס-אס לשעבר וילי הובר. מותו עורר את התודעה הקולקטיבית של הניו זילנדים ביחס למציאות שבה פושעי מלחמה נאציים ותומכיהם חיים – או לפחות חיו – בקרבם.
הובר, שהיגר לניו זילנד ב-1953, היה חובב סקי נלהב. הוא זכה לכינויים כמו גיבור ההארטלנד והאב המייסד של אתר הסקי בהר האט, באי הדרומי של המדינה. הוא הגיע למעמד כמעט אגדי בקרב הגולשים ואף זכה לסיקור תקשורתי. הוא מת אחרי שמעולם לא הביע חרטה פומבית על מעשיו בזמן המלחמה.
מאז סוף מלחמת העולם השנייה, ניו זילנד, כמו אוסטרליה, שימשה כמקום מקלט לפליטי מלחמה ועקורים אחרים, בעיקר מאירופה. אבל לא כולם היו כנים בנוגע לרקע האישי שלהם. הובר, למשל, הכחיש שידע משהו על הזוועות שהתבצעו על ידי הוואפן אס-אס או על רדיפת היהודים. ההכחשה הזאת זוכה לביקורת על ידי חברים מרכזיים בקרן השואה והאנטישמיות של אאוטארואה ניו זילנד (HAFANZ) שמזכירים שהוואפן אס-אס הייתה יחידת רצח ייעודית.
ד"ר אפרים זורוף, מנכ"ל מרכז ויזנטל בירושלים והיסטוריון מוערך, מתעקש ש"הובר היה ודאי מודע מאוד לזוועות שביצעו אנשי האס-אס". הוא גם מצביע על דברים שאמר המהגר האוסטרי על כך שהיטלר היה "נכון מאוד" ו"הציע לאוסטרים מוצא" מהקשיים שמהם סבלו אחרי מלחמת העולם הראשונה.
חייל הוואפן אס-אס לשעבר וילי הובר הכחיש שידע על הזוועות שבוצעו בידי יחידתו. דבריו סגפו ביקורת מחברים בקרן השואה והאנטישמיות של ניו זילנד שמזכירים שהוואפן אס-אס הייתה יחידת רצח ייעודית
זורוף, שהקדיש את חייו לאיתור פושעי מלחמה נאציים ומכונה אחרון ציידי הנאצים, אומר שהוא ואחרים זיהו למעלה מ-50 חשודים בפשעי מלחמה נאציים, שחיים בניו זילנד, ומסרו את פרטיהם לממשלה המקומית בביקור שם בתחילת שנות ה-90 (שמו של הובר לא הופיע ברשימה שהעביר זורוף).
"הם היו כולם מזרח אירופאים ובעיקר ליטאים, ואני בטוח שהיו אחרים. אולי רבים אחרים", אומר זורוף. "אין לנו יכולת לעקוב אחרי מה שקרה להם. אני יודע שממשלת ניו זילנד מינתה שני בלשים לחקור את הנושא, אבל ראש הממשלה סירב בזמנו לפעול בהתאם לממצאים".
לדבריו, "ניו זילנד היא המדינה האנגלו סקסית היחידה, בין בריטניה, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה, שבחרה לא לפעול בצורה חוקית אחרי חקירה ממשלתית בנושא הנוכחות של נאצים בשטחה. זאת למרות שחוקר בכיר סיפק להם אישור בנוגע לנוכחות של פושעי מלחמה נאציים בניו זילנד", הוא אומר.
החוקר שאליו הוא מתייחס הוא סמל ויין סטרינגר, שפרש מאז. הוא דיווח שחשודים רבים כבר מתו. אחד השמות שסטרינגר אישר היה יונאס פוקאס, לשעבר חבר בגדוד המשטרה הליטאי ה-12, שטבח בעשרות אלפי יהודים במהלך המלחמה.
כשנחקר בביתו בניו זילנד ב-1998, פוקאס, אז בן 78, התעקש שהוא רק היה עד לרצח היהודים ולא היה שותף. יחד עם זאת, התגאה בהקלטה המתועדת, שהיהודים "צרחו כמו אווזים" וצחק כשתיאר איך הקורבנות "התעופפו באוויר" כשנורו. הממשלה שכיהנה באותו זמן החליטה שאין מספיק ראיות להאשים את פוקאס בפשע כלשהו. הוא מת שנתיים אחר כך, אחרי שחי את שנותיו האחרונות בשלווה יחסית במדינתו המאמצת.
"ניו זילנד היא המדינה האנגלו סקסית היחידה, בין בריטניה, ארה"ב, קנדה ואוסטרליה, שבחרה לא לפעול בצורה חוקית אחרי חקירה ממשלתית בנושא הנוכחות של נאצים בשטחה. זאת על אף שנמסר לה אישור לגבי נוכחות של פושעי מלחמה נאציים במדינה", אומר זורוף
ניסיונות ליצור קשר עם סטרינגר לא צלחו, אך כתבה בדיילי מייל אוסטרליה מ-2012 מצטטת את סטרינגר כאומר "דבריו של פוקאס עדיין רודפים אותי. אני משוכנע שהוא היה פושע מלחמה". בקהילה היהודית של ניו זילנד שותפים לתחושת התסכול של סטרינגר. הם רוצים שרשימת השמות של פושעי מלחמה נאצים ותומכיהם – שהועברה על ידי זורוף לפני כמעט שלושה עשורים – תיפתח לציבור. למרות שזורוף הוא זה שערך את הרשימה, הוא מסרב לפרסם אותה בעצמו, מכיוון שזאת "חובתה של ממשלת ניו זילנד".
לא לפגוע בפרטיות
חבר בכיר בקרן השואה של ניו זילנד, שביקש לשמור על אנונימיות, מתאר את הסוגיה הזאת כמורשת הבושה של ניו זילנד. "ביורוקרטים עובדי מדינה, ממשל אחרי ממשל, רצו לוודא שחשיפת המסמכים שבהם מופיעים השמות תענה על האינטרס הציבורי ולא תפגע בפרטיות של איש. התשובה לכך היא, שהאמת היא בהחלט אינטרס ציבורי. אשר לסוגיות פרטיות, אלו שמזוהים במסמכים ויתרו על כל זכות לפרטיות, עבור עצמם ועבור בני משפחותיהם, כשנכנסו למדינה בתואנות שווא".
בהתחשב בזמן שחלף מאז סוף המלחמה והעובדה שרוב, אם לא כל, המעורבים כבר מתו, עניין הפרטיות רלוונטי בעיקר לקרובי המשפחה החיים של אלה המופיעים ברשימה. חבר קרן השואה אמר שהוא קיווה שהדיון הציבורי יעודד את הממשלה הנוכחית לעשות את הדבר הנכון ולחשוף את המסמכים.
ההיסטוריונית והמקימה השותפה, ד"ר שירי טרוטר, אומרת שקשה להסביר את היעדר התגובה של הממשלה ביחס לפושעי מלחמה שזוהו – במיוחד כשהבחירה הזאת לא נעשתה על ידי השותפות הטבעיות של המדינה. "ניתן להסביר את המקרה הספציפי של וילי הובר באמצעות מספר גורמים", אומרת טרוטר. "ניו זילנדים רבים מתקשים לקבל את העבר הקולוניאליסטי שלנו, מקום שבו אבותינו ביצעו פשעים והתנהגו בצורה לא הוגנת. קל יותר לאמץ את התפיסה שאנחנו פשוט צריכים להתקדם".
בהקלטה מתועדת התגאה יונאס פוקאס שהיהודים "צרחו כמו אווזים" וצחק כשתיאר איך הקורבנות "התעופפו באוויר" כשנורו. הממשלה שכיהנה באותה עת קבעה שאין די ראיות להאשים את פוקאס בפשע כלשהו
המבקרים של היעדר התגובה על ידי הממשלות השונות כועסים על כך שפליטים יהודים, בהם ניצולי שואה, נאלצו להתאמץ יותר כדי להיכנס לניו זילנד מאשר תומכי הנאציזם, פושעי מלחמה ובלתי רצויים נוספים. "ההיסטוריה שלנו, לכל הפחות, בלתי עקבית", אומרת טרוטר. "בשנים 1939-1933 רק 1,100 יהודים הורשו להיכנס למדינה, וגם הם תחת דרישות מאוד קפדניות. המדיניות הייתה קשוחה ומענישה".
לא מסננים
ההיסטוריונית והסופרת ילידת הונגריה, אן ביגלהול, מסכימה: "היהודים נחשבו למתיישבים מאוד לא רצויים בשנות ה-30 וה-40". ביגלהול מסכמת את ההיסטוריה בת זמננו של היהודים בארצם המאמצת במאמר ושמו "התגובה של ממשלת ניו זילנד לפליטים היהודים וניצולי השואה, 1947-1933". המאמר מציג באור לא מחמיא את העמדות הרווחות באותה תקופה.
"מספר קטן של פליטים יהודים הורשו להיכנס לפני פרוץ המלחמה שעצרה את כל ההגירה. המדיניות הממשלתית עסקה בעיקר בשימור ההומוגניות האתנית של ניו זילנד, ופליטים יהודים וניצולי שואה נחשבו למתיישבים בלתי רצויים".
בספרה המוערך, "מקלט ניו זילנד: תגובתה של אומה לפליטים ולמבקשי מקלט", ביגלהול מתייחסת לסוגיות הביטחון שאיתן התמודדה המדינה כשהחליטה איזה עקורים לקבל אליה להתיישבות מחדש. "מי שבחר את העקורים התבקש לגלות משנה זהירות בסינון הביטחוני כדי לנסות ולמנוע מפושעי מלחמה, ממשתפי פעולה עם הנאצים ומבוגדים להיכנס לניו זילנד".
ביגלהול מצטטת בספרה פקיד של משרד העבודה והתעסוקה שאמר: "יהיו גם אוהדי נאצים וקומוניסטים בין הפונים. אנחנו לא רוצים פה לא את אלה ולא את אלה. למרות הערנות שגילתה ניו זילנד, כמה נאצים לשעבר התיישבו במדינה", ממשיך הספר. "בדוח של משרד הפנים מ-1953 נכתב: 'במשך תקופה היה די ברור שמעשים בזמן המלחמה של מספר עקורים בניו זילנד היו מאוד מפוקפקים'. המסמך ממליץ שאלה המעורבים לא יאוזרחו ואף יקבלו אזהרה לפני גירוש". זה, כמובן, מעולם לא קרה.
"בשנים 1939-1933 רק 1,100 יהודים הורשו להיכנס לניו זילנד", אומרת אומרת ההיסטוריונית שירי טרוטר, "וגם הם תחת דרישות שהיו מאוד קפדניות. המדיניות הייתה קשוחה ומענישה"
הממשלה הנוכחית של ניו זילנד לא נלהבת יותר מממשלות קודמות להתייחס לסוגיית פושעי המלחמה. על פניית זמן ישראל לראש הממשלה, ג'סינדה ארדרן, התקבלה התגובה "לא ידוע לי על פושעי מלחמה נאצים שהגיעו לניו זילנד אחרי מלחמת העולם השנייה". קצין העיתונות של ארדרן, זאק ויקרי, הציע לפנות למשרד ההגירה של ניו זילנד.
בקשה רשמית למשרד הניבה תוצאה דומה ממנהלת הגבולות של ניו זילנד, ניקולה הוג: "במשרד ההגירה אין רישומי ויזה של אנשים שנכנסו לניו זילנד אחרי מלחמת העולם השנייה שבהם פושעי מלחמה נאצים או תומכיהם. משרד ההגירה לא מסוגל להעריך האם יש ברשותו מסמכים היסטוריים רלוונטיים בלי פרטים ספציפיים של האנשים המופיעים במסמכים. יחד אם זאת, אם תוכל לספק שמות או מקרים פרטניים, המשרד יוכל להמשיך ולחקור את הנושא".
על תגובת זמן ישראל כי דבריה של הוג מעידים על כך "שהיא אולי לא מפנימה את העובדה שפושעי המלחמה הנאציים ותומכיהם כנראה לא ציינו את עברם המפוקפק בבקשות לקבל ויזה", לא התקבלה תגובה נוספת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם