54 שנים ללא פתרון מדיני
54 שנים עברו מאז הניצחון המזהיר של ישראל על שכנותיה הערביות במלחמת ששת הימים. חוסר הביטחון של המדינה הצעירה שחששה מהגרוע מכל התחלף ביכולות צבאיות יוצאות מן הכלל, נשק מתקדם ומשוכלל וניסיון רב. יחד עם זאת, 54 שנים לאחר שהתחילה, המלחמה ההיא עדיין נמשכת.
חמישה עשורים וחצי חלפו להם, וישראל עדיין לא החליטה מה היא רוצה לעשות עם חבלי ארץ שנכבשו במהלך אותם ששת ימי מלחמה – עזה והגדה המערבית.
הניצחון הצבאי האדיר לא תורגם להישגים דיפלומטיים, ולאחר האופוריה הגיעו הטלטלה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים, אין ספור פיגועים, אינתיפאדות, מבצעים צבאיים וסבבי לחימה שכל פעם מסתיימים ב"ניצחון אדיר" ,"השגת הרתעה משמעותית" ו"מכה ניצחת לאויב".
הניצחון הצבאי האדיר לא תורגם להישגים דיפלומטיים, ולאחר האופוריה הגיעו הטלטלה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים, אין ספור פיגועים, אינתיפאדות, מבצעים וסבבי לחימה שכל פעם מסתיימים ב"מכה ניצחת לאויב"
האם אכן ניתן להשיג הרתעה מול תנועת חמאס ולתת לה "מכה ניצחת"? ניסיון של ה-14 שנים האחרונות מצביע על כך שההבטחות "למוטט את חמאס" ואפילו "להרתיע את חמאס" מתמוססות אל תוך שגרת הפצמ"רים, הרקטות ובלוני הנפץ.
מה שישראל ידעה לעשות בשדה הקרב בסיני ובגולן, היא אינה יכולה לעשות בעזה או בגדה. זה לא מקרי שמאז 1967 הניצחונות של ישראל תמיד מוטלים בספק, והצד השני טוען לניצחון אף הוא.
![צה"ל אוסף שבויי מלחמה ברצועת עזה ביום השני של מלחמת ששת הימים, 6 ביוני 1967 (צילום: AP Photo/Israel Army)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/06/AP6706060461-1024x640.jpg "צה"ל אוסף שבויי מלחמה ברצועת עזה ביום השני של מלחמת ששת הימים, 6 ביוני 1967 (צילום: AP Photo/Israel Army)")
הגיע הזמן שלאחר 54 שנים ישראל תגיע להחלטה ביחס להמשך שליטתה על עזה והגדה המערבית. המצב של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה לא יכול להימשך, אסטרטגיית "הפרד ומשול" כשלה באופן טוטאלי.
כיוון שהאופציה הצבאית שתוצאתה תהיה שליטה ישראלית ישירה על עזה איננה אופציה כלל, מה שנותר זה אך ורק הפתרון המדיני. ישראל צריכה לחזור לשולחן המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית, לחזק אותה בצעדים בוני אמון ובהתקדמות ממשית, להחליש את האסלאם הפוליטי ברצועת עזה ולהתקדם אל פתרון מוסכם שאת מרביתו שני הצדדים מכירים בעל פה.
ישראל צריכה לחזור לשולחן המו"מ עם הרשות הפלסטינית, לחזק אותה בצעדים בוני אמון, להחליש את האסלאם הפוליטי ברצועת עזה ולהתקדם אל פתרון מוסכם שאת מרביתו שני הצדדים מכירים בעל פה
במהלך שישה ימים של מלחמה ביוני 1967, צה"ל ניצח במערכה הצבאית. הגיע הזמן לכך שהפוליטיקאים ישלימו את המלאכה. הבעירה בירושלים, מבצע צבאי בעזה או קריסת הרש"פ יכבלו את ידי ישראל ויפגעו בביטחונה ויסיחו את דעתה מהמאבק החשוב באמת עם חיזבאללה בצפון ועם נותנת החסות שלה ושל חמאס – איראן.
מת או חי?
בריאותם של מנהיגי העולם, במיוחד בעולם הערבי נטול השקיפות, תמיד מעוררת עניין רב ומושכת תשומת לב ציבורית. כל אפצ'י, חיוורון או השתעלות מייד מובילים לחרושת שמועות ולכמויות בלתי סבירות של פייק-ניוז.
כך היה בעבר כאשר הנשיא המצרי חוסני מובארכ חש ברע בעת נאום ששודר בלייב. גם מצב בריאותו של המנהיג האיראני עלי ח'אמאני כל פעם גורם לפרץ של שמועות וידיעות שקשה לאמת.
החיוורון הניכר של מזכ"ל ארגון חזבאללה חסן נסראללה והתקפי השיעול שפקדו אותו בעת נאומו בסוף מאי מייד מצאו ביטוי בכתבות, מאמרים ודיונים לוהטים ברחבי הרשתות החברתיות. דווח שנסראללה מת/נמצא בתרדמת/חולה בקורונה, אך בשלב הזה אין אישור לאף אחת מהידיעות הללו.
האם מחלה קשה או מוות של מנהיג ארגון טרור כמו נסראללה בהכרח תשפיע על גורל הארגון? מניסיון של חיסול המנהיגים של חמאס, חזבאללה והאחים המוסלמים נראה כי גם לאחר מכה קשה (לרוב המנהיגים של התנועות הללו לא מתים בנסיבות טבעיות) הם ממשיכים לפעול ודמויות חדשות, לפעמים כריזמטיות וכוחניות אף יותר, מתקדמות בסולם ההיררכיה הפנימי ועולות למעלה.
מניסיון של חיסול המנהיגים של חמאס, חזבאללה והאחים המוסלמים נראה כי גם לאחר מכה קשה הם ממשיכים לפעול ודמויות חדשות, לפעמים כריזמטיות וכוחניות אף יותר, מתקדמות בסולם ההיררכיה הפנימי
תנועת חמאס לא נעלמה ולא נחלשה לאחר חיסולו של השייח' אחמד יאסין, תנועת האחים המוסלמים לא הפכה לפחות פופולרית לאחר שהאידאולוג הראשי שלה, סעיד קוטב, הוצא להורג. גם חיזבאללה לא הפסיק בפעילותו הרצחנית מאז שבשנת 1992 חוסל המזכ"ל הקודם, עבאס מוסאווי.
כמובן שאם יש אמת בשמועות שמתרוצצות עכשיו בלבנון (ובישראל), הארגון ייכנס לתקופה של התארגנות מחדש, אולי בחירות וכולי. אך חזבאללה עדיין ימשיך להיות הארגון החזק והכוחני ביותר שישלוט בלבנון ביד רמה ויממש את המדיניות הפרו-איראנית במדינה.
מחלה או מוות של נסראללה יהיו בבחינת מכה בכנף, ולא אפוקליפסה עכשיו. ולמרות שהנושא הזה תמיד מושך את תשומת הלב של התקשורת, כדאי יותר להתמקד במצבה העגום של לבנון שחווה משבר אדיר בקנה מידה עולמי – ולחזבאללה יש חלק משמעותי ביצירת המשבר הזה והחמרתו.
המשטר האיראני בוחר את מחליפיו
המועמדים לנשיאות באיראן רשאים להגיש מועמדות, והמשטר רשאי לקבוע קריטריונים ייחודיים שבגינם ייפסל כל מי שאיננו נמנע על חביבי האייתוללות. הבחירות לנשיאות באיראן, שיתקיימו ב-18 ביוני, מדגימות היטב כיצד מתנהלת ה"דמוקרטיה האיראנית".
בשלב הזה נפסלו כל המועמדים המובילים של המחנה הרפורמיסטי וגם של המחנה השמרני, והמשטר ממקד את כל מאמציו באיברהים ראיסי, נשיא בית המשפט העליון ויורש אפשרי של האייתוללה עלי ח'אמנאי שהפסיד לפני ארבע שנים למועמד הליברלים, חסן רוחאני.
האופוזיציה האיראנית טוענת שבשנות השמונים ראיסי – ששימש אז בתור סגן התובע הכללי – היה אחראי להוצאה להורג של אלפי פעילי שמאל וארגון מוג'אהדין ח'לק. האיראנים, הידועים בחוש ההומור המשובח והמושחז שלהם, אומרים שאם ב-2009 המשטר גנב את הבחירות לאחר ההצבעה, הפעם הוא עשה את אותו הדבר, רק לפניה.
גם חסן חומייני, הנכד של אייתוללה רוחולה חומייני, אבי המהפכה האסלאמית באיראן, מטיל ביקורת חריפה על המשטר. "אנו לא יכולים לבחור במועמד ואז לדרוש מאנשים להצביע עבורו", אמר חומייני.
רבים שואלים את עצמם האם משטר האייתוללות בעצם בחר באברהים ראיסי בתור יורשו של ח'אמנאי. במהלך השנים האחרונות לא פעם דווח שבריאותו הולכת ומדרדרת (המשטר האיראני כל פעם הכחיש את השמועות הללו), ולפני מספר שבועות ח'אמנאי צייץ בחשבון הטוויטר שלו "בבקשה תתפללו עבורי", מה שגרם לרבים לתהות לגבי המועמדות של ראיסי – האם הוא ישמש כנשיא או שתוך זמן קצר יהפוך למנהיג הרוחני החדש של הרפובליקה האסלאמית.
לכל רחוב יש שם
רחובות על שמם של לואי פסטר ופטריס לומומבה (מהפכן אפריקני) – אין. רחובות על שמם של ראשי תנועות אסלאמיסטיות – אאוט.
השלטונות במרוקו החלו במבצע רחב של שינויים בשמות הרחובות הקרויים על שמם של תנועות המזוהות עם האסלאם הפוליטי. ההיגיון מאחורי ההחלטה הזאת פשוט – השלטונות במרוקו, כמו גם במפרץ, מצרים וירדן, חוששים מכוחו העולה של האסלאם הפוליטי ומנסים לצמצמו.
בשנה שעברה, תושבי העיר טמארה באזור רבאט הופתעו לגלות שכמה משמות הרחובות בעיר נקראו על שמם של דרשנים סלפים קיצוניים והביעו זעם על כך שבמקומם לא הונצחו דמויות לאומיות, מהפכנים ואנשי צבא בולטים.
בשנה שעברה, תושבי העיר טמארה הופתעו לגלות שכמה משמות הרחובות בעיר נקראו על שמם של דרשנים סלפים קיצוניים והביעו זעם על כך שבמקומם לא הונצחו דמויות לאומיות, מהפכנים ואנשי צבא בולטים
הפעם השלטונות החליטו לכבד מדענים, סופרים ופעילי זכויות אדם מהעולם, אך גם הצעד הזה, מתברר, מעורר את חמתם של לא מעט מרוקאים-אמזיגים שמביעים צער על כך שהשלטונות לא בחרו להנציח את הסופרים והמנהיגים שלהם.
היום הזה בתולדות מזרח התיכון: חיסול של העיתונאי הלבנוני סמיר קסיר
ב-2 ביוני 2005, בעיצומן של הבחירות לפרלמנט הלבנוני בביירות, נרצח סמיר קסיר, עיתונאי אופוזיציוני שנהג לבקר את סוריה ואת הממשלה הלבנונית בטור השבועי שלו בעיתון א-נהאר.
קסיר נכנס לרכבו, סובב את המפתח ואז נשמע פיצוץ אדיר שנשמע היטב ברחבי רובע האשרפיה בו התגורר קסיר. עד עצם היום הזה החקירה לא העלתה ממצאים משמעותיים והרוצחים של קסיר לא אותרו. רבים בסביבתו האשימו בגלוי את סוריה ואת סוכניה בלבנון בפשע המזעזע.
הרצח של קסיר היה חלק משרשרת החיסולים הפוליטיים שהרעידו את לבנון בין השנים 2004 ל-2008. במהלך התקופה הזאת בוצעה התנקשות נגד השר מרוואן חמאדה, ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי, מגישת הטלוויזיה מאי שדיאק, הפוליטיקאי הנוצרי פייר אמין ג'ומאייל ורבים אחרים.
לאחר מותו של קסיר, הוקם ארגון על שמו שמעניק מדי שנה פרס לעיתונות החופשית במזרח התיכון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם