ביום ראשון הקרוב, עם השבעתה של ממשלת ישראל ה-36 – ולאחר יותר מעשור של הידרדרות דמוקרטית, שנתיים של משבר פוליטי וארבע מערכות בחירות – יצאו אזרחי ישראל לדרך הארוכה, ולעתים קרובות הפתלתלה, לשיקום המשטר הדמוקרטי הרעוע של המדינה.
רוב אזרחי ישראל, השקועים בצרור בעיות היומיום, מאמינים כי המצב שבו הם שרויים הוא ייחודי – שאין לו אח ורע, לא בתולדותיה של ישראל ולא במקומות אחרים בעולם.
הנטייה הרווחת לראות את ההתפתחויות בישראל כמיוחדות במינן, כייחודיות רק לה, היא יותר ממצערת. היא מתעלמת משנים של תהליכים דומים ברחבי העולם. היא עיוורת לתובנות אפשריות שניתן להסיק מניסיונם של אחרים. והיא מקשה עוד יותר על סלילת דרך ישימה לחיזוק משטרי.
הנטייה לראות את ההתפתחויות בישראל כמיוחדות במינן, כייחודיות רק לה, היא יותר ממצערת. היא מתעלמת משנים של תהליכים דומים ברחבי העולם. היא עיוורת לתובנות אפשריות שניתן להסיק מניסיונם של אחרים
ניתוח השוואתי של היסודות העיקריים של שיקום שלטוני אפשרי מאיר כמה מהאפשרויות, המלכודות, המכשולים ודרכי הפעולה הטמונים במאמציה של ישראל להשיל כמה ממאפייניה הריכוזיים, הפרסונליים, הפופוליסטיים, והא-ליברליים שהתפשטו בה בזמן האחרון.
1
הנושא הראשון בניתוח השוואתי כזה נוגע לשאלה של אופן הדחת שליטים סמכותניים.
ארבע מערכות הבחירות האחרונות בישראל הניבו תיקו פוליטי, אבל הסבב האחרון, של מרץ 2021, אולי גם יצר חלופה שלא הייתה אפשרית לפניו.
כמה תמורות הובילו לתזוזה זאת:
- ביסוסן של מפלגות ימין המתנגדות בתוקף להמשך כהונתו של בנימין נתניהו;
- התפתחותה של מפלגה ערבית שנחושה להשתלב בתוך מנגנון קבלת ההחלטות במדינה (רע"ם);
- התפצלותן של בריתות אלקטורלית קיימות במרכז ובשמאל;
- מתן לגיטימציה למפלגת ימין קיצונית, לאומנית-קיצונית, שמתנגדת לכל שותפות עם אזרחיה הפלסטינים של ישראל או עם מפלגות המייצגות את השמאל הפוליטי.
אין הרבה חדש בתבניות הללו. ברוב המשטרים הסמכותניים התחרותיים, שליטים אוטוקרטים פופוליסטים בדרך כלל מודחים בקלפי. מפינלנד שבין מלחמות העולם לרומניה שלאחר התקופה הסובייטית ועד קולומביה, אקוודור, סרי לנקה ואיטליה בשנים האחרונות (שלא לדבר על ארצות הברית לאחר הבחירות של נובמבר 2020), קבוצות שונות בתכלית כרתו ביניהן בריתות אלקטורליות כדי להדיח שליטים לא-ליברליים בעייתיים בקלפי.
השותפויות חוצות-האידיאולוגיות הללו כללו קבוצות שפרשו מהקואליציה השלטת יחד עם שותפים פוליטיים מקצוות מנוגדים של הקשת הפוליטית, שהתאחדו סביב מיאוסם המוחלט מהשליט, מנטייתו לנצל את כוחו לרעה, מזלזולו המופגן בשלטון החוק ובכללי המשחק, ומתרבות העדפת מקורביו ועושי דברו על חשבון טובת הציבור.
דוגמאות דומות יש בשפע. כמו בישראל של היום, מאחורי הניצחון (הקטן מאוד בדרך כלל) בקלפי עומדים גורמים נוספים הניתנים לזיהוי. הברור שבהם: הזוהר הכריזמטי של המנהיג הפופוליסטי, כמו זה של נתניהו, מתחיל להתפוגג עם הגברת העייפות והתרבותן של עדויות לקלקולי שלטון ומעשי שחיתות.
ההצלחות הכלכליות הקודמות, החיוניות כל כך לקיומן של אוטוקרטיות תחרותיות, מתחילות לדעוך לנוכח משברים עולמיים או אירועים בלתי צפויים (הבולט שבהם הוא מגפת הקורונה).
התכווצותן של מפלגות גדולות בד בבד עם התרבותן של רשימות קטנות מקשות במיוחד על הקמתן של קואליציות יציבות. הנוף החברתי הופך לאף יותר מפוצל בעקבות הקיטוב שמעודדת הממשלה. ובאופן בלתי נמנע, הזמן גובה מחיר: השנים הרבות מדי בתפקיד פוגעות קשות בתפקוד ועל כן גם בהזדהות עם השלטון הקיים.
כל אלה הופכים במידה רבה את הדוגמה הישראלית, על ביטוייה הייחודיים, לחלק ממה שהפך למגמה עולמית במאה ה-21.
2
השאלה השנייה נוגעת להרכבה של הקואליציה הנכנסת (שבמקרים רבים נתפסת כממשלת רפורמה; בישראל מדובר ככל הנראה בגוש שמטרתו לייצב את המערכת, אף שהוא מגדיר את עצמו כממשלת "שינוי").
לממשלת לפיד-בנט, האמורה למנות 28 שרים וששה סגני שרים, ישנם כמה מאפיינים בולטים:
- היא מורכבת משמונה מפלגות שונות (מתוך 13 בסך הכול בכנסת הנוכחית);
- היא מתוכננת לכהן בראשותו של נפתלי בנט, יושב ראש ימינה – אחת המפלגות הקטנות ביותר בכנסת, שזכתה בקושי ב-6.2% מהקולות בבחירות האחרונות;
- היא מבוססת על הסכם רוטציה בין בנט ליאיר לפיד, שאמור להיכנס לתפקיד ראש הממשלה באוגוסט 2023.
גוש תומכי נתניהו ורוב הפרשנים הפוליטיים מקפידים להצביע על אופיו חסר התקדים של המערך הקואליציוני הזה. אך קביעה זן רחוקה מן האמת. רוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות הנשענות על שיטות בחירה יחסיות נשלטות בידי קואליציות רב-מפלגתיות. וזהו אחד מסממניה המובהקים של הפוליטיקה הישראלית מאז ומתמיד.
רוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות הנשענות על שיטות בחירה יחסיות נשלטות בידי קואליציות רב-מפלגתיות. וזהו אחד מסממניה המובהקים של הפוליטיקה הישראלית מאז ומתמיד
במשך שנים רבות, השלטון במשטרים פרלמנטרים אלה עבר בין מפלגה אחת גדולה לשנייה – או בין שני גושים גדולים – יחד עם מפלגות קטנות יותר בעלות זיקה למפלגה המובילה. אולם בעשורים האחרונים המפלגות הגדולות עברו תהליך של התכווצות ניכרת, ובד בבד גדל מספר המפלגות החברות בקואליציית השלטון והתרחב המנעד האידיאולוגי שלהן.
הנטייה לקואליציות רחבות ניכרת ברחבי אירופה – אך לא רק בה – ובמקרים מסוימים אף הוקמו קואליציות מקיר אל קיר. אפילו בפרלמנט האירופי, התפרקותן לאחרונה של הבריתות הגדולות פינתה את הדרך להכללתן של רשימות קטנות יותר – ובכך להרחבת המגוון שלהן וייצוגן במוסדות המשותפים. ישראל הופכת כעת לחלק מהדגם המתהווה הזה עם קריסתה של שיטת הגושים והחלפתה בבריתות פוליטיות רחבות והטרוגניות יותר.
גם מסירת השלטון תחילה לידי שותף ממפלגה קטנה אינה ייחודית לישראל. זו הפשרה ההכרחית שמספקת את הדבק לממשלה הנכנסת. בבלגיה, המפלגה הליברלית הפרנקופונית בראשותו של ראש הממשלה הנכנס שארל מישל זכתה ב-7.56% מהקולות בבחירות 2019; כעבור שנה, עם מינויו לנשיא מועצת אירופה, הוא פינה את מקומו לסופי וילמס, שעמדה זמן קצר בראש קואליציה בת חמש מפלגות.
בהולנד, קואליציות משתנות העניקו כוח מיוחד למפלגות קטנות שהפכו להיות לשון מאזניים כדי לשמר את שליטתן. אסטרטגיה דומה ננקטה לזמן קצר בסרי לנקה תחת חסותו של הנשיא מייטריפלה סיריסנה, שעמד בראש קבוצה אשר מנתה כמעט 50 (!) מפלגות וארגוני חברה אזרחית. לא כל ההסדרים הללו החזיקו מעמד, אבל חלקם פעלו בהצלחה במשך פרק זמן לא מבוטל.
במקרים רבים ניתן לייחס את יכולת הקיום של ממשלות רחבות בראשות ראשי מפלגות קטנות לא רק ליעילותם היחסית, אלא גם לקביעתם של הסכמי רוטציה בין מרכיביה השונים.
אם לחזור לרגע לבלגיה, סופי וילמס הוחלפה על ידי אלכסנדר דה קרו מהמפלגה הליברלית הפלמית ללא בחירות, וכיום היא מחזיקה בתפקיד שרת החוץ. בשווייץ, הרעיון של רוטציה בהנהגה מעוגן בנוהג, והנשיאות מועברת על בסיס קבוע בין מנהיגי כל המפלגות הגדולות.
3
חשוב לישראל גם ללמוד מהתשובות במקומות אחרים לשאלה שלישית: מה עלה בגורלם של הסדרי המעבר הפוסט-פופוליסטיים לאורך זמן? הראיות המצטברות אינן חד-משמעיות. קיימות ארבע אפשרויות מובחנות:
- חזרה לדפוסים של פופוליזם מתמשך, כפי שהדגימו לאחרונה, בין השאר, איטליה, יוון, אקוודור, ארגנטינה וסרי לנקה;
- מיסודו של שלטון סמכותני מעוגן בחוק (הונגריה, ונצואלה, טורקיה, אם לציין רק דוגמאות אחדות);
- קיטוב הולך ומחריף בין כוחות ליברליים ופופוליסטיים (כפי שקורה בכמה ממדינות אמריקה הלטינית ואירופה, ועשוי לקרות גם בארצות הברית אם דונלד טראמפ ישוב לבית הלבן ב-2024);
- חיזוקם של מוסדות, נורמות ונהלים דמוקרטיים (פינלנד היא דוגמה היסטורית אחת לכך, ארצות הברית עשויה להוות דוגמה נוספת אם ממשל ביידן יבנה גשרים למעוזות של המפלגה הרפובליקאית).
התחזיות האפשריות להמשך דרכה של ישראל עשויות לכלול שילוב כלשהו של התרחישים הללו. מה שברור הוא שהיכולת לטפח מערכת פשרות החיונית להשגת קונצנזוס היא מרכזית ליציבות דמוקרטית, בפרט כאשר המתינות נתונה תחת מתקפה הולכת וגוברת, לא רק מצד הממשלה היוצאת, אלא גם מצד רשתות דיגיטליות קיצוניות חסרות מעצורים שמעודדות אלימות בכדי למנוע שינוי.
הסיכוי לשיקום יגבר עם השגת שיפור מוחשי בחיי היומיום, יחד עם קבלה בינלאומית גדולה יותר. ללא ספק, ניהול מיומן של מחלוקות הוא מרכזי כאן, לצד היכולת לפרק את מבני העומק שהביאו לחוסר הצדק הגואה המנציח פערים חברתיים-פוליטיים מתמשכים.
ללא ספק, ניהול מיומן של מחלוקות הוא מרכזי כאן, לצד היכולת לפרק את מבני העומק שהביאו לחוסר הצדק הגואה המנציח פערים חברתיים-פוליטיים מתמשכים
4
דבר זה מוביל לשאלה האחרונה: כמה זמן יכולה להחזיק מעמד ממשלת טלאים בעלת מכנים משותפים כה מעטים? החוכמה הרווחת אומרת שחיי המדף של ממשלות כאלה מוגבלים ביותר.
אולם התשובה הרצינית יותר טמונה בדרכי ההתמודדות עם השאלות הקודמות, בדגש מיוחד על האופן שבו הקואליציה החדשה תנהל את עבודתה בתקופת התעצבותה. היא עשויה להפיק תועלת רבה אם תשקיע בניתוח זהיר וביקורתי של הדרכים שבהן אחרים הצליחו למנוע הידרדרות לאלימות, לחזק קואליציות מכלילות ולבסס מידה מסוימת של ודאות בתנאים דומים.
אחרי הכול, תמציתם של החיים הדמוקרטיים היא ניהול של מחלוקות באמצעות העברה לא-אלימה של השלטון בקלפי. אם אחרים הצליחו לעשות זאת, גם ישראל יכולה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם