ב-14 ביולי, בנאום בכנס הפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות שהתקיים בירושלים, שר החוץ יאיר לפיד טען כי האנטישמיות אינה כה מיוחדת כפי שמאמינים יהודים רבים, אלא היא אבן אחת מני רבות בפסיפס העשיר והרבגוני של השנאה האנושית.

אנטישמיות, הוא אמר, "נמצאת בכל מקום… האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט", שבו חי אביו ניצול השואה בילדותו. "האנטישמים היו סוחרי עבדים שזרקו מספינות עבדים למי האוקיינוס עבדים כבולים בשרשראות. האנטישמים הם בני שבט ההוטו ברואנדה שטבחו בבני שבט הטוטסי. האנטישמים הם קנאים מוסלמים שהרגו בעשור האחרון יותר מ-20 מיליון מוסלמים אחרים. האנטישמים הם דאע"ש ובוקו חראם. האנטישמים הם אנשים שהורגים במכות צעירים מהקהילה הלהט"בית".

"האנטישמים", אמר לפיד, "הם כל מי שרודף אנשים לא בגלל מה שהם עשו, אלא בגלל מה שהם. בגלל איך שהם נולדו… האנטישמיות היא לא השם הפרטי של השנאה, היא שם המשפחה שלה. היא כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח ולהשמיד ולרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו".

יאיר לפיד: "האנטישמיות היא לא השם הפרטי של השנאה, היא שם המשפחה שלה. היא כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח ולהשמיד ולרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו"

לפיד טען כי שואת היהודים אכן הייתה ייחודית בהיסטוריה האנושית, אך הוסיף כי "תופעה כמו האנטישמיות המודרנית, איתה אנו מתמודדים היום, יש דווקא בכל מקום. כדי להילחם בה, אנחנו צריכים בעלי ברית".

שר החוץ יאיר לפיד (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

התבטאויותיו הציתו סערה של ביקורת וויכוח עז בין ימין לשמאל בתקשורת הישראלית.

אנשי ימין, בהובלתו של בנימין נתניהו, גינו את אמירתו של לפיד כ"שערורייתית וחסרת אחריות, שמעוותת את ההיסטוריה ומרוקנת את מושג האנטישמיות מכל תוכן".

"אף שהאנטישמיות, שנאת היהודים, היא חלק מהתופעה האנושית הכללית של שנאת זרים", אמר נתניהו בתגובה, "היא שונה ממנה בעוצמתה, בהימשכותה במשך אלפי שנים ובאידיאולוגיה הרצחנית שטופחה במשך הדורות כדי להכשיר את השמדתם של היהודים".

לדברי נתניהו, בקביעה כי האנטישמיות היא "לא רק שנאת יהודים אלא שנאת בני אדם באשר הם", האמירה של לפיד "מגמדת את הייחודיות של שנאת היהודים בהיסטוריה ואת גודל הטרגדיה של השואה שהשמידה שליש מבני עמנו".

לדברי נתניהו, בקביעה כי האנטישמיות היא "לא רק שנאת יהודים אלא שנאת בני אדם באשר הם", האמירה של לפיד "מגמדת את הייחודיות של שנאת היהודים בהיסטוריה ואת גודל הטרגדיה של השואה"

בעוד הוויכוח בין המחנות הפוליטיים מתלהט, שני האישים האשימו זה את זה בגרימת נזק עמוק למאבק באנטישמיות.

"אם זה מה שאומר שר החוץ", הזהיר נתניהו, "איך מדינת ישראל תמשיך לדרוש ממדינות העולם להמשיך להשקיע מאמץ מיוחד בהגנה על הקהילות היהודיות בחו"ל מהתקפות אנטישמיות?"

יאיר לפיד שגה כשהוא צימצם ושיטח השבוע את מושג האנטישמיות וקבע שהיא לא רק שנאת יהודים אלא שנאת בני אדם באשר הם

— Benjamin Netanyahu (@netanyahu) July 15, 2021

לפיד, שכינה את מבקריו "ימין קיצוני", האשים אותם בתורו בכך ש"לא רק את החברה הישראלית האנשים האלה מנסים להרוס, בשביל ניגוח פוליטי הם מוכנים לעזור אפילו לאנטישמים" על ידי הצפת הרשתות החברתיות "בקטעים מקוצצים ונטולי הקשר מתוך הנאום".

משחק פוליטי באנטישמיות

זה היה ויכוח טיפוסי להתקוטטויות הפוליטיות בישראל. הקורא הזהיר של הדעות המנוגדות שפורסמו בתקשורת הישראלית בימים האחרונים – "ישראל היום" שב וגינה את לפיד, "הארץ" שב והגן עליו – יכל ללמוד יותר על האיבה של כל מחנה פוליטי כלפי השני מאשר על האנטישמיות עצמה.

מה בדיוק הייתה התלונה כלפי לפיד?

הרי הוא העניק לאנטישמיות מקום של כבוד במשפחת השנאות האנושיות כאשר כינה אותה "שם המשפחה" של השנאה, והתייחס לשואה כאל "תופעת הקצה" שלה, ששום דבר דומה לה לא בוצע או נחווה אף פעם על ידי בני אנוש.

האנטישמיות, טען לפיד, היא השבשבת שמראה לאן נושבת רוח הזמן. היא מתחילה ביהודים, הוא התריע, אבל "אנחנו צריכים להגיד [לבעלי הברית שלנו] שהאנטישמיות לעולם לא תעצור ביהודים בלבד".

האנטישמיות, טען לפיד, היא השבשבת שמראה לאן נושבת רוח הזמן. היא מתחילה ביהודים, הוא התריע, אבל "אנחנו צריכים להגיד [לבעלי הברית שלנו] שהאנטישמיות לעולם לא תעצור ביהודים בלבד"

נתניהו האשים את לפיד כי הוא מגמד "את גודל הטרגדיה של השואה", אף על פי שלפיד אמר בפירוש כי "לא היה שום דבר דומה לשואה בתולדות האנושות". הוא פתח את נאומו בסיפורו של אביו טומי, שבגיל 13 ציין את בר המצווה שלו בתנאים המחרידים של גטו בודפשט. באותו שלב, הוא סיפר, אביו של טומי, סבו של לפיד, "כבר מת בתא הגזים במחנה הריכוז מאוטהאוזן".

יוסף (טומי) לפיד ב-1961 (צילום: לע"מ)

ואולם נתניהו עצמו, אפילו כאשר גינה את לפיד על הכללותיו בנוגע לאנטישמיות, הודה כי היא "חלק מהתופעה האנושית הכללית של שנאת זרים".

אז היכן שגה לפיד, ומדוע מבקריו אינם מסוגלים להסביר את הטעות שלו בצורה ברורה ומדויקת? או שמא הכול פוליטיקה קטנה?

ולעצם העניין, האם האנטישמיות, כפי שמאמינים ישראלים כה רבים, היא ייחודית במובן קטגורי עמוק כלשהו מבין שלל השנאות האנושיות, או שמא היא בסך הכל גרסה חריפה במיוחד של אותה תופעה בסיסית?

אנטישמיות כמרד

"לולא היה היהודי קיים, היה האנטישמי ממציא אותו", פסק הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר במאמר מריר שנכתב זמן קצר לאחר שחרורה של פריז בסוף 1944, כאשר הכבשנים של אושוויץ עדיין העלו עשן במזרח. אינטלקטואלים אירופאים, בעיקר מן השמאל, ניסו באותה תקופה להבין את עוצמתה של השנאה הזו כלפי היהודים.

ליהודי אירופה לא היו כל תביעות על אדמת שכניהם, כפי שקורה לעתים בין עמים שכנים, הם לא ביצעו כל פשע מובחן, ודאי לא כקבוצה – ועדיין איש לא יכל עוד לעולם להטיל ספק בכך שהשנאה כלפיהם התאפיינה בלהט שחרג הרבה מעבר לדעה קדומה גרידא.

בחיבורו "מחשבות על השאלה היהודית", שיצא לאחרונה בתרגום חדש לעברית, סארטר מתאר את האנטישמיות כדבר גדול יותר מאשר הדעה הקדומה האנושית הרגילה. היה זה, לטענתו, מרד כנגד הרציונליזם. האנטישמי, הוא כתב, אינו שונא את היהודי בשל ניסיון רע כלשהו עם יהודים בשר ודם, אלא משתמש ב"מושג היהודי" כפריזמה לעשיית סדר בעולמו המבולבל.

האנטישמי, כתב ז'אן-פול סארטר, אינו שונא את היהודי בשל ניסיון רע כלשהו עם יהודים בשר ודם, אלא משתמש ב"מושג היהודי" כפריזמה לעשיית סדר בעולמו המבולבל

ז'אן-פול סארטר בפגישה עם ראש הממשלה לוי אשכול בתל אביב, 29 במרץ 1967 (צילום: AP Photo)

היה זה מנגנון בריחה, כתב סארטר. האנטישמי היה פחדן, הוא פחד "מפני עצמו, מפני מצפונו, חירותו, מפני חושיו, מפני רגש האחריות, מפני הבדידות [כפי שאומר סארטר במקום אחר, אי אפשר לשנוא לבד], מפני כל שינוי, מפני החברה האנושית, מפני כל העולם – אך לא מפני היהודי".

האנטישמיות הייתה, לפיכך, שחרור נפשי מאחריותו של אדם לבעיותיו, מרד בנטל הרציונליזם והמצפון.

כפי שניסח זאת מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר בניסיון להסביר את "התעלומה השחורה" של השואה, הייתה מאחוריה "כוונה פילוסופית" שלא נראתה כמוה בשום טבח עם אחר. הנאצים סלדו מעמים רבים בהיררכיית הנחיתות שלהם. אבל הם לא שנאו אף אחד יותר מאשר את היהודים, ובאף אחד הם לא השקיעו כמות דומה של תשומת לב ומשאבים כדי להבטיח את השמדתו. חיסולם של היהודים היווה מטרה מגדירה של השלטון הנאצי.

שום הערכה כנה של התופעה, האמינו האינטלקטואלים הללו, לא תוכל להכחיש את המעמד המוזר והמיוחד הזה של היהודי בדמיון האירופאי.

אם כן, הרעיון שהאנטישמיות נבדלת משנאות אחרות לא נולד בימין הציוני או בטענותיהם של מנהיגים פוליטיים ישראלים. הוגים מן השמאל, יהודים ולא יהודים, היו בין מגיניה החריפים ביותר של התפיסה שהאנטישמיות אינה תואמת את המאפיינים הרגילים של חוסר סובלנות באשר היא, ושלא ניתן להסביר אותה בפרשנות הסוציולוגית הרגילה של גזענות ודעות קדומות.

התמונה המפורסמת מגטו ורשה: קבוצת יהודים, בהם נער צעיר, מלווים אל מחוץ לגטו ורשה על ידי חיילי הצבא הגרמני, ב-19 באפריל 1943 (צילום: AP Photo/B.I. Sanders)

החזון הציוני

הציונות תמיד הייתה תיאוריה שחרגה מניסיונם הצר של היהודים. הציונים טענו שהזהויות הלאומיות האירופיות החדשות, חברות ההמונים החדשות, שחושלו באש התיעוש והעיור של המאה ה-19, היוו איום על כל המיעוטים, כל הלא-שייכים, כל בעלי הזהויות הלימינליות שיכלו להיות "גרמנים" או "פולנים" וגם, בו בזמן, משהו אחר, כל אלה שהעמידו לפיכך בספק את אמיתותם המוחלטת של התוויות החדשות הללו.

הציונות לבשה צורות רבות, ממרקסיסטים מהפכניים ועד קפיטליסטים ליברליים. אבל כולם הונעו מדחף אחד: הרעיון שהיהודים חייבים להשתחרר מהאחרוּת שלהם כדי להיות אומה ככל האומות. במשך אלפי שנים היהודים חיו "מחוץ להיסטוריה", מחוץ לשבטים ואומות כפי שהובנו על ידי שאר העולם.

הציונות לבשה צורות רבות, ממרקסיסטים מהפכניים ועד קפיטליסטים ליברליים. אבל כולם הונעו מדחף אחד: הרעיון שהיהודים חייבים להשתחרר מהאחרוּת שלהם כדי להיות אומה ככל האומות

הציונים הכירו בעוצמתה המוזרה של האנטישמיות, אבל טענו כי היא נטועה במצבם המוזר של היהודים בחברות שבהן הם חיו. נרמול היהודים יביא לקצה או לפחות ל"נרמולה" של האנטישמיות, להפיכתה משנאה המניעה עמים למלחמה וטבח-עם לעוד דעה קדומה בנאלית. עצמאות יהודית תשים קץ לאובססיה של העולם כלפי היהודים.

עבור הציונות הקלאסית, אם כן, היהודי הוא מושא האנטישמיות והאמצעי לריפויה.

בנאומו, לפיד בעצם דחה תפיסה זו. וכאן קבור הכלב בוויכוח החדש בין שמאל לימין על אנטישמיות: מאחורי ההתקוטטות הרדודה מסתתרת תזוזה עמוקה באופן שבו יהודים ישראלים מבינים את האנטישמיות: היהודי איננו, למעשה, מושאה של שנאת היהודים.

הפגנה נגד אנטישמיות בארפוט, גרמניה, 25 באפריל 2018 (צילום: AP Photo/Jens Meyer)

"יותר מדי זמן התגוננו", אמר לפיד בקטע מנאומו שזכה להתעלמות מצד מבקריו. "יותר מדי זמן חשבנו שאנחנו צריכים לספר את הסיפור הנכון על היהודים כדי שהאנטישמים יפסיקו לשנוא אותנו. אני רוצה להציע לכם את האפשרות ההפוכה: הגיע הזמן שנתחיל לספר את הסיפור הנכון על האנטישמים".

"יותר מדי זמן חשבנו שאנחנו צריכים לספר את הסיפור הנכון על היהודים כדי שהאנטישמים יפסיקו לשנוא אותנו. אני רוצה להציע לכם את האפשרות ההפוכה: הגיע הזמן שנתחיל לספר את הסיפור הנכון על האנטישמים"

באמצעות העברת הזרקור מהקורבן היהודי לאנטישמי, לפיד סלל את הדרך, כך האמין, לשותפות אמיצה עם קורבנות אחרים.

"האנטישמיות היא גזענות, אז בואו נדבר עם כל מי שמתנגד לגזענות", אמר. "האנטישמיות היא קיצוניות, אז בואו נשתף פעולה עם כל מי שקיצוניות מפחידה אותו. האנטישמיות היא שנאת זרים, אז בואו נגייס אלינו כל מי שהיה אי פעם זר ונגיד לו, 'זו גם המלחמה שלך. אם לא תעזור לנו היום להילחם נגד האנטישמיות, מישהו עלול בעתיד להסתכל על הילד שלך ולהגיד לעצמו, אני שונא אותו, אני רוצה שהוא ימות'".

הטיעון שלו, החידוש שהאמין שהוא מביא לשולחן אבל הלך לאיבוד בחילופי הדברים, היה מרד בנוהג הציוני הישן של הצבת היהודי כמחולל האנטישמיות. זו התעקשותו של סארטר כי ההסבר לאנטישמיות טמון בנפשו המעורערת של האנטישמי, לא ביהודי שהוא שונא.

בית קברות יהודי חולל עם ציורים של צלבי קרס, צרפת, דצמבר 2019 (צילום: AP Photo/Jean-Francois Badias)

ייחודי אף על פי כן

ומה לגבי הטיעון של נתניהו? למה הוא התכוון ב"ייחודיות של שנאת היהודים"? מאיזה תוכן בדיוק האמירה של לפיד "מרוקנת את מושג האנטישמיות"? האם יש טיעון משכנע, לא מצד השמאל הצרפתי של סארטר שלאחר המלחמה, אלא מצד הימין הישראלי של ימינו, שהאנטישמיות היא באמת ובתמים ייחודית בין כל שנאות העולם?

קשה שלא להזדהות עם ההשקפה הציונית המקורית על אנטישמיות.

"הגישה הציונית הייתה מאוד הגיונית. הבעיה הייתה שהם לא הבינו – אף אחד לא רצה להבין, ואפשר להבין למה יהודים לא רצו לקבל את הרעיון הזה, בייחוד יהודים מסוג מסוים, ואף אחד גם לא צריך לרצות לקבל את הרעיון – שהאנטישמיות היא דבר ייחודי לחלוטין ושאין לה שום קשר ליהודים", אומרת רות וייס, פרופסור אמריטה ליידיש והיסטוריה יהודית מאוניברסיטת הרווארד, בשיחה עם זמן ישראל.

"אם תנסה להפוך [את האנטישמיות] לאוניברסלית, תפספס את מהותה. כי אין לה שום קשר לשנאה כשלעצמה", אומרת וייס.

המושג אנטישמיות נטבע על ידי וילהלם מאר, לאומן גרמני בן המאה ה-19, שחיבר מסות נגד הגל העולה של ליברליזם ודמוקרטיה ששטף את היבשת. הדמוקרטיה, הוא הזהיר, היא קונספירציה יהודית "לכבוש את גרמניה מבפנים".

ההיסטוריונית רות וייס (צילום: עמוד הפייסבוק של רות וייס)

זו הייתה הפניה מתוחכמת ורבת עוצמה של חרדה שמרנית מפני תהליכים רחבים יותר שהתחוללו בחברה הגרמנית כלפי מיעוט שלא היה בידו להשיב מלחמה.

כפי שכתבה וייס במאמר מ-2017, לארגון הקונספירטיבי של הפוליטיקה השמרנית של גרמניה נגד היהודים בידי מאר ואחרים "עמד יתרון הבהירות – היהודים היו אשמים קלים לזיהוי והיוו מטרה עבור פוליטיקה של תרעומת והאשמה, גורם יחיד שנתן מענה והסבר לחרדות רבות".

עבור היהודים הייתה זו מלכודת מושלמת. הם לא יכלו לפתור את הבעיות שהם הואשמו בהן ואף לא להימלט מן ההאשמות, כך ש"שיוך הסיבתיות השגוי מנע את שיפור הקשיים האמיתיים של המדינה", היא כתבה אז.

"לפיכך, האנטישמיות יצרה בהכרח אי שביעות רצון ותסכול גוברים. הציבור, ששולהב עד כדי אלימות, תקף את היהודים, אך באלימות כלפיהם מעולם לא היה סיפוק, משום שהם לא היו למעשה המקור למצוקה.

"האנטישמיות, קטלנית בטווח הרחוק אבל מפתה בכאן ועכשיו, הייתה סוג של להטוטנות פוליטית, שהסיטה את האצבע ממי שניסה לאחוז בשלטון בפועל למי שכביכול ניסו לתפוס אותו במרמה. ככל שהמניפולטור מיקד יותר את תשומת הלב ביהודים, כך ניכוס השלטון שלו עצמו הורגש פחות".

כותרת אנטישמית בשבועון של הנרי פורד, ה"דירבורן אינדיפנדנט", 1920 (צילום: רשות הציבור, באמצעות ויקישיתוף)

היהודים הם מטרה נוחה במיוחד לאחיזת עיניים פוליטית שכזאת, אומרת וייס בשיחה עימה. "היהודים הם עם קטן מאוד, שקיבל דימוי מנופח מאוד, דימוי שלילי ברובו בחיי הנצרות ובחיי האסלאם. אז יש לו תהודה מצטברת.

"אתה אומר 'היהודים', ואנשים שלא יודעים שום דבר על יהודים ומעולם לא שמעו עליהם, ברגע שיש את כל התכונות הדמוניות האלה, זה כבר שם. אם אתה פוליטיקאי או מנהיג, אתה מחפש כלי שימושי. במובן מסוים, היהודים היו שימושיים".

"אתה אומר 'היהודים', ואנשים שלא יודעים שום דבר על יהודים, ברגע שיש את כל התכונות הדמוניות האלה, זה כבר שם. אם אתה פוליטיקאי או מנהיג, אתה מחפש כלי שימושי. במובן מסוים, היהודים היו שימושיים"

היהודים הפכו שעירים לעזאזל עבור הפחדים והחרדות של המחנות הפוליטיים המתחרים, תחילה באירופה ומאוחר יותר בעולמות הערבי והמוסלמי. הם סיפקו אוצר מילים למנהיגים במצוקה כדי להסיח את דעתן של האוכלוסיות שלהם. האנטישמיות, מסבירה וייס, היא "ארגון מחדש של הפוליטיקה נגד היהודים".

ימין ושמאל

כשחסידי העליונות הלבנה צעדו בשרלוטסוויל ב-2017 וקראו "היהודים לא יחליפו אותנו", הם השתמשו באותו מנגנון: הפניית האשמה עבור פחדים וחרדות אמיתיים כלפי כוח יהודי עלום וזדוני.

עבור השמרנים האירופאים של המאה ה-19, היהודים היו מחוללי הליברליזם או תועמלני הקומוניזם. אולם מצבם לא היה בטוח יותר בזירה הסובייטית במאה ה-20, שם הם הפכו במהרה למטרה המועדפת על המשטר, שתיאר אותם כחיל חלוץ קפיטליסטי או לאומניים חסרי תקנה המאיימים על המהפכה העולמית הפרוגרסיבית.

בעוד השמרנים והלאומנים שנאו את ה"קוסמופוליטיות" היהודית, הקומוניסטים, גם כשהשתמשו באותה מילה, שנאו את דבקותם ביהדותם ובמובחנוּתם התרבותית.

במבט לאחור, זה לא פחות ממדהים שהוגים ציונים האמינו פעם כי הפתרון לאנטישמיות טמון בשינויו של היהודי. האנטישמיות, אז ועכשיו, פשוט שימושית מדי לזנוח אותה רק בגלל שהיהודים של חצי הכדור המזרחי ארגנו עצמם מחדש כמדינת לאום.

שורשיה של ההתנגדות לקיומה של ישראל בשמאל האידיאולוגי נטועים באותה אנטישמיות סובייטית. בשיח הסובייטי, העם היהודי היה כוח ריאקציונרי מסוכן שהסיג את פרויקט הקדמה לאחור, לעבר הלאומנות הישנה שהקומוניזם (או ליתר דיוק, האימפריאליזם הסובייטי) ביקש להכחיד.

השלטון הסובייטי השקיע מאמצים רבים בחיסולה של המובחנות הזאת באמצעות רדיפה שיטתית והרג של האליטה התרבותית היהודית והוצאה של לימוד העברית אל מחוץ לחוק.

האידיאולוגיה הסובייטית ותגובתה למובחנות התרבותית של היהודים הן שהפכו את האנטישמיות לאנטי-ציונית – ישראל הייתה התגלמותה של המובחנות היהודית שאותה הם ביקשו לשרש. השילוב הסובייטי בין אנטישמיות ואנטי-ציונות פשט בעולם הערבי והפך לפרדיגמה השלטת בפוליטיקה הערבית במשך דורות.

הפגנת סולידריות, בראשות אד קוץ, ראש עיריית ניו יורק, הקוראת לשחרור אסירי ציון בברית המועצות, 29 באפריל 1979 (צילום: AP Photo/David Karp)

במרץ 1945, כשאדולף היטלר הסתתר בבונקר שלו בברלין בעוד הסובייטים מתקדמים אל העיר, מנהיגי מדינות ערב נפגשו בקהיר והכריזו על הקמתה של הליגה הערבית. "היא התארגנה סביב רעיון מאחד אחד: ההתנגדות לישראל, מניעת הקמתה של מדינת ישראל, ואז, אחרי 48', מלחמה במדינת ישראל", אומרת וייס.

ההתנגדות לישראל לא הייתה חלק ממצעה המדיני של הליגה – היא הייתה סיבת קיומה, העיקרון המארגן של הפוליטיקה הפאן-ערבית מאותו רגע והלאה.

"בשביל מה הם היו צריכים לעשות את זה? הם יכלו להתארגן ב-1945 כנגד כל דבר אחר. זו הייתה תקופה נפלאה עבור הערבים. כל אדוניהם האימפריאליסטיים היו מעורבים במלחמה הרסנית, הבריטים מצאו עצמם זוחלים הביתה מהאזור. פתאום, כל העולם הערבי היה חופשי. הם יכלו לעשות כל דבר", אומרת וייס.

"אבל הם בעצם לא יכלו, כי המנהיגים שלהם חששו מפני דמוקרטיה, מודרניזציה. אז הדבר הנוח ביותר היה לארגן [את הפוליטיקה שלהם] נגד התהוותה של מדינת ישראל. זה היה הכלי המארגן שלהם. הם השתמשו בהתנגדות לישראל כגורם המאחד בין כל אותן מדינות והנהגות נבדלות ובלתי מתפקדות.

"ככל שתפקודך לקוי יותר, כך נוח יותר להפנות את האצבע כלפי ישראל, להפוך את ישראל למטרה, להפוך את ישראל ואת היהודים לנושא" – במקום את הבעיות והכישלונות הפנימיים שלך.

תחנת אוטובוס בלונדון שהושחתה בכרזה בלתי חוקית ועליה הכתובת "ישראל היא פרויקט גזעני", שתלתה קבוצה פרו-פלסטינית במחאה על כך שמפלגת הלייבור הבריטית אימצה את הגדרת האנטישמיות של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה , 6 בספטמבר 2018 (צילום: טוויטר)

לא דרוש מאמץ רב כדי להבחין בקווים המקבילים בין הטיעון בשרלוטסוויל שהיהודים, באמצעות סדר פוליטי חשאי כלשהו, הם הסיבה לבעיות של אמריקה לבין הטענות של כמה פרוגרסיבים, על רקע חשבון הנפש הגזעי שמטלטל בימים אלה את החברה האמריקאית, כי ישראל, באיזה שהוא סדר פוליטי נסתר באותה מידה, אחראית לאותם חוליים גזעיים.

מה מסביר את הטענה של פעילים מסוימים בשמאל הפרוגרסיבי בשנים האחרונות שלפיה משלחות של שוטרים אמריקאים המגיעות מפעם לפעם לישראל הן המקור לאלימות ולמיליטריזציה המשטרתיות בארה"ב?

עצם קיומן של תוכניות חילופים בין כוחות משטרה מסביב לעולם היא ראיה מספיקה לטענה שללא ההשפעה המרושעת של ישראל, הסבל ושפיכות הדמים שאמריקה חווה בשנים האחרונות לא היו קורות.

הנקודה, אם כן, ברורה, אך בכל זאת דורשת ניסוח מפורש וברור כשהנושא נתון לכל כך הרבה פוליטיזציה.

ביקורת כלפי ישראל אינה אנטישמיות. גם רגשות שליליים כלפי ישראל – כשם שאפשר לא לאהוב כל מדינה אחרת מהסיבות הכי רדודות וחסרות היגיון – אינם אנטישמיות. הדבר נכון גם לגבי יהודים.

מפגינים לובשים חולצות עם הכיתוב "החרימו את ישראל" במהלך הפגנה נגד ההחלטה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להכיר בירושלים בתור בירת ישראל, בכיכר הרפובליקה בפריז, צרפת, 9 בדצמבר, 2017 (צילום: AP\ קאמיל זיניוגלו)

אנטישמיות, לפחות בצורתה הייחודית, איננה שנאת יהודים במובן הפשוט של המושג. היא אפילו לא, כפי שהציע הכלכלן והתיאורטיקן החברתי תומס סואל, האפליה הפעילה שיהודים נתקלו בה בשל היותם "מיעוט מתווך" פעמים רבות בהיסטוריה היהודית. עם שנאות ודעות קדומות כאלו התמודדו רבים אחרים במהלך ההיסטוריה האנושית.

האנטישמיות שנידונה בשבועיים האחרונים בישראל היא משהו אחר, משהו כנראה ייחודי ליהודים: התפקיד שנכפה על היהודים למלא בדמיונם הפוליטי של לא-יהודים כהתגלמות וכהסבר לפחדים העמוקים ביותר ולחוליים החברתיים המטרידים ביותר שלהם.

האנטישמיות היא משהו אחר, כנראה ייחודי ליהודים: התפקיד שנכפה על היהודים למלא בדמיונם הפוליטי של לא-יהודים כהתגלמות וכהסבר לפחדים העמוקים ביותר ולחוליים החברתיים המטרידים ביותר שלהם

זה איננו הרעיון שישראל פועלת באופן שגוי או מוטעה, אלא הרעיון שישראל, באיזשהו רובד נסתר של הסדר העולמי, היא מה ששגוי ומוטעה בעולם.

זה המכשיר הפוליטי שהביא את אדולף היטלר לומר לרייכסטאג בינואר 1939 כי אם מתקרבת מלחמת עולם, הרי שהיהודים הם אלה שגרמו לה. כפי שהוא הסביר, "אם בעלי ההון היהודים הבינלאומיים באירופה ומחוצה לה יצליחו לדרדר שוב את האומות למלחמת עולם, אזי התוצאה לא תהיה בולשביזציה של הארץ, ולפיכך ניצחון היהדות, אלא השמדתו של הגזע היהודי באירופה!".

אדולף היטלר נהנה מהערצת ההמון, 1933

שום עם אחר ושום מדינה אחרת לא מילאו תפקיד דומה במחלוקות תרבותיות ופוליטיות כה רבות – מהפוליטיקה המלזית ועד קבוצות אקטיביסטים בארצות הברית, מברית המועצות של סטאלין ועד אלג'יריה של היום – כמי שתמיד אפשר להאשים אותם במצוקות שלא הייתה להם שום יכולת לגרום להן.

"הישראלים לא מבינים מהי אנטישמיות"

לפיד ניסה להסיט בנאומו את התפיסה הציונית הקלאסית של אנטישמיות מקריאה לשינוי היהודים לעבר הכרה בכך שהיהודי, במובן עמוק, אינו רלוונטי לאנטישמיות. הוא משמש מושא אידיאולוגי שסביבו האנטישמיות מתארגנת – הוא המטרה שלה, ולא הסיבה לה.

לפיד ניסה להסיט בנאומו את התפיסה הציונית הקלאסית של אנטישמיות מקריאה לשינוי היהודים לעבר הכרה בכך שהיהודי, במובן עמוק, אינו רלוונטי לאנטישמיות

אולם לפיד עשה זאת מבלי שניסה להסביר בצורה ברורה מדוע היהודים ממלאים תפקיד כזה או מהיכן מגיעה האנטישמיות ומה מבדיל אותה מצורות אחרות של שנאה.

נתניהו, באופן חלקי מסיבות של משחק פוליטי, הוכיח את לפיד, אבל בתוך כך החמיץ את הטענה המרכזית של שר החוץ ולא הצליח להסביר בצורה ברורה היכן הוא טעה.

יושב ראש האופוזיציה בנימין נתניהו נואם במליאת הכנסת, 12 ביולי 2021 (צילום: דוברות הכנסת – נועם מושקוביץ)

הוויכוח שהתנהל בישראל בשבוע האחרון היה קולני ורדוד. וזה לא מקרי. הישראלים, כפי שאמרה בהקנטה עיתונאית יהודית-אמריקאית על הוויכוח, "ממש לא מבינים מהי אנטישמיות".

"הציונים לא יכלו לצפות מעולם" שהאנטישמיות לא תיעלם עם הקמתה של ישראל, מעירה וייס. ואולי זה דבר טוב.

"אם הם היו צופים את זה, מה הם היו עושים? זה היה מייאש מדי. הם היו הולכים להשקיע את כל המאמץ הזה מבלי לפתור את הבעיה העיקרית – הארגון מחדש של הפוליטיקה נגד היהודים".