אין הרבה דברים רגילים בבארי זוננפלד. הבמאי ההוליוודי המצליח התחיל את הקריירה הקולנועית שלו כצלם בשנות ה-80, כשעבד עם ג'ואל ואיתן כהן, ועם במאים גדולים נוספים כמו פרנק פרי, רוב ריינר, פני מרשל ודני דה ויטו.
בשנות ה-90 קפץ בעצמו לכיסא הבמאי והשיק שני זיכיונות שהפכו ללהיט: "משפחת אדמס" ו"גברים בשחור". שניהם היו קומדיות מוגזמות עם אפקטים מיוחדים פורצי דרך, עיצוב מרהיב של יצורים ואקשן מלהיב.
בשנים האחרונות הוא עבד בטלוויזיה, בתוכניות כמו "החיים על פי נד", "סדרה של צרות", ועכשיו, באפל טי.וי+, הסדרה המהנה, שכיף לומר את שמה: שמיגדון!
"שמיגדון!", כפי שניתן להסיק משמה, היא ספין על "בריגדון", המחזמר הקלאסי מברודוויי של שנות ה-40, שנוצר בעקבות השותפות בין אלן ג'יי לרנר לפרדריק לאו. בעוד שהגרסה הקלאסית מביאה את סיפורם של שני גברים שמגיעים לכפר סקוטי שנדמה שמופיע רק פעם במאה שנה, הגרסה המעודכנת קצת השתנתה.
קיגן-מייקל קי וססילי סטרונג הם שני רופאים (שהפגישה החמודה שלהם מתקיימת ליד מכונת החטיפים בבית החולים) שקודם כל מתאהבים ואחר כך נתקעים. היא כמהה לרומנטיקה אמיתית (כמו מעריצה טיפוסית של מחזות זמר) והוא חמוד אבל לא מאוד תקשורתי. הוא גם חושב שמחזות זמר זה דבר מטופש למדי.
בניסיון להציל את מערכת היחסים שלהם, היא גוררת אותו לריטריט זוגות ושם, ביער ובגשם, הם נתקלים בגשר להולכי רגל שמוביל אותם… טוב, מוביל אותם לעיירה שבה כוכבי ברודווי כמו קריסטין צ'נוות', אלן קאמינג, ארון טביט, ג'יין קרקובסקי ועוד רבים וטובים פשוט לא יכולים להפסיק לשיר!
"שמיגדון!" היא לא רק פרודיה על מחזמר מיושן, אבל היא גם לא בדיוק רפרודוקציה. זו סידרה שמודעת לעצמה וגם רצינית לגמרי. ומקסימה לגמרי. צפיתי בכל ששת הפרקים ברצף, והפסקתי רק כדי לשלוח הודעות לחברים שלי: "אתם חייבים לצפות בשמיגדון! בשנייה שתתפנו".
התמזל מזלי לדבר עם הבמאי בארי זוננפלד בזום (שמיגזום!), וכפי שתכף תראו, מהר מאוד סטינו מהנושא.
היי בארי, אני מבין שאתה בוונקובר. אתה כל הזמן שם?
"בפומברטון, בערך שעתיים צפונה משם. עבדתי פה כל כך הרבה, עד שפשוט עזבתי את ארצות הברית ועברתי לכאן. נחמד פה. ויש מסעדות סיניות טובות. בשבילי זה חשוב. המבחן של גבריות יהודית הוא כמה אתה מצליח להזמין יותר מדי במסעדה סינית".
תמיד יש מקום לעוד אגרול.
"החזיר, השרימפס, כל הטריפה הזאת! איפה אתה?"
אני באסטוריה, קווינס, ניו יורק, באזור שאתה מכיר היטב, כי תלית תאורה במרפאה של הרופא עיניים שלי כשצילמת את גברים בשחור 3.
"אה כן. אני מכיר את האזור הזה היטב".
הרופא שלי מאוד התלהב, כי ההפקה נתנה לו כמה שקלים, אבל זה גרם לצרות לכל האחרים באותו יום כשהגעתי לשם לבדיקת עיניים.
"אי אפשר לרצות את כולם, אני מניח, אבל אני לא תליתי את התאורה הזאת באופן אישי, אז…"
תקשיב, זה לטובת הכלל. אנשים אוהבים את הסרטים שלך ואני אהבתי את שמיגדון! – צפיתי בכל הסדרה ברצף.
"הפרקים נחמדים וקצרים".
מתאים לך שאפל משחררת את הפרקים אחד בכל שבוע, או שהיית מעדיף שאנשים יוכלו לצפות בזה בבינג', כמו התקשורת?
"כצופה, אני אוהב שמשחררים לי את כל הסדרה. ואז אני יכול להחליט מתי לצפות. בדיוק דיברתי עם חבר שוויתר על צפייה ב'טד לאסו', סדרה שאני אוהב, אבל ספציפית בגלל שהוא שכח איזה פרק הם ראו ואיזה לא.
"כצופה, אני אוהב שמשחררים לי את כל הסדרה. ואז אני יכול להחליט מתי לצפות. בדיוק דיברתי עם חבר שוויתר על צפייה ב'טד לאסו', סדרה שאני אוהב, אבל ספציפית בגלל שהוא שכח איזה פרק הם ראו ואיזה לא"
"אני בטוח שאפל עשו את החשבון שלהם ויודעים מה הגיוני עבורם. וחוץ מזה, אנשים יכולים פשוט להמתין קצת ולהתחיל מאוחר יותר".
קצת נחנקתי בסוף. בלי ספוילרים, אבל לא הבנתי איך הכול יסתדר בסוף. למרות שבמבט לאחור, זה נראה הכי מובן מאליו – כמו כל הסופים המושלמים, אני מניח. כמה קשה זה למצוא את הנוסחה כשיוצאים מנקודת מצא שהיא קצת מטופשת, ועדיין להצליח לשמור על החדות הרגשית של הסדרה?
"אף פעם לא חשבתי שזה מטופש. אני תמיד אומר לשחקנים שלי: סצנות עשויות להיות אבסורדיות, סיטואציות עשויות להיות אבסורדיות, דמויות עשויות להיות אבסורדיות, אבל אתם חייבים לשחק את המציאות של הסצנה. עבור כל האנשים בעיירה הזאת, זאת המציאות שלהם.
"עד שמגיעים לסוף, אם אתה מושקע רגשית, זה בגלל האיכות של הביצועים של קיגן-מייקל קי וססילי סטרונג. הכימיה ביניהם נהדרת ולכל אחד מהם יש מנעד רחב. ססילי צריכה ללמוד איך להיות פחות שתלטנית, וקיגן צריך ללמוד איך להיפתח ולבטא את עצמו. הם מביאים את המציאות שלהם לתוך המצב הסוריאליסטי".
אתה מדבר על מצב סוריאליסטי, אז בוא נדבר על הצילומים בוונקובר: מבודדים באולפן צילומים, עם כל הפרוטוקולים של הקורונה. נוצר סוג של מצב שבו החיים משקפים את האמנות, כשהדמויות שלך כלואות בתוך עיירת בועה.
"הצלחת לנסח בדיוק משהו שאני לא חושב שמישהו הצליח להגיד לפניך במילים. כאילו, ידענו שזה מוזר. בהתחלה סינקו פול חשש מהצילומים שם, בגלל שאולי לא נצליח לקבל צוותי שירה וריקוד מהקליבר שנוכל להשיג בניו יורק או בלוס אנג'לס, ואז ניו יורק ולוס אנג'לס נסגרו. היינו העיירה היחידה שהייתה פתוחה, אז קיבלנו אנשים טובים להפליא שבדרך כלל היו עובדים שם.
"חשבתי שהצילומים יהיו סיוט, בגלל שבמשך 43 ימים היינו צריכים ללבוש מסכה פלוס מגן פנים או משקפיים עם צבעים שונים לכל אזור. חלק מהצוותים היו מסומנים באזור אדום, ואז הגריפ והחשמלאים היו צריכים לעזוב את הבמה כשהיו עליה שחקנים. ואז כל פעם שהיה צריך לעשות איזו התאמה, היינו צריכים לפנות קודם את הבמה. ולמרות כל זאת הצלחנו לסיים יום אחד לפני הלו"ז המתוכנן ואף אחד לא נדבק בקורונה.
"חלק מזה, אני חושב, זה הודות לססילי סטרונג, בגלל שהיה לה לו"ז מאוד קשוח. ולכן היינו צריכים לצלם שישה ימים בשבוע. בדרך כלל אנחנו מצלמים חמישה. בגלל שעשינו שישה, לאף אחד לא היה זמן לצאת ולהסתובב ולחטוף קורונה. ביום השביעי הם שיחקו עם הילדים שלהם ועשו כביסה, לא יצאו לשתות עם חברים".
"בדרך כלל אנחנו מצלמים חמישה ימים בשבוע. בגלל שעשינו שישה, לאף אחד לא היה זמן לצאת ולהסתובב ולחטוף קורונה. ביום השביעי הם שיחקו עם הילדים שלהם ועשו כביסה, לא יצאו לשתות עם חברים"
מה השיר שהתנגן לך בראש שוב ושוב בלילה, כשניסית להירדם?
"התשובה היא מה שצילמנו באותו יום. אבל כן, אתה כל כך צודק. אני מתעורר בארבע בבוקר, אוספים אותי בעוד שעתיים, ואני לא מצליח לישון כי אני שר לעצמי את Corn Puddin' שוב ושוב.
"אני זוכר כשצילמתי את 'משפחה על גלגלים' עם רובין ויליאמס, והזמנתי כמה חברים קנדים לקפוץ. זה היה יום שבו השחקנים שרו את 'Never Ending Song of Love' של דלני ובוני. שבועיים אחר כך החברים שלי התקשרו אליי להגיד לי שהם שונאים אותי. השיר נתקע להם בראש מאז שראו את השחקנים שרים אותו שוב ושוב ושוב. זה קורה, וזה נורא.
"וזה היה ממש קשה הפעם, בצילומים של שמיגדון!, בגלל שהשירים מתוכננים להיות קליטים וקלים לזמזום. נורא!"
כנראה שהקטע המרשים ביותר הוא זה שבו קריסטין צ'נוות עושה את הגרסה שלה ל"איש המוזיקה", עם השיר Tribulation בפרק 5. באמת עשית לעצמך חיים קשים עם ההחלטה לצלם הוכל בטייק אחד.
"עשיתי את החיים של קריסטין יותר קשים, לא את שלי!
"זה הפרויקט הרביעי או החמישי שאנחנו עושים ביחד, אז ידעתי שהיא בחיים לא תאכזב אותי. היא טוענת שזה היה באורך 18 עמודים ומלא בכל מיני משחקי לשון.
"אני אגיד לך איך עשינו את זה, כי אתה נשמע מתעניין: הכוריאגרף שלנו עבד איתה על במה שנייה וצילם את זה, ואני נתתי הצעות לגבי כל מיני סיבובים ודברים כאלה. ברגע שהם הצליחו, הם התאמנו על הבמה האמיתית עם הצלם, והכינו צעדים למצלמה קבועה. ואז, ביום למחרת, אחרי שצילמנו דברים אחרים, לקח להם שלוש שעות לבנות את התאורה, כדי שלא יהיה שום זווית שבה יש עליה צל מהמצלמה.
"ביום למחרת, זה הופך לבלט בין קריסטין, המצלמה הקבועה ולוחות התאורה. בסופו של דבר עשינו רק שלושה טייקים. היא שרה את זה בלייב בפעמיים הראשונות. השירה שלה הייתה מעולה אבל הרגשתי שהביצוע היה רק 85 אחוז שם.
"בפעם השלישית ניגנו פלייבק עם הסאונד משני הטייקים הראשונים, והיא שרה עם עצמה. זה היה שלמות. מה שאתה רואה בסופו של דבר זה הטייק השלישי, אבל עם מוזיקה שהוקלטה באחד הראשונים. אף אחד חוץ מצ'נוות' לא יכול לעשות דבר כזה".
יש כלב חמוד מאוד בשמיגדון!, למרות שהוא לא מקבל המון זמן מסך. קשה ללהק את הכלב הנכון?
"כן. הוא צריך להיות קטן מספיק כדי שתוכל לשים אותו על המיטה, ואז להרים אותו ולהעביר אותו ממקום למקום. והוא צריך להיות בצבע מסוים, כי כבר בחרנו את המצעים. אתה לא רוצה שהכלב ייבלע שם. והוא גם לא יכול להיות בצבעים מנוגדים מדי, אז הוא לא יכול להיות סתם שחור או לבן. הוא צריך היה להיראות מלוכלכי כזה.
"היו לנו כמה כלבים שם כדי לוודא שנוצרים יחסים עם ססילי. זה תמיד מפחיד להשתמש בכלבים, אבל היה לי מזל. זוכר את פרנק, הפאג מ'כלבים בשחור'? זה היה אותו כלב בכל שלושת הסרטים, כלב בשם מושו. ב'להעיר את נד' גם היה לנו כלב נהדר. זה תמיד יוצר סצנות מעולות".
"היו לנו כמה כלבים שם כדי לוודא שנוצרים יחסים עם ססילי. זה תמיד מפחיד להשתמש בכלבים, אבל היה לי מזל. זוכר את פרנק, הפאג מ'כלבים בשחור'? זה היה אותו כלב בכל שלושת הסרטים, כלב בשם מושו"
לסדרה יש סוף טוב, אבל אם תהיה דרישה – יש מקום לעונה נוספת?
"לסינקו יש כמה רעיונות. ורעיונות חכמים, לא דברים של 'אוי אלוהים, למה אתה מספר לי את זה'".
הייתם צריכים להשיג את הזכויות לבריגדון?
"אין לי את התשובה המדויקת לשאלה הזאת. אבל לא רצינו להגיד בקרדיטים שזה 'בהשראת'. אני יכול להגיד שקיבלנו רשות לקרוא לזה 'שמיגדון'".
אני רוצה שנחזור 40 שנה אחורה, לשלב מוקדם יותר בקריירה שלך. התחלת כצלם, ואחד הדברים הראשונים שעשית היה לצלם את הקליפ של Rock the Casbah לקלאש. זה היה להיט ענק וזה השאיר עליי חותם כי כיכבו בו יהודי חרדי ושייח' ערבי רוקדים.
"וארמדילו! אל תשכח את הארמדילו!
"היה זמן קצר שבו עבדתי בקליפים. זה לא הקטע שלי. אני מעדיף טייקים ארוכים יותר, כמו שיש בשמיגדון! אני רוצה שהקהל ירגיש חכם, שימצא דברים בפריים. בקליפים יש יותר מדי קאטים. צילמתי גם משהו ל-MTV, מתנה של בית ורוד שהיה קשור לשיר Pink Houses של ג'ון מלנקמפ, אם אתה זוכר את זה. בכל אופן, הקלאש היו מעולים. היינו בטקסס איפהשהו.
"בשמיגדון!, אגב, קיגן-מייקל פחות או יותר משחק אותי – הציניקן שלא אוהב מחזות זמר. הפנים של קיגן תמיד מצחיקים אותי כשהם פוצחים בשיר: 'הנה אנחנו מתחילים'.
"בשמיגדון!, קיגן-מייקל פחות או יותר משחק אותי – הציניקן שלא אוהב מחזות זמר. הפנים של קיגן תמיד מצחיקים אותי כשהם פוצחים בשיר: 'הנה אנחנו מתחילים'"
"אני באמת לא אוהב מחזות זמר או סרטים מוזיקליים. אני אוהב את 'מטבעות משמיים' עם סטיב מרטין, ואת הגרסה של מילוש פורמן ל'שיער', ואהבתי את 'משמעות החיים' של מונטי פייתון, בגלל שנהגתי לשיר את Every Sperm is Sacred לבת שלי".
די, נו, אתה חייב לאהוב מחזות זמר. כל הדברים של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס?
"תראה, אפילו ב'שיר אשיר בגשם', האקט הכי טוב הוא זה של דונלד או'קונר, Make em Laugh. הריקודים האלה של ג'ין קלי בגשם? זה לא בשבילי".
לא קראתי את הספר שלך, אבל שמעתי אותך מספר איך הוא זכה לכותרת "בארי זוננפלד, תתקשר לאמא שלך" – הסיפור הלא יאומן על זה שהיא התקשרה למנהל הבית במדיסון סקוור גרדן והפריעה להופעה של ג'ימי הנדריקס כדי להגיד לך להתקשר הביתה. היא הרגישה רע עם כל הדבר הזה?
"לא. מה שאתה צריך לדעת זה שאבא ואמא שלי היו הורים איומים. אנשים טובים, אבל הורים איומים. כשאמא שלי פחדה שאני אלך לבית ספר 'שישנים בו', הדבר הזה שרוב האנשים קוראים לו קולג', היא אמרה שהיא תתאבד. גרתי שלוש שנים בבית בוושינגטון הייטס עד שהבנתי רגע, אני יכול לנסוע לקולג' וגם אמא שלי תתאבד? שתי ציפורים במכה!
"כשאמא שלי פחדה שאני אלך לבית ספר 'שישנים בו', הדבר הזה שרוב האנשים קוראים לו קולג', היא אמרה שהיא תתאבד. גרתי שלוש שנים בבית עד שהבנתי: אני יכול לנסוע לקולג' וגם אמא שלי תתאבד? שתי ציפורים במכה!"
"ואז, כשהייתה לי הפלטפורמה להיות מרושע בחזרה, השתמשתי בה. כשניוזוויק פרסמו כתבת שער על 'גברים בשחור', הם תיארו אותי כאדם נוירוטי שמתהלך על הסט ומציע 400,000 דולר לכל מי שיהרוג בשבילו את אמא שלו. אמא שלי קראה את זה והתקשרה אלי. 'אתה באמת רוצה שאני אמות?'. אז הייתי כן איתה. אמרתי לה, 'בחיים לא הייתי משלם למישהו 400,000 דולר כדי שיהרוג אותך'.
"תקרא את הספר שלי, אתה תאהב אותו. הייתה לי ילדות מעניינת. הייתי בן יחיד וחגגו לי בר מצווה בכנסייה. בלילה קודם, החזן והרבי עלו על סולמות כדי לכסות את כל הצלמים של ישו".
רגע, למה? לא חסרים בתי כנסת בוושינגטון הייטס.
"בית הכנסת שלי נמכר לבית כנסת חרדי שבוע לפני הבר מצווה. אז היינו צריכים לאלתר כדי למצוא מקום. וחוץ מזה, שמעתי שישו היה יהודי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם