במקביל לאירוויזיון בתל אביב, שישה מוזיקאים צעירים התחרו בסוף השבוע האחרון ב"עזה-וויזיון" ● היו שם שתי בלדות על אהבה, וארבעה שירי מחאה שעסקו באדמה ובהתנגדות לכיבוש ● המנצח הגדול הוא ג'יהאד שחאדה, סטונדט להנדסה ביו-רפואית, שמעולם לא יצא מהרצועה
במקביל לאירוויזיון בתל אביב, שישה מוזיקאים צעירים התחרו בסוף השבוע האחרון ב"עזה-וויזיון" ● היו שם שתי בלדות על אהבה, וארבעה שירי מחאה שעסקו באדמה ובהתנגדות לכיבוש ● המנצח הגדול הוא ג'יהאד שחאדה, סטונדט להנדסה ביו-רפואית, שמעולם לא יצא מהרצועה
שעות ספורות לפני גמר האירוויזיון בתל אביב, במוצאי שבת האחרונה, נערכה בעזה תחרות מוזיקה מחאתית בשם "עזה-וויזיון". באופן סמלי, אירוע הגמר של העזתים התקיים על הריסות בניין סוכנות הידיעות הטורקית אנאדול, שהופגז על ידי חיל האוויר הישראלי בסבב הלחימה האחרון ברצועה.
כיאה לאירועים מסוג זה, ההפקה כללה זמרים צעירים ונרגשים, לוגו שהופיע גם על חולצות שנמכרו באירוע ואפילו סלוגן שמוכר מהאירווזיון האחרון, אבל עם טוויסט עזתי: DARE TO DREAM – TOGETHER.
מי שעמד מאחורי המיזם הוא הארגון ״אנחנו לא מספרים״ (We Are Not Numbers), הפועל כדי לתת פנים ושמות לדיווחים על מספר ההרוגים, הפצועים והמובטלים בעזה.
עיסאם עדוואן, היזם והמארגן של התחרות, אומר כי מדובר גם במחאה כלפי ה-EBU, איגוד השידור האירופי, שלא מאפשר לפלסטינים להשתתף באירוויזון.
לדבריו, האירוע נועד לאפשר לאמנים צעירים ומוכשרים מעזה לקבל חשיפה מוזיקלית בינלאומית, למרות מגבלות התנועה שחלות עליהם.
"יש להקות מעזה שמוזמנות להופיע בגדה המערבית ונתקעות במעבר ארז״, הוא אומר, ומוסיף שהאירוע נועד להאיץ בצעירי הרצועה לקחת אחריות על חייהם.
האירוע נועד לאפשר לאמנים צעירים מעזה לקבל חשיפה מוזיקלית בינלאומית, למרות מגבלות התנועה שחלות עליהם
"התהליך המדיני לא מוביל לשום מקום. גם ההנהגה שלנו צריכה לתת מענה לצעירים מבחינה תרבותית ואמנותית ולתת להם למצות את יכולותיהם".
ששת הגדולים
שישה שירים עלו לגמר התחרות – בביצועם של חמישה זמרים צעירים וזמרת אחת – לא כולם שירים מקוריים. כל הביצועים הועלו מבעוד מועד ליוטיוב.
היו שם שתי בלדות על אהבה, וארבעה שירים ליריים-פטריוטיים, שבין השאר התייחסו לקשר של הפלסטינים לאדמה ולהתנגדות לכיבוש.
אלפים הצביעו לשיר האהוב עליהם, והעניקו את הניצחון לג'יהאד שחאדה, שביצע את שירו של הכוכב המצרי עבד-אל חלים חאפז, Ya Tira Tiri. השיר עוסק באהבה, אבדן וגעגועים.
"ג'יהאד הוא נציג מצוין ל-2 מיליון עזתיים שחיים תחת המצור כבר 12 שנה", בירך עיסאם את הזוכה. "אביו נאבק כדי לפרנס משפחה בת 10 ילדים בשכר זעום, וג'יאהד מעולם לא יצא את גבולות הכלא שבו אנו חיים.
"ועדיין, הוא סטודנט מצטיין להנדסה ביו-רפואית ויש לו קול שנוגע ללב שומעיו. הוא מסמל את הפוטנציאל של צעירי עזה, אילו היו מאפשרים להם לשגשג".
מתחרה בולט נוסף היה The Sky, שיר מקורי של ע'אדה שומן, בן 21, שזכה ליותר צפיות ביוטיוב מהשיר הזוכה. ע'אדה מופיעה בקליפ לצד אחיה, שמלווה אותה על גיטרה. השיר עוסק בתוקפנות של המדכא ובעקשנות של החלש לא להיכנע:
"השמיים הם של שנינו
הכחול העמוק והסגול של העננים
שייכים לכל בני האדם
לחלש, לעני, לעצוב
ולזה שהולך לישון רעב
(…) הוצאתם חייל מביתו ואז מת לחינם".
"הדיכאון מכלה את האמביציות"
המנהלת הבינ"ל של ״אנחנו לא מספרים״, פאם ביילי, היא פעילת זכויות אדם שגורשה מעזה, מנועה מלהיכנס לישראל ופועלת מוושינגטון.
לדבריה, הרעיון לא היה לחקות את התחרות המקורית. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפיק אירוויזיון. למוזיקאים בעזה אין עבודה ופרנסה, ואין יכולת תנועה מחוץ לרצועה. רב הזמן הם עסוקים בהישרדות או פשוט מדוכאים".
גמר העזה-וויזיון 2019
"אפשר היה להניח שמכיוון שהם חסרי עבודות יהיה להם יותר זמן לכתוב וליצור, אבל אני מאמינה שהדיכאון מכלה את האמביציות שלהם".
הרי לכם תמונה ששווה 1,000 מילים: חנות הספרים בנתב"ג צולעת לה קדימה בגאון מסוים, עם גליונות האקונומיסט מהשבוע שעבר המוצגות להן לצד ערימות רבי מכר, מדריכי תיירים וספרי בישול; בסמוך, מימין, שוכנת לה, ממש לא בבטחה, חנות הדיסקים לשעבר. היא מציגה כיום כבלים, אוזניות וקשקושי אלקטרוניקה למיניהם לצד מבחר תקליטורים מביש למדי.
אסתכן בתחזית: המוזיקה נדונה לגיהנום דיגיטלי בעוד שספרים ישרדו. לאחרונה אף נראה שהמכירות בסימן עליה.
כיצד זה יתכן? הרי שני התחומים חשופים לדיגיטליזציה בדיוק באותה מידה, התקופה איננה מהמוארות, וחברות כמו אמזון היו שמחות לוודא הריגה בעניין הספרים ובזאת להפטר מעול המחסנים.
מפתה לחשוב שספרים ישרדו כיוון שאנשים אוהבים את החוויה המישושית של החזקת הדפים, הרחת הדיו וסימון קטעים מיוחדים כך שתמיד יוכלו לחזור ולחוות רגעי שנינות, תובנה והברקה מחשבתית.
לא נראה לי שכך. רוב האנשים לא קוראים הרבה (וזה אף פעם לא היה). הם מעיינים במדורי הרכילות והספורט.
לא, קורא יקר: ספרים ישרדו כי מיעוט מסוים תמיד ישמח להתהדר בהם כרהיטים, קישוטים ועדי אופי לאספניהם האדוקים.
אני מודה שגם אני קצת כזה. במשרדי הביתי שוכנים כ-1000 ספרים (וזה עוד כלום: לידידי הלונדוני ג'יימס יש פי כמה והוא מנפנף במספרם ללא בושה כדי לכפר על עיסוקיו בענייני קרנות גידור). איך שלא יהיה, יש דברים גרועים יותר מלהעיר חודשים בקריאת אוספים אלה.
בחודשים האחרונים קראתי כמעט את כל כתבי גי דה מאופאסאנט, צרפתי מהמאה ה-19 שכתב על נבלים מתוך מה שנראה כידע אישי. המדפים כורעים תחת משקלם של נבוקוב וקונדרה, צווייג ומוהם, גרין ואיימיס (האב, לא הבן). יש שם מעט אמריקאים לצערי (מלבד וונגוט ודיימון ראניון) וכמעט שום דבר אקטואלי (למעט איאן מקיואן, יבדל לכתיבה ארוכת ימים). יש העדפה ברורה לסיפורת על פני עיון. לטעמי היא מכילה אמת עמוקה יותר בשל שחרור הכותב מתחום הגזרה של רק אשר שמע וראה. לפעמים אני מביט במדפים אלה ואני מודה שהדבר מסב לי הנאה מפוקפקת. זו לא תחושה שספריית קינדל מעניקה.
לעומת זאת, על אף שאני מעריץ גדול של מוסיקה, הרמתי ידיים בעניינה הפיזי. כבר שנים שאני ב-iTunes שוכן. ברור שזה חבל. אין להשוות רשימת Spotify לאובייקט הפיזי שמגיע ארוז עם תמונות ומילים וחוברת שאולי מאוירת על ידי האמן, או למצער על ידי אמן הגרפיקה של האמן.
אנשים זקוקים לאובייקטים כדי להימנע מלהרגיש כמו סובייקטים. מדוע, אם כן, נטשו את החפצים המוזיקליים? מה גרם לכך שרק קומץ קנאים טורח עדיין לרכוש קלטות, תקליטים ותקליטורים? כמה רעיונות כשרות לציבור:
ראשית, הפלסטיק לא בא טוב. תקליטורים השתלטו על השוק בסוף שנות השמונים, ומארזי הפלסטיק הארורים שלהם התגלו חיש מהר כבלתי מושכים, שבריריים להרתיח, ובעלי ערך קישוטי הקרוב לאפסי. מעבר מאוחר למארזי קרטון אלגנטייים יותר היה בגדר מעט מדי, מאוחר מדי.
שנית, החוויה המוסיקלית הינה, עבור רוב האנשים, פחות מעמיקה. זה משהו שניתן לצרוך ברקע ולחוות באקראי, בתיווך הרדיו או הפלייליסט. ככה לא בונים רמת מחוייבת של קריאת ספר.
שלישית, תעשיית המוסיקה בגדה בלקוחותיה. כמה אלבומים שאינם נקראים "הצד האפל של הירח" או "סוף עונת התפוזים" שווים שמיעה לאורכם ורוחבם? לרובם יש שיר טוב אחד או שניים, ואז ממלאים את הזמן. הרצף לא חשוב והשלם אינו שלם. בספרים אי אפשר לשנות את סדר הפרקים או להעלים את חלקם. באלבומים, לרוב, מדובר היה בברכה.
רביעית, מוסיקה חותרת תחת ההרמוניה הבין-דורית. אמנם לא כולם אוהבים את אותם ספרים, אבל יש קרוב לקונצנזוס בנוגע לגבולות בין זבל, ספרות זולה, בידור, איכות וקלאסיקה.
במוזיקה, שאלת האיכות היא פוליטית — עניין של זהות. אף אחד לא מסכים על שום דבר כיום.
יש לי ידיד מהתקופה הארוכה שגרתי בקהיר, מבוגר ממני בדור (על אף שכמנהג הגולים מטפח הוא תעלומה סביב גילו המדויק); הוא מענה את באי ביתו במוסיקת ביג באנד, אותה הוא מעריץ, משנות השלושים של המאה שעברה.
ידידי היה מסוגל בדוחק לסבול את הרוק הקלאסי שמידי פעם הצלחתי להשמיע כאשר לא היה שם לב (מדי פעם היה קם להביא עוד בירה מהמקרר העמוס בבקבוקים), אבל בשום אופן לא יכול היה לבלוע משהו מודרני יותר.
"אני אפילו לא מכנה את זה מוזיקה," היה מכריז במבטא טקסני מטריד.
לעגתי לו כשם שבנותי לועגות לי היום. אין דבר המרתק אותן פחות מהבוז שאני חש כלפי המוזיקה הפופולארית של ימינו הקודרים. האומנים היחידים שאני מסוגל לשאת הם שרידי העבר שעדיין עומדים, כמו U2, ברוס ספרינגסטין או שלום חנוך (וגם במקרים אלה רק חסיד שוטה יכחיש שזוהרם דהה קמעה).
אתגעגע לחנויות המוסיקה. הייתי צרכן אידיאולוגי. לפני שנים, כשעוד היה למה לטרוח וגרתי בחו"ל, הייתי מבקר בארץ, הולך ישר לחנות התקליטים, מבקש את עשרת האלבומים הטובים שיצאו לאחרונה, מקשה רק במידה וקונה את כולם מתוך פרינציפ. היתה בזה רומנטיקה; כך חשתי, לפחות.
בשבוע שעבר לפני טיסה לאירופה צעדתי בלב כבד לעבר אותה חנות מצד ימין. בחנתי את הדוכן העלוב עם הדיסקים הלא קוסמים בו. קניתי כבל עבור אוזניות הבלוטות' שלי.
בגלל שאני עדיין לא יודע אם מדובר בגברת או אדון, אני אפנה אליכם בלשון רבים.
יש לי בת אחת במערכת החינוך, שעולה בשנה הבאה לתיכון. אבל אני לא בטוח שהעובדה הזו מקנה לי את הזכות להגיד לכם מה לעשות, או איך לעשות את עבודתכם נאמנה.
מכיוון שאני מניח שזמנכם קצר, וכך גם הריכוז שלכם, אתרכז רק בנושא אחד.
הרשו לי להתחיל בשיר נהדר שאומר בדיוק רב את מה שאני חושב, שהוא הנושא המרכזי ביותר בחינוך כיום. "תחשוב על האחר", מאת מחמוד דרוויש.
הנה קטע קצר ממנו, בתרגום של עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט (שתירגמו את שם השיר ל"חשוב על זולתך"):
"כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך
(אל תשכח את מזון היונים)
כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך
(אל תשכח את שוחרי השלום)"
הלוואי , כי באמת שאין חשוב מזה בעידן הזה של פיצול הולך וגדל בין אנשים.
המדיה המותאמת אישית, שאנחנו חווים את התפתחותה היומיומית, היא דבר נהדר בכל הקשור לצריכת בידור תרבות ותקשורת. יוטיובר אישי לכל ילד וילדה, כמעט.
וזה טוב ויפה, אבל זה גם מבודד אותנו ומרחיק את מי ששונה. ואם נגיד את האמת, אין ילד או ילדה כמעט שלא מרגישים שונים מהאחר. זה נראה לי הנושא החשוב ביותר ללמד אותו.
במצבי לחץ והישרדות אנחנו פועלים במנגנון שלושת האפים, FFF:
Freeze Flight , Flight.
וזה נהדר, כי זה עוזר לנו לשרוד. במצבים אלה, האחר הוא האויב, הנמר או הנחש. ויש המנצלים זאת לרעה, ומנסים להחדיר את הפחד הטבעי מהשונה והאחר באמצעי הפחדה שונים.
אבל ברוב הזמן זה לא ככה. האחר הוא אני, הוא את, הוא אתה. הוא חבר, הוא חתול או ציפור. ואין דבר משמח יותר מללמוד ולגלות שלא תמיד "המרחב הזה מלא באנשים / שלא רואים דבר מלבד עצמם / כמו במועדון ריקודים ענק / נעים לצליל מאוד מיוחד / שאיש אינו שומע מלבדם" ("אני אוהב אותך", מילים: מיכה שטרית, לחן: ארקדי דוכין ומיכה שטרית), אלא יותר כמו בשיר "האחר" של ברי סחרוף האחר:
"אז אל תפחד
ואל תביט מהצד
כי אתה לא לבד בעולם
עם הפנים אל האחר
תגלה את עצמך
(…) האויב הוא חבר שזנחת"
אז אם אתם בהיכנסכם לתפקיד, רוצים ללמד, רק דבר אחד למדו, את זה: אנחנו לא לבד בעולם.
למדו אותנו ללכת עם הפנים לאחר, לשמנ.ה למחוצ'קנ.ת, לערבי.ה לרוסי.ה, לאתיופי.ת, לדתי.ה, לחילוני.ת, לזקנ.ה, לעני.ה, למוזר.ה, לאוטיסט.ית, לרגיש.ה.
אירוויזיון דגלי ישראל ופלסטין בהופעה מלאת זיופים של מדונה
מלכת הפופ הופיעה ברגע השיא של גמר האירוויזיון עם שירה ״כמו תפילה״ ● למרות זיופים קשים, ועם רטייה תמוהה, הופעת מדונה רשמה את אחד מרגעי השיא בהפקה מקצועית ומהטובות שנראו בישראל ובאירוויזיון בכלל ● בהנהלת האירוויזיון התנערו מהמחווה הפוליטית של הזמרת והבהירו כי הדבר לא נעשה באישור או בתיאום עמם
جُمْعَة مُبَارَكِة אפקט פאודה: הישראלים נוהרים ללימודי ערבית
הבלשן אנואר בן-בדיס: "אני מנסה לעזור לתלמידים שלי להשתחרר מחשיבה על הערבית כעל שפת אויב, ויותר כדרך לתקשר איתי. זה לא מובן מאליו עבורם" ● חלק מהמורים הערבים מספרים כי הם מתקשים להתמודד עם החוצפה וההתנשאות של התלמידים היהודים
ב-20 השנים שבהן הבלשן אנואר בן-בדיס מלמד ערבית, הוא שמע כמעט כל סיבה לבחירה של יהודים ישראלים ללמוד את שפת האם שלו: יש ליברלים ושמאלנים שמקווים לשלום ומחפשים דרך לגשר על פערים; יש ימניים ומתנחלים; אפילו הנשיא ראובן ריבלין למד אצל בן-בדיס, וכמוהו גם חבר הכנסת בני בגין.
התלמידים שלו הם לרוב ירושלמים, אשר בתור תושביה של עיר שהיא בו בזמן מעורבת ומחולקת, באים במגע עם שכנים ערבים בסופרמרקט, בקניון ובבית הקולנוע ורוצים להיות מסוגלים להגיד "סלח לי" בערבית (אל-עפו) או "אני מדבר רק קצת ערבית" ("אנא אתחדת' פקט קליל מין אל-ערביה").
אולי הם גם רוצים לדעת מה האימאם קורא מהצריח ב-4 בבוקר.
התלמידים שלו, כ-300 בשנה, לומדים שלוש שעות בשבוע – נוסף על שיעורי הבית – בתקווה להגיע לרמה סבירה של ערבית מדוברת.
למעשה, לימוד ערבית הוא טרנד בימים אלו, בייחוד בקרב מבוגרים בעלי זמן פנוי המאמינים שכאשר השכן שלך מדבר בשפה אחרת, חשוב לדעת מה הוא אומר.
"חשוב לעזור להם להבין שזה מאוד מקובל, על אף שמדובר בשפה של האויב", אומר בן-בדיס. "אני מנסה לעזור לתלמיד הישראלי להשתחרר מחשיבה עליה כעל שפת אויב, ויותר כדרך לתקשר איתי. זה לא מובן מאליו עבורם".
לי גנקמן מעביר שיעורי בערבית (צילום: באדיבות המצולם)
עיריית ירושלים מציעה שיעורי לימוד שפה בכל שנה בערבית ובעברית, וכן בספרדית, באיטלקית וביידיש. אין הרבה ביקוש לאיטלקית, אומרת חגית ון דר הובן, מנהלת המחלקה להשכלת מבוגרים, אך שיעורי הערבית תמיד מלאים.
השנה פתחה העירייה גם שיעורי ערבית לעובדים. "הבנו שזה נכון", אומרת ון דר הובן. "בירושלים, יש לנו חיים משותפים, ואנחנו פשוט צריכים את זה".
בתל אביב, ישמעאל בן ישראל, בלשן ואחד ממייסדי A.M.A.L ("ערבית מדוברת לכולם") ומנכ"ל האתר LingoLearn ללימוד שפה, מדווח כי יש לו אלפי תלמידי ערבית בכל רגע נתון.
אריאל אולמרט, בנו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הקים את "האמבטיה", בית ספר פרטי ללימודי שפה עם סניפים בתל אביב ובחיפה.
לאחר שהוסיף שיעורי ערבית ללימודי הצרפתית לפני ארבע שנים, בית הספר מונה כעת 400 סטודנטים הלומדים ערבית. הוא יוצר את החומרים החינוכיים שלו בעצמו, ושואף להפוך את רכישת השפה ליוזמה חיה ונושמת.
"הסיבה לכך שהיהודים לא דוברים ערבית היא מורכבת", אומר אולמרט. "הרעיון שלנו היה שאנחנו צריכים לעשות את זה בהנאה, לא משום שאנחנו צריכים, או משום שזה הדבר הנכון לעשות".
"פאודה הייתה עניין גדול, היא יצרה הרבה באז. עכשיו זה מגניב לדבר ערבית. אנשים צעירים רואים את אותם מסתערבים והם שרים בערבית, וזה משהו שהם רוצים לחקות"
בן ישראל סבור כי אחת הסיבות לעניין הגובר היא סדרת הטלוויזיה "פאודה", המתארת יחידה צבאית של מסתערבים הפועלת בשטחים הפלסטיניים. כל חברי היחידה דוברים ערבית שוטפת, וערבית נשמעת לעתים קרובות במהלך הסדרה.
"'פאודה' הייתה עניין גדול, היא יצרה הרבה באז", אומר בן ישראל. "עכשיו זה מגניב לדבר ערבית. אנשים צעירים רואים את אותם מסתערבים והם שרים בערבית, וזה משהו שהם רוצים לחקות".
כשהיה ילד, זה לא היה המצב. בן ישראל, 38, למד ערבית לראשונה בתיכון אצל מורה חיילת, מה שנראה סביר באותה תקופה, אבל לאחר מכן לא נראה לו הגיוני בכלל. "הקונוטציות הצבאיות של לימוד ערבית הן לא נורמליות", הוא אומר.
הוא רוצה שלימוד ערבית יעזור לישראלים צעירים לחשוב על חברה אזרחית משותפת, והוא רואה בערבית שפה של שלום, לא של מלחמה.
יש לו דעה דומה לגבי המורים שהוא מעסיק, הדוברים ערבית כשפת אם.
"חמאס אומר את זה"
אמל גאוני, סטודנטית באוניברסיטת תל אביב המלמדת בבית הספר היסודי גבריאלי בתל אביב, אוהבת את העובדה שהתלמידים הצעירים שלה, בכיתה ד', לא מגיעים עם דעה קדומה.
כלומר, ברוב המקרים. כשהיא לימדה אותם את המונח "אללה אכבר", שפירושו "אלוהים גדול", ונשמע לרוב בהקשר של מתקפות טרור, התלמידים הביטו זה בזה וצחקו, מספרת גאוני. "הם אמרו, 'חמאס אומר את זה'".
המקרה הוביל לשיחה על אנשים טובים ואנשים רעים. "זה לא רק ללמוד מילים", היא אומרת, "אלא להבין מדוע אנחנו לומדים את השפה הזו".
בן ישראל מגייס לרוב אימהות העובדות מהבית ללימוד בבית הספר המקוון שלו. "הן מייצרות פרנסה, ויש להן כעת מערכת יחסים עם יהודים", הוא אומר. "בבתי ספר, עבור הרוב המכריע של התלמידים, זו למעשה הפעם הראשונה שיש להם מערכת יחסים משמעותית עם ערבים באופן כללי".
לי גנקמן, עולה מקנדה, מלמד ערבית קבוצות קטנות של מבוגרים בבית הספר לשפות שאותו הקים, Damascus Gate ("שער שכם"). גנקמן למד ערבית בקולג', ולאחר מכן השתתף בתכניות בירדן ובדמשק לפני שהגיע לישראל.
התלמידים שלו הם ירושלמים יהודים, אשר רוצים לשוחח עם מוכרים בשוק מחנה יהודה, או לדבר על מזג האוויר עם הקצב שלהם.
אנואר בן-בדיס (משמאל) מלמד ערבית במוזיאון לאמנות האסלאם (צילום: ג'סיקה סטיינברג)
כשגנקמן מפרסם בקבוצת Secret Jerusalem, קבוצת הפייסבוק הידועה במגוון עצום של פוסטים על נושאים רבים, החל ממציאת בייקון בירושלים ועד חיפוש בעלים לכלבים משוטטים, הוא זוכה לשרשור ארוך העוסק בסיבות של אנשים ללמוד ערבית. "אתה תופתע מהתלמידים", הוא אומר.
התלמידים הדתיים שלו באים במגע תדיר יותר עם דוברי ערבית, בעיקר בעיר העתיקה. "תלמידים חילוניים אומרים, 'אני לא יודע איפה למצוא ערבים'", מספר גנקמן.
"אני לא מתעניין בגזע"
חלק מהאתגר של לימודי השפה הערבית הוא זהות המורים.
המורים לערבית של עיריית ירושלים הם יהודים, מדריכים מקצועיים שלימדו את השפה במשך שנים, אומרת ון דר הובן.
כשתלמידים פוטנציאליים שואלים את אולמרט מ"האמבטיה" על המורים לערבית, הוא אומר להם, "המורים שלנו דוברי ערבית כשפת אם. אני לא מתעניין בגזע".
כמחצית מהתלמידים של "האמבטיה" הם צאצאים למשפחות שבהן ערבית הייתה אחת השפות המדוברות, אשר רוצים להתחבר לשורשים שלהם, אומר אולמרט.
עם זאת, על אף שחמישית מאוכלוסיית ישראל דוברת ערבית, הספר הנפוץ ביותר ללימוד ערבית מדוברת נכתב בשנות ה-60 של המאה הקודמת על ידי כומר צרפתי, הוא מציין.
הבלשן אנואר בן-בדיס מלמד עברית בשכונת קטמון בירושלים (צילום: באדיבות אנואר בן-בדיס)
"זה למעשה ספר מאוד נחמד; הייתה לו אהבה אמיתית לשפה", אומר אולמרט. אבל הוא נכתב באותיות עבריות, מה שיוצר קשיים, הוא מציין.
"ללמוד שפה זה תהליך מתיש", אומר אולמרט, שהגיע להוראת שפה בעקבות לימודיו בתחום הספרות הצרפתית ותשע שנים של מגורים בפריז.
"יש בעיות ופרדוקסים של לימוד ערבית מדוברת – ערבית היא השפה שנמצאת בכל מקום ובאף מקום. אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יהיו מסוגלים לדבר ולא להיתפס יותר מדי לחוקים".
לא רק שפה, גם תרבות
בינתיים בירושלים, בן-בדיס לא נרתע מלהיכנס לפוליטיקה של לימוד ערבית. אולי זה הירושלמי העקשן שבו. הוא מאמין שאת שפת האם שלו צריכים ללמד רק דוברי ערבית ילידים, המבינים את האופי הישראלי.
"אתה מלמד לא רק את השפה, אלא את התרבות", הוא מציין. "אנחנו חיים באזור מסוים. ברגע שיהודי ישראלי מחליט ללמוד ערבית, זה לא רק שפה, זה תרבות, חגים, ענייני יומיום. אין להם מושג על כל זה".
בן-בדיס, בלשן בעל דוקטורט מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אשר גם מפרש ומלמד ארמית, מצויד ביכולות יוצאות דופן להתמודדות עם התלמיד הישראלי.
אחרי שגדל בצפון אצל אם מוסלמית ואב ערבי-נוצרי, בן-בדיס הגיע לאוניברסיטה בירושלים, העיר שממנה הגיעה אמו, ושבה למדה סבתו מצד אמו באוניברסיטה העברית, כאשר השיעורים התקיימו בקריית מוריה.
הוא מתגורר בשכונת בקעה, לא הרחק מבית האבן המקורי של סבתו ברחוב יהודה, הממוקם כעת בסמוך למרכז של תנועת בני עקיבא ולשני בתי ספר ציבוריים יהודיים דתיים.
"הקשר שלי למקום הזה הוא לא של מבקר. אני בן המקום. אני מכיר כמעט כל פינה של העיר", הוא אומר.
הוא נשוי ליהודייה אמריקאית שגדלה בישראל, וחמיו הוא רב רפורמי הפועל לבניית שלום בין הדתות. בתם בת השלוש מדברת ערבית, עברית ואנגלית, ובן-בדיס מציג אותה לתלמידיו כ"מאה אחוז מעורבת, לא חצי וחצי".
"ירושלים היא בדיוק הבת שלי עם כל הגוונים שלה", הוא אומר. "אנחנו קשורים מאוד לעיר הזו משום שאנחנו דומים לה מאוד, ולכן מאוד קרובים אליה. לא בחרתי בירושלים". הוא מלמד ערבית באותו אופן, "עם האמת שלו", הוא אומר.
עבור רוב המורים לערבית, לימוד ישראלים יהודים הוא אתגר, שכן הם מתקשים להתמודד עם החוצפה הישראלית, בייחוד בתקופות מתוחות ביטחונית.
אריאל אולמרט (מאחור, מימין), הוא מייסד "האמבטיה" (צילום: באדיבות "האמבטיה")
"הישראלים לא אוהבים להקשיב, הם לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, הם חושבים שהם יודעים הכול", אומר בן-בדיס. "אני מתייחס אליהם כמו תלמידים. לא קל ללמוד שפה, ואני דורש הרבה. זה יוצר הרבה שיח ואנחנו עובדים קשה. אבל הם לא הבוס כאן, אני הבוס".
אחד הסטודנטים, קצין צבא בכיר לשעבר, אמר לבן-בדיס כי נתן הוראות לערבים כל חייו, וזה לא היה טבעי עבורו להפוך את היוצרות. לעתים תלמידים מבקשים מבן-בדיס לכתוב משהו על הלוח, אבל אומרים את זה בעברית, בלשון ציווי, ובן-בדיס אינו פועל על פי ההוראות שלהם.
"מאזן הכוחות שונה כאן וכך אנחנו מתקדמים", הוא אומר. "אני מי שאני כאן. אני אנואר, ואני משתמש בשפה שלי בתור התנגדות, להגן על הזהות שלי".
כשהוא מדבר עברית, הוא עדיין הוגה ר' מתגלגלת וע' מודגשת, כאילו מכניס במתכוון גוון ערבי לשפה העברית. "אני לא מסתיר את הערביות שלי – אני מראה אותה בכל מקום", הוא אומר.
הוא הותקף בעבר באוטובוס של אגד כשדיבר ערבית עם האחיין שלו. כשאחיו, רופא בחיפה, הגיע לבית חולים בעזה כדי לסייע במהלך המלחמה ב-2014, בן-בדיס הראה לתלמידים שלו את הודעות הטקסט שקיבל ממנו בווטסאפ, מה שהוביל לשיחה ולתגובות קשות.
שוטר ישראלי נשלח בעבר לכיתה של בן-בדיס לבדוק שהוא לא מלמד חומרים מרדניים.
אף אחת מהתקריות הללו לא עצרה את בן-בדיס מלנסות לחשוף את התרבות שלו ככל האפשר.
כוכבי פאודה במפגש עם הנשיא ריבלין (צילום: Mark Neyman/GPO)
כשהוריו היו צעירים יותר, בן-בדיס נהג לשלוח תלמידים לבלות לילה בביתם, כדי לדבר ערבית ולהיחשף לדרך החיים שלהם. במקרים רבים הם חזרו ואמרו, "מעולם לא ידענו שערבים הם כאלה".
"הפגישה של ישראלים עם ערבית היא יותר משיעור שפה אם המורה הוא ערבי, היא חושפת אותם לתרבות ולמציאות החיים", הוא אומר.
סיורים במזרח ירושלים
השעה אחת בצהריים, יום רביעי, מה שאומר שכמעט הגיע הזמן לשיעור השני של היום במוזיאון לאמנות אסלאמית בירושלים – הבניין האלגנטי, המלא באמנות, בשכונת קטמון בירושלים, שבו מלמד בן-בדיס חלק מהשיעורים השבועיים שלו.
תלמידיו נכנסים בזה אחרי זה, בהם פעיל "שלום עכשיו" יליד ארצות הברית, פרופסור לשעבר להיסטוריה של האמנות באוניברסיטת תל אביב, ושני בני עשרים פלוס, הבולטים בין הראשים המאפירים ברובם של התלמידים. בשיעור שלפני כן השתתפו בין השאר עיתונאי ושגריר לשעבר.
לקראת סוף כל שנה, בן-בדיס לוקח את תלמידיו לסיורים, כחלק מתהליך הלמידה של השפה. הם מבקרים במסגד אל-אקצא, עוצרים בספריות ערביות במזרח ירושלים, ומצטרפים לארוחות אפטאר ומאזינים למוזיקה סופית במהלך הרמדאן.
"אנחנו לא במצב רגיל שבו לימוד השפה הוא רק כדי להתחבר, זה משהו אחר לחלוטין", אומר בן-בדיס. "זה ההבדל בין תלמיד יהודי הלומד ערבית לבין פלסטיני ממזרח ירושלים הלומד עברית. יהודים יכולים לחיות ולהתפרנס בלי ערבית, אבל ערבים זקוקים לעברית ככלי פרנסה. עבור יהודים, ערבית היא בונוס, פריבילגיה, משום שהם אלו הנמצאים בשלטון".
לימוד השפה לישראלים יהודים, לדבריו, הוא לא רק למען דו-קיום או קירוב השלום. למעשה, אומר בן-בדיס, הוא כבר לא משתמש במונח דו-קיום.
"אני רוצה לעזור לאנשים, לא משנה למי, להכיר אותי טוב יותר, את אנואר, ואת האומה שלי והמשפחה שלי והאנשים סביבי", הוא אומר. "אני לא מנסה לשכנע אותם להשתנות, אני רק מנסה לפתוח חלון או דלת. אני לא רוצה להיות החבר שלהם, אני מראה להם משהו אחר דרך השפה. השפה היא כלי".
אני זוכר טוב את האירוויזיון הראשון שראיתי. אנחנו, הילדים, ישבנו בדירה של בני (היחיד שהייתה לו טלוויזיה בשכונה), ראינו את ההופעה בשחור לבן, וכל מי שהיה בחדר העיר על הזמר או הזמרת הערות כמו "איחחח, הוא לא זמר", "איזה קול דוחה", "איזה יופי של שמלה" או "איזה חתיך הורס".
הבנתי די מהר שכל אחד יכול לשפוט שירים. כל אחד ואחת מהצופים מבינים כל מה שהם צריכים על המוזיקה שהם שומעים ורואים.
כלי השיפוט הוא אצבע למעלה ואצבע למטה. לייק, דונט לייק, כמה פשוט ונוח. וזה היה בערך 40 שנה לפני הפייסבוק והטוויטר. מה השתנה מאז באירוויזיון? הבגדים גדלו, העיבודים התנפחו, ומה שהיה טראש נהיה יותר טראש.
האם היו שירים שאהבתי באירוויזיון כילד? כן. Tu te reconnaîtras, של אן מרי דוויד; שיר שנקרא מויה גנרציה של הונגריה או בולגריה, אני לא בטוח ולא מוצא את השיר בגוגל (מישהו זוכר?); את השיר של כוורת ואת השיר של אבבא.
להקת אבבא באירוויזיון 1974 (צילום: AP Photo/Robert Dear)
בסוף שנות השבעים נטשתי את עמדת הצופה באירוויזיון, ולא חזרתי אליה. זה לא באמת מעניין אותי, ואני מתקשה להתלהב מהשירים ומההופעות שלהם.
הבגדים נוצצים והבמה מנצנצת, השירים דחוסים באלמנטים הוקיים קורצים, בוי-טוי-נוי. מלא תאורה, הרבה צבע בבגדים. ולמול אלה, השירים הסנטימנטליים מפוצצים ברגש מזויף, ברעד מאולץ, במילים שכאילו אומרות משהו, אבל הן הכי פחות אישיות שאפשר.
ככל שהתעניינותי בשירים ובמוזיקה גברה, ככה איבדתי עניין בתחרות הזו, ובכל תחרות בין שירים או קולות. איך אפשר למדוד ולהשוות בכלל בין אלמנטים בשיא תפארתם, שאמורים להיות הכי שונים אחד מהשני?
האם הקול של בוב דילן יותר או פחות יפה מהקול של מאיר אריאל? למי בכלל אכפת? למה למדוד את זה? מה שמשנה זה מה הם אומרים ואיך אומרים את זה בשיר, ואני אוהב את השונות שלהם ונהנה ממנה.
מה יפה בעיני בשירים?
שירים הם אומנות הסיפור קצרה ביותר. הם כמו סרטים קצרים שאנחנו רואים בדמיון שלנו. הזמר.ת מספרים לנו משהו על העולם שלהם על גבי מוזיקה, ואנחנו יכולים להיכנס לתוכו לשלש דקות.
שירים הם צורת הביטוי החתרנית ביותר. הם יכולים להביע עמדות קיצוניות או סופר-ליברליות כלפי המציאות. הם יכולים לכפור באלוהים או להלל אותו. הם יכולים לעודד אהבת או שנאת אדם. ובגלל שיש להם מנגינה, הרמוניה, לחן ועיבוד כלי, אנחנו יכולים לשמוע את זה ביותר פתיחות מאשר לקרוא פוסט או בלוג.
מצד שני, האירוויזיון כאיוונט הוא גם יקום שמעודד את קבלת האחר, את היופי שבשונה, את הפלורליזם את הפתיחות והסובלנות.
אפשר להרגיש את זה במלוא עצמתה של נטע, באחריות שהיא לוקחת, במסרים הטובים שלה כאשה, כאומנית, וכאדם חופשי בעולם מסוכסך. אני, כמו רבים אחרים, מתפעל ממנה וממה שהיא עושה.
נטע ברזילי (צילום: Amy Sussman/Invision/AP)
וזה גם נחמד שזה בתל אביב ומעודד את התיירות, ואם בעלי המלונות ומנהלי האירוע לא היו מתחזרים במחירים, אז זה בטח גם היה מביא לכאן יותר אנשים, וזה היה ממש יופי.
הבעיה שלי היא הערך התזונתי של הרוב המכריע של השירים בתחרות הזו. המון מונוסודיום על מעט מאד תוכן אמיתי. לרוב, הם כמו שקית במבה סבבה שפתחת. זה טעים ואחלה מאנ'צ בשעה הראשונה. אבל אם תנסה לאכול ממנה למחרת, זה יהיה דביק, צמיגי, לא טעים ולא כיף בכלל.
אני, מצידי, התכוננתי. הכנתי פלייליסט ששמו, כשם הקטע הזה, אנטיווזיון. וגם ביקשתי מאורי, תלמיד שלי שמת על הארוויזיון וחושב בדיוק ההפך ממני על הארוע, שיכין פליילסט של עשרת השירים הכי טובים מהשנים האחרונות, וכשהוא ישלח לי את זה אני אצרף את הלינק.
מסכים איתך לחלוטין, הארוויזיון בהחלט אירוע דביק אולי אפילו דביק מידי
ובכלל כל תוכניות הריאליתי שלקחו את המוזיקה והפכו אותה לתחרות שרירי הצוואר עושה נזק גדול לאוטנטיות, למקוריות ולאמינ... המשך קריאה
מסכים איתך לחלוטין, הארוויזיון בהחלט אירוע דביק אולי אפילו דביק מידי
ובכלל כל תוכניות הריאליתי שלקחו את המוזיקה והפכו אותה לתחרות שרירי הצוואר עושה נזק גדול לאוטנטיות, למקוריות ולאמינות שבמוזיקה ובאומן.
חולק עליך בנושא הבמבה.. במבה שמשאירים פתוחה ואוכלים ביום שלחמרת הופכת להיות יבשושית ונורא כפית למאכל... :-))
מה עם השיר של Poupée de cire, poupée de son? אני חושב שצריך להוסיף אותו לרשימה חמשת שירי האירוויזיון שאני לא מעביר תחנה כשאני שומע אותם ברדיו, על אף הזיופים האיומים בהופעה המקורית
חצי הגמר הראשון של האירוויזיון נערך אתמול במתחם אקספו בגני התערוכה בתל אביב. במהלך המשדר של התחרות נפרץ האתר של כאן על ידי האקרים פלסטינים, ששתלו בו סרטון המאיים בשיגור רקטות לתל אביב. בסרטון מוזהרים הצופים מסכנה למתקפת טילים והם מתבקשים להגיע למקלטים, כביכול.
כמו כן מציג הסרטון לוגו של צה"ל ומנסה לדמות תקיפות של מבנים בתל אביב. מנכ"ל תאגיד השידור "כאן" היפנה אצבע מאשימה לחמאס ואמר בראיון לגלי צה"ל כי התקיפה נוטרלה בתוך דקות.
בתחרות עצמה, 10 מדינות מתוך 17 שהתמודדו הבטיחו את השתתפותן בגמר הגדול שייערך בשבת: יוון, בלרוס, סרביה, קפריסין, אסטוניה, צ'כיה, אוסטרליה, איסלנד, סן מרינו וסלובניה.
חודשים ארוכים של הכנות התנקזו למשדר טלוויזיוני מושקע (למרות תקיפת הסייבר), וחצי הגמר השני יתקיים מחר. המקום של המשלחת הישראלית וקובי מרימי בגמר כבר מובטח הודות לזכייה של נטע ברזילי אשתקד. אתמול ברזילי פתחה את האירוע בביצוע של השיר toy שזכה בשנה שעברה בליסבון.
במתחם האקספו בתל אביב תיערך היום חזרה גנרלית לקראת חצי הגמר השני שיתקיים כאמור מחר וישתתפו בו 18 מדינות. חמש המדינות הגדולות באירופה, (איטליה, גרמניה, ספרד, צרפת ובריטניה) עולות ישר לגמר, בין היתר, מאחר שהן המממנות הגדולות של התחרות. מדונה הגיעה הלילה לישראל ותופיע בגמר, למרות הלחץ הכבד שהופעל עליה לא להגיע מצד תומכי ה-BDS.
דנה אינטרנשיונל חזרה אתמול לאירוויזיון. הזוכה של התחרות ב-1998, ביצעה את השיר Just The Way You Are של ברונו מארס. במהלך האירוע הוקרן גם סרטון של אמן הווידאו קותימאן.
אם לשפוט לפי השיח הנוכחי בישראל, נשיא בית המשפט העליון הוא שופט בדימוס בשם עודד אל-יגון, שרת התרבות היא ודאי כוכבנית-ריאליטי בשם רותם סלע, ראש הממשלה הוא המגיש האיכותי קובי מידן, שר הביטחון הוא הזמר הוותיק יהורם גאון, נגידת בנק ישראל היא השדרנית עירית לינור, נשיא המדינה הוא האמן יאיר גרבוז, שר החוץ הוא אורן חזן ובכירת העיתונאים בכל הזמנים היא אושרת קוטלר.
ומי הרמטכ"ל בקונסטלציה הזו? בטח איזה קצין תחזוקה מכריס, ששכחתי את שמו. אזכר בו כשיגיד משהו באמת שערורייתי. אה, וכמובן בל נשכח את גידי אורשר. מעולם לא הייתה ולא תהיה כאן אישיות שמשפיעה על חיינו באופן עמוק ומשמעותי כל כך כמו גידי אורשר.
ספק אם רבים מאזרחי ישראל יודעים מה כתוב בדוח מבקר המדינה שיצא לא מכבר (ספק אם רבים יודעים שיצא בכלל), מעטים מתעניינים בשימוע-לא-שימוע של ראש הממשלה, ועוד פחות מכך עוקבים אחרי המשאים ומתנים להרכבת ממשלה או דרישות המיליארדים של סיעות הקואליציה. יותר ממיליון מצביעים שמו גנץ בפתק ואיבדו בו עניין שנייה אחרי נאום הניצחון המביך שלו.
אבל רק תנו לנו אמירה מקושקשת של שחקן ליגה ז', ומיד אנו נדרכים ונכנסים לפעולה: ראשית נעלה אותו בדרגה ל"שחקן בכיר מאוד", נתקע משואה לידו, ונכריז על "סערה".
שלושה כיסויי ראש בפריים אחד. טקס הדלקת המשואות 2019 (צילום: Hadas Parush/Flash90)
ומהי "סערה" בישראל? רצוי אמירה שקשורה בלאום, מלווה בקורטוב של גזענות מצועצעת, ובשילוב של איזו רוגטקה בעינו של סמל יהודי-לאומי חשוב: הנשיאות, הצבא, ההמנון, הדגל. ואם זה נעשה "בסמוך ל" יום אבל או חג רשמי, אז זה בכלל שיחוק.
פליטות פה או קולמוס, אמירות שערורייתיות של אנשים משועממים או סתם פרובוקציות הן כמובן סוג של תופין תקשורתי. לגיטימי לדון בהם בשולי תכניות המלל ברדיו, ובוודאי בתכניתו של עודד בן-עמי, רגע לפני שמרצינים בשמונה.
נחמד להתקשקש עם אושית התרבות-לרגע "פירה" אסייג (שכמה מחברינו השמאלנים הכתירו כמלכת הביצה, רק בגלל שאמרה משהו שלילי על שרה נתניהו – ללמדך שגם בשכשוך במי-אפסיים יש מדרגות), ובוודאי שמענג לעסוק בחליצת-שד של האחות של מייקל ג'קסון באירוע ספורט המוני.
אלא שבישראל מזמן אבדו הפרופורציות. מאייטמים רכילותיים המשייטים כתלולית קצפת מעל הקומפוט של חיינו, הפכו פוסטים מקריים של נו-באדיז למנה העיקרית, וחלקם מחזיקים במחזור התקשורתי והרשתי הרבה מעבר לכל מבצע בעזה או מדיניות של ראש ממשלה.
לא חשבתי שאזכה ליום שבו הפיד שלי כולו יהיה טבוע בפוסטים (ארוכים! מנומקים! עם מספורים!) על ה"בובו" של לינור אברג'יל, ודומני שאפילו עודד אל-יגון המום מכך שמישהו באמת סופר אותו שנים אחרי שהתרחק מכס השיפוט.
די דומה לתכנית ריאליטי, לא? טקס הדלקת המשואות 2019 (צילום: Hadas Parush/Flash90)
יש מי שיראה בכך סממן חיובי: הציבור מעורב, אכפת לו, כואב לו. הוא באמת מזדהה עם זכותה של אברג'יל לבנות על ראשה מגדל, ובאמת טובל ביגון על עליבותו של אל-יגון. אבל אני לא קונה את ההסבר הזה, ורואה בטפשת-הפליטה בסך הכל הרחבת הגזרות של תכניות הריאליטי, שגם הן נלקחות ברצינות בישראל הרבה יותר מאשר במדינות נורמליות בניכר.
גם ב"אח הגדול" וגרורותיו כל אמירה של אידיוט-ללא-חולצה מנותחת בחשיבות עצמית ובידענות מגוחכת מיד עם תום התכנית, כאילו שהיא עשויה לשנות משהו באורח חייו של הישראלי הממוצע.
יש מי שיראה בכך סממן חיובי: הציבור מעורב, אכפת לו, כואב לו. הוא באמת מזדהה עם זכותה של אברג'יל לבנות על ראשה מגדל. אבל אני לא קונה את ההסבר הזה
התעסקות בשטויות ובנפיחות אינה מסכנת חיים כמובן. אבל היא יוצרת תחושת-כזב כאילו "אמרתי" זהה ל"עשיתי". וכך הרבה יותר קל לדוש בפוסט בפייסבוק מאשר במהלכים, תהליכים, תקציבים או גילויים חשובים וממשיים, מהסוג שנדחק לשוליים. התוצאה היא שיח רעיל, פשטני ופחדני.
ה"זעזוע" המעושה או ההתלהבות המופרזת מכל אמירה שטחית, מגוחכים. קובי מידן רשאי להביע את אכזבתו ממדינת ישראל מבלי שיהפוך לסוכן של החמאס, עירית לינור יכולה לבקר את נשיא המדינה מבלי שתושעה מעבודתה ורותם סלע יכולה להתייחס לראש הממשלה בלי שנכתיר אותה כיורשת של שולמית אלוני.
האמירות המקריות שלהם, שחלקן ודאי נאמרו בהיסח דעת או באינסטינקט של רגע, לא צריכות להכתיב לציבור שלם את סדר היום, והעיסוק המופרז בהן לא מעיד על "אכפתיות" של הציבור, אלא דווקא על כהות חושיו.
מאז שהאולפנים הראשונים, שנוהלו על ידי יהודים, הפכו את הקולנוע למה שהוא היום, הוליווד זוהתה, לטוב ולרע, עם היהודים. בוליווד? לא כל כך.
סצנות האקשן הגרנדיוזיות וסצנות הריקודים רבות-המשתתפים של תעשיית הקולנוע העצומה של הודו, דוברת הינדוסטאנית, מוכרת כבר ברוב העולם. אבל במערב לא יודעים שרבות מהכוכבות הראשונות של תעשיית הקולנוע ההודית היו, למעשה, יהודיות.
בין השחקניות האלה נמצאות כמה מהכוכבות הידועות ביותר בקולנוע ההודי: כוכבת תקופת הסרט האילם, סולוצ'אנה, בנות הדודות מיס רוז ופראמילה (שהיתה גם מיס הודו הראשונה אחרי הכרזת העצמאות) ונאדירה.
לאחרונה, סיפורן סופר בסרט התיעודי "שלום בוליווד", שהוקרן בפסטיבלי סרטים יהודיים ברחבי העולם. הסרט זמין כעת ב-Yes VOD.
נאדירה מעשנת בסרט Shree
"ידעתי שהיו יהודים בהודו, אבל לגלות שהיו כוכבות-על יהודיות בבוליווד – זאת הייתה הפתעה", אומר הבמאי והחוקר דני בן משה, בשיחה מביתו במלבורן.
מבחינתו, ההפתעות החלו לפני יותר מעשור, כשעוזר מחקר הראה לו מודעת אבל על נאדירה, שנפטרה ב-2006. בתחילה הוא רצה לעשות סרט רק עליה, אבל כשביקר בהודו בפעם הראשונה גילה שהיו עוד כמה כוכבות בוליווד יהודיות, מה שהרחיב את היריעה של הסרט.
"מישהו היה שואל 'ומה עם פראמילה?' ומישהו אחר 'ומה עם סולוצ'אנה?'" נזכר בן משה, שגם כתב והפיק את הסרט. "נאדירה לא הייתה רק שחקנית יהודיה גדולה, היא הייתה האחרונה בשושלת של כוכבות יהודיות שמגיעה עד לימי לידתו של הקולנוע ההודי".
פראמילה לימדה את בנה, השחקן-במאי חיידר עלי להגיד "שמע ישראל". כיום הוא עדיין מבשל מרק עוף מרוקאי לפי המתכון שלה
בן משה עבד על הפרויקט 11 שנה. הוא השיג חומרים ארכיוניים נדירים מהודו וראיין את בני משפחותיהם של הכוכבות – כולל את נכדתה של רוז, רחל ראובן, ואת בנה של פראמילה, חיידר עלי. שניהם, אגב, עוסקים בתעשיית הקולנוע.
בן משה אפילו מצא ראיון מצולם עם פראמילה בערוב ימיה. גם היא, כמו נאדירה, נפטרה ב-2006.
הסרט גם עוקב אחרי סיפורם של גברים יהודים בבוליווד, בהם דוד אברהם צ'ולקאר, שמוכר לצופים רבים כ"דוד דוד". בן משה מצא חומר ארכיוני של דוד דוד, וראיין את אחייניתו, דיאנה אברהם, ואת אחיינו, ויקטור אברהם.
התחקיר היה מורכב, ובן משה קיבל סיוע רב מפרופסור רחל דויאר, המלמדת תרבויות הודיות וקולנוע ב-SOAS, באוניברסיטת לונדון, האספן קן רובנס מוושינגטון, די.סי וראלפי ג'היראד, מקהילה בתא ישראל, הקהילה היהודית בת 2,000 השנה של הודו (ממנה הגיע דוד דוד).
"התחקיר היה מאוד רחב", אומר בן משה, "מימון הפרויקט היה אתגר מסובך ביותר, עם הרבה דם, יזע ודמעות".
בן משה מספר שהסרט "התקבל היטב" בפרמיירה העולמית בפסטיבל הבינלאומי של מומבאי. "ציפיתי שמבחינת קהל הודי, הסיפור והגישה יהיו שונים ממה שהם רגילים, אבל התגובה ההודית הייתה מאד חיובית".
ההקרנה ביוסטון התקיימה במקביל לתערוכת אומנות הודית ב-Museum of Fine Arts, ותערוכת צילומים של גיבורות הסרט בבית הכנסת "בית ישראל".
השחקן היהודי דוד אברהם צ'ולקאר
דמויות שטרם נחקרו
בן משה כבר ביים סרטים בנושאים יהודים בעבר. ב-2014 הוא זכה בפרס התעודה החשוב ביותר באוסטרליה, פרס ווקלי, על סרטו "קוד שתיקה", שעסק בעבירות מיניות בקהילה האורתודוקסית. סרטים אחרים שלו עסקו במחנה הריכוז בוכנוואלד וברבנים באזורים נידחים באוסטרליה.
כשבן משה החל לתכנן את "שלום בוליווד" הוא מעולם לא ראה סרט הודי, ולא החשיב עצמו כמבין בתעשיית הקולנוע ההודית. בוליווד, לפי הנתונים האחרונים, היא מפיקת הסרטים הגדולה בעולם.
בן משה חקר את הסיפור המורכב של תפקידי נשים בימים הראשונים של בוליווד. הסרט מספר שבתחילה גברים שיחקו בתפקידי נשים, מכיון שהיה איסור על נשים הינדיות ומוסלמיות להצטלם לקולנוע. זה גם מה שפתח את הדלת בפני שחקניות יהודיות.
הסרט מספר את סיפורם של יהודי הודו – כולל שתי הקהילות העתיקות – בני ישראל והקהילה הבגדאדית, ששורשיה במזרח התיכון, בדגש על בירת עיראק.
בן משה מצייר את היהודים הבגדאדים כחברים משכילים בחברה הגבוהה, המכירים את הסרטים של תעשייה משגשגת אחרת: הוליווד. רוב השחקניות היהודיות הגיעו מהקהילה היהודית הבגדאדית, מספר בן משה.
בשנה שעברה בן משה רואיין לפודקסט של הבי.בי.סי. "המלכות היהודיות של בוליווד" שחקר את הקריירות של השחקניות היהודיות. לפי הפודקאסט, יהודים בגדאדים הגיעו להודו בסוף המאה ה-18 ויצרו קהילה משגשגת במאה ה-19. חברי הקהילה דיברו ערבית, עברית ואנגלית – אבל לא בהכרח הינדוסטאנית – מה שיצר בעיה עבור סולוצ'אנה, כשהסרטים האילמים הפכו למדברים.
נאדירה בסרט Savage Princess
תעשיה בחיתולים
בירת הסרטים של הודו מוקמה בחוף המערבי. באותה תקופה העיר נקראה בומביי, ולפי הפודקאסט, הקהילה היהודית מנתה כ-30 אלף חברים בשנות הארבעים של המאה הקודמת. השם "בוליווד", מיזוג של "בומביי" ו"הוליווד" נכנס לשימוש בשנות השבעים.
"מומבאי היא לב הקולנוע", מספר בן משה, תוך שהוא מכנה את העיר בשמה הרשמי מאז 1995. הוא מוסיף שנוכחות היהודים בעיר הגדולה אפשרה להם "למלא תפקיד חשוב" בתעשיית הקולנוע.
החלוצה היתה סולוצ’אנה – שנולדה בשם רובי מאיירס ב-1907 – והתגלתה, ככל הנראה, בעת שעבדה כמרכזנית. "במאי אחד הגיע לסיור לוקיישן", בן משה מספר, "והוא פשוט נדהם מאיך שהיא נראתה, מהעיניים שלה". למעשה, פירוש שם הבמה שלה היה "זאת עם העיניים היפות".
"החיים הם לעתים הזדמנות ונסיבות," אומר היוצר. "אם היא לא הייתה עובדת שם, או שהוא היה מסייר במקום אחר, אולי דברים היו מתפתחים אחרת, ולא הייתה סולוצ’אנה".
הקהל הוקסם מהשחקנית הרב-גונית, ששיחקה שמונה תפקידים שונים ב"חתולת הפרא מבומביי" ב-1927 – תפקידים שכללו אדון מכובד מהיידראבאד, הומלס ובלונדינית אירופאית.
מחוץ לסט מספרים שהיא נהגה ברולס-רויס הראשון שהגיע להודו, וששכרה היה גבוה יותר משל המושל הבריטי. מהטמה גנדי השתמש בצילומיה כשנאבק למען עצמאות הודו מהאימפריה הבריטית.
"במאי אחד הגיע לסיור לוקיישן, והוא פשוט נדהם מאיך שסולוצ’אנה נראתה. פירוש שם הבמה שלה היה 'זאת עם העיניים היפות'"
לסולוצ'אנה הצטרפו שחקנית יהודיות נוספות. מיס רוז – רוז עזרא – עברה גירושים וקשיים כלכליים לפני שהפכה לכוכבת של הסרטים האילמים בשנות העשרים. בת דודתה פראמילה, שנולדה בשם אסתר ויקטוריה אברהם, החלה את הקריירה הארוכה שלה בשנות השלושים. סולוצ'אנה ופראמילה הפכו, עם הזמן, גם למפיקות.
הקלאסיקה הבוליוודית Life Devine
התבגרות
שנות השלושים היו עשור מכריע בקולנוע ההודי. הצליל – ופורמט הריקודים שאפיין מאז את בוליווד – הופיעו לראשונה ב-1931 ב"אלאם ארה", שנכתב על ידי התסריטאי היהודי ההודי דוד ג'וסף פנקאר.
ב-1932, יהודי הודי נוסף, עזרא מיר (שנולד כעזרא מייארס) יצר את הסרט המצליח "זארינה", שכלל שיא של 86 סצנות של נשיקות.
בסוף העשור הבא הודו נפרדה מפקיסטן וב-1947 השיגה את עצמאות מבריטניה. באותה שנה פראמילה הפכה לגיבורת ההמונים, כשנבחרה למיס הודו הראשונה.
נאדירה, שהיתה כוכבת בתקופה שלאחר הכרזת העצמאות, נולדה כפלורנס, או פארהט, יחזקאל נאדירה. בסרטה הראשון, "אאן", מ-1952 היא גילמה את הנסיכה ראג'שרי.
"הן הלכו למקומות שאחרות לא הסכימו ללכת", מספר בן משה על הכוכבות היהודיות. "הן היו חצופות וחסרות גבולות. הן לא סתם נראו על המסך, הן היו מחבקות את הדמות האחרת, הדמות הקיצונית. היה להן ביטחון עצמי, הן היו אמיצות, חלוצות, דמויות גדולות מהחיים".
אמנות אבודה
ובכל זאת, בן משה אומר שקשה למצוא את הסרטים שבהם השתתפו השחקניות.
הבמאי דני בן משה
"מסרטיהן של סולוצ'אנה ורוז מהתקופה האילמת, שנות העשרים, לא מצאנו כלום", הוא מספר. "מסרטי שנות השלושים של רוז, סולוצ'אנה ופראמילה, היה קצת. בכללי, מכל הנשים היהודיות, נאדירה היא היחידה שכל סרטיה שרדו, היא ודוד (דוד דוד). חבל. זאת מורשת יהודית תרבותית, מורשת הודית תרבותית", הוא אומר. בן משה אומר שהשחקניות היו "יהודיות גאות, הודיות גאות, דמויות ציבוריות גאות".
פראמילה לימדה את בנה, השחקן-במאי חיידר עלי להגיד "שמע ישראל". בסרט הוא משבח את הבישול היהודי של אמו, ומשתף את הצופים במתכון שלה למרק עוף מרוקאי.
"הן היו הולכות לבית הכנסת וקיימו חלק מהמנהגים בימים הנוראים", אומר בן משה. "נאדירה, בשנותיה המאוחרות, הייתה מחכה לארוחת השבת שהובאה מהקהילה היהודית המקומית, ולא הייתה להן שום בעיה להיות גם הודיות. זאת חברה כל כך רב גונית".
פראמילה נישאה לכוכב בוליווד המוסלמי קומאר (סייד חסאן עלי זאידי) וילדיהם גדלו בבית רב-דתי. עם זאת, הסרט מספר שהנישואים התפרקו כשקומאר עבר לפקיסטן בעקבות החלוקה להודו ופקיסטן.
בהודו, לדברי בן משה, "יש כל כך הרבה שפות, אזורים, דתות, קאסטות. הודו היא נדירה בעולם, מעולם לא הייתה בה אנטישמיות".
"השחקניות היו הולכות לבית הכנסת, ונאדירה, בשנותיה המאוחרות, הייתה מחכה לארוחת השבת מהקהילה היהודית המקומית"
עם זאת, אחרי שזכתה בעצמאות, רוב היהודים היגרו מהודו. משפחתה של נאדירה עלתה לישראל, כמו יהודים הודים רבים. כיום, לדברי בן משה, כמעט ולא נותרו יהודים בהודו.
היהודים של בוליווד זכו בהכרה בארצם, כולל פרסים לאומיים. סולוצ'אנה זכתה בפרס הגבוה ביותר של הקולנוע הההודי, ה"דהבה פאלקה" ב-1973, ודמותה הוטבעה על בול לאחר מותה ב-1983. ובכל זאת, נאדירה וכוכבות אחרות התמודדו עם קשיים בשלבים מאוחרים של חייהן, כולל עוני ובדידות, כשההזדמנויות הלכו והתמעטו.
סוף החגיגה: זמרים יקבלו עד 70 אלף שקל ביום העצמאות
ההגבלה על הסכום תתחיל מהשנה הבאה, לפי החלטה של שר הפנים, אריה דרעי ● ביום העצמאות הקרוב עדיין יהיו אמנים שירוויחו רבע מיליון שקל להופעה של פחות משעה ● הרשויות יחויבו להתקשר ישירות עם האמן או נציגו כדי למנוע עלויות תיווך מיותרות
בשבוע הבא יחול יום העצמאות ואמנים רבים ייהנו משכר נדיב מאוד שעשוי להגיע לרבע מיליון שקל להופעה קצרה. החל מיום העצמאות הבא, הסכום שרשויות מקומיות יוכלו לשלם לזמרים יוגבל ל-70 אלף שקל בלבד.
זאת, בהתאם להחלטה שקיבל היום שר הפנים, אריה דרעי, שאימץ המלצות של ועדה ציבורית שעסקה בנושא. דרעי הסביר את ההחלטה ברצונו לחסוך בעלויות לרשויות המקומיות, שרבות מהן גם ככה מתקשות לספק את השירותים הבסיסיים לתושבים.
לדברי דרעי, לתושבי הרשויות מגיע ליהנות מהופעות איכותיות במחיר הוגן, שלא יבוא על חשבון שירותים אחרים. בנוסף, הוחלט כי הרשויות יצטרכו להתקשר ישירות עם האמן או נציגו הבלעדי, כדי למנוע עלויות תיווך מיותרות.
![אריאל אולמרט (מאחור, מימין), הוא מייסד "האמבטיה" (צילום: באדיבות "האמבטיה")](https://static.zman.co.il/www/uploads/2019/05/ariel-olmert-640x400.png "אריאל אולמרט (מאחור, מימין), הוא מייסד "האמבטיה" (צילום: באדיבות "האמבטיה")")
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם