לפני כשש שנים עברה ההיסטוריונית סוזנה אורבן להתגורר בעיר וורמס כדי לנהל את איגוד ערי שו"ם – ראשי התיבות של שלוש הקהילות שבימי הביניים כונו שפירא, וורמיזא ומגנצא ושהיו ערש היהדות האשכנזית. מאז, ניהלה ההיסטוריונית את ההתמודדות הרשמית לאונסק"ו להכרה באתרים ההיסטוריים היהודיים כאתרי מורשת עולמית.

שלוש הקהילות היהודיות על גדות נהר הריין היו קשורות זו בזו בין השאר בפסיקות הלכתיות עבור יהודי מרכז אירופה ומזרחה. חלק מפסקי ההלכה הללו תקפים עד היום. אבל הפנייה לאונסק"ו, שזכתה לתמיכה פוליטית וגם לתמיכתן של הקהילות היהודיות במיינץ (שאליה מסופחים יהודי וורמס) ושפייר, התייחסה רק לשרידים הפיזיים של הקהילות – בתי הכנסת, בתי העלמין והמקוואות – ולא למסורת הדתית או התרבותית של ערי השו"ם.

בסיור איתה חושפת אורבן את האנשים מאחורי האבנים העתיקות, שסיפורם רלוונטי גם בחלוף אלף שנים.

"אנחנו עומדים במבנה הראשון של בית הכנסת של וורמס משנת 1034, שאותו מימנו יעקב בן דוד ואשתו רחל", היא אומרת. במסעות הצלב בשנים 1096 ו-1146 הרסו הצלבנים בדרכם לארץ הקודש את הבניין חלקית וטבחו ביהודי חבל הריין. בית הכנסת שופץ בשנת 1213 על ידי תרומה של יהודית ובעלה מאיר בן יואל.

סוזנה אורבן בחזית בית הכנסת בוורמס (צילום: יגאל אבידן)

"הפרעות עוררו את היהודים באזור לשאול את עצמם מדוע הם היו הקורבנות ובמה הם חטאו", היא מסבירה. "הם דנו רבות בנושאי טהרה והחליטו שלא לטבול עוד בנהר הריין ('טהור' בגרמנית)". מימי הנהר, שמרוחק כקילומטר ממתחם בית הכנסת, כבר לא היה טהורים בעיניהם בגלל שיהודים הוטבלו בו בכוח ואלו שסירבו להתנצר נטבחו על גדותיו.

"כך הוקם בעיר שפייר המקווה הראשון ובוורמס בית התפילה לנשים הראשון בעולם". אורבן מספרת בהתרגשות על המקווה בשפייר שהוקם לפני 900 שנה: "זהו מבנה מרשים עם פינות ישיבה ואפילו חדר הלבשה, שבו שמרו את המגבות. יורדים למטה 11 מטרים לעומק וכשחוזרים במעלה המדרגות צועדים ממש אל תוך אור השמש". בעקבותיו הוקם גם המקווה הקטן יותר בוורמס.

"בשפייר הוקם המקווה הראשון ובוורמס בית התפילה לנשים הראשון בעולם", אומרת אורבן, שמספרת בהתרגשות על המקווה: "זהו מבנה מרשים. יורדים למטה 11 מטרים וכשחוזרים במדרגות צועדים ממש לתוך אור השמש"

בחזרה לבית הכנסת בוורמס. סוזנה אורבן מצביעה על שתי הקשתות הגותיות המחודדות בבית הכנסת, ששימשו כמעבר לבית הכנסת של הנשים, שהוקם שם במאה ה-13.

"זו לא היה עזרת נשים כי לא היה בו ספר תורה. הנשים עקבו אחר קריאת התורה מבית הכנסת הצמוד דרך חריצים קטנים בקיר בגובה הכתפיים. אבל בבית הכנסת שלהן כיהנה חזנית, כך שהן יכלו לשיר ולהתפלל בנפרד מהגברים אבל בו-זמנית". בעיניים בורקות היא מוסיפה: "לנשים כאן היה מעמד חברתי גבוה מאוד".

מבנה של הקהילה היהודית במרכז שפייר (צילום: Klaus Venus, באדיבות עיריית שפייר)

ומה עם האיסורים ההלכתיים המגבילים גברים לשמוע קול אישה זרה לו כי "קול באשה ערווה"? "הגברים לא שמעו, כנראה, את קולות הנשים או שהם העמידו פנים שהם לא שומעים אותן. נשים בכלל וחזניות בפרט זכו שם לכבוד רב – מעל 40% מהמצבות בבית הקברות היהודי בוורמס, שהוא העתיק באירופה הן של נשים. שלוש מצבות מוקדשות לחזניות".

המצבה של אורגיאה בת אברהם משנת 1275 (השם אורגיאה מרמז על המילה הצרפתית "זהב") מעוטרת בציפור ועליה נכתב: "האבן הזאת הוקמה לראש‏‎ ‎‏זאת הגברת׃ מרת אורגיאה, הבחורה החשובה הנבחרת׃‏‎ ‎‏בת החבר ר' אברהם ראש‏‎ ‎‏המשוררים תפילתו לתפארת.‏‎ ‎‏עתרת׃ והיא גם היא בקול זמרה‏‎ ‎‏לנשים משוררת׃ בפיוטים‏‎ ‎‏ובעתירה ל"ה תהיה למשמרת‏.‎ ‎‏בגן‏‎ עדן ‎‏חנייתה לטובה תהי נזכרת".

המצבה של אורגיאה בת אברהם משנת 1275 מעוטרת בציפור ועליה נכתב: "האבן הזאת הוקמה לראש‏‎ ‎‏זאת הגברת׃ מרת אורגיאה, הבחורה החשובה הנבחרת… והיא גם היא בקול זמרה‏‎ ‎‏לנשים משוררת"

המבנה מלמד הרבה על מעמד הנשים בקהילה. בתחילה הפריד קיר עם חריצי האזנה בין שני אולמות התפילה של בית הכנסת בוורמס, מסבירה אורבן. במאה ה-18 הם הוגדלו, לאחר מכן הקיר נהרס בחצי ובתקופת האמנציפציה הוא סולק לגמרי.

"הנשים והגברים ישבו על ספסלים, הביטו ישירות אל ארון הקודש וגם ראו זה את זה, כי בציורים המוכרים לא היו וילונות הפרדה. בשנת 1860 הליברלים החליטו להכניס לכאן עוגב, ולכן האורתודוכסים פרשו והקימו ממול את בית כנסת שלהם. אבל מידי שנה בימים הנוראים הם חזרו להתפלל בבית הכנסת העתיק הזה".

אנדריאס להנרט בבית העלמין היהודי הישן במיינץ (צילום: יגאל אבידן)

הנאצים הבינו, שבית הכנסת הזה הוא אחד מיסודות תרבות אשכנז ולא הבדילו בין ליברלים לאורתודוכסים – מבחינתם יהדות הייתה בכלל גזע ולא דת. בפוגרום ליל הבדולח בנובמבר 1938 הם החריבו את שני בתי הכנסת בוורמס. שרידי בית הכנסת האורתודוכסי נהרסו ב-1947, ובית הכנסת מימי הביניים נבנה מחדש ב-1961 באופן כזה, שניתן עדיין לראות את עקבות ההרס של הנאצים.

הנאצים הבינו שבית הכנסת העתיק הוא אחד מיסודות תרבות אשכנז. בפוגרום ליל הבדולח הם החריבו את שני בתי הכנסת בוורמס. שרידי בית הכנסת האורתודוכסי נהרסו ב-1947 ובית הכנסת מימי הביניים נבנה מחדש ב-1961

עוד אנחנו משוחחים, ודלת הכניסה נפתחת. תייר פונה לאורבן ושואל באנגלית היכן בית רש"י. גדול מפרשי התנ"ך והתלמוד למד בישיבה שבעיר וורמייזא בשנת 1060 כארבע שנים, אבל אורבן מסבירה, שהישיבה של רש"י נמצאת בבניין הסמוך, אבל אי-אפשר לומר בדיוק היכן הוא למד והיכן התפלל, "אם כי הרוח שלו עדיין שורה כאן".

המוזיאון היהודי שוכן בבית רש"י הסמוך. צ'רלס דדון הגיע מניו ג'רזי ונסע במונית 50 קילומטרים מנמל התעופה בפרנקפורט כדי לראות את בית רש"י, שאותו הוא מעריץ. דדון, שנולד במרוקו, לומד תורה בזמנו החופשי. לדבריו, אי אפשר ללמוד תורה בלי רש"י.

בניין הישיבה של רש"י בוורמס (צילום: יורגן ארנסט, איגוד שו"ם)

מבחינתו של דדון, העובדה שהמרכז הרוחני הזה עדיין קיים לאחר השואה היא לא פחות מנס. על ההכרה בו כאתר מורשת עולמית הוא לא יודע דבר. "עבורי המקום הזה הוא אתר מורשת ממש כמו קבר רחל בבית לחם או מערת המכפלה בחברון".

מבחינתו של צ'רלס דדון, העובדה שהמרכז הרוחני הזה עדיין קיים לאחר השואה היא לא פחות מנס. "עבורי המקום הזה הוא אתר מורשת ממש כמו קבר רחל בבית לחם או מערת המכפלה בחברון"

רב הקהילה של מיינץ, אהרון רן ורניקובסקי, קישט את משרדו הקטן בצילום של הזריחה במצדה ושל עיר הולדתו באר שבע. הוא נהנה מהשיחה על קודמיו מימי הביניים, שהעלו את עירו על מפת יהדות אשכנז, כי "בימינו רב איננו יכול להסתתר מאחורי הספרים שלו, הוא צריך להיות נוכח עבור חברי הקהילה שלו". ורניקובסקי גאה בעובדה, שעל שער הכניסה המרשים של בניין הקהילה מתנוססת הכתובת באותיות בולטות: "מאור הגולה – בית כנסת מאגנצה".

בניין הקהילה המרשים קרוי על שמו של הרב גרשום בן יהודה – רבנו גרשום – מנהיג יהדות אשכנז במאה ה-11, שהגיע כמו רש"י מצרפת וייסד את הישיבה במגנצא. "העיר הזאת הייתה צריכה להיות מגן לקהילה היהודית ולכן השם 'מגנצא', אומר ורניקובסקי. הרב גרשום בן יהודה כונה על-ידי תלמידיו "מאור הגולה" בשל התקנות שתיקן, למשל זו שאסרה על ריבוי נשים ("חרם דרבנו גרשום") ועל גירוש אישה בעל כורחה, מה שהיה מותר על-פי דין תורה.

הרב אהרון רן ורניקובסקי בחזית בניין הקהילה היהודית במיינץ (צילום: יגאל אבידן)

אחת מתקנות מגנצא שמוכרת עד היום היא "תקנות מוֹסר". היא נועדה להתגבר על תופעת ה"מסירה" שנפוצה בקרב הקהילות היהודיות בימי הביניים, שהתקיימו בחסות השליט המקומי. מגנצא לא תמיד היוותה מגן עבור יהודי העיר. בשנת 1012 הם גורשו לאחר שכומר מקומי התגייר. יהודי במגנצא, שהיה מסוכסך עם יהודי אחר, נעזר בשלטון כדי לנקום בו.

"מוסר היה יהודי שהסגיר יהודי אחר לשלטונות כשהוא יודע שאלו עלולים לענות ואף להוציא אותו להורג", מסביר ורניקובסקי. "זה קרה בתקופה שבה היהודים נרדפו והיו מאוימים. לכן החליטו חכמי שו"ם לסלק את המוסר מן הקהילה היהודית". המלשין על חברו פסול לעדות ולשבועה וינודה מהקהילות עד שישלם לחברו את ההפסד וישוב בתשובה שלמה. עוד הוחלט לקלל את המלשינים מדי שבת.

"מוסר היה יהודי שהסגיר יהודי אחר לשלטונות כשהוא יודע שאלו עלולים להוציאו להורג", מסביר ורניקובסקי. "חכמי שו"ם החליטו לסלק את המוסר מהקהילה". המלשין ינודה עד שישלם לחברו את ההפסד ויחזור בתשובה

למרות הפרעות, חזרו היהודים בתוך זמן קצר לערי שו"ם, גם רבנו גרשום, שנפטר במגנצא בשנת 1028 או 1040. עד היום עולים מעריציו אל קברו במיינץ.

יום אחד לוקח אותי אנדריאס להנרט, פרופסור ליהדות מאוניברסיטת גוטנברג שבמיינץ, לסיור בין הקברים העתיקים בבית העלמין הישן, ה"יודנזנד". את המפתח לשער הכניסה הוא לוקח מהקהילה היהודית. אנו פוסעים על הדשא הירוק במורד הגבעה. בין העצים פזורות מצבות עתיקות עם כתובות בעברית, שחלקן מכוסות באֵזוֹב.

אנדריאס להנרט בבית העלמין היהודי הישן במיינץ (צילום: יגאל אבידן)

במקום הזה שכן במשך 150 שנה בית העלמין היהודי של מגנצא עד שהיהודים גורשו סופית בשנת 1436 ובשטח נשתלו גפנים. המצבות פונו ושימשו בין השאר לסלילת רחובות וגשרים ולחיזוק חומת העיר. לכן זהו בית עלמין מיוחד של קברים ללא קבורים. רק ב-1862 רכשה הקהילה היהודית את השטח מחדש.

להנרט מסביר: "בשנת 1926 הקימו כאן שני רבנים את 'מוזיאון בית הקברות' והציבו בו את כל המצבות שנגנבו בעבר והתגלו בעיר – בחפירות, בעת סלילת כבישים ובעבודות בנייה. המצבות אינן פונות לכיוון ירושלים כפי שמקובל בבתי עלמין יהודיים, אלא הן מסודרות במסלול כך שאפשר לצעוד ביניהן". 170 המצבות הוצבו כך כדי לסמן, שאין זה בית עלמין רגיל.

"ב-1926 הקימו שני רבנים את 'מוזיאון בית הקברות' והציבו בו את כל המצבות שנגנבו והתגלו בעיר. המצבות לא פונות לירושלים, אלא מסודרות כך שניתן לצעוד ביניהן". הן הוצבו כך כדי לסמן שזה לא בית עלמין רגיל

להנרט מסתובב בין המצבות כמי שעורך ביקור נימוסים אצל מכרים ותיקים. הוא מוביל אותי לאבן הזיכרון לרבנו גרשום. "המצבה המקורית אבדה במאה ה-15 ולכן הוצבה כאן אבן הזיכרון", אומר להנרט. "זה מקרה חריג שנעשה עבור האדם החשוב ביותר עבור קהילת מגנצא".

הפרופסור מתכופף אל האבן ומקריא: צור הוצב לזכר גרשום בר יהודה. "זו אינה מצבה רגילה ולכן אין להניח שמתחתיה יש קבר. אבל אתה רואה את הפתקים שעליו כמו בכותל המערבי, את האבנים הקטנות על המצבה ואת נרות הנשמה. אנשים רבים מגיעים לכאן להתפלל ולהזכיר את המלומד הגדול הזה", שמקום קבורתו לא ידוע. "לפני כשנתיים הוצב כאן ארון זכוכית קטן שבו נרות נשמה. זהו מנהג ספרדי המקובל במקומות קדושים".

בית הקברות היהודי הישן במיינץ, אבן זיכרון לרבנו גרשום (צילום: יגאל אבידן)

איך אתה מרגיש במקום הזה?

"אני מודע לכך, שהוא היה אחד המייסדים של מסורת אשכנז במאה ה-11".

את משרדו של להנרט באוניברסיטה מקשטת אבן זיכרון מימי הביניים, שהפרופסור ירש מקודמו ושאין לה דורש. אנחנו משוחחים על רבנו גרשום, והוא מזכיר תקנה נוספת שלו, שגם לאחר אלף שנים היא אקטואלית: אין לאדם לפתוח את מכתב חברו. "אסור לשליח לקרוא את האיגרת שהוא מוסר. בימי הרומאים זה היה מקובל, שהשליח היה קורא את המכתב כדי לדעת מה יקרה לו כשהוא ימסור אותו. עד לימי הביניים זה היה מקובל שהשליח שהביא חדשות רעות נענש על כך".

"אסור לשליח לקרוא את האיגרת שהוא מוסר. בימי הרומאים זה היה מקובל שהשליח היה קורא את המכתב כדי לדעת מה יקרה לו כשהוא ימסור אותו. עד לימי הביניים זה היה מקובל ששליח שהביא חדשות רעות נענש"

אנדריאס להנרט קיבל משרה באוניברסיטת מיינץ לפני למעלה מ-15 שנים. "כבר מההתחלה הבחנתי איזו הילה מקשרת את הקהילה היהודית עם העיר", הוא אומר. "כשהייתי נוסע לישראל ומספר שאני בא ממיינץ אז התגובה הראשונה היתה: מגנצא, 'ונתנה תוקף', הרב אמנון ורש"י".

בניין הקהילה היהודית על-שם רבנו גרשום במיינץ (צילום: יגאל אבידן)

הפיוט 'ונתנה תוקף' מתאר את החרדה הגדולה מאימת דינו של אלוהים ואת אפסות האדם מולו. הוא נאמר בתפילת מוסף בשני ימי ראש השנה ובהרבה מקומות ביום הכיפורים, והמסורת מייחסת אותו לרב אמנון ממגנצא שחי במאה ה-11 (אם כי הוא נכתב, כנראה, בארץ ישראל).

ההגמון של מגנצא, שהעריך את ראש הקהילה, ניסה שוב ושוב לשכנע אותו להתנצר. בסופו של דבר כדי להיפטר ממנו אמר לו הרב אמנון שהוא יחשוב על כך. כשהגיע לביתו הוא הבין שבעצם רמז להגמון לכאורה שהוא באמת שוקל להמיר את דתו והצטער על כך. לכן הוא החרים את הפגישה הנוספת שנקבעה להם.

ההגמון התרגז כל כך שהוא קיצץ את אצבעות ידיו ורגליו של הרב אמנון ואף המליח את הגדמים. אמנון סבל ייסורי תופת, אבל ביקש שיובל לבית הכנסת ביום הכיפורים. שם הוא אמר את פיוט "ונתנה תוקף" ומשסיים אותו נפטר.

ההגמון התרגז כל כך שהוא קיצץ את אצבעות ידיו ורגליו של הרב ואף המליח את הגדמים. אמנון סבל ייסורי תופת, אבל ביקש שיובל לבית הכנסת ביום הכיפורים. שם הוא אמר את פיוט "ונתנה תוקף" ומשסיים אותו נפטר

הפיוט הזה נתן לזמר והמשורר לאונרד כהן את ההשראה לשירו Who By Fire, שהתפרסם בשנת 1974. בשירו הוא מוסיף שוב ושוב את השאלה האם האלוהים קיים.

And who by fire, who by water
Who in the sunshine, who in the night time
Who by high ordeal, who by common trial
Who in your merry merry month of may
Who by very slow decay
And who shall I say is calling?

מי שתרם תרומה צנועה לכתיבת השיר היה בזמנו סטודנט יהודי מלונדון בשם ג'רמי יששכרוף. בעקבות הצלחת מופע ההתרמה שערך ג'ורג' הריסון למען בנגלדש, הוא וחברו החליטו לארגן מופע דומה למען ישראל באצטדיון ומבלי בלונדון.

"לשם כך פנינו לכוכבי פופ כמו רינגו סטאר, אריק קלפטון, סטיבן סטילס וגם לאונרד כהן", הוא מספר. "פשוט דפקנו על דלת ביתו של סטאר בלונדון וביקרנו בביתו הכפרי של קלפטון. הופתעתי כמה הם היו נחמדים ומנומסים אלינו, אבל כל אחד מהם הסביר לנו בדרכו שלו מדוע זה בלתי אפשרי".

"פשוט דפקנו על דלת ביתו של סטאר בלונדון וביקרנו בביתו של קלפטון. הופתעתי כמה הם היו נחמדים, אבל כל אחד מהם הסביר לנו בדרכו מדוע זה בלתי אפשרי", מספר יששכרוף התגובות ליוזמה לארגן מופע למען ישראל

הפגישה המרשימה ביותר של הצעיר בן ה-17 הייתה עם לאונרד כהן. "הרעיון שלנו עניין אותו, אבל הוא היה בסוף מסע הופעות באירופה וכבר נפרד מהמוסיקאים שלו. שוחחנו, כנראה, על החיים כיהודי באנגליה ובכלל, כשלפתע הוא הזכיר את הפיוט, שאנו אומרים בראש השנה וביום הכיפורים".

לאונרד כהן באמסטרדם, אפריל 1972 (צילום: Gijsbert Hanekroot / Alamy)

"הוא אמר, שהוא חושב עליו רבות ואז הוא שאל אותנו אם יש לנו במקרה את הטקסט. בשנת 1972 לא הייתה אפשרות לעשות גוגל בסמארטפון, אבל אמרנו לו שנוכל לאתר את הטקסט. יום-יומיים לאחר מכן הבאנו לדירתו את המחזור לראש השנה ויום הכיפורים".

שנתיים מאוחר יותר יששכרוף גילה את השיר Who By Fire בתקליט החדש של לאונרד כהן. "כששמעתי אותו לראשונה זה ריגש אותי לא רק משום שאני אוהב את המוסיקה שלו אלא גם כמי שגאה במורשת היהודית שלו, שאותה לאונרד כהן ביטא באופן כל כך ברור. זה היה די מדהים שמילאנו תפקיד קטן בהיווצרות השיר הזה, וזה מילא אותנו אושר".

"כששמעתי אותו לראשונה זה ריגש אותי לא רק משום שאני אוהב את המוסיקה שלו אלא גם כמי שגאה במורשת היהודית שלו, שאותה לאונרד כהן ביטא באופן כל כך ברור. זה היה די מדהים שמילאנו תפקיד בהיווצרות השיר"

יששכרוף מנגן בזמנו החופשי על גיטרה, מן הסתם גם את שירי לאונרד כהן. מזה ארבע שנים הוא מכהן כשגריר ישראל בגרמניה. ומה הוא חושב על ההכרה באתרים היהודיים בגרמניה כאתרי מורשת עולמית?

"זוהי החלטה מתבקשת כי קהילות יהודיות אינן יודעות מספיק על עברן. כילד באנגליה שמעתי על הצלבנים וחשבתי על דמויות הרואיות כמו ריצ'רד לב הארי, אבל לא על כך שבדרכם לארץ הקודש הם רצחו כל יהודי שבו נתקלו. את זה הסבירו לי לאחרונה במוזיאון היהודי בברלין.

ג'רמי יששכרוף, שגריר ישראל בגרמניה (צילום: Michael Kappeler/dpa via AP)

"חשוב להבין שכשהצלבנים תקפו את ירושלים, יהודים ומוסלמים לחמו יחד נגד הצלבנים ונפלו יחדיו בהגנה על ירושלים. כשצלאח א-דין כבש את ירושלים מהצלבנים, ששלטו בה 88 שנים, הוא הזמין את היהודים לחזור ולהתיישב בעיר".

הרב ורניקובסקי מקווה, שההכרה במורשת היהודית "תעודד את היהודים כאן לעסוק יותר במסורת שלנו ותחזק את הקהילות". המומחה להנרט מקווה, שהתואר יקל על חוקרים לגייס מימון למחקר, ושהעולם יגלה את הסיפור של ההישגים של יהודי מיינץ "ולא יתמקדו רק בשואה".

ביום שבו אונסק"ו הכיר באתרים של ערי שו"ם דיווחה לי ההיסטוריונית סוזנה אורבן על העיכובים בדיון, שאחריו עקבה בזום, ושמרטו את עצביה. ההודעה האחרונה שלה הייתה קצרה: "אנחנו אתר מורשת עולמית".