סצנות רבות מתחרות על התואר "תמונת היום", מהפגנת האופוזיציה הרוסית במוסקבה אתמול. האם זה אותו צעיר ששוטר פיצח את ברכיו ביסודיות באמצעות אלה בהוראת מפקדו, בזמן שהוא שוכב על הקרקע ושוטרים אחרים אוחזים בו?

או רוכב האופניים שהופל והוכה ללא סיבה נראית לעין על ידי חוליה של שוטרים שעברו לידו? או שמא הנשים המבוגרות שמובלות למעצר, אחת מהן, מנופפת בתעודת חבר במפלגתו של פוטין, "רוסיה המאוחדת", ומנסה להסביר שרק ניסתה להגיע הביתה?

או אנשים שנגררים למעצר ברגע שיצאו מתחנת הרכבת התחתית? או שוטרים מתנפלים במכות על מפגין שעומד בשקט ומניף את דגל הפדרציה הרוסית? או שלל מפגינים שנשלפים, מוכים ונגררים למעצר,  בלי שברור מדוע דווקא הם?

תמונות רבות צולמו על ידי מפגינים אלמונים והופצו ברשתות החברתיות. בשבילי, תמונת היום היא של קצין משטרה אחד.

שוטרים רבים צולמו וזוהו על ידי המפגינים. לכן, במהלך היום, רבים מהם כבר הופיעו לעבודה במסיכות סקי. גם השוטר הזה זוהה, ונוכחותו שם סמלית ביותר. זהו קולונל קוסיוק, ומי שזיהו אותו היו, כנראה, אנשים מהמדינה השכנה, אוקראינה.

קולונל קוסיוק היה סגן מפקד יחידת "ברקוט" האימתנית בשנת 2013. שריד של המשטר הסובייטי, יחידה צבאית למחצה שתפקידה דיכוי הפגנות והגנת המשטר וידועה בברוטליות שלה

בשנת 2013, הוא היה סגן מפקד יחידת "ברקוט" האימתנית. שריד של המשטר הסובייטי, יחידה צבאית למחצה שתפקידה דיכוי הפגנות והגנת המשטר וידועה בברוטליות שלה.

קוסיוק פיקד אז על הכאתם של כמה מאות סטודנטים וסטודנטיות שמחו בשקט על החלטתו של נשיא אוקראינה דאז, ינוקוביץ', לסגת מחתימת הסכם עם האיחוד האירופי.

האלימות המשטרתית הזו, יותר מכל דבר אחר,  הוציאה מאות אלפים ל"מאידאן", כיכר העצמאות בקייב. מה שהסתיים – לא לפני הריגתם של מעל מאה מפגינים/ות – בהתקוממות, הדחת הנשיא, בריחתו לרוסיה ופירוק יחידת ברקוט.

רבים מחברי היחידה ברחו גם הם לרוסיה והנה, אחד מבכיריה משרת בגרסה הרוסית שנקראת "אומון"ומנצח על הכאת מפגיני/ות מוסקבה. יחידה זו – לא רק שלא פורקה, אלא שולבה במשמר הלאומי. צבא פנימי שמונה מעל 400 אלף איש ומקבל פקודות ישירות מפוטין. הם השוטרים שמככבים ברוב התמונות והסרטונים.

זה חשוב משום ש"מאידאן" היא מילה מטילת אימה ברוסיה. השלטונות, שצובעים את המצב באוקראינה מאז המהפכה בצבעים שחורים משחור, משתמשים בה כדוגמא ומופת. אזהרה למה שיקרה אם המפגינים יפילו את השלטון. אבל זוהי מילה שמטילה אימה גם על השלטון עצמו. שכן אם אצל השכנים האוקראינים, שנתפסים אצלם כחלק מהעם הרוסי, דבר כזה קרה, למה שלא יקרה גם אצלם?

ההפגנות במוסקבה התחילו בגלל עניין קטן, אבל רק לכאורה. כל מועמדי האופוזיציה בבחירות למועצת עיריית מוסקבה נפסלו, בתואנות טכניות שונות ומשונות. אף אחד לא צפה להם ניצחון ממילא, אף אחד גם לא מאמין בטוהר הבחירות ברוסיה, אבל כאן, אפילו כמעט לא טרחו לשמור על הפסאדה. וזה היה קצת יותר מדי.

ההפגנות במוסקבה התחילו בגלל עניין קטן, אבל רק לכאורה. כל מועמדי האופוזיציה בבחירות למועצת עיריית מוסקבה נפסלו, בתואנות טכניות שונות ומשונות

והשלטון המקומי הוא עקב אכילס של המשטר. גם בזמנים בהם התמיכה הציבורית בפוטין מרקיעה שחקים – אנשי השלטון המקומי, נבחר או ממונה, לא נהנים ממנה.

התמיכה בפוטין נסובה על עניינים של כבוד לאומי. מעמדה של רוסיה כמעצמה. עמידתה האיתנה מול המערב העוין ומאבקה לשמר את אזורי ההשפעה שלה במדינות שפעם היוו את האימפריה הרוסית וברית המועצות. לגבי החיים עצמם, עניין אחר. מחוץ למרכזי הערים הגדולות, רוסיה היא מקום עני, מוזנח ומושחת.

פוטין הוא מנהיג בעל תודעה היסטורית מפותחת ומכיר את המודוס אופרנדי שבא לידי ביטוי בפתגם הידוע "הצאר הוא טוב – הבויארים (אצילים) רעים". למרות שכמעט כל השלטון המקומי מסונף ישירות למפלגת השלטון, הציבור נוטה להאשים את האחראים הישירים ולא את הקרמלין.

פוטין, מצדו, נענה פה ושם לדרישות הציבור ונותן על הראש לפקיד או פוליטיקאי מקומי כזה או אחר, או מבטיח שיפתור בעיה מקומית כלשהי שהובאה לידיעתו. כך שאם חוסר שביעות הרצון מהשלטון המקומי תופנה נגד פוטין עצמו, הוא יהיה בבעיה. וזה בדיוק מה שקרה במוסקבה.

ובנוסף, ההפגנות האלו הגיעו דווקא בזמן בו התמיכה הציבורית בפוטין נמצאת בשפל הנמוך ביותר מאז 2012. מדיניות החוץ התוקפנית, שהצילה את תדמית השלטון אז, מיצתה את עצמה. בזמן שהמעורבות הרוסית מבוססת בבוץ המלחמה במזרח אוקראינה, השכנה כבר קיימה ארבע מערכות בחירות חופשיות (שתיים לנשיאות ושתיים לפרלמנט). באחרונות זכו ברוב מוחץ נשיא יהודי ומפלגתו, ואיחוד מפלגות הימין הקיצוני נשאר הרחק מתחת לאחוז החסימה.

לא התסריט שצפו המשטר והתקשורת ברוסיה, שכבר שנים מדברים על החונטה הפשיסטית/נאצית שהשתלטה על אוקראינה באופן לא דמוקרטי. וגם המצב הכלכלי שם הולך ומשתפר, בזמן שברוסיה הוא מתדרדר. אפילו החגיגות על בחירתו של טראמפ, שנתפס כמעין ניצחון רוסי, התבררו כמוקדמות מדי. שכן מדיניות ארה"ב כלפי רוסיה לא השתנתה קרדינלית.

ההפגנות הגיעו דווקא בזמן בו התמיכה הציבורית בפוטין נמצאת בשפל הנמוך ביותר מאז 2012. מדיניות החוץ התוקפנית, שהצילה את תדמית השלטון אז, מיצתה את עצמה

וגם בפנים, הסנקציות והשחיתות נותנות את אותותיהן. הציבור התקומם נגד העלאת גיל הפנסיה, מה שבגלל תוחלת החיים הקצרה ברוסיה אומר שרבים פשוט לא יזכו ליהנות ממנה. צעד שהוסתר באופן מסורבל ומעליב מאחורי אירועי המונדיאל.

ודברים כמו שריפות הענק, שמכלות את יערות סיביר, והרשויות אפילו לא מנסות לכבות בנימוק, שהעלות גדולה מהנזק הכלכלי. מקרים כמו שרשרת השחיתויות והמחדלים, שהובילו לשריפתם בחיים של עשרות, לפחות, בני אדם, יותר ממחציתם ילדים, בבית קולנוע בעיר הסיבירית "זימנאיה וישנייה" בשנה שעברה ועוד.

והשלטון מבין שהציבור לא כל כך מרוצה. ולכן מצא את עצמו נענה כמה פעמים לדרישות מפגינים בתקופה האחרונה. דבר שברור היה שייתפס כחולשה ויביא להפגנות נוספות, שבשלב כזה או אחר ידוכאו בכוח.

ויש את אלכסיי נבלני, מנהיג האופוזיציה הכריזמטי, שלא רק שמצליח לצאת מעט ממגזר הצעירים הטרנדיים במרכזי הערים הגדולות אל הפריפריה שתומכת בפוטין, אלא גם מכה בנקודה רגישה נוספת: הצביעות.

סרטי התחקיר ההומוריסטיים והמופקים לעילא שלו מספרים על הפוליטיקאים, שמדברים על המסורת הרוסית האותנטית מול המערב המנוון, אבל בעצמם שולחים את ילדיהם ללמוד בבריטניה וארה"ב, ולעצמם רוכשים אחוזות בטוסקנה וניס, בנוסף לארמונות ואחוזות ברוסיה עצמה, שמעליהן נוהגים אנשיו של נבלני להטיס רחפנים ולהפיץ את הסרטונים, מלווים במפרט טכני ומוזיקה קלאסית. זה לא שהציבור מצפה מהשלטון להיות נקי כפיים, כי זה יהיה נאיבי מצדו, ולכן כל זה נוטה לעבור לו מעל הראש. אבל את השלטון זה בכל זאת מרגיז.

בסדרת ההפגנות הזו, נבלני נעצר, כמו שקורה לו כעניין של שגרה. אבל הפעם, הוא אושפז בבית חולים לאחר שסבל מאלרגיה בפניו ובבלוטות הדמע. הרופאה האישית שלו, שלא הורשתה לבדוק אותו ביסודיות, טוענת שנבלני כנראה הותקף בחומר כימי כלשהו. העניין עדיין לא ברור, אבל כבר מזכיר לרבים אפיזודה אוקראינית נוספת. זו שבה יושינקו, מתחרהו של המועמד לנשיאות הפרו-רוסי ינוקוביץ', זה שהודח לאחר מכן במהפכה, הורעל באופן שעיוות את פניו.

בסדרת ההפגנות הזו, נבלני נעצר, כמו שקורה לו כעניין של שגרה. אבל הפעם, הוא אושפז בבית חולים לאחר שסבל מאלרגיה בפניו ובבלוטות הדמע. הרופאה האישית שלו, שלא הורשתה לבדוק אותו ביסודיות, טוענת שנבלני כנראה הותקף בחומר כימי כלשהו

ברוסיה, שבה הנשיא מקפיד על הופעתו החיצונית הבריאה ונעלם מפעם לפעם לניתוחים פלסטיים והזרקות בוטוקס, לכער את פרצופו של קורא התיגר הצעיר והיפיוף יכול להיתפס כרעיון טוב. אם כי, זה כנראה רק יהפוך אותו לקדוש מעונה.

וסדרת ההפגנות הנוכחית כבר ייצרה גיבורה חדשה. ליובוב סובול. היועצת המשפטית של "הקרן למלחמה בשחיתות" שבראשה עומד נבלני, ואחת המועמדות שנפסלו בבחירות לעיריית מוסקבה. הצעירה הבלונדינית הממושקפת נראית מתעמתת ללא מורא עם שוטרים, נעצרת שוב ושוב, ושובתת רעב מזה שלושה שבועות.

אך זו תהיה טעות לראות בכל זה סכנה מידית ומוחשית לשלטונו של פוטין. רוב הציבור לא סומך על מנהיגי האופוזיציה יותר מאשר על נשיאם, לא מעוניין בעוד טלטלות פנימיות וחיצוניות (זיכרון שנות התשעים הנוראות עדיין חי מדי), בחלקו הגדול צורך רק תקשורת שבשליטת הקרמלין שבקושי מדווחת על ההפגנות, ואם כן, טוענת שהיו אלו מהומות אלימות שלובו ע"י סוכנים זרים. כך שכרגע, לא נראה שהפגנות אלו עתידות להביא לשינוי פוליטי משמעותי.

זו תהיה טעות לראות בכל זה סכנה מיידית ומוחשית לשלטונו של פוטין. רוב הציבור לא סומך על מנהיגי האופוזיציה יותר מאשר על נשיאם, לא מעוניין בעוד טלטלות פנימיות וחיצוניות ובחלקו הגדול צורך רק תקשורת שבשליטת הקרמלין

וכדי לקבל קצת פרספקטיבה על הפער בין מעשיה של האופוזיציה לעניין שהיא מצליחה לעורר בשאר הציבור, נכון לעכשיו, אפילו במוסקבה, מספיק להסתכל על אותם 90 אלף איש/ה, אולי פי עשר ממספר המפגינים/ות, שבילו בפסטיבל האוכל והמוזיקה "שישליק לייב" הסמוך לאזור בו התקיימו ההפגנות.

ירושלמי יליד סיביר, מורה דרך ומארגן טיולים, מתמחה בהיסטוריה אורבנית, חברה וגיאו-פוליטיקה בישראל ובמזרח אירופה