פגיעות מיניות של תלמידים/ות בבתי ספר על ידי תלמיד/ה אחר או על ידי צוות בית הספר, הן תופעה שכיחה יותר משחשבנו. לפי תוצאות סקר שנערך לפני 4 שנים, כ-%13 מהתלמידים דיווחו על פגיעה מינית על ידי תלמיד אחר בחודש שקדם לביצוע הסקר. מחקר נוסף מצא, כי כמעט 19% מתלמידי/ות בתי הספר בארץ חוו פגיעה מינית, ויש לציין כי הערכות הן שמספר הפגיעות גדול אף יותר.

לפי תוצאות סקר שנערך לפני 4 שנים, כ-%13 מהתלמידים דיווחו על פגיעה מינית על ידי תלמיד אחר בחודש שקדם לביצוע הסקר. מחקר נוסף מצא, כי כמעט 19% מתלמידי/ות בתי הספר בארץ חוו פגיעה מינית

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

המסקנה היא שהתלמידים/ות אינם מצויידים בכלים להתמודדות עם פגיעות מיניות, מתקשים לזהות את הפגיעה בהם, ואף חשים אשמה ונוטים לא לדווח על הפגיעות למבוגר.

ע"פ נתוני משרד החינוך העדכניים ביותר, הסגר והלימוד מרחוק בשנת הקורונה, 2020-2021, הביאו לעליה של קרוב לכ-%25 בתקיפות המיניות – יש כאן סימן אזהרה לתופעה הולכת ומתרחבת.

תופעה זו מתבטאת בפגיעה מסוכנת בילדינו ולה גם משמעויות כלכליות (עלותו של נפגע מינית למדינה), חברתיות ובעיקר נפשיות.

לכן מדינות רבות בעולם החלו לאמץ תכניות למוגנות מינית. תוכניות אלו מציעות הכשרות לצוותים חינוכיים וכן הדרכות לתלמידי/ות. בהתאם למחקרים בתחום היעילות של יישום ההכשרות וההדרכות גבוהה, ויש להן השפעה מוכחת על יכולותיהם של הילדים/ות לזהות פגיעה בהם, להתמודד עם מצבי פגיעה ולדווח.

גם בשנת לימודים זו, במדינת ישראל, אין עיסוק מעוגן בחוק ומקצועי בנושא. בבתי הספר נלמדים תחומים רבים אך מוגנות מינית הוא טאבו, נושא שנמצא מתחת לרדאר. מדובר בנושא לא פשוט, מפחיד ומאיים. אף אחד לא רוצה להיות בצד הזה ובטח שלא לגלות שאחד מילדיו נמצא בסטטיסטיקה המפחידה הזו. ועדיין, למרות הפחד והחשש, חשוב להכיר בתובנות אלו –

מחקרים מראים שאם ילדים חווים בחייהם טראומות, הכתובת הראשונה עבורם היא ההורים, ורוב ההורים הם אכן הורים טובים שאפשר לשתף. אך אם ילדים חוו קושי ואינם מרגישים בטוחים לשתף את ההורים מכל מיני סיבות שקשורות לקשר ביניהם (ובדרך כלל בחוויה של פגיעה בתוך המשפחה, שם אפילו עוד יותר מורכב יותר לספר להורים) הכתובת האפשרית והבולטת מבחינתם היא המורים והמורות. כלומר, האחריות לשמוע, להבין ולדעת – יכולה להמצא אצל כל אחד ואחת מאיתנו, בהענקת תשומת לב קלה לסביבה.

קיימים סימנים פוטנציאליים לפגיעה, שיכולים לנוע בין שינוי התנהגות, הסתגרות, כעס והתפרצויות זעם, פגיעה או נסיגה בתפקוד בתחומים רחבים, בהם: התחום הלימודי, הרגשי, ההתנהגותי או החברתי. במקרים מורכבים יותר יכולות להיות גם אמירות אובדניות או פגיעה עצמית.

התלמידים/ות אינם מצויידים בכלים להתמודדות עם פגיעות מיניות. ע"פ נתוני משרד החינוך העדכניים ביותר, הסגר והלימוד מרחוק הביאו לעליה של קרוב לכ-%25 בתקיפות המיניות

כאשר ילדים נפגעים ברמות שונות, מלבד חווית הפגיעה, לצערנו, הילדים חווים גם בדידות גדולה. תחושת ה"לבד" שלהם נובעת מההרגשה שאף אחד לא ראה אותם ושמר עליהם. ולכן הצד השני של המטבע הוא שאם נצליח לראות את הילדים שחוו קושי ונכיר בקושי שלהם, נהיה איתם, אז נצליח לרפא חלק גדול מהטראומה.

מוגנות לא מתחילה מדיבור על מוגנות. מוגנות מתחילה מקשר. ממורים והורים נוכחים בחיי ילדיהם. המשאב הכי חשוב ביכולת להיות כתובת עבור ילדים (אך יכול להיות מאוד מורכב כתוצאה מאילוצים שונים) הוא זמן – זמן סתמי של להיות ביחד. שהורה או מורה אומרים לילד, אפילו "בסבטקסט": כיף לי להיות איתך, החיים שלך מעניינים אותי, אני גם נתרם מהמפגש בינינו. לרוב מדובר בכמה דקות ממוקדות ביום של קשר, של התעניינות אמיתית, של עיניים טובות, של שימת לב לשינויים.

כאשר אנו לא מצליחים לפצח את החוויה הפנימית של ילדינו, כדאי להתייעץ עם האנשים הנכונים שיכולים לעזור – כמו יועצת בית הספר או פסיכולוג, ולחשוב ביחד על האפשרויות שיכולות לעלות כדי לקבל תמונה יותר רחבה על הילד. ניתן להיעזר באנשי צוות שנמצאים סביב ילדינו ביום-יום ולבקש מהם גם לשים לב – ממחנכת, מורה לספורט, מורה לאומנות, ועד תורנית חצר.

אם אנו רואים שהסימנים נעלמו – מדובר בהתקדמות מצוינת, אך לפעמים, גם אחרי השיתוף, יש מצבים בהם נמשיך לראות סימנים מדאיגים וכנראה שעדיין קיימת מצוקה. במצב כזה כדאי מאוד לערב גורמים טיפוליים על מנת להבין מה קורה אצל הילדים שלנו.

המטרה הראשונית שלנו היא לייצר מרחב בו ילדים ירגישו שכדאי להם לשתף. לצערנו ילדים חווים טראומות ברמות שונות, והסטטיסטיקה מראה שהם בהחלט חשופים לפגיעות מיניות, אך השלב הבסיסי והחשוב בהתמודדות הוא עידוד השיתוף. בדיוק כמו שהפגיעה המינית מתרחשת בתוך מערכת יחסים (מעוותת), כך הגילוי, הטיפול והריפוי של הפגיעה מתרחש בזכות הקשר שיש במערכת יחסים בריאה ואכפתית.

מוגנות לא מתחילה מדיבור על מוגנות. מוגנות מתחילה מקשר. ממורים והורים נוכחים בחיי ילדיהם. המשאב הכי חשוב ביכולת להיות כתובת עבור ילדים הוא זמן – זמן סתמי של להיות ביחד

אנחנו כמבוגרים נברר ונדע איך לפעול במקרה הצורך. ארגונים רבים מנגישים מידע חשוב על שלבי ההתמודדות עם פגיעה מינית. מה שצריך מאיתנו זה ערנות לסימנים שהזכרנו ולשדר תחושות של ביטחון, אהבה ורוגע שיעודדו ילדים להרגיש בנוח לשתף אותנו.

אתם לא לבד. אנחנו אתכם. יש לכם למי לספר.

רן יהושע הוא מנכ"ל עמותת "לתת פה - תוכניות מוגנות לילדים ונוער" העוסקת במניעת פגיעה מינית ופגיעה ברשת בילדים. מרצה בכיר לפיתוח מיניות בריאה ומוגנות.