סטודנטים באוניברסיטת וינה מצדיעים במצעד לפידים יחד עם הרקטור, הנס אוברסברגר, ב-1931 (צילום: ארכיון הספרייה הלאומית של אוסטריה)
ארכיון הספרייה הלאומית של אוסטריה
סטודנטים באוניברסיטת וינה מצדיעים במצעד לפידים יחד עם הרקטור, הנס אוברסברגר, ב-1931

מי רוצה להיות פשיסט

תערוכה חדשה המוצגת בלונדון מנסה לענות על השאלה מה גרם לכל כך הרבה אזרחים באירופה להצטרף לתנועות הפשיסטיות ● אוצרת התערוכה מסבירה לזמן ישראל כי קיים דמיון מסוכן למצב הפוליטי היום: "הטלת ספק בתוצאות של בחירות, למשל, שלמעשה התקבלו בצורה חוקית – זה דבר מסוכן"

מאות אלפי מילים הוקדשו כדי לתאר דיקטטורים פשיסטים באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה – החל באופי שלהם וכלה באידיאולוגיה ובפשעים שביצעו.

אולם החיילים הפשוטים של תנועות הימין הקיצוני – אלה שהשחיתו את הפוליטיקה של היבשת בשנות ה־30 וסייעו בדרדורה למלחמה בסוף העשור – כמעט ולא זכו בתשומת לב.

תערוכה שנפתחה לאחרונה בספריית וינר לחקר השואה בלונדון מתמקדת בפער הזה על ידי הפניית הזרקור אל האזרחים שהיו חברים במפלגות הפשיסטיות בשנים שבין שתי מלחמות העולם. כמו כן בוחנת התערוכה את המניעים שלהם וכיצד פעלו.

התערוכה – "החיים הפשיסטיים: תנועות ימין קיצוניות באירופה שבין המלחמות", שמוצגת עד 4 בפברואר 2022 בשיתוף פרויקט "התנועות הפשיסטיות האירופאיות 1918–1941" – שמה דגש גם על הלקחים העכשוויים שניתן להפיק מאירועי העבר, זאת נוכח עליית הימין הקיצוני באירופה של ימינו.

חברי המפלגה הנאצית בקובורג, בוואריה, התכנסו כדי לחגוג את "יום האחדות הגרמנית", ללא תאריך (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני))
חברי המפלגה הנאצית בקובורג, בוואריה (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני))

"הזמנים היום מתאימים להתבוננות בתומכי הארגונים הלאומניים של הימין הקיצוני ובמה שהניע אותם", אומרת ד"ר ברברה וורנוק, האוצרת הבכירה של ספריית וינר לחקר השואה וראש מחלקת החינוך שלה.

"הזמנים היום מתאימים להתבוננות בתומכי הארגונים הלאומניים של הימין הקיצוני ובמה שהניע אותם"

"כמובן, המצב היום הוא שונה והנסיבות ההיסטוריות לא חוזרות על עצמן במדויק, אך יחד עם זאת, היות שמתרחשות תופעות דומות במקרים מסוימים, נראה שזה זמן טוב לנסות ולבחון את האירועים ההיסטוריים".

וורנוק מוסיפה כי נעשה ניסיון לחרוג מההתמקדות המסורתית בגרמניה ובאוסטריה, כדי להראות שתנועות פשיסטיות פעלו בכל רחבי אירופה. יתר על כן, גם כשהפשיסטים לא היו בשלטון, תנועות פשיסטיות כמו "צלב האש" בצרפת – שמנתה כמיליון חברים בשיאה – השיגה מידה לא מבוטלת של תמיכה עממית.

עולם גברי

כפי שמבהירה התערוכה, לפשיזם שבין המלחמות היה כוח משיכה רחב, שחצה מגזרים חברתיים. אולם נראה כי הייתה לו משיכה מיוחדת בקרב גברים ובקרב צעירים. יוצאי מלחמת העולם הראשונה ובני המעמדות הבינוניים־נמוכים, שתקוותיהם לזכות בכוח ולהשפעה בדמוקרטיות החדשות שנוסדו לאחר המלחמה התבדו, נמשכו במיוחד לתנועות הימין הקיצוני.

עמוד השער של העיתון הפשיסטי ""Action, ביטאון איגוד הפשיסטים הבריטי בראשות אוסוולד מוסלי, מ-9 ביולי 1936 (צילום: אוסף ספריית וינר לחקר השואה)
עמוד השער של העיתון הפשיסטי הבריטי (צילום: אוסף ספריית וינר לחקר השואה)

על פי התערוכה, התנועות הפשיסטיות היו "אנדרוצנטריות ומיזוגיניות" והדגישו רעיונות של גבריות חסונה. דוגמה לכך ניתן למצוא, למשל, בשער של עיתון איגוד הפשיסטים הבריטי "Action" מיולי 1936, שמפנה לכתבה שכותרתה "שובה של הגבריות".

תפקידן של הנשים בתנועות הפשיסטיות היה מורכב, כצפוי, והשתנה בהתאם לרקע הלאומי. הנשים, שהדימוי האידיאלי שלהן היה בראש ובראשונה כאימהות ורעיות – ושנדרשו להימנע מ"אופנה יהודית" ומאיפור – מילאו תפקיד כנוע ביחס לגברים.

באיטליה ובאוסטריה, לדוגמה, המפלגות הפשיסטיות הקימו מדורים מיוחדים לנשים. רוב התנועות הפשיסטיות גם התנגדו לכך שנשים יעבדו או יהיו בעלות זכות הצבעה.

רוב התנועות הפשיסטיות גם התנגדו לכך שנשים יעבדו או יהיו בעלות זכות הצבעה

אך התמונה הזאת לא הייתה אחידה. בבריטניה וברומניה, למשל, התנועות הפשיסטיות היללו את פעילותיהן של הנשים. ללא ספק, היו לכך גם סיבות פרגמטיות: בריטניה העניקה לנשים זכות הצבעה כבר ב־1918.

בצרפת, מארי תרז מורו, המזכיר הכללי של איגוד עורכי הדין וחבר פעיל בתנועת הימין הקיצוני "הפטריוטים הצעירים", דחף לתמיכת הפשיסטים בזכות הצבעה לנשים, כדי שלא יאבדו את תמיכתן לטובת הקומוניסטים.

במקביל, ארגוני נשים שמרניים במדינות מסוימות נטו לימין הקיצוני. פדרציית איגודי הנשים האוסטריים, שפעלה לקידום זכויות נשים, נקשרה יותר ויותר עם מפלגות לאומניות, ובסופו של דבר התמזגה עם חזית המולדת ה"אוסטרופשיסטית".

קבוצה של נשים רומניות פשיסטיות מצדיעות במועל יד, סביבות 1935, מתוך האלבום "Kampf und Sieg" ("מאבק וניצחון") (צילום: ארכיון CNSAS)
קבוצה של נשים רומניות פשיסטיות מצדיעות במועל יד ("מאבק וניצחון") (צילום: ארכיון CNSAS)

אולם הקשר בין ארגוני נשים לתנועות פשיסטיות היה לעתים בגדר גול עצמי. ארגון הנשים הליטאיות הקתוליות השמרני ניהל תעמולה למען שוויון זכויות לנשים. אולם תמיכתן בהפיכה של 1926, שהביאה לעליית המשטר הימני האוטוריטרי של אנטאנס סמטונה, נענתה בצמצום זכויותיהן.

אידיאולוגיות רטרואקטיביות

התערוכה שמה דגש על סתירות ופרדוקסים בפשיזם, שאולי סייעו לכוח המשיכה שלו בכך שהקנו לתנועות האלה גמישות מסוימת שאפשרה לאנשים לתפוס אותן כרצונם.

רוב הפשיסטים היו מאוחדים סביב שורה של רעיונות ליבה: מושג התחייה הלאומית, סלידה מדמוקרטיה ותמיכה במנהיג "חזק", גזענות ואנטישמיות והאמונה שזכויות הקבוצה עולות על זכויות הפרט. אולם במציאות, כפי שמדגימה התערוכה, מנהיגים פשיסטים העלו על כתב את הרעיונות שהיו כביכול מחויבים להם זמן רב לאחר עלייתם לשלטון.

"תורת הפשיזם" של בניטו מוסוליני, למשל, נכתבה ב־1932 – עשר שנים לאחר שעלה לשלטון ו־17 שנים לאחר שייסד את "ברית הפעולה המהפכנית". באופן דומה, מנהיג הפשיסטים ברומניה, קורנליו זליה קודריאנו, הקים את "משמר הברזל" תשע שנים לפני שפרסם את ספרו "עבור הליגיונרים שלי".

קודריאנו מיישב לכאורה בספרו את הפער הזה בכך ש"המדינה הזאת גוססת בגלל מחסור בגברים, לא בגלל מחסור במצעים [פוליטיים]". אף על פי כן, מרגע שפורסמו, הספרים נגמעו וצוטטו בלהיטות על ידי פעילים פשיסטים, והאמונות שבוטאו בהם נתפסו כאמיתות מוחלטות.

ספורט פשיסטי

תומכת של איגוד הפשיסטים הבריטי מנופפת בדגל נאצי בשנות ה-30 (צילום: אוסף ספריית וינר לחקר השואה)
תומכת של איגוד הפשיסטים הבריטי (צילום: אוסף ספריית וינר לחקר השואה)

אולם, כפי שמציינת התערוכה, מניעים פוליטיים כגון אמונה ברעיונות ימניים קיצוניים, הפחד מפני הקומוניזם או הצלחתם כביכול של היטלר ומוסוליני היו רק חלק מהגורמים שהובילו אנשים אל חיק התנועות הפשיסטיות. רבות מהסיבות, מעריכים האוצרים, היו למעשה יותר בנאליות.

היו מי שהצטרפו לתנועה מפני שבני משפחה או חברים שלהם כבר היו פעילים בה, ואחרים מפני שאהבו את הפעילויות החברתיות שהיא הציעה.

"לתנועות הפשיסטיות הייתה רשת של מועדוני ספורט, חדרי כושר, פעילויות חברתיות, מועדוני רכיבת אופניים, כל מיני דברים. לפעמים אנשים נהיו פעילים בתנועות כי הם הצטרפו למועדון וכי הם נהנו מהפעילויות", אומרת וורנוק.

ואכן, התנועות עודדו את חבריהן הפשיסטים לעסוק במגוון פעילויות ספורט – מאימון בחדר כושר ועד אגרוף, טיולים רגליים והשתתפות בתחרויות כדורגל – זאת כדי לעצב את "האדם החדש" שימלא תפקידי מנהיגות בעתיד.

התנועות עודדו את חבריהן הפשיסטים לעסוק במגוון פעילויות ספורט – מאימון בחדר כושר ועד אגרוף, טיולים רגליים והשתתפות בתחרויות כדורגל – זאת כדי לעצב את "האדם החדש" שימלא תפקידי מנהיגות בעתיד

פעילים פשיסטים הקימו לעתים קרובות קבוצות ספורט או ייסדו תנועות על גבן של קבוצות כאלה. נילס בוך, מאמן ההתעמלות הדני הידוע, תמך בנאצים – עמדה שהפכה אותו ללא פופולרי לאחר כיבוש המדינה ב־1940 – וראה בהתעמלות דרך להיטיב את בריאותו של הגזע הארי.

בצ'כוסלובקיה, קונרד הנליין, שמאוחר יותר מונה למושל חבל הסודטים, הקים את "העורף הגרמני הסודטי" מתוך אגודת התעמלות. כשהנאצים הקימו ב־1921 את "החולצות החומות", הם תיארו אותן כ"פלוגת ההתעמלות והספורט".

סטודנטים רומנים פשיסטים עובדים בבניית לבנים כחלק מפעילויות מחנה הקיץ שלהם, 1942, מתוך האלבום ""Kampf und Sieg ("מאבק וניצחון") (צילום: הארכיון הלאומי של רומניה)
סטודנטים רומנים עובדים בבנייה, 1942, מתוך האלבום "Kampf und Sieg" ("מאבק וניצחון") (צילום: הארכיון הלאומי של רומניה)

אולם היו פעילים פשיסטים שהעדיפו צורות תובעניות יותר של פעילות גופנית. סטודנטים פשיסטים רומנים, לדוגמה, עבדו בבנייה בלבנים במסגרת מחנות הקיץ שלהם.

רוב הפשיסטים הרומנים הגיעו מרקע איכרי. הם טענו כי עבודות החווה מייתרות את הצורך בהתעמלות לשם בניית כוח פיזי. "רשתות הארגונים החברתיים שבנו התנועות הפשיסטיות ניסו במודע לשמר את המעורבות של חבריהן ואת הקשר שלהם עם התנועה", סבורה וורנוק.

אחרים – בייחוד ותיקי מלחמת העולם הראשונה, או צעירים ששאבו השראה מהמיליטריזם – נמשכו לפשיזם בשל הטקסים הכמו צבאיים שלו, שכללו לבישת מדים ותהלוכות מרהיבות עם לפידים. המדים והצעדות הללו נועדו הן לחזק את הקשר בין החברים והן לשמש – באופן מילולי – "פרסומות מהלכות" לתנועה.

אחרים – בייחוד ותיקי מלחמת העולם הראשונה, או צעירים ששאבו השראה מהמיליטריזם – נמשכו לפשיזם בשל הטקסים הכמו צבאיים שלו, שכללו לבישת מדים ותהלוכות מרהיבות עם לפידים

אלימות ודמוקרטיה

מאמציהן של ממשלות לצמצם פעילויות כאלה באמצעות החלת איסורים על לבישת מדים קיבלו לעתים תפנית קומית למדי. ב־1937, למשל, ממשלת רומניה אסרה על לבישת חולצות שחורות, כחולות, ירוקות, לבנות, צהובות, סגולות, אדומות או בורדו – צבעים שהיו מזוהים עם מפלגות פוליטיות.

אוסוולד מוסלי, מנהיג הפשיסטים בבריטניה, עומד ברקע על מכונית השידור המסחרית שלו ומדבר במהלך צעדת 1 במאי באיסט אנד בלונדון, 1948 (צילום: AP)
אוסוולד מוסלי, מנהיג הפשיסטים בבריטניה, עומד ברקע על מכונית השידור המסחרית שלו במהלך צעדת 1 במאי, לונדון, 1948 (צילום: AP)

וורנוק סבורה כי עבור אנשים מסוימים, "העניין שלהם בתגרות רחוב ובאלימות היה המניע" להצטרף לתנועה פשיסטית. כפי שמציינת התערוכה, חגיגות האלימות של הפשיסטים הסוו את העובדה כי רבים מהם העדיפו לחגוג את קרבות העבר מאשר לקחת חלק בקרבות חדשים.

גם העובדה שהפשיסטים נהגו ליזום אלימות – לעתים תכופות הם תקפו יהודים והשחיתו את בתיהם, את בתי העסק שלהם ובתי כנסת – לא מנעה מהם לצייר את עצמם כקורבנות

גם העובדה שהפשיסטים נהגו ליזום אלימות – לעתים תכופות הם תקפו יהודים והשחיתו את בתיהם, את בתי העסק שלהם ובתי כנסת – לא מנעה מהם לצייר את עצמם כקורבנות של אכזריות המשטרה ומתנגדיהם הפוליטיים. מי שנהרגו באירועי האלימות שהם עצמם יזמו, למשל, זכו פעמים רבות למסעות הלוויה גדולים וצוירו כקדושים מעונים.

למרות התיעוב המופגן שלהן כלפי הדמוקרטיה, מפלגות פשיסטיות רבות התמודדו בבחירות לשלטון. אולם בחלק מהמדינות ניכר מתח בין הפשיסטים שביקשו להתמודד בבחירות לבין הלהיטות של חברי התנועות לקטטות רחוב ולאלימות.

כשאיגוד הפשיסטים הבריטי, לדוגמה, קיים את האספה הגדולה ביותר שלו אי פעם – עשרת אלפים בני אדם נדחסו לאצטדיון האולימפי בלונדון ביוני 1934 – האלימות שהתפתחה בין סדרני האירוע לבין מפגינים אנטי־פשיסטים הקנתה למפלגה של מייסד האיגוד אוסוולד מוסלי מוניטין מוצדק של בריונות שמעולם לא הצליחה להיפטר ממנו.

סיר אוסוולד מוסלי, מנהיג איגוד הפאשיסטים הבריטי, במסדר של החולצות השחורות בלונדון, 4 באוקטובר 1936 (צילום: AP Photo/Len Puttnam)
סיר אוסוולד מוסלי, מנהיג איגוד הפאשיסטים הבריטי, במסדר של החולצות השחורות בלונדון, 4 באוקטובר 1936 (צילום: AP Photo/Len Puttnam)

קומץ תנועות פשיסטיות – ובהן הנאצים – גילו מיומנות במסעות תעמולה. עבור מפלגות פשיסטיות אחרות ההצלחה בבחירות התגלתה כחרב פיפיות.

הביצועים החזקים של שתי המפלגות הפשיסטיות היריבות ברומניה בבחירות הכלליות ב־1937, הובילו את המלך קרול להשעות את החוקה ולכונן דיקטטורה מלוכנית

הביצועים החזקים של שתי המפלגות הפשיסטיות היריבות ברומניה בבחירות הכלליות ב־1937, למשל, הובילו את המלך קרול להשעות את החוקה ולכונן דיקטטורה מלוכנית. עבור כמה מתנועות הימין הקיצוני – דוגמת "החולצות הכחולות" של אירלנד או המפלגה הרקסיסטית של בלגיה – הכישלון בבחירות התגלה כקטלני להמשך קיומן.

אף על פי שהפשיסטים הצליחו להקים ממשלות רק במספר מועט של מדינות אירופה בשנות ה־30, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה השפעתן הייתה הרסנית.

עשרות שנים של תעמולה פשיסטית אנטישמית סייעו בהכשרת הקרקע לפתרון הסופי, ותנועות פשיסטיות לאומיות שונות מצאו מטרה משותפת בהוצאתה לפועל של "אג'נדה פשיסטית גזענית ורצחנית מאוד ברחבי אירופה", אומרת וורנוק.

ד"ר ברברה וורנוק, אוצרת בכירה בספריית וינר לחקר השואה בלונדון (צילום: באדיבות המצולמת)
ד"ר ברברה וורנוק (צילום: באדיבות המצולמת)

דמויות פוליטיות שהיו שוליות בעבר מצאו את עצמן בעמדות כוח כשהמדינות שלהן נפלו תחת שליטת גרמניה באופן ישיר או כרתו ברית עם מעצמות הציר. בו בזמן, חייליהן הפשוטים של התנועות הפשיסטיות מלפני המלחמה – כגון משמר הברזל של רומניה או האוסטאשה בקרואטיה – התגלו כמשתפי פעולה נלהבים בשואה.

לקחים שלא נלמדו

למרות הבדלי הרקע הפוליטי, וורנוק מאמינה כי ישנם כמה לקחים רלוונטיים לזמננו שניתן ללמוד מניסיון העבר. "הפוליטיקאים צריכים להתנגד לפיתוי להתיר רטוריקה קיצונית, בין אם נגד מיעוטים או נגד מהגרים", היא אומרת.

"צריך להוקיר את המוסדות והנורמות הדמוקרטיים. מהלכים שעלולים לערער את הלגיטימיות של הדמוקרטיה – למשל באמצעות הטלת ספק בתוצאות של בחירות שלמעשה התקבלו בצורה חוקית – הם מסוכנים. יש גם נקודה רחבה יותר, של הסתכלות על קבוצות שחשות מנוכרות מכל סיבה שהיא, וניסיון להימנע מהמצב הזה".

נוסף על כך, אף על פי שהאמצעים להעברת מסרים השתנו בצורה קיצונית מאז שנות ה־20 וה־30, בעיית ההתמודדות עם "הפצת רעיונות קונספירטיביים, שגויים, מעוותים ומלאי שנאה" היא עדיין עכשווית מאוד, מסכמת וורנוק.

עוד 1,525 מילים
סגירה