בחודש אוקטובר האחרון התעורר ויכוח מתוקשר בין שר המשפטים של בלגיה וינסנט ואן קוויקבורן לשר הממונה על הגנת הפרטיות מתיו מישל.
שר המשפטים הכריז כי הוא תומך בתכנית ממשלתית שתוריד את רמת ההצפנה של הטלפונים הניידים במדינה בכדי לאפשר לשירותי הביטחון השונים גישה קלה יותר לנתוני המכשירים.
השר להגנת הפרטיות הגיב לדברים ואמר כי אין צורך במהלך רחב כל כך שיפגע בכלל האזרחים, בשעה שקיימים כלים טכנולוגיים ייעודים המאפשרים חדירה לניידים ספציפיים.
"יש כלים ייעודיים למשימות האלה", אמר מישל, "דוגמת תוכנת פגסוס. ההפעלה שלה על ידי המשטרה היא אולי מורכבת יותר, אבל בשורה התחתונה היא ממוקדת ביעד ולא מפרה פרטיות בצורה גורפת".
ספק אם הוויכוח הזה, שמתנהל בלב ליבה של אירופה המערבית הסוציאל-דמוקרטית, יכול לשרת את משטרת ישראל במשבר הנוכחי. למרות ניסיונות גמלוניים להסיט את המיקוד לעבר חברת NSO, ליבה של הפרשייה הנוכחית בישראל הוא בדרכים העוקפות – או לא – שנקטה המשטרה בהפעלת תכנת ריגול על אזרחי ישראל שלא כדין, כפי שנחשף בתחקיר "כלכליסט".
כולם ידעו מה מספקת NSO, מה היכולות של פגסוס ומה הגבולות הדקים שייפרצו אם ייעשה בתוכנה שימוש בדמוקרטיה מתגוננת. אך מי שבחר לחצות את הגבול הוא מפעיל הכלי, לא היצרן שלו.
הוויכוח על NSO הוא ויכוח שמתנהל מאז מתקפת הטרור של אל-קאעדה ב-11 בספטמבר 2001. עיקרו – מהי מידת הפגיעה המותרת בפרטיותו של אדם למען מטרה מוסרית. המושג "מטרה מוסרית" הוא מושג גמיש, לא ברור ולעיתים קרובות משתנה ממדינה למדינה.
זהו ויכוח שמתנהל מאז מתקפת הטרור של אל-קאעדה ב-11 בספטמבר 2001 ועיקרו – מהי מידת הפגיעה המותרת בפרטיותו של אדם למען מטרה מוסרית – מושג גמיש המשתנה ממדינה למדינה
ארצות הברית הטילה סנקציות כלכליות על NSO, בטענה שמדובר בחברה המשווקת כלי ריגול שמסכנים את האינטרס הלאומי האמריקאי. ההגדרה הזו לכשעצמה רחבה מאוד ולעיתים לא ברורה, כל שכן כשמביאים בחשבון ש-NSO כפופה לרגולציה הישראלית. כל לקוח של החברה עובר אישור מקדים של גורמי ביטחון בישראל.
במהלך השנים היו חריגות בפעילות של NSO בהיבט של הגורם הנעקב, גם NSO למדה דבר או שניים לאורך הדרך – ואף אחד כמובן לא שוכח שמדובר בגוף עסקי עם שורת רווח והפסד. אבל עדיין מדובר בגוף מפוקח, כל שכן בהשוואה ליכולות שמסתובבות בעולם הסייבר והריגול.
אם נרד לשורש העניין, כנראה שלא רק הפרת ערכי הדמוקרטיה וזכויות אדם מפחידה את מבקרי החברה, אלא העובדה שישראל מחזיקה בידיה בכלי מודיעיני אימתני הנותן לה יתרון טכנולוגי חסר תקדים על כל אויב או ידיד.
כל סוכנויות המודיעין בעולם – בלי קשר אם הן משרתות דמוקרטיות, דיקטטורות או מונרכיות – מפעילות אמצעי האזנה ומעקב. הבעיה שלNSO היא בהיותה חברה אזרחית שסוחרת בכלי עם יכולת של מדינה.
כל סוכנויות המודיעין בעולם – בלי קשר אם הן משרתות דמוקרטיות, דיקטטורות או מונרכיות – מפעילות אמצעי האזנה ומעקב. הבעיה שלNSO היא בהיותה חברה אזרחית שסוחרת בכלי עם יכולת של מדינה
אי אפשר לעצור את הקדמה וחייבים לפתח כלים חדשים להתמודדות בעולם הדיגיטלי. אפשר רק לדמיין מה מניבה תוכנת פגסוס לארגון ביון במדינה דמוקרטית חפצת חיים שנמצאת באיום מתמיד – בהנחה כמובן שהיא מפוקחת באופן צמוד על ידי גורמים משפטיים.
NSO לא תמימה. היא גוף עסקי שרוצה להרוויח והרבה – ועושה זאת באמצעות בניית כלים מתקדמים הפולשים לפרטיות הפרט. אבל עדיין זו חברה שכפופה לרגולציה הישראלית. האם יש מי שבאמת חושב שאם NSO תיסגר או תוגבל, הוואקום שייווצר לא יתמלא בשלב כזה או אחר? שמרוץ הסייבר ותוכנות הרוגלה לא יימשך עם NSO או בלעדיה?
כבר היום ברור שמעצמות ומדינות מפתחות ומפעילות כלים מתוחכמים לאיסוף מידע ברשת הסלולרית והחברתית. לא תמיד החברות או המוצרים מזוהים באופן ישיר עם מדינה. לעיתים הכלי מפותח על ידי מדינה בכספי ממשל, מותמם – מלשון תמים – ומופעל על ידי גורם שלישי, פרוקסי.
די להיזכר בפרשיית טיק-טוק בתחילת ימיה, ועד כמה האמריקנים חששו – ולמעשה עדיין חוששים – מהאפליקציה שמאחוריה עומדים לטענתם גופי שלטון סינים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם