המחאה הנחושה של העם האוקראיני נגד הפלישה הרוסית לא פסחה על הקולנוענים. סרטים ביקורתיים מופקים כבר יותר מעשור והמלחמה הנוכחית, שהחלה ב־24 בפברואר, היא אולי הפרק הסוער והאחרון ביחסים בין שתי המדינות.

קולנוענים אוקראינים נועזים יצרו מגוון סרטים שבמרכזם עומדת שאלת המחיר האנושי שגובה התוקפנות הצבאית הרוסית. הקולנוע הזה מציע מבט קלידוסקופי על החיים והדאגות של האוקראינים בני זמננו המתמודדים עם ההשלכות הקטלניות של השתלטות רוסיה על חצי האי קרים ב־2014 ושל הלחימה באזור דונבס.

ארבעת הסרטים המוצגים להלן מאפשרים למפות ולהבין את הסכסוך כפי שהוא נראה מבעד לעיניהם של היוצרים האוקראינים.

הקולנוע מציע מבט קלידוסקופי על החיים והדאגות של האוקראינים בני זמננו המתמודדים עם ההשלכות הקטלניות של השתלטות רוסיה על חצי האי קרים

מאידאן (2014)

ב־2014, סרגיי לוזניצה – אחד הקולנוענים הבולטים ביותר באוקראינה – ביים את "מאידאן", סרט תיעודי עוצמתי על אירועי היברומאידאן של 2013 ו־2014 במאידאן נזאלז'נוסטי (כיכר העצמאות) בקייב, בירת אוקראינה.

מחאת היברומאידאן פעלה למען חופש פוליטי, זכויות אדם ואזרח וחיזוק הקשרים עם המערב (עם או בלי הצטרפות לנאט"ו). "מאידאן", שצולם במהלך ההפגנות ההמוניות בקייב, מתאר את צדדיה השונים של המהפכה, מעצרות שקטות ועד התנגשויות מדממות בין המשטרה לאזרחים.

לוזניצה הקדיש את כל הקריירה שלו ליצירת קולנוע פוליטי. הוא נולד ב־1964 בברנוביץ', בלארוס (אז חלק מברית המועצות), אבל מאוחר יותר עבר עם משפחתו לקייב, אוקראינה, שם השלים את לימודיו התיכוניים.

ב־1987 הוא סיים את לימודי המתמטיקה במכון הפוליטכני בקייב, וכעבור עשר שנים, ב־1997, סיים בהצטיינות את לימודיו במכון לקולנוע על שם גרסימוב במוסקבה.

ב־2010, סרטו "האושר שלי" הוקרן במסגרת התחרות הראשית בפסטיבל קאן, ושנתיים לאחר מכן הוא חזר לקאן עם סרטו "בערפל". שני הסרטים זכו לשבחי המבקרים. "מאידאן" הוצג בהקרנת בכורה בפסטיבל קאן ב־2014 וזכה להפצה מוגבלת בבתי הקולנוע בארצות הברית ובמדינות אחרות באותה שנה.

פעילה פרו־אוקראינית במהלך עצרת בכיכר העצמאות בקייב, אוקראינה, 12 בינואר 2014 צילום: סוכנות הידיעות האמריקאית, סרגיי צ'וזבקוב)

"מאידאן" מציג את המחאות ואת האלימות בכיכר העצמאות בקייב, שבסופו של דבר הובילו להדחת הנשיא המושחת ויקטור ינוקוביץ'.

הסרט נפתח במילות ההמנון הלאומי של אוקראינה והן הולמות את התוקפנות הרוסית שתגיע לאחר מכן:

אוקראינה לא אבדה, לא תהילתה ולא חרותה
לנו, האחים הצעירים, עוד יחייך הגורל

"מאידאן" יוצא נגד התפיסה שחירותה של אוקראינה היא מטרה אבודה ושממשל הברווז הצולע לא יכול לומר או לעשות דבר. הסרט מוכיח כי כשהאוקראינים מתאחדים למען מטרה משותפת – הם מהווים כוח איתן.

הכיכר המרכזית בקייב נקראת היום כיכר העצמאות. בעבר היא נקראה הכיכר הסובייטית, כיכר קלינין (על שם נאמנו של יוסיף סטלין מיכאיל קלינין) וכיכר מהפכת אוקטובר. בסוף שנת 2013, אוקראינים זועמים יצאו לכיכר כדי להפגין נגד החלטתו של ינוקוביץ' שלא לחתום על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, על פי רצונה של מוסקבה.

מפגינים מתעמתים עם שוטרים במרכז קייב במסגרת ההפגנות נגד הממשל, 22 בינואר 2014 (צילום: AP Photo/Efrem Lukatsky, file)

בסוף שנת 2013, אוקראינים זועמים יצאו לכיכר כדי להפגין נגד החלטתו של ינוקוביץ' שלא לחתום על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי לבקשת מוסקבה

ההפגנות הסוערות שפרצו במאידאן – שם התקיימו גם אירועי מחאה רבים של המהפכה הכתומה בעקבות ניצחונו המפוקפק של ינוקוביץ' בבחירות ב־2004 – היו רחוקות מלהיות "פוגרום" כפי שרמז ולדימיר פוטין.

בסרט "מאידאן", לוזניצה מצליח ללכוד את הרוח הקולקטיבית של בני ארצו. מעטים הסרטים שמעבירים בצורה כה עוצמתית את רוחה של פעולה קולקטיבית ואת תחושת המחויבות של הפרט למטרה גדולה משותפת.

הסרט כולל טייקים ארוכים ושוטים רחבים של הקהל, שמאפשרים ללוזניצה ולצלם שלו, סרגיי סטפן סטצנקו, ללכוד את קנה המידה העצום של ההפגנות ואת גודל התסכול שביטאו. לוזניצה לא מתמקד בדמויות ייצוגיות, אלא שומר על פרספקטיבה רחבה. אף על פי כן, הצופים יכולים להבחין במגמות ובהיקף של האירועים.

בהתחלה יש תחושה של תקווה שדברים ישתנו. מתנדבים מכינים כריכים ומחלקים תה למפגינים שמגיעים לכיכר בערב יום ראשון. "מאידאן" מציג את האירועים כפי שהתרחשו, ומאפשר לצופים להסיק את מסקנותיהם.

מפגינים ושוטרים במחאת היברומאידאן בקייב, אוקראינה, 19 בפברואר 2014 (צילום: AP Photo/Sergei Chuzavkov, file)

לרוע המזל, התקשורת האוקראינית אימצה את האשמותיו של פוטין כאמת מוחלטת וינוקוביץ' שילח במפגינים את כוחות יחידת "ברקוט" של המשטרה.

הסרט של לוזניצה לא מתוסרט – הוא מראה למשל את הבמאי ואחד הצלמים שלו נקלעים להתקפת גז מדמיע. הוא מצולם ברצף סטטי ארוך מה שמאפשר לתפוס את קריאות המפגינים לאנשי הרפואה להגיע לאזור הכיכר כדי לטפל בנפגעים.

הסרט מסתיים בהלוויה של שני פעילים. אף שהצופים לא מכירים את סיפורי הרקע האישיים שלהם, אי אפשר שלא לחוש אמפתיה.

סיפוריהם האישיים של תומכי מחאת מאידאן תועדו בסרטו של דמיטרי חבין "שקט באודסה", שיצא במקביל לסרטו של לוזניצה. בסרטו התיעודי הקצר של חבין, תושביה היהודים של אודסה מספרים על הפטריוטיות החדשה שלהם וחולקים את מחשבותיהם על האופן שבו האירועים האחרונים השפיעו על קהילתם.

"מאידאן" לא הוקרן מעולם ברוסיה ולנוכח אירועי השבועות האחרונים ככל הנראה גם לא יופץ בה בעתיד הקרוב.

חורף בלהבות: מאבקה של אוקראינה לחירות (2015)

"חורף בלהבות: מאבקה של אוקראינה לחירות" הוא אחד הסרטים הנגישים בנושא המאבק האוקראיני והפולמוס סביבו. גם הסרט הזה מתעד את הפגנות יברומאידאן.

את הסרט ביים יבגני אפינייבסקי, שנולד ב־1972 בקאזאן, טטרסטן (אז חלק מברית המועצות), למשפחה יהודית רוסית. הוא הפך לאזרח ישראלי (לאחר ששירת בצה"ל) בתחילת שנות ה־90 ומאוחר יותר עבר ללוס אנג'לס כדי לפתח קריירה קולנועית.

"חורף בלהבות" הוצג בהקרנת בכורה בפסטיבל הסרטים של ונציה ב־2015, ומאוחר יותר הוקרן בפסטיבל הסרטים של טורונטו, שם זכה בפרס בחירת הקהל לסרט התיעודי הטוב ביותר. לאחר מכן היה מועמד לפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר של 2015, אך לא זכה.

לפני שבועיים, בתגובה לפלישה הרוסית לאוקראינה, נטפליקס (שהייתה שותפה להפקה) שחררה את הסרט לצפייה חינם ביוטיוב. אפינייבסקי מציג בסרטו מגוון רחב של עדים, בהם סטודנטים אקטיביסטים, עיתונאים, פועלים, אומנים ואנשי דת. כל אחד מהם מוסיף את קולו לקולאז' הזוועות.

"חורף בלהבות" מתאפיין באינטנסיביות של סרט פעולה, גם אם הוא נשען בעיקר על מונטאז'ים של קהל הולך וגדל, שמגיע בשיאו לכמיליון מפגינים. הגלריה הצבעונית של ילדים ונשים מבוגרות, כמרים וסטודנטים, מוסלמים ויהודים, נועדה להראות שכל אזרחי אוקראינה לקחו חלק בהתקוממות במאידאן.

הגלריה הצבעונית של ילדים ונשים מבוגרות, כמרים וסטודנטים, מוסלמים ויהודים, נועדה להראות שכל אזרחי אוקראינה לקחו חלק בהתקוממות במאידאן

אחד המרואיינים המרתקים ביותר הוא ילד בן 12, שלמרות גילו הצעיר מציע מבט בהיר להפליא על הסכסוך הסוער. בד בבד, הסרט ספג ביקורת על כך שהציג סמלים נאציים, שנשאו מפגינים מהימין הקיצוני, בלי לספק הקשר או תגובה.

הנרטיב הקיצוני מוגבל משום שהוא לא מציג את הקשר ההיסטורי הרחב יותר בינו לבין האופן שבו הסמכותנות הגוברת של פוטין השפיעה על אוקראינה ועל האזור כולו. ועדיין, הסרט כולל רגעים נוגעים ללב שממחישים את האכזריות של תגובת הממשלה לתנועה העממית שחרגה מתחום הפוליטיקה כשלעצמו.

הפגנות באודסה, אוקראינה, 20 בפברואר 2022 (צילום: AP Photo/Emilio Morenatti)

כוחם של הדימויים החזותיים עשוי להסביר מדוע "חורף בלהבות" ממשיך לשמש כלי אפקטיבי בידי מארגני מחאות במדינות שונות. הסרט הוצג בקראקס ב־2017, בזמן ההפגנות נגד הממשלה בוונצואלה והנשיא ניקולס מדורו ונעשה בו שימוש גם במחאות של 2019–2020 בהונג קונג.

הביתה (2019)

סרטו של נרימן אלייב "הביתה" הוצג בהקרנת בכורה בפסטיבל קאן ב־2019 (במסגרת תחרות "מבט מסוים"). הופעת הבכורה המוצלחת של הבמאי הצעיר – אז בן 26 בלבד – סימנה אותו ככישרון עולה שכדאי לעקוב אחריו. מאוחר יותר הוא נבחר לנציג אוקראינה לתחרות האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, אך לא זכה במועמדות.

הסרט מתחיל בסצנה של אב ובן בחדר מתים. האב חם המזג מוסטפא (אחטם סייטבלאייב) ובנו הזעוף עלים בן ה־20 (רמזי ביליאלוב) הגיעו לשם כדי לאסוף את גופתו המצולקת מקליעים של הבן הבכור נזים, שנהרג לאחר שהתנדב להילחם במלחמת הגבול הנמשכת עם רוסיה.

למוסטפא יש שורשים משפחתיים בקבוצת המיעוט הטטרי המוסלמי המדוכא בחצי האי קרים, והוא חש שעליו לשלוח את גופתו של נזים אל צדה השני של המדינה כדי לקבור אותו במולדתו. העלילה מתגלגלת במסע דרכים ברחבי אוקראינה, שנעשה סוער ומלא אקשן, לרבות חיכוך עם משטרת התנועה; עצירה כפויה בכפר מנומנם; שוד על שפת אגם ועימות עם משמר הגבולות.

הטטרים באוקראינה סבלו ממעשי זוועה איומים בעידן הסובייטי, ומאז כיבושו המחודש של חצי האי קרים על ידי רוסיה ב־2014 הם מתמודדים עם גל חדש של רדיפות

הטטרים באוקראינה סבלו ממעשי זוועה איומים בעידן הסובייטי, ומאז כיבושו המחודש של חצי האי קרים על ידי רוסיה ב־2014 הם מתמודדים עם גל חדש של רדיפות – אדמתם נתפסה ונאסר עליהם לקיים התארגנויות פוליטיות. המעצמה האימפריאלית הרוסית נותרת הנבל שאורב מאחורי הקלעים ב"הביתה".

מוסטפא ובנו עלים, הטטרים מקרים, נקלעים לתאונת דרכים לאחר איסוף גופתו של הבן הבכור נזים, שנפל במלחמת רוסיה–אוקראינה. ההיסטוריה המשפחתית מאלצת את מוסטפא לצאת למסע עלייה לרגל, על מנת להתאבל על בנו ולקבור אותו על פי המסורת המוסלמית של קרים.

הסיפור שמתחיל בחדר המתים הופך למסע דרכים מסוכן בג'יפ צ'ירוקי מקייב אל חצי האי קרים המסוכסך. אחרי שעות של נהיגה ללא שינה, הג'יפ מתדרדר לתעלה וניזוק. כשהשניים לוקחים את הרכב למוסך הקרוב, עלים פוגש את נכדתו של המכונאי – נערה אוקראינית שמשכנעת אותו להתלוות אליה לאגם. בזמן שהם מבלים באגם, כספם של האב ובנו נגנב על ידי חבורה של בחורים מקומיים.

בתוך כך, עלים ומוסטפא מתקרבים זה לזה, לומדים להבטיח את דרכם ומשיבים לעצמם את רכושם האבוד. העלילה נעשית מלודרמטית יותר כשהם מגיעים לביתו של הדוד ואסיה ומצבו הבריאותי של מוסטפא מתדרדר. הבית בקרים נמצא לא רחוק מבית הדוד ומוסטפא משכנע את ואסיה להלוות לו סירת משוטים כדי להשלים את שארית המסע.

אישה אוקראינית נפרדת מקרוביה בעודה נמלטת מהעיר קייב, 3 במרץ 2022 (צילום: AP Photo/Vadim Ghirda)

השתקפות (2021)

סרטו האחרון של ולנטין וסיאנוביץ', "השתקפות", היה חביב המבקרים בפסטיבל ונציה האחרון. וסיאנוביץ' משתמש בשוטים סטטיים באיפוק ובאומנותיות חזותית כדי לגולל סיפור מפותל על רופא צעיר (רומן לוצקי) שמתנדב לטפל בפצועים לייד אזור הקרבות בדונבס שבאוקראינה.

לרוע מזלו של הגיבור, הוא נשבה בידי חיילים המעמידים פנים שהם ילידים מקומיים בעוד שלמעשה הם שכירי חרב רוסים שנשלחו לסייע בפלישה. הרופא חווה זוועות רבות – כליאה, עינויים ושיתוף פעולה כפוי – עד שהוא משוחרר במפתיע ומתחיל בתהליך של החלמה עם בתו הצעירה בקייב.

סרגיי הוא רופא־מנתח צבאי שנשבה על ידי כוחות הצבא הרוסי ב־2014 במהלך הקרבות במזרח אוקראינה. בזמן שהותו בשבי, סרגיי עד להתרחשויות מחרידות

גיבור הסרט, סרגיי, הוא רופא־מנתח צבאי שנשבה על ידי כוחות הצבא הרוסי ב־2014 במהלך הקרבות במזרח אוקראינה. בזמן שהותו בשבי, סרגיי עד להתרחשויות מחרידות כגון עינויים, אונס ומעשים לא אנושיים אחרים כלפי שבויי מלחמה.

כעבור זמן קצר, כחלק מעסקת חילופי שבויים בין רוסיה לאוקראינה, סרגיי משתחרר משביו וחוזר לחיי השגרה שלו מלפני המלחמה, אבל מגלה שהזוועות שהיה עד להן ממשיכות לרדוף אותו.

כדי לסייע לעצמו במאבק עם הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית שגרמה לו המלחמה, סרגיי מחליט לתקן את יחסיו עם אשתו לשעבר ועם בתו המנוכרת פולינה בת ה־12, שמתאבלת על אדם קרוב שאיבדה לאחרונה במלחמה.

כשסרגיי מבלה זמן רב יותר עם פולינה ומנסה לסייע לה להמשיך בחייה לאחר האובדן שחוותה, הוא מתחיל בהדרגה להתעמת עם הפחדים והחרדות הפוסט־טראומטיים שלו.

בשונה מסרטים תיעודיים רבים שצולמו בעקבות אירועים היסטוריים, הרלוונטיות והאיכויות של הסרטים העלילתיים הנזכרים לעיל ימשיכו להתקיים גם מעבר לתהפוכות באוקראינה (בעבר ובהווה), שכן הם מהווים עדות חזקה לרגעים המכוננים בנרטיב האוקראיני.