בכל שנה בליל הסדר, אולגה ציק קיי מזכירה למשפחתה ולחבריה שב-1944 חג החירות היהודי ציין באופן אירוני את תחילת חיי העבדות שלה במהלך השואה.

קיי בת ה-96, ששרדה את מחנות הריכוז אושוויץ, קאופרינג וברגן-בלזן, היא אחת משישה ניצולי שואה שהדליקו משואה בטקס הממלכתי המרכזי של ישראל לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שהתקיים אמש (רביעי) ביד ושם.

"כשיש אנשים ומדינות שמנסים להכחיש את השואה, אנחנו חייבים לספר את הסיפור שלנו כדי להשאיר אותו בחיים. בקרוב האחריות הזאת תיפול על הדור הבא", אמרה קיי לזמן ישראל, בריאיון שהתקיים עמה לפני חג הפסח.

ניצולת השואה אולגה קיי מדליקה משואה בטקס יום השואה ב"יד ושם", 27 באפריל 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

ב-15 באפריל 1944, קיי בת ה-18 ובני משפחתה גורשו מביתם באויפהרטו, הונגריה, והגיעו לבסוף לאושוויץ ב-22 במאי. כעבור חודשיים היא הועברה למחנה הריכוז קאופרינג בגרמניה ומשם, בנובמבר 1944, לברגן-בלזן.

ב-15 באפריל 1945, כשהיא חולה מאוד ושוקלת 11 קילוגרם בלבד, קיי שוחרה על ידי הכוחות הבריטיים – שנה בדיוק לאחר שנלקחה בכוח מביתה.

רק ב-2014, כשנכדתה ביקשה ממנה להשתתף בתוכנית חינוכית של עדויות על השואה בשם "שמות, לא מספרים", קיי התחילה לדבר בפומבי על חוויותיה מתקופת המלחמה.

מאז היא דיברה בהזדמנויות שונות, בכלל זאת באירועי "זיכרון בסלון" בישראל. סיפור חייה של קיי וקורותיה בתקופת המלחמה הוצגו בטקס ביד ושם במצגת אור-קולית לפני שהדליקה את המשואה השלישית מבין השש.

"בשונה ממשפחות של הרבה ניצולים שלא דיברו על השואה, ברגע שבו אחותי ואני היינו מסוגלות להבין, אימא שלנו סיפרה לנו את הסיפור שלה", אומרת בתה של קיי, ג'ודי כהן.

כהן מכירה את הסיפור של אמה כל כך טוב שהיא העלתה אותו על הכתב בפרוטרוט בספר שכתבה על חייהם של הוריה ופורסם ב-2016, תחת הכותרת "שיר הפעמון הדומם" ("Song of the Silent Bell").

אולגה קיי (לבית ציק) נולדה ב-1926 כבת התשיעית מבין עשרה ילדים למשפחה יהודית דתית. אביה אלק היה סנדלר בעל חנות משלו. כשהשואה הגיעה להונגריה, אחותה הקטנה, אווה, הייתה בת 16, וחלק מאחיה ואחיותיה המבוגרים יותר כבר עזבו לבודפשט לצורך עבודה.

משפחת ציק באויפהרטו, הונגריה, לפני מלחמת העולם השנייה. אולגה ציק יושבת בחיקה של אמה, שנושאת בבטנה את הבת העשירית והאחרונה של המשפחה, אווה (צילום: באדיבות אולגה ציק קיי)

בשיחה עם זמן ישראל, קיי מספרת שקבוצה מצומצמת של בני משפחתה חגגה יחד את הפסח באויפהרטו באביב של 1944: ההורים אלק ולורה, האחיות מרגרט ואווה, בתה הקטנה של מרגרט, סוזי, בנה הצעיר של אחותה הבכורה בלה, אשר (בלה הייתה בבודפשט), וקיי עצמה.

האחיות אדל ובורי היו בבודפשט, והאחים זולטן, מיקלוש, שאני וארנו נלקחו לעבודות כפייה.

"אני זוכרת שהיה לנו פסח די רגיל. אפילו אכלנו מצות", משחזרת קיי. "ואז, כשפסח נגמר – זה היה במוצאי שבת – המשטרה ההונגרית הורתה לכל היהודים בעיר להישאר בבתים שלהם ולא לצאת. על סמך מה ששמענו, חשבנו שכמה אנשים אולי ייעצרו באופן שרירותי, אבל לא יותר מזה".

תמונת אירוסים של הוריה של אולגה ציק קיי, לורה ואלק (צילום: באדיבות אולגה ציק קיי)

ביום שני הם עדיין לא הורשו לצאת, וכבר החלו לחשוד. ואז, ביום שלישי, 15 באפריל 1944, הופיעו שוטרים על סף דלתם, אמרו להם לארוז כמה דברים ולקחו אותם אל בית העירייה.

"אחותי מרגרט רצתה לקחת את מעיל הפרווה שלה. השוטרים אמרו לה להשאיר אותו בבית ושהוא יישלח אליה", מספרת קיי.

עד הערב כבר נאספו מספיק יהודים, והם הוצעדו אל חווה בכפר שימפוסטה. קיי זוכרת שישנה שם על קש באסם של בעלי חיים ושקיבלה מים וקצת אוכל.

"לצורך ה'בידור' אחד השומרים הכריח בחור אחד לעשות 25 שכיבות סמיכה על הטלית שלו", מספרת קיי.

משפחת ציק באויפהרטו, הונגריה. עומדים (משמאל): אדל, שאני, בורי, האם לורה והאב אלק, שמחזיק את בנה של בלה, אשר. יושבות (משמאל): אווה ואולגה. זו התמונה היחידה שנותרה מאווה, שמתה בברגן-בלזן זמן קצר לאחר השחרור (צילום: באדיבות אולגה ציק קיי)

הם שהו באסם במשך ארבעה שבועות עד שנלקחו ברגל לעיר הקרובה, אל גטו נירג'האזה.

"לא לקחנו איתנו שום דבר מהחווה, וכשהגענו לנירג'האזה נדחסנו לתוך דירות בבניין. היינו שם במשך עשרה ימים", היא משחזרת.

ב-22 במאי 1944, קיי ומשפחתה גורשו לאושוויץ. המסע ברכבת נמשך שלושה ימים, בקרונות בקר צפופים. כשהרכבת חצתה את גבול הונגריה-סלובקיה אביה של קיי הבין מה עומד להיות גורלם.

"הוא אמר, 'יקיריי, אנחנו הולכים למות'. הוא לקח את כל התכשיטים שהיו עלינו וזרק אותם לדלי שאנשים עשו בו את הצרכים שלהם. ככה הנאצים יצטרכו לנבור בשתן ובצואה כדי להגיע אליהם", אומרת קיי.

אמה של אולגה ציק קיי, לורה, עם נכדיה אשר וסוזי באויפהרטו, הונגריה (צילום: באדיבות אולגה ציק קיי)

קיי גם זוכרת שכאשר הרכבת הגיעה לאושוויץ היא רצתה לקחת איתה זוג גרבי ניילון שהצליחה לשמור ברשותה. אביה הורה לה להשאיר אותם מאחור. "יקירתי", הוא אמר, "את לא תזדקקי להם יותר".

המשפחה עברה סלקציה, שבה הגברים הופרדו מהנשים. האב אלק נלקח ראשון. לאחר מכן קיי ואחותה הצעירה אווה קיבלו הוראה להיפרד משאר הקבוצה ולהתקדם.

"רצנו קדימה והסתכלנו לאחור, ראינו את המשפחה שלנו נשארת שם", אומרת קיי.

היא לא ראתה אותם שוב. אמה, אביה, אחותה מרגרט, אחייניתה סוזי ואחיינה אשר נרצחו מייד בתאי הגזים.

משמאל: בלה ציק ניומן עם בנה אשר, שני שכנים, אדל ציק ובורי ציק באויפהרטו, הונגריה (צילום: באדיבות אולגה ציק קיי)

קיי ואחותה אווה הוכנסו למבנה שהיה בו חדר גדול. שם, מוקפות בשומרים ובשומרות עם כלבים, הן הופשטו לגמרי וכל גופן גולח. לאחר מכן נאמר להן לקחת בגדים ונעליים מתוך ערימה.

"פחדנו וצייתנו לפקודות. אף אחד לא ידע מה קורה. המחשבה היחידה שאני זוכרת היא שלא החזירו לי את הנעליים הכחולות היפות שאבא שלי הכין לי", מספרת קיי.

"פחדנו וצייתנו לפקודות. אף אחד לא ידע מה קורה. המחשבה היחידה שאני זוכרת היא שלא החזירו לי את הנעליים הכחולות היפות שאבא שלי הכין לי"

הנשים הועמדו בשורות של חמש ונלקחו אל הצריפים במחנה C באושוויץ II – בירקנאו. "הצביעו בפניי על המשרפות, אבל לא ראיתי אותן ולא הרחתי את העשן. אני חושבת שבטח הייתי בהלם ובמצב של הכחשה", היא אומרת.

קיי ואחותה לא עבדו במחנה המוות, אבל היה עליהן לעמוד בחוץ, מוקפות בשומרים עם כלבים, לצורך מסדרי נוכחות שנמשכו שעות. פעם בשבוע הוקצבה להן מנת לחם, ופעם ביום ניתן להן תבשיל שעורה עם משהו ירוק בתוכו – קיי משערת שזה היה עשב.

אולגה ציק ואחותה בלה ניומן הן בין ניצולות השואה האלה שהחלימו בבית חולים באוניברסיטת לונד בשוודיה, אוגוסט 1945 (צילום: באדיבות אולגה ציק קיי)

היא גם זוכרת שלא קיבלה את המחזור החודשי מאז שעזבה את ביתה, וכמוה גם כל הנשים האחרות שהיו איתה במחנה. הסיבה לכך הייתה ככל הנראה מצב ההלם ותת התזונה. כמו ניצולות אחרות, קיי מאמינה שייתכן שהנאצים הכניסו משהו לאוכל שלהן כדי שהמחזור שלהן ייפסק.

קיי אומרת שהיא ונשים אחרות נלקחו פעם למקלחת אמיתית. בדרך הן עברו תחת שלט הברזל הידוע לשמצה "העבודה משחררת" בכניסה למחנה המוות.

"ראינו שלושה בחורים מתים תלויים עליו", היא מספרת.

היא גם ראתה פעם אסירה מתה על הגדר החשמלית כשניסתה לתפוס מטפחת ראש שאסיר זרק לעברה. גווייתה של האישה נשארה על הגדר במשך יום שלם.

הכניסה למחנה אושוויץ-בירקנאו עם השלט "העבודה משחררת", מאי 1945 (צילום: United States Holocaust Memorial Museum, courtesy of Instytut Pamieci Narodowej)

אווה לא אכלה, שלשלה, והייתה חולה מאוד. בשלב מסוים אווה ונערה אחרת, שכנה שלהן מאויפהרטו, נבחרו בסלקציה. קיי חששה מהגרוע מכול, ולכן היא ואחותה הגדולה של הנערה השנייה התלוו לאחיותיהן הצעירות כדי שכולן יישארו ביחד. יחד עם נשים אחרות הן נדחסו אל תוך חדר גדול למשך הלילה, בלי מקום לשבת או לשכב, אבל בבוקר, באופן מפתיע, הן הוחזרו לצריפים הרגילים שלהן.

למרות התהפוכות האיומות, קיי תמיד המשיכה לעקוב אחר התאריך בלוח השנה העברי. היא זוכרת שהתאריך היה תשעה באב (29 ביולי 1944) כשהיא ואווה הועברו במשאית למחנה הריכוז קאופרינג (מחנה לוויין של דכאו) בגרמניה.

למרות התהפוכות האיומות, קיי תמיד המשיכה לעקוב אחר התאריך בלוח השנה העברי. היא זוכרת שהתאריך היה תשעה באב (29 ביולי 1944) כשהיא ואווה הועברו במשאית למחנה הריכוז קאופרינג

אווה והנערות הצעירות האחרות נלקחו מדי יום אל העיר כדי לשמש עוזרות בית של משפחות גרמניות, כמובן ללא תשלום. בבית שבו היא עבדה, אווה קיבלה אוכל ואף לקחה אוכל בשביל קיי, שעבדה בהערמת בולי עץ ובניקיון חדרי המגורים של השומרים הנאצים.

גזיר עיתון מה"סטאר-לדג'ר" של ניוארק מינואר 1947, מתוך כתבה קצרה על הגעתה של אולגה ציק לעיר עם אחותה בלה, לאחר שאיתרו שם קרובי משפחה (צילום: באדיבות אולגה ציק קיי)

"עשרים מאיתנו גם נלקחו לשדה כדי לקטוף תפוחי אדמה. אני זוכרת שצמתי ביום כיפור בזמן שקטפתי תפוחי אדמה", מספרת קיי.

במהלך הפצצה של הכוחות הבריטיים, רק שבויות המלחמה הסובייטיות שהיו בשדה הוכנסו לבונקר. לנשים היהודיות נאמר ללכת לבניין סמוך.

"הבונקר ספג פגיעה ישירה, אבל הבניין היה בסדר והבנות יצאו ממנו ללא פגע", היא מספרת.

למחרת היא ניצלה שוב מפגיעה כשפצצה נחתה בשדה במרחק כמה מטרים בודדים מרגליה אבל לא התפוצצה.

"השדה היה מלא עשן, אבל איכשהו הפצצה לא התפוצצה", היא אומרת.

אולגה ציק קיי עם בעלה ג'ורג' קיי ביום חתונתם, ניו יורק, 19 בפברואר 1950 (צילום: באדיבות אולגה ציק קיי)

קיי גוננה על אחותה, שסבלה מהתמוטטות רגשית והיו לה התפרצויות בכי. היא התמקדה בניסיונות לנחם את אווה והצליחה שלא להתפרק בעצמה, ככל הנראה בשל תחושת ניתוק או קהות רגשית.

"או אולי פשוט הייתי נאיבית יותר לגבי המצב מאשר אחותי הצעירה", היא אומרת.

בנובמבר 1944 האחיות הועברו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. הנשים, "מוכות כינים", שכבו שם על רצפת הצריף "דחוסות כמו סרדינים בקופסה". כולן היו חולות ולא היה להן די כוח לקום כדי לעשות את הצרכים שלהן בחוץ. אסירות גססו ומתו בכל מקום.

הנשים, "מוכות כינים", שכבו שם על רצפת הצריף "דחוסות כמו סרדינים בקופסה". כולן היו חולות ולא היה להן די כוח לקום כדי לעשות את הצרכים שלהן בחוץ. אסירות גססו ומתו בכל מקום

כעבור זמן מה הצטרפו אל קיי ואווה במחנה אחותן הגדולה בלה ושתי בנות דודים.

אולגה ציק קיי עם בעלה ג'ורג' קיי ובנותיהם אוולין וג'ודי, ניו יורק, 1956 (צילום: באדיבות אולגה ציק קיי)

"בלה הביאה איתה סידור תפילה שקיבלה ביום החתונה שלה. הוא הוחרם ונשרף. אבל איכשהו היא הצליחה להסתיר מהשומרים ארנק קטן שבו היא שמרה תמונות של בני המשפחה", מספרת קיי.

עם התקדמותם של הכוחות הבריטיים הלחימה התעצמה. קיי זוכרת שבמשך שבועיים היא שכבה על רצפת הצריף מבלי לזוז כדי להימנע מפגיעת קליעים או רסיסי פגזים, כמו שקרה לאחת הנשים שהיו לידה.

"אני לא אשכח את החייל הבריטי שפתח את דלת הצריף שלנו ואמר, 'הכול בסדר, אתן משוחררות'", אומרת קיי.

זה קרה ב-15 באפריל 1945 – בדיוק שנה לאחר שהיא ובני משפחתה גורשו מביתם בהונגריה.

בתה של אולגה ציק קיי אוולין חפץ עם משפחתה (צילום: באדיבות ג'ודי כהן)

קיי, שהייתה החזקה ביותר מבין אחיותיה, ניסתה להגיע אל חבילות המזון שהביאו כוחות השחרור. היא הלכה עם כמה שבויות מלחמה סובייטיות, אבל הייתה חלשה מכדי לעמוד בקצב. היא נהדפה אל הקרקע, והיה עליה להיעזר בקיר כדי להתרומם. היא שבה אל אחיותיה בידיים ריקות.

לאחר שהופשטה מבגדיה ורוססה בחומר חיטוי, קיי קיבלה שמיכה כדי להתעטף בה. כעבור שבוע ניתן לה סוף סוף בד שאפשר היה ללבוש כבגד.

קיי ושתי אחיותיה נלקחו לבית חולים שהקימו בעלות הברית במחנה. אווה, שמצבה היה קשה יותר, קיבלה מיטה בקומה התחתונה, וקיי, שהייתה בקומה העליונה, ירדה לבקר אותה מדי יום.

אולגה ציק קיי עם משפחתה של בתה ג'ודי כהן (צילום: באדיבות ג'ודי כהן)

"יום אחד ירדתי למטה וראיתי שרק חצי מהגוף שלה מכוסה בשמיכה. ניגשתי לכסות אותה כדי שלא יהיה לה קר, והחולה במיטה שלידה אמרה לי שהיא כבר לא זקוקה לשמיכה", אומרת קיי בדמעות.

"יום אחד ירדתי למטה וראיתי שרק חצי מהגוף שלה מכוסה בשמיכה. ניגשתי לכסות אותה כדי שלא יהיה לה קר, והחולה במיטה שלידה אמרה לי שהיא כבר לא זקוקה לשמיכה"

"לא ידעתי מה לעשות. לא דיברתי אנגלית או גרמנית, אז לא יכולתי לשאול על קבורה נאותה לאווה. אני רק יכולה לקוות שהיא לא הגיעה לקבר אחים, אלא נקברה באחד מהקברים הלא מסומנים בברגן-בלזן", היא אומרת.

שבעה מתוך עשרת האחים לבית ציק שרדו את המלחמה, וכולם הגיעו בסופו של דבר לקנדה או לארצות הברית. האחיות בורי ואדל נלקחו יחד למחנה הריכוז ראוונסבריק והצליחו להימלט.

מיקלוש שרד את אושוויץ. ארנו שרד את מאוטהאוזן, ונלחם במלחמת העצמאות של ישראל ב-1949-1948. שאני שרד מחנה עבודה בסיביר וחזר להונגריה ב-1948. לעומתם, עקבותיו של זולטן אבדו מאז שנלקח לעבודות כפייה.

אולגה ציק קיי מחזיקה תמונה של משפחתה באויפהרטו, הונגריה, מלפני מלחמת העולם השנייה, בביתה בשערי תקווה, 17 באפריל 2022 (צילום: רנה גרט-זנד)

לאחר שהחלימה בבית חולים בשוודיה, בינואר 1947 קיי עשתה את דרכה לניוארק, ניו ג'רזי, עם אחותה הגדולה בלה, כדי להצטרף לקרובי משפחה שעברו לארצות הברית לפני המלחמה.

ב-1949 האחיות עברו לברונקס, וקיי עבדה בתעשיית הביגוד במנהטן. בערב ריקודים היא פגשה את בעלה לעתיד ג'ורג' קיי, יהודי הונגרי שנמלט מהונגריה לפלשתינה ב-1939 והגיע לניו יורק ב-1946.

בני הזוג נישאו ב-1950 והביאו לעולם שתי בנות, אוולין וג'ודי. קיי נשארה בבית עם הבנות, ואילו בעלה, שתכנן להיות טכנאי שיניים בהונגריה, עבד כנהג מונית כדי לפרנס את המשפחה.

ב-1985 קיי ובעלה עלו לישראל, שבה מתגוררת בתם ג'ודי כהן מאז 1974. הם חיו כגמלאים בנתניה, עד שג'ורג' נפטר ב-2013 וקיי הצטרפה לג'ודי בהתנחלות שערי תקווה. בתה אוולין חפץ מתגוררת בפלורידה. לקיי חמישה נכדים ו-16 נינים בארצות הברית ובישראל.

ג'ודי כהן ואמה אולגה ציק קיי בישראל, אפריל 2022 (צילום: רנה גרט-זנד)

קיי אומרת שבנותיה, נכדיה וניניה האהובים הם מבחינתה הנקמה שלה בהיטלר ובנאצים. היא אינה סובלנית כלפי מי שמפקפקים בשואה.

"כל מילה שאני אומרת היא אמת. יש הוכחות וראיות לכך שזה קרה", אומרת קיי. "איך מישהו מעז להכחיש את מה שעברתי?"