"היית כבר בגלריה?"
נדמה שכל שיחה מקרית באום אל-פחם מגיעה מהר מאוד לשאלה הזו.
"אתה חייב לבקר בגלריה".
בלי שם. בלי פרטים. "הגלריה". זה מספיק.
הגאווה הבולטת לעין והתכיפות שבה רבים כל כך באום אל-פחם מזכירים מהר כל כך את "הגלריה", הן מצד אחד חדשות משמחות ומצד שני קצת נוגעות ללב. משמח לגלות שמוסד אמנותי צנוע ובעל כוונות טובות, שמתמודד רבע מאה עם כל הבעיות המורכבות שחבל הארץ הסבוך הזה מציע גם לאמנים וגם לפלסטינים, מצליח לתפוס פינה חמה כל כך בלב הקהילה שבתוכה הוא הוקם. לפוגג עוינות, להמיס חשדנות ולייצר תקווה, בעיר הנמצאת בלב אזור הביקוש לתקווה. זה לא עניין של מה בכך.
ומצד שני נוגע ללב לראות איך מוסד קטן כל כך – חלל צנוע, בשולי העיר, שמופעל על ידי כמה פעילים חדורי תחושת שליחות – מעורר כל כך הרבה גאווה מקומית.
ספק אם יש בארץ – אולי אפילו בעולם – עיר בסדר הגודל של אום אל-פחם, שבה גלריה לאמנות זוכה למעמד מקומי איקוני כזה. "הגלריה היא הרבה יותר מאלפיים מטר של אומנות", מרחיב ד"ר סמיר מחאמיד, ראש עיריית אום אל-פחם.
"אחרי ביקור בגלריה אתה מבין הרבה יותר טוב את הסכסוך. הדברים לא נפתרים, אבל יש חיבור לכאב, למחירים. ומאידך גם ליופי ולכוח של החיים המשותפים. מבחינת העירייה, זה מקום איכותי ומיוחד של זהות, שמספק הכשרה לעולם האמנות. ואנו שמחים על עשרות אלפי מבקרים המגיעים לגלריה ולעיר".
"אחרי ביקור בגלריה אתה מבין הרבה יותר טוב את הסכסוך. הדברים לא נפתרים, אבל יש חיבור לכאב, למחירים. ומאידך גם ליופי ולכוח של החיים המשותפים"
להסתפק רק בתיאור כזה של הגלריה באום אל-פחם יהיה עניין אופטימי מדי. כמעט נאיבי. כי הסיפור סבוך בהרבה. החיבור הנפיץ בין אמנות, סביבה דתית, פוליטיקה מקומית וסכסוך לאומי, מתגלה – כמעט כצפוי – כמתפקע מסמליות בכל רובד אפשרי. ולעת עתה גם עשרות אלפי המבקרים, שהוזכרו על ידי ראש העירייה, מדירים את רגליהם מהגלריה. למרות האהדה וההערכה, היא מתקשה להחזיק את הראש מעל למים העכורים של האזור.
הולך נגד הרוח
הגלריה באום אל-פחם נפתחה ב-1996 על ידי סעיד אבו-שקרה, בן למשפחת אמנים מקומית, שמשמש עד היום כמנהל והאוצר הראשי שלה, וכמנוע המאפשר את הישרדותה. את הדחיפה הראשונה להקים את המקום הוא קיבל בעקבות מותו מסרטן של בן דודו, האמן עאסם אבו-שקרה.
ב-1994 נערכה בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב תערוכה גדולה מיצירותיו של עאסם אבו-שקרה. בערב הפתיחה הגיעו אליה ארבעה אוטובוסים מאום אל-פחם. סעיד אבו-שקרה התמלא כעס על כך שאין אפשרות לקיים תערוכה כזו של אמנות פלסטינית ושל אמן פלסטיני באום אל-פחם, המקום שאמור להיות ביתם הטבעי. הוא החליט לשנות את זה. "להחזיר עטרה ליושנה", אם להשתמש בביטוי מוכר ממקום אחר.
אבו-שקרה פנה לבן דודו, השייח' ראאד סלאח – מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ומי שהיה אז ראש עיריית אום אל-פחם – וביקש שיקצה לו בניין בעיר להקמת גלריה. הוא הסביר לסלאח שמוכרחים לשנות את המצב שבו האמן הפלסטיני תלוי אך ורק באיש האמנות היהודי שיגלה אותו ויזמין אותו להציג. סלאח נעתר ואבו-שקרה גייס מימון לשיפוץ המקום מהאגף לתרבות ערבית במשרד התרבות.
אבל זמן קצר לפני פתיחת המקום, סלאח שינה את דעתו וזימן אליו את בן דודו, כדי להודיע לו שרבים באום אל-פחם מתנגדים בתוקף לפתיחת גלריה לאמנות בעיר, מחשש שהיא תפגע בערכי האסלאם. הפחד מאמנות ומאמנים, והחשדנות כלפי "פסל ומסכה", משותף לבני דתות שונות באזור.
אבו-שקרה התחכם. הוא הזמין לפתיחת הגלריה אמנים מובילים, יהודים וערבים, שכנע את שולמית אלוני להגיע ולשאת דברים בפתיחה, הדפיס מאות הזמנות, והגיע לפגישה עם סלאח כשבידו כבר הזמנה מודפסת לאירוע החגיגי. וכך הגלריה נפתחה למרות הכול.
אחרי הפתיחה, מעטים באום אל-פחם נתנו לה סיכוי לשרוד יותר מכמה חודשים. אבל היא שרדה, למרות שזה היה כרוך בהתגברות על קשיים מרובים.
תוך כדי תנועה גובשה תוכנית פעולה, הכוללת סדנאות אמנות, סמינריונים ותערוכות משותפות לאמנים יהודים וערבים. ב-1999 הגלריה משכה לרגע תשומת לב בינלאומית כשיוקו אונו, אלמנתו של ג'ון לנון ואמנית בעלת שם עולמי בזכות עצמה, בחרה להציג באום אל-פחם תערוכה בשם "חלון פתוח".
ב-1999 הגלריה משכה תשומת לב בינלאומית כשיוקו אונו, אלמנתו של ג'ון לנון ואמנית בעלת שם עולמי בזכות עצמה, בחרה להציג באום אל-פחם תערוכה בשם "חלון פתוח"
Yoko Ono, Morning Beams and Cleaning Piece (Riverbed), 1997.
Installation view, 'Have you seen the horizon lately?', 2000, The Israel Museum, Jerusalem, Israel.
Photograph: Oded Lobl pic.twitter.com/pMS6df0Djo— Yoko Ono ☮️????️ (@yokoono) August 16, 2021
כעבור שנה השלט הגדול עם דיוקנה של יוקו אונו, שהוצב בכניסה לאום אל-פחם, היה אחד המקומות הראשונים בעיר שהושחתו על ידי מפגינים מקומיים זועמים, בתחילת גל האלימות המוכר היום כמהומות אוקטובר 2000. השפעת האינתיפאדה השנייה שפרצה אז על הגלריה הייתה קטלנית. לקח לה שנים להתאושש. יש האומרים שהיא לא התאוששה באמת עד היום.
המקום ספג ביקורת לא רק ממקומיים שמרנים, אלא גם מאנשי אמנות יהודים אנינים, שטענו כי "הגלריה של סעיד", כמו שקראו לה אז, מציגה פולקלור פלסטיני ולא אמנות שראויה להתייחסות רצינית. אבו-שקרה לא נרתע והמשיך לטפח את מפעל חייו, שמתקיים בדוחק, כשהוא מסתמך בעיקר על קבוצות מאורגנות של מבקרים יהודים. אלה נעלמו בכל פעם שהמצב הביטחוני הפך מתוח. וזה קרה לא מעט.
אבו-שקרה לא נרתע והמשיך לטפח את מפעל חייו, שמתקיים בדוחק, כשהוא מסתמך בעיקר על קבוצות מאורגנות של מבקרים יהודים. אלה נעלמו בכל פעם שהמצב הביטחוני הפך מתוח. וזה קרה לא מעט
ב-2008, אבו-שקרה הרחיב את הגלריה והקים בה ארכיון שמציג את החיים הפלסטינים באזור ואדי ערה לפני הקמת מדינת ישראל. הארכיון כולל מאות ראיונות עם זקני האזור, שמספרים מה עבר עליהם בנכבה, לצד צילומים ותיעוד של הכפרים שנהרסו, תקופת הממשל הצבאי, והעימותים האלימים הרבים.
רינה פלג הגיעה אל אבו-שקרה ואל הגלריה שלו ב-2012 ונשארה שם מאז, כמרכזת סדנאות. היא מגיעה לגלריה מדי בוקר ומעבירה סדנאות קרמיקה לקבוצות של נשים מאום אל-פחם. והיא מציגה עכשיו בגלריה תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיה, המסכמת יותר מחמישים שנים של עבודה אמנותית אמיצה, בתחום שרק עכשיו מתחיל לזכות בהכרה שנשללה ממנו כל השנים.
המרד של פלג
רינה פלג בת 81. אישה קטנת קומה ומלאת מרץ וחדווה כשל נערה מתבגרת. אי אפשר לשהות במחיצתה ולא להידבק מהר מאוד באופטימיות שקורנת ממנה. היא גדלה בקיבוץ שער העמקים של השומר הצעיר, התמחתה בצעירותה בעבודות קרמיקה, ובהמשך בחרה – בצעד מאוד לא מקובל, אז והיום – להשאיר בישראל שלושה ילדים קטנים, שגדלו עם אביהם. היא נסעה בגפה לניו יורק, לחיות שם כאמנית.
אחרי עשרות שנים במנהטן, בלופט גדול בסוהו שהפך לבית שני לאמנים ישראלים שהתגלגלו לניו יורק (מיכל רובנר החזיקה לופט בקומה מתחתיה), פלג החליטה לחזור לישראל. היא מתגוררת בכפר יונה ליד אחד מבניה – שלושתם שמרו איתה על קשר טוב למרות שעזבה בילדותם – ומנהלת סדנה בגלריה של סעיד אבו-שקרה.
בסדנה היא מדריכה נשים פלסטיניות, שעולמן רחוק עד מאוד מהעולם המשוחרר, הפרוע לפעמים והפמיניסטי במובהק, ממנו היא עצמה הגיעה. ונראה שהיא נהנית מכל רגע.
בסדנה היא מדריכה נשים פלסטיניות, שעולמן רחוק עד מאוד מהעולם המשוחרר, הפרוע לפעמים והפמיניסטי במובהק, ממנו היא עצמה הגיעה. ונראה שהיא נהנית מכל רגע
"העולם שלנו קשה פה", הוא אומרת, "אבל אני מאוד שמחה שאני בכל זאת מצליחה לעבוד פה. קודם כל, אנחנו מוציאים נשים מהבית. ואני נותנת להן משהו שהן בכלל לא ידעו עליו. משהו שנותן להן הרבה ביטחון. גם מי שלא עשתה כלום קודם מגלה שהיא יכולה לעשות משהו: ליצור. לבנות גשר מאמנות, זו הדרך. אבל זו לא דרך קלה. זה לא פשוט ,קודם כל כי הפוליטיקה כל כך קשה. אני כבר לא צופה בחדשות. אני לא מסוגלת להסתכל.
"היום שתי הבנות שעובדות אצלי (ממרום גילה פלג מכנה "בנות" גם נשים בנות יותר מחמישים) היו צריכות לנסוע לפרק עבודה שלי – שמלה מחמר – שתלויה על הקיר בגלריה בתל אביב. אבל לא הרשו להן לנסוע לתל אביב. המשפחה לא הרשתה להן לנסוע. בעלה של אחת מהן אמר לה: את לא יכולה לנסוע. זה מסוכן להסתובב בתל אביב עם כיסוי ראש.
"מייד אחרי הפיגוע בחדרה, כל הקבוצות שהיו אמורות להגיע לביקור כאן ביטלו. מבוגרים. חוגים. אגודת הקרמיקאים שהייתה אמורה לבוא לתערוכה שלי. כולם ביטלו".
"מייד אחרי הפיגוע בחדרה, כל הקבוצות שהיו אמורות להגיע לביקור כאן ביטלו. מבוגרים. חוגים. אגודת הקרמיקאים שהייתה אמורה לבוא לתערוכה שלי. כולם ביטלו"
ואיך מתייחסים החברים ובני המשפחה שלך לזה שאת כאן כל יום?
"עוד שואלים אותי לפעמים אם אני לא מפחדת. אבל רוב החברים שלי יודעים שאני לא מפחדת. הם יודעים שאני מגיעה לכאן בוקר-בוקר. בכל מצב".
לא נתקלת באיום ובהרגשה לא נוחה?
"אפילו לא בתקופת ההפגנות הגדולות במאי שנה שעברה. כשיצאתי בערב עם האוטו היו הפגנות גדולות בכניסה לעיר. אז חיכיתי קצת. התנועה זזה יותר לאט. ויצאתי. לא חששתי לרגע שיקרה לי משהו. מעולם לא קרה לי פה שום דבר חריג. אף אחד לא התקיף אותי או איים עלי או משהו כזה. אבל בתקופות אחרי פיגועים, יש כאן שקט. דממה. רק אני מגיעה לכאן בבוקר. וזה נורא קשה".
כי אמנות אמורה לספק מקום מקלט, אבל אפילו בגלריה כזו קשה לחמוק מהמצוקות של האזור.
"תראה, הדינמיקה פה בגלריה היא עבודה של יצירה. אנחנו מעט מאוד מדסקסים פוליטיקה בתוך הכיתה עם הבנות. גם סעיד, כשהוא מארח כאן קבוצות, לא מדבר רק על פוליטיקה. תמיד בעיקר על אמנות, ועל הקשר שאמנות יכולה לחבר בין אנשים. אנחנו מנסים לחבר דברים, לא לפרק דברים. ולחבר דברים, ליצור דו קיום, זה תמיד דבר חיובי".
"הדינמיקה פה בגלריה היא עבודה של יצירה. אנחנו מעט מאוד מדסקסים פוליטיקה. תמיד בעיקר על אמנות, ועל הקשר שאמנות יכולה לחבר בין אנשים. אנחנו מנסים לחבר דברים, לא לפרק דברים"
תקווה כזו לדו-קיום יכולה גם להתגלם במילותיו של ערבי מאום אל-פחם, שמארח תערוכה של אמנית יהודייה ומעלה על נס את ערכי הקשר לאדמה של קיבוצי "השומר הצעיר".
"תערוכתה הרטרוספקטיבית של רינה פלג, 'רשת אדמה', משקפת מסע ארוך שנים", כותב אבו-שקרה במאמר שפותח את הקטלוג המקיף והמרשים שהופק לקראת התערוכה. "הוא התחיל במקום הולדתה, קיבוץ שער העמקים, שם ספגה את ערכי האדם והאדמה, שהוטמעו בה והיו לחלק ממנה ומדרכה מאז ועד היום.
"יחד החלטנו להתחיל פרק נוסף במסע הארוך של חייה: הקמת סדנת קרמיקה לנשים המקומיות, שתתרום להעצמה חברתית, תרבותית וכלכלית. לא היה לי ספק באשר לכישרונה וליכולתה של פלג לחולל שינוי בקבוצת נשים זו.
"דרך הפעולה שלה מול הנשים המקומיות, שמעולם לא עסקו ביצירת אמנות או בעבודה בחומר, מעוררת השראה והתרגשות. מבלי לדעת אף מילה בערבית, באמצעות המגע הראשוני עם החומר, הצביעה והשריפה, היא מצליחה ליצור סביבה אנושית מאתגרת, מחבקת ומחברת".
מהפכת הקרמיקה
האמנות של רינה פלג, זו שבאמצעותה היא מעוררת עכשיו השראה והתרגשות אצל תלמידותיה באום אל-פחם, זכתה במשך עשרות שנים לזלזול בעולם האמנות. היא נתפסה כ"פולקלור". כ"עבודות יד". כ"אמנות שימושית".
אחרי שפלג סיימה באמצע שנות השישים את לימודיה בבצלאל, שם התמחתה בעבודת אובניים אצל דוד קלדרון והשתלמה אצל הקדרית הוותיקה חנה חר"ג צונץ, היא פתחה בקיבוץ שבו גדלה את החנות "קרמיקה שער העמקים".
השנה היתה 1967. רגע לפני המפץ הגדול. את פתיחת החנות כיבדה בנוכחותה רות דיין, מנהלת "משכית". עבודות הקרמיקה של פלג היו מתנות רצויות בבתים הישראלים הבורגניים של אותם ימים. אבל עולם האמנות של אז לא ספר אותה.
בשנות השבעים, כבר בניו יורק, פלג התמחתה בעבודה עם מכשיר בשם אקסטרודר – טכנולוגיה תעשייתית המאפשרת לייצר צורות באמצעות העברת חומר בלחץ דרך חריר מעוצב – ופיתחה טכניקה ייחודית של קליעה בקרמיקה. בספטמבר 1979 היא הוזמנה להציג תערוכת יחיד, "קליעה בחומר", בבית הקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.
עולם האמנות המשיך להתנשא, באנינות אופיינית, גם כשפלג החלה לפסל אובייקטים מקרמיקה שלא הייתה להם כל תכלית שימושית, בהשראת עולם הקומיקס הניו יורקי. חלק מהעבודות היפות ההן מוצגות עכשיו בתערוכה הרטרוספקטיבית בגלריה באום אל-פחם, שנפתחה ממש כשעולם האמנות הבינלאומי משנה לחלוטין את היחס לעבודות קרמיקה.
"בעולם האמנות היה אפילו בוז לקרמיקה", אומר הצייר ציבי גבע, מחשובי האמנים בישראל, שאצר את התערוכה של רינה פלג באום אל-פחם. "לקרמיקאים היו באופן כללי רגשי נחיתות ביחס לעולם האמנות. גם בבתי ספר לאמנות, זו תמיד הייתה מחלקה נפרדת, וזה תמיד היה עיסוק נחות שלא הוגדר בכלל כאמנות. ראית שהרבה קרמיקאים מנסים לעשות מין שיפט כזה, לכיוון של פיסול קרמי, כדי להצליח איכשהו להיכנס לעולם האמנות. אבל בעצם הם היו תמיד מוקצים.
"מה שקורה עכשיו בעולם, זה שהעסק הזה התהפך לגמרי. אחרי שהמון שנים שבהן קרמיקה נתפסה כעניין פולקלוריסטי, היא מקבלת עכשיו כבוד של אמנות. אתה רואה את זה בגלריות הכי נחשבות והכי גדולות של אמנות בעולם. עד לא מזמן, לא ראית בכלל קרמיקה בגלריות חשובות של אמנות. ועכשיו זה נהיה בון טון.
"אחרי שהמון שנים שבהן קרמיקה נתפסה כעניין פולקלוריסטי, היא מקבלת עכשיו כבוד של אמנות. אתה רואה את זה בגלריות הכי נחשבות והכי גדולות של אמנות בעולם"
"לא רק קרמיקה. גם טקסטיל. כל מיני עבודות אריגה ורקמה. אם תיסע לוונציה, כמעט כל הביאנלה לאמנות שם היא של אמניות נשים. מעט מאוד גברים. ומציגים המון עבודות מתחומים שעד לא מזמן היו בפריפריה של האמנות והם היום במרכז".
כל מה שפעם נתפס בזלזול כ"ביתי", או "נשי", או "פרימיטיבי", או "פולקלוריסטי", או סתם כאמנות שימושית?
"בדיוק. לגמרי. זה התהפך לחלוטין. לכן התערוכה של רינה באה ממש בזמן. היא אמנם עשתה את האמנות שלה תמיד. יש לה פיסול נהדר מקרמיקה. רק שלא היה לה כל כך איפה להציג את עבודות האמנות האלה. למזלה, מישהו שידך אותה לסעיד וככה היא התחילה לעבוד שם עם נשים ערביות וללמד אותן קרמיקה. וזה יצר חיבור נהדר בעיניי".
"רינה אמנם עשתה את האמנות שלה תמיד, רק שלא היה לה כל כך איפה להציג. למזלה, מישהו שידך אותה לסעיד וככה היא התחילה לעבוד שם עם נשים ערביות וללמד אותן קרמיקה. וזה יצר חיבור נהדר בעיניי"
אי אפשר שלא לחשוב על הסמליות – אמנית פמיניסטית מרדנית, שגדלה בשומר הצעיר, חוזרת לישראל מניו יורק עם טכנולוגיה תעשייתית אמריקאית, שמאפשרת לה לארוג מקרמיקה מה שנראה כמו סלי נצרים פלסטינים מסורתיים, ואת זה היא מלמדת נשים פלסטיניות בגלריה בעיר מוסלמית.
"נכון. וזה מדהים ונורא יפה בעיני".
או, במילותיו של ראש עיריית אום אל-פחם: אחרי ביקור בגלריה, אתה מבין הרבה יותר טוב את הסכסוך. הדברים לא נפתרים. אבל יש חיבור לכאב ולמחיר. וגם ליופי ולכוח של החיים המשותפים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם