לפני כעשור הודיע המוזיקאי דיוויד ברמן על פרישה מפעילות מוזיקלית. הסיבה: הוא אינו יכול יותר להראות את פניו בציבור מחמת הבושה על מעללי אביו • אמיר בן-דוד סוקר בפוסט הראשון בבלוג החדש שלו את מסעו הכואב והמפתיע של ברמן החוצה מעולם המוזיקה ובחזרה
* * *
זו יכולה להיות (ואולי עוד תהיה) סידרת דרמה מרתקת, ויהיה לה פסקול משובח.
הגיבורים הם אב ובנו. הדילמות הן מהחשובות והעקרוניות של תקופתנו. העצבים חשופים משני צידי המתרס. וברקע – השירים של להקה חדשה, "פרפל מאונטיינז", שאלבום הבכורה שלה יצא לפני שבוע.
האבא, ריצ'ארד (ריק) ברמן, הוא אחד הלוביסטים החזקים באמריקה. מולטי מיליונר תמנוני שידיו בכל. חברות טבק, חברות מזהמות, מאבקים באיגודי עובדים. בעיתונות האמריקאית מכנים אותו לפעמים Dr Evil, והוא דווקא רואה בזה אות כבוד.
הבן, דיוויד ברמן, נפל רחוק מהעץ. מה זה רחוק? בקצה השני של הגלקסיה. בביתו של הלוביסט הציני גדל משורר רגיש, מאייר, מוזיקאי. בתחילת התשעים הוא ייסד את להקת "סילבר ג'וז" יחד עם סטפן מלקמוס ובוב נסטנוביץ', שיקימו בהמשך את "פייבמנט".
החברים ב"סילבר ג'וז" התחלפו כמו ג'אנקיז בתחנת סמים בברונקס. דיוויד ברמן נותר החבר הקבוע היחיד, היוצר והסולן. הציר המרכזי. ההרכב זכה להרבה כבוד בשוליים, כולל בגיחה להופעות בישראל, אבל ההצלחה המסחרית היתה מינורית ביותר.
לפני עשר שנים הודיע דיוויד ברמן במפתיע לאוהדיו, שהוא מפרק את "סילבר ג'וז" ופורש מכל פעילות מוזיקלית. הסיבה היתה לא פחות ממדהימה ובוודאי חסרת תקדים בתולדות המוזיקה הפופולארית, שמלאה בהודעות פרישה שונות ומשונות. ברמן אמר שאינו יכול יותר להראות את פניו בציבור, כי הוא חש בושה על מעלליו של אביו. "אבא שלי הוא אדם מתועב", הוא כתב בהודעת הפרישה שלו, "הוא סוג של נצלן אנושי, בוזז, בן בליעל. חתיכת בן-זונה מתועב בקנה מידה היסטורי".
הוא המשיך ופירט את סלידתו מהתמיכה של אביו בחברות מזון מהיר ומשקאות קלים שמעודדות את מגיפת ההשמנה אצל ילדי אמריקה, והבוז שהוא חש כלפי אביו שאימפריית הלובינג שלו נלחמת בכל מה שיקר לליבו. אוהבי בעל חיים, פעילי זכויות אדם, מדענים, מורים – ובכל מי שמאיים על לקוחותיו העשירים. הוא הוסיף בסרקזם אופייני "והדבר הכי גרוע מבחינתי ככותב, זה הנזק שהוא גורם לשפה האנגלית".
ברמן הבן דרש מאביו לסגור את כל החברות שלו, כתנאי להמשך הקשר ביניהם, דרישה שבמגזין האמריקאי "מאדר ג'ונס" תיארו אז כ"הדבר הכי קרוב לעימות בין לוק סקייווקר לדארת' וודר". האב הגיב בקרירות "אני אוהב את בני וגאה בהישגים שלו. כל מחלוקת בינינו היא עניין פרטי. אני מקווה שכלי התקשורת יכבדו את הפרטיות שלנו".
בעשור שחלף מאז, חברות הלובינג של ריק ברמן מוסיפות לשגשג, ודיוויד ברמן קיים את הבטחתו ונעלם כמעט לחלוטין מהעין הציבורית. הוא הסתגר במשך עשור בביתו בנאשוויל ושקע בקריאת ספרים. ואז הוא חטף שתי מכות איומות: אשתו, קסי, החליטה לעזוב אותו ואמו מתה. ברמן המיואש חזר לגיטרה ולשירים. התוצאה – אלבום הבכורה של הלהקה החדשה שלו, "פרפל מאונטיינז" – נוגעת ללב ולא פעם ממש שוברת לב. בדיוק כמו שאפשר לצפות.
ברמן מחטט בידיים חשופות בפצעים שמייסרים אותו, ושר על כאביו באותו קול אגבי, שפעם תואר כ"רשלני", קולו של מי שלא היה עובר את האודישנים הראשונים ל"אמריקן איידול", אבל ראוי להיות איידול של כל מי שעוד מעריך אומץ לב וכנות אמנותית.
"הסיפור התחיל מזמן / כשהייתי עוד קטן" – הוא שר ב"אהבתי להיות הבן של אמא שלי" – "ובכל השנים שחלפו מאז / אהבתי להיות הבן של אמא שלי / כן, אהבתי להיות הבן של אמא שלי / אהבתי אותה כי היא היתה טובה ונדיבה אלי / היא היתה, היא היתה, היא היתה / היא עזרה לי ללכת / היא ראתה אותי רץ / היא הבינה מאיפה אני בא / וגם כשלא יכולתי לספור את חברי על אצבע אחת / אהבתי אותה הכי הרבה שאפשר / היא היתה, היא היתה, היא היתה".
ובשיר שנושא את השם המחייב "אפילה וקור" הוא כותב "האור של חיי יוצאת לבלות הערב / השמש שוקעת במערב / האור של חיי יוצאת לבלות הערב / עם מישהו שהיא רק פגשה / היא האירה הרבה יותר משהייתי זכאי באמת / האור של חיי יוצאת לבלות הערב / בלי להתחרט".
אמיר בן-דוד אוהב מוזיקה מאז סוף שנות השישים. כותב, מלחין, מנגן ושר ב״אבטיפוס״ מאז שנות השמונים. חבר מערכת ״זמן ישראל״
פנייה למנדלבליט: "יש להאיץ - ולא לעכב - את ההחלטות בתיק 3000"
פרסום ראשון כך דורשת מהיועץ התנועה לטוהר המידות, בראשות עו"ד אביה אלף ● בסוף השבוע דווח ב"כאן" כי מנדלבליט החליט לדחות את ההכרעה בשאלה האם לפתוח בחקירת "פרשת המניות" של נתניהו
ביום שישי בערב דיווח מרדכי גילת ב"כאן 11", שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, החליט לדחות את ההכרעה בשאלה האם לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גם בפרשת המכונה "תיק המניות".
זאת, עד שתתקבל הכרעה סופית, האם להגיש נגד נתניהו כתבי אישום בשלוש הפרשות שבהן הוא כבר נחקר, המוכרות במספרי התיקים שלהם.
תיק המניות עוסק בקשרים הכלכליים של נתניהו עם בן דודו, איש העסקים האמריקאי נתן מיליקובסקי, ובקשר שבין מיליקובסקי ל"טיסנקרופ" הגרמנית.
על פי הדיווח של גילת, בידי היועמ"ש נמצאים "חומרים רגישים", שהעביר אליו מבקר המדינה, אך הוא אינו מעוניין כרגע לפתוח בחקירה מאחר ש"אינו מעוניין לפתוח חזית חדשה עם ראש הממשלה לפני הבחירות".
מהחומרים שנבחנו במשרד מבקר המדינה עלתה השאלה האם ראש הממשלה הפר את הכללים האוסרים על שרים לנהל תיק השקעות.
לטענת נתניהו, הוא קיבל אישור לחרוג מהכלל המחייב העברת התיק לנאמנות עיוורת. מבקר המדינה העביר את המסמכים ליועץ המשפטי לממשלה, מנדלבליט, לבחינה אם האישור היה בתוקף בעת שנתניהו מכר את המניות ב־2010.
אחרי הפרסומים על מעורבותו האישית של ראש הממשלה בעסקי בן דודו, פנתה התנועה לטוהר המידות למבקר המדינה, יוסף שפירא, בדרישה שיפתח בבדיקה של תהליכי קבלת ההחלטות במשרד ראש הממשלה ובמשרד הביטחון, בכל מה שנוגע לרכישת צוללות אסטרטגיות וספינות להגנה על מתקני הגז מ"טיסנקרופ".
אחרי חליפת מכתבים ענפה, הודיע משרד מבקר המדינה, כי הוא "שקל בחיוב" את בקשת התנועה לפתוח בבדיקה מקיפה בפרשה זו, אך הוא "מנוע מלהיכנס לביקורת בנושא". למה? כי זו ההנחיה שקיבל מהיועץ המשפטי לממשלה.
מהדיווח של גילת, אפשר להבין שאחרי שהמבקר משך את ידיו מבדיקת הטענות על קשרי נתניהו-מיליקובסקי בטענה שהנושא בבדיקת היועמ"ש, החליט מנדלבליט לדחות את בדיקת הטענות לפחות עד השימוע של נתניהו בתיקיו האחרים.
הבוקר (יום א'), פנתה התנועה לטוהר המידות אל היועץ המשפטי לממשלה, והזכירה לו כי "מאז סיום חקירת המשטרה בעניין פרשת כלי השיט והעברת מלוא חומר החקירה לבחינה בפרקליטות מיסוי וכלכלה, חלפה למעלה מחצי שנה.
"לגישתנו, נוכח החשיבות הציבורית האדירה של הפרשה האמורה והשלכותיה, נכון להאיץ ולא לעכב את הליך קבלת ההחלטות בשאלה האם להגיש כתב אישום נגד החשודים, לסגור את התיקים נגד המעורבים, או להורות למשטרה על ביצוע השלמות חקירה.
אנו תקוה כי הפרסום התקשורתי אינו משקף את עמדתך. אולם ככל שהפרסום בעניין זה הינו מדויק, ולטענתנו זכות הציבור לדעת זאת באופן רשמי (לרבות אם לא נפתחה כלל בדיקה בחודשים האחרונים) הרי שלהבנתנו לא נכון להחזיק את המקל משני קצותיו.
"מצד אחד לא להשלים את החקירה ומאידך גיסא למנוע ממבקר המדינה (בניגוד לעמדת המבקר) לפתוח בבדיקה מטעמו בפרשת כלי השיט ולעסוק בתהליכי ומנגנוני קבלת החלטות ברשויות השלטון".
עו"ד אביה אלף, יו"ר הוועד המנהל של התנועה לטוהר המידות, אמרה ל"זמן ישראל: "אנחנו מתכתבים עם לשכת היועץ המשפטי לממשלה כבר כמעט שנה על עניינים שונים שכולם נוגעים לפרשת 3000.
"יש שלושה תיקים שקשורים לראש הממשלה ונחקרו – ויש את תיק 3000, שבצעד שלא ראיתי כדוגמתו, החליטו בינתיים לא לחקור.
"אני מקווה מאוד שאנחנו לא חווים עכשיו דז'ה וו להתנהלות יועץ משפטי אחר, בפרשת חברות הקש של אביגדור ליברמן. כתב האישום שלא הוגש".
בעקבות הדברים פנינו למשרד המשפטים, ושאלנו האם היועמ"ש אכן החליט לדחות את ההחלטה לפתוח בחקירה בעניין קשריו של נתניהו עם מיליקובסקי, עד להכרעה בתיקים האחרים, והאם היועמ"ש אכן מנע ממבקר המדינה לפתוח בדיקה מטעמו אחרי שמבקר המדינה העביר ליועמ"ש "חומרים רגישים".
ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "איננו מתייחסים לתכתובות עם מבקר המדינה. כפי שנמסר בעבר, החומרים והנתונים שהתפרסמו בעקבות בקשת רה"מ למימון הגנתו המשפטית בידי מר מיליקובסקי, נלמדים במשרדנו כעת. לא נוכל להתייחס לספקולציות למיניהן כפי שפורסמו בתקשורת. אין בכך לאשר או להכחיש דבר".
לונדון היא אובססיה. מחוז כיסופים. זירת חלומות מנופצים. המקום שאליו כותבים ישראלים נמלטים כדי לעשות סמים, לרקוד, לגלות את עצמם ואז לחזור הביתה מיואשים יותר ● אז למה חוה אלברשטיין לקחה את ״לונדון״ של חנוך לוין והלכה לרכב על דרקון הכסף של ״יס״?
בלה: שלום, אלחנן, אני נוסעת.
אלחנן: נוסעת? אני לא אפסיק לשמוע את המלה "נוסע" "נוסעת"?
ביאנקה: תאר לאיפה. ללונדון. ללמוד יחסים בינלאומיים. יש לנו שם קרובים. שטיגליץ, אולי אתה זוכר אותם, הם יסדרו לה עבודה חלקית עם ילדים.
בלה: עד כאן, אמא. אני לא רוצה שתלווי אותי הלאה.
ביאנקה: מה עשיתי לך? לכולכם! מה אתם עוזבים אותי למות?! אני ערירית, חשבת על זה?! את כל חיי הקדשתי בשבילכם… (צוחקת) ילדים! בעל וילדים! הפרעתם לי לשחק רמי וברידג'! הפרעות של הרמי שלי. זה מה שהייתם! לכו! תתפזרו באוויר! לכו! (יוצאת. פאוזה)
בלה: לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד, ואולי זה כבר לכל החיים – להיות לבד. אבל בלונדון יש יותר סרטים, מוזיקה טובה, טלוויזיה מצוינת, אנשים יותר אדיבים, ככה שהיאוש נעשה יותר נוח. אתה מבין? אם לגמור כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה. שלום. (יוצאת. פאוזה)
אלחנן: (לעצמו) כולם נסעו.
"אורזי המזוודות״, חנוך לוין, 1983
ריבונו של עולם, מה ראיתי עכשיו? יכול להיות שזה היה זה פלאשבק מטריפ LSD ישן, או שבאמת חלפה על פניי חוה אלברשטיין מחובקת עם סטפן לגר, רכובה על דרקון יורק אש ושרה בהנאה בלתי מוסתרת את "לונדון", עם מילים חדשות, שמקדמות את הטריפל של "יס"?
ובקצב המסחרר של הימים האלה, עוד לפני שהספקת לקחת אוויר, להתאושש מהמחזה המפתיע ולהחליט מה אתה מרגיש כלפיו – בכל זאת, חוה'לה שלנו על דרקון! – וכבר החל לרדת מבול של פוסטים מאוכזבים, מאמרי נגד נלהבים ושובל של ציוצי תגובה שנונים. ממש כמו שזממו מן הסתם אנשי הפרסום הממולחים, שיוציאו בקרוב מכתב ללקוח ובו יעריכו במיליונים את החשיפה התקשורתית החינמית שקיבל הקמפיין.
אז מצד אחד איך חוה העיזה לעשות את זה? (והתגובות – למה מי אתם שתתערבו לה בחיים ותגידו מה מותר ומה אסור לה לעשות? היא חייבת לכם משהו? ומה אתם רוצים ממנה – זה סרטון פרסומת חמוד ומצחיק, תפסיקו להיות כאלה כבדים. ובכלל, מה אתם מתחסדים, אתם הייתם אומרים לא ל-580 אלף שקל?) ומצד שני האם חנוך לוין היה מתהפך בקברו? (והתגובות – די, סתמו כבר, גם ליורשיו של גאון מותר להתפרנס כמו לכל אחד אחר).
ובלב המהומה – "לונדון", שבכלל לא נכתב במקור כשיר. אלברשטיין חדת העין שלפה את המלים מתוך אחד המונולוגים ב"אורזי המזוודות" של חנוך לוין, הלחינה אותן והנחילה לנו את "בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח" ואת "לונדון לא מחכה לי", שני משפטי מפתח, שמשרתים היטב גם את דור הרילוקיישן.
מאז שיצא ב-1989, "לונדון" התייצב בראש מצעד השירים העבריים על בירת אנגליה, והתחרות קשה. כי לכותבים ישראלים, לונדון היא לא עוד עיר אירופית. עם כל הכבוד לפראג שבויית החלום, לרני בפריז, או לדרך בין לייפציג לברצלונה, לונדון היא לא רק השראה ונחמה ופנטזיה. היא כל אלה והרבה יותר.
לונדון היא אובססיה. מחוז כיסופים. זירת חלומות מנופצים. יעד לבריחה ולגעגועים. המקום שאליו כותבים ישראלים נמלטים כדי לעשות סמים, לרקוד, לגלות את עצמם ואז לחזור הביתה מיואשים יותר – אבל גם מחוברים מחדש לשורשים, ועם המנונים שמרסקים את הפלייליסט.
לונדון היא קודם כל בדידות וניכור. היא המקום שבו רכבת תחתית חוצה איזושהי כיכר, והאהובה של מיכה שטרית כותבת לו שקצת קר לה והוא מבין ש"מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע".
היא המקום שעליו יהונתן גפן כתב "האנשים בריאים אבל השמש כאן חולה" אחרי שפגש שם את שלום חנוך שהראה לו את מאיה שגדלה, בדיוק אחרי שכתב את "אדם בלילה בעיר זרה", מה שלא מנע מבנו של גפן, אביב, לנסוע לשם כעבור שנים, כדי לחפש השראה (ולונדון היא תמיד-תמיד גם השראה) ולחזור משם עם המסקנה העצובה ”אני אדם מוכשר / הוא אמר / הגלה את עצמו ללונדון / להיות לא מאושר / כתב שירים קטנים / ברכבות התחתיות לבד / עוד יגלו אותי, הוא אמר / אבל בבוא הערב הוא גילה / למיואשים יש רק גורל” ("למיואשים יש רק גורל", אביב גפן).
ולונדון היא גם הומור. בריטי, כמובן. ב"לא לקחת ללב" שלמה ארצי מזכיר לאהובתו "איך בלונדון ביום של מועקה צחקנו מהמלך והמלכה" , ואלון אולארצ'יק נזכר איך "באמצע לונדון בין משרדים / שמה ראיתי איש עסקים / איזה חיוך לו ואיזה חן / אבל המוח לא מפסיק לתחמן / אז הנה אנחנו והנה הם / שני חלקים בתוך השלם".
וזה בלי לדבר על הסכנות שאורבות לכולנו בלונדון, כמו למשל הסמים במועדונים. "נעלה על במה בדרום לונדון / נשיר כמה שירים חדשים / נבלע סמים לא קשים / נתעורר חדשים" ("ימים טובים", נמרוד לב) וכמובן הצד האפל של החיים, שאורב לך אפילו אם קוראים לך בשם התנ"כי יוסף. "יוסף טס ללונדון / בעקבות החלומות / יוסף טס ללונדון / מרחף על הגגות / נגע בצד האפל של החיים / בערפל לבד עמד / וחיכה לכל החברים" ("יוסף טס ללונדון", אהוד בנאי).
הפנטזיה הלונדונית הזו היא כמעט תמיד פנטזיה קצת אליטיסטית, של פזמונאים ומלחינים, אם כי גם ה"פרחה במרצדס" של עברי לידר – זו שלא ידעה מה ללבוש למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני, שהיה בליין אבל עכשיו הוא רציני (ואנחנו הרי אף פעם לא יודעים מה ללבוש בלונדון, בטח לא למסיבות של אנשי עסקים עם שיער צבעוני) – מבינה, רגע אחרי שהיא מגלה ש"גם מתוקים הם סוג של נחמה" שהיא רצתה לונדון וקיבלה מלחמה.
או כמו שמסכם את העניין דורון מדלי: "אני מזהה אותך ממרחקים / עמוק בלב את עוד ילדה של אלוקים / את לא מלונדון או אמסטרדם / הוודג' שלך מותק הוא מבת ים / הופה, פה זה לא אירופה / פה זה ישראל, תתחיל להתרגל / כפרה, הופה, פה זה לא אירופה / פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן".
אז כפרה, תתחילו להתרגל: חוה אלברשטיין רוכבת עם סטפן לגר על דרקון יורק אש. יאללה בלאגן.
לונדון – הפלייליסט
11 שירים / 45 דקות
בניגוד להבטחות: אוטובוס השבת של רמת גן לא ייצא לדרך בסוף השבוע הקרוב
פרסום ראשון זאת, לאחר שעיריית רמת גן התחייבה להפעיל שני קווי אוטובוס שיסיעו בליינים לתל אביב, החל מהשבת הקרובה ● דוברת העיר רמת גן ל"זמן ישראל": "על העירייה לא הופעלו לחצים מצד גורמים פוליטיים או דתיים" ● ראש העיר, כרמל שאמה-הכהן, לא הגיב על פנייתנו אליו
עיריית רמת גן התחייבה להפעיל, החל מהשבת הקרובה, שני קווי אוטובוס, שיסיעו בליינים אל מוקדי בילוי בתל אביב. זה לא יקרה. הנהלת העירייה החליטה לדחות את הפעלת הקווים לשבת הראשונה של אוגוסט.
ההחלטה על הפעלת קווי האוטובוס בשבת התקבלה בישיבת מועצת העיר רמת-גן בתשעה ביולי, ברוב של 15 מול 6. על פי התכנית שפורסמה, אמורים היו לפעול החל מהשבת הקרובה שני קווי אוטובוס – אחד מקריית קריניצי במזרח העיר והשני מחניון הפארק הלאומי.
על פי התכנית שאושרה במועצת העיר, קווי האוטובוס האלה היו אמורים לעבור רק בצירי תנועה מרכזיים ולאסוף נוסעים בתחנות, בלי להיכנס אל תוך שכונות העיר.
ראש עיריית רמת-גן, כרמל שאמה הכהן חגג על ההחלטה והודיע, בין היתר: "אין לי ספק שרמת גן בדרך להיות טובה יותר לכולם, לחילונים ולדתיים. רק הכלה, הבנה ופסילת כל כפייה, יביאו לכך שלכולם יהיה פה טוב".
למה נדחתה הפעלת הקווים? בינתיים קשה לדעת.
על פנייתי הראשונה בעניין ענתה דוברת העירייה, לבנת נזרי, שלא מדובר בדחייה, אלא בתכנית המקורית ושהעירייה לא הודיעה שהקווים יופעלו כבר משבת הקרובה. אחרי שהפניתי את תשומת ליבה להודעות קודמות שיצאו מהעירייה ודיברו במפורש על השבת הקרובה, נזרי אישרה שהוחלט לדחות את הפעלת הקווים. על השאלה האם הופעלו על העירייה לחצים מצד גורמים פוליטיים או דתיים היא ענתה "ממש לא".
ראש עיריית רמת גן לא ענה על פנייתנו אליו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בחירות בקריות "רק האתיופים פה יצביעו אחרת הפעם"
"תושבי הקריות התעייפו מפרשות נתניהו, הם מקבלים את השחיתות בתור חלק מהחיים, וכבר לא מאמינים בכלל שאפשר לשנות את זה ושיכול להיות אחרת" ● "רק יוצאי אתיופיה כועסים, הם יצביעו מחאה, אתה לא יכול לדעת לאן הכעס שלהם יילך" ● מסע הבחירות שלנו נמשך, והפעם לקריות - היכן שסלומון טקה נורה הקיץ למוות בידי שוטר
המילה אנרכיה זוכה בשבועות האחרונים לרנסנס שלא זכור כמותו מאז "אנרכיה בממלכה המאוחדת" של הסקס פיסטולס ● איך מגיב דור ה"ביבי בומרס" לשימוש במונח, כאמצעי לדיכוי מחאה?
"אנחנו לא ניתן למדינה לשקוע באנרכיה"
(ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בפתח ישיבת הממשלה, 7.7.2019, כתגובה על הפגנות המחאה של יוצאי אתיופיה נגד האלימות המשטרתית ושריפת דירת הגננת בראש העין וגל מחאת ההורים נגד ההפקרות והאלימות בפעוטונים)
המילה אנרכיה זוכה בשבועות האחרונים לרנסנס שלא זכור כמותו מאז "אנרכיה בממלכה המאוחדת" של הסקס פיסטולס. מהכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" אחרי גל הפגנות המחאה הראשון של יוצאי אתיופיה דרך כמעט כל ראיון עם פוליטיקאי או איש חוק ועד ישיבת הממשלה.
נתניהו, איש רחב אופקים ובנו של היסטוריון, בוודאי מכיר את ההיסטוריה הפתלתלה של המושג "אנרכיה" ויודע היטב, שיוצאי אתיופיה או ההורים של ילדי הפעוטונים לא יצאו לרחובות כדי לקדם "אנרכיה". הם לא רוצים לפרק את המשטר וגם לא רוצים להחליש אותו – להיפך. הם דורשים שהמשטר ימלא את ייעודו וישלוט.
הם לא יצאו לרחובות כדי לקדם "אנרכיה". הם לא רוצים לפרק את המשטר וגם לא רוצים להחליש אותו – להיפך. הם דורשים שהמשטר ימלא את ייעודו וישלוט
יוצאי אתיופיה תובעים הגינות. ההורים דורשים פיקוח. ואל מי, בעצם, הם מפנים את הטענות שלהם? ובכן, בישראל של העשורים האחרונים יש לשאלה הזו רק תשובה אחת.
גדל דור חדש של ישראלים – אפשר לקרוא להם דור ה"ביבי בומרס" – שלא זוכרים ישראל שנתניהו לא מנהיג אותה. אחד מכלי השליטה המרכזיים של נתניהו הן המילים, שבעזרתן הוא מטשטש את המציאות, בורא מציאות חלופית שבה דברים נפתרים בהבל פה, ויוצר בשיטתיות זהות מוחלטת בין המדינה לבינו. ספק אם היה אי פעם ראש ממשלה, שהשתמש בהטיות כה רבות של פעלי שליטה בגוף ראשון.
ביום שני, למחרת ההצהרה האנטי אנרכיסטית שלו בפתח ישיבת הממשלה, הודיע נתניהו: "סיכמתי עם שר החינוך פרץ שנעביר את תפעול מעונות היום למשרד החינוך". אמנם לפני שלוש שנים הוא סיכם בלא פחות תקיפות עם שר הרווחה חיים כץ שמעונות היום יישארו באחריות משרד הרווחה (בניגוד לכל מה שהמליצו הוועדות שעסקו בנושא, ואשר מונו בשנות שלטונו של נתניהו), אבל הרחוב בוער וצריך לתת לו מענה מילולי – אז נתניהו "סיכם" את הנושא.
הפועל הרך יחסית "סיכמתי" די חריג בארסנל הפעלים החביבים על נתניהו. הוא שמור כנראה למקרים קשים מעין אלה, שבהם נתניהו מבקש לשמור על ריחוק מסוים בינו לבין ההתרחשויות. בדרך כלל הוא משתמש בפעלים תקיפים הרבה יותר.
הבה נצעיד אותם בסך:
במקום הראשון ברשימת פעלי השליטה החביבים על ראש הממשלה מככב הפועל "הוריתי", שנשלף כמעט תמיד באירועים ביטחוניים הדורשים מענה מילולי תקיף.
"הוריתי על פעולה תקיפה בעקבות הירי לישראל" (נתניהו בפתח ישיבת הממשלה החגיגית לרגל יום ירושלים, 2 ביוני 2019).
"הוריתי לזרז את הריסת בתי המחבלים" (נתניהו בפתח ישיבת הממשלה, 16 בדצמבר 2018).
"הוריתי על אינספור פעולות כדי להבטיח את בטחון ישראל" (נתניהו במסיבת עיתונאים בקריה, 2 בנובמבר 2018).
בביטחון נתניהו לא מתפשר על "סיכמתי" החלשלוש. כאן הוא המפקד העליון.
קצת מתחת ל"הוריתי" התקיף צועד אחיו הנינוח יותר "הנחיתי".
"הנחיתי את צה"ל להמשיך בתקיפות המאסיביות ברצועת עזה" (נתניהו בפתח ישיבת הממשלה, 5 במאי 2019).
"הנחיתי להשאיר את כוחות צה"ל בפריסה מלאה" (נתניהו בקבלת פנים לנשיא ברזיל, 31 במרץ 2019).
"הנחיתי לעלות את שכר המינימום במגזר הציבורי ל-5000 שקל" (נתניהו בפתח ישיבת הממשלה, 21 בדצמבר 2014).
הפועל "דרשתי", שהגיע רק למקום השלישי, שמור לדרישות של נתניהו מהמערכת המשפטית, שאותן היא בדרך כלל לא יכולה או לא מעוניינת למלא.
מצד אחד: "דרשתי מהמערכת המשפטית לסגור את החנויות של הסוחרים ששיתפו פעולה עם המעשה הזה או עמדו מנגד" (נתניהו בעקבות הרצח ברחוב הגיא בירושלים, 8 באוקטובר 2015).
ומצד שני: "במהלך החקירות נגדי דרשתי עימות עם עדי המדינה וסורבתי" (נתניהו במסיבת עיתונאים "דרמטית" בשבעה בינואר 2019).
הקולות שעולים מהרחוב מגיעים לקריית הממשלה. נתניהו מבין היטב שהאזרחים הזועמים – רבים מהם, מטבע הדברים, בוחריו – מעוניינים בשלטון תקיף וסמכותי, כזה שיהיה נוכח בחייהם וישמור עליהם, הם רק דורשים שזה ייעשה בהגינות וללא משוא פנים. האזרחים האלה לא תומכים בהפקרות, הם מרגישים מופקרים. הפעלים התקיפים והסמכותיים הם המענה של נתניהו לצורך האזרחי הזה.
אבל בעולם האמיתי נתניהו דווקא מתגאה בכך, שממשלתו מסתלקת מחיי האזרחים, ומשאירה אותם להתמודד לבד עם מצוקותיהם.
ביום שני השבוע הציג משרד ראש הממשלה את "ספר הפחתת הנטל הרגולטורי", המציג שורה של הקלות בתחומי רגולציה שונים שאמורים, כך על פי המצגת החגיגית, לחסוך לאזרחים לא פחות משמונה מיליון ימי המתנה בתור ולחסוך למדינה 1.4 מיליארד שקל בשנה.
זה כבר, כמובן, חלק מהשקפת עולם כלכלית מבוססת ומוכרת של נתניהו, שהוא מאמין גדול בכוחות השוק. ביד הנעלמה שתפעל לטובת כלל האזרחים. הבעיה היא רק שהאזרחים לא תמיד מרגישים ככה. במיוחד לא החלשים שבהם, שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות בכסף את השירותים שהמדינה מפסיקה להעניק להם.
האזרחים האלה מרגישים שהיד הנעלמה היא זו שדוחפת פועלים אל מותם באתרי בנייה שאיש לא מפקח על הבטיחות בהם (בישראל יש רק 22 מפקחי בנייה. חיסכון רגולטורי, שמקצר הליכים. עשרות פועלים נהרגים באתרי בנייה מדי שנה).
היד הנעלמה היא זו שמטלטלת קשישים סיעודיים במיטותיהם.
היד הנעלמה מכה תינוקות בפעוטונים שפועלים ללא פיקוח.
היד הנעלמה מחלקת דירות שלושה חדרים בתל אביב לעשרה כוכים עם מטבחון משותף ב-3,000 שקל לחודש.
וכשהאזרחים החלשים ביותר בחברה מתקוממים בדיוק כנגד ההפקרות הזו – או אז, מאשים אותם נתניהו שהם אנרכיסטים.
עתירה: נשק ישראלי משמש ארגון אנטישמי
בלעדי נשק ישראלי משמש את המליציה האוקראינית ״אזוב״, האחראית על תקיפת יהודים ● מתביעה שהגיש עו"ד איתי מק, ונדונה בדלתיים סגורות בבית המשפט המחוזי בתל אביב, עולה: חברי מיליציה, שנושאים על בגדיהם צלבי קרס וסמלי אס.אס, ולא מסתירים את השורשים הנאציים והאנטישמיים שלהם, מצוידים ברובי תבור ישראלים
ההפתעה הגיעה בסוף הדיון המשפטי, שנערך השבוע (שני) בצהריים בבית המשפט המחוזי בתל אביב בצהריים. רובו נותר חסוי והתקיים בדלתיים סגורות במעמד צד אחד בלבד – נציגי אגף הפיקוח על הייצוא הביטחוני ונציגי משרד הביטחון ומשרד החוץ.
שופט בית המשפט המחוזי, ארז יקואל, פנה לעורך הדין איתי מק ושאל אותו "שאלה לפרוטוקול" בנוגע לצילום מסוים, שצורף לעתירה שהגיש מק בשמו ובשם 42 עותרים נוספים, בדרישה לבטל את הרישיונות שמנפיקה המדינה, ומאפשרים ייצוא נשק ויידע בטחוני ישראלי לאוקראינה.
"הצילום הזה", אמר השופט יקואל, "חשוב לי לדעת המועד המדויק שהוא צולם".
עו"ד מק ענה שהצילום שמשך את תשומת לב השופט, נלקח מאתר האינטרנט של המיליציה האוקראינית "אזוב", ונמצא שם גם עכשיו, אבל ציין כי הוא לא יכול לדעת בוודאות מתי הוא צולם.
מק ניצל את הפתח הקטן, שנפתח לפניו במפתיע, ואמר לשופט שאם הוא מעוניין, הוא יכול לשלוח לו סרטוני וידאו חדשים, שעלו לאינטרנט השבוע, ושבהם נראים חברי "אזוב" חוגגים 5 שנים להקמת המיליציה שלהם, כשבידיהם רובי תבור ישראלים. הוא ציין כי אינו טוען שרובי התבור האלה עוברים ישירות מישראל אל המיליציה האוקראינית, אלא שהם מיוצרים על ידי חברה ביטחונית אוקראינית, שקיבלה אישור מישראל לייצר אותם.
השופט עצר את שטף הדיבור של מק וסיכם ש"למען הסדר הטוב", יעביר מק את הנתונים חדשים שנמצאים בידיו לידיעת נציגי מערכת הביטחון, לקראת הדיון המלא בעתירה, שנדחה לתחילת אוקטובר.
למה התעניין השופט דווקא בצילום הזה? קשה לדעת, כי כאמור קדם לשיחה הזאת דיון בדלתיים סגורות במעמד נציגי מערכת הביטחון בלבד. אפשר לנחש שבדיון הסגור עלתה טענה כלשהי ביחס למועד הצילום הזה, וכי זו נראתה לשופט עקרונית מספיק ושווה בירור.
בעתירה נטען, שההתחזקות של מליציית "אזוב" היא חלק משמעותי מהתחזקות האנטישמיות, האנטי-קומוניזם והכוחות הניאו-נאצים באוקראינה
מה רואים בצילום הזה? לוחם אוקראיני במדי קרב חורפיים, המצולם בזווית מחמיאה מלמטה. על ראשו כובע גרב, שמזכיר קצת צילומים מימי הפלמ"ח. מאחוריו משתרגים ענפיו הכהים של עץ שעומד בשלכת. הלוחם נושא את עיניו אל האופק, באופן שעשוי להזכיר את צילום הצנחנים בכותל של דוד רובינגר. בידיו הוא חובק רובה תבור ישראלי.
המצולם חבר ב"אזוב". מיליציה אוקראינית שהוקמה ב-2014, על רקע הפלישה הרוסית לחצי האי קרים. חברי "אזוב" מצדיעים במועל יד, נושאים על בגדיהם צלבי קרס וסמלי אס.אס, ולא מסתירים את השורשים הנאציים והאנטישמיים שלהם.
אחד מלוחמי "אזוב" הסביר לכתב ה"גארדיאן" הבריטי, שהוא נלחם ברוסיה כי "פוטין הוא יהודי". בשם ההגינות, אולי לא מיותר להזכיר שבראיון שהתקיים בחודש מרץ 2015, טען דובר "אזוב" כי "רק 10% עד 20% מחברי המיליציה הם נאצים". מרגיע.
בעתירה שהגיש עו"ד מק נטען, שההתחזקות של מליציית "אזוב" היא חלק משמעותי מהתחזקות האנטישמיות, האנטי-קומוניזם והכוחות הניאו-נאצים באוקראינה, שנהנים מתמיכה או מעצימת עיניים של השלטון המרכזי בקייב.
בשנים האחרונות תועדו לא מעט מקרים חמורים שבהם קבוצות ניאו-נאציות תקפו יהודים ואתרי זיכרון יהודיים באוקראינה, ונהגו באלימות כלפי עיתונאים, קומוניסטים, צוענים, הומואים ולסביות.
עו"ד מק מוכר היטב למערכת הביטחון הישראלית. עתירות קודמות שהגיש עסקו בייצוא נשק או ידע בטחוני לקמרון, להונדורס, לבורמה ולדרום סודאן. אבל העתירה הנוכחית שהגיש יוצאת דופן – הפעם לא מדובר בביקורת מופשטת על הפרת זכויות אדם במדינות מרוחקות, שבדרך כלל לא מעניינות את רוב הישראלים.
הפעם מדובר בנשק ישראלי שמגיע לידי נאו נאצים אנטישמיים. נשק ישראלי שמשמש ארגון האחראי על תקיפת יהודים. אם זה היה נשק זר, לא קשה לדמיין את נציגי המדינה תוקפים מעל כל במה אפשרית בעולם את מי שכבר הספיקו לשכוח את לקחי המאה ה-20.
איך ולמה התגלגל נשק ישראלי לידי נאו נאציים באוקראינה? מי העניק את האישורים ולמה? את זה בדיוק דורשים העותרים לדעת.
איך מדינת ישראל יכולה להגן על החלטה כזאת? ובכן – לעת עתה, היא עושה את זה מאחורי הדלתיים הסגורות של השופט יקואל, בעזרת נימוקים שיופיעו רק בפרוטוקול החסוי של הדיון.
יכול להיות שבדיון הבא, שייערך ב-6 באוקטובר, העניינים יתבהרו מעט יותר.
ימינה בוואדי ערה ביקור בחריש, בירת הימין החדשה
איחוד מפלגות הימין קיבלה 14% מהקולות בחריש ● שקד ובנט עברו בקלילות את אחוז החסימה ● מפלגת העבודה לא עוברת בחריש את אחוז החסימה ומרצ אפילו לא מתקרבת אליו ● רבים מתושבי חריש, מפלצת הנדל"ן החדשה שמשקיפה על ואדי ערה, לא רואים את השכנים הערבים שלהם ממטר
סאמר סקול חמש תחנות במסע של יו"ר בנק לאומי הנכנס
היו"ר החדש של בנק לאומי, סאמר חאג' יחיא, הצליח לעשות את הדרך הארוכה ומלאת המכשולים מבית הוריו בטייבה לאחד התפקידים המרכזיים בכלכלת ישראל ● אמיר בן-דוד יצא בעקבות סיפור חייו
פרשנות כולם מדברים על אנרכיה, אף אחד לא מדבר על צדק
אחרי שמחאת יוצאי אתיופיה הפכה אמש להפגנת זעם אלימה ברחבי הארץ, נשלפו היום כל בלמי הריסון וההפחדה ● הריקלינים דיברו על סורוס והקרן החדשה ● ״ידיעות אחרונות״ שלף את כותרת ״המחאה יצאה משליטה״ מהבוידעם ● זה מה שקורה כשמדינה יוצאת משליטה
כל היום פעלו בלמי הריסון וההפחדה. כל הטריקים המוכרים נשלפו מהמזווה. שמאל קיצוני. הסתה מאורגנת. גלישה לאנרכיה.
המדקדקים בעובדות מצאו פגמים שוליים בטענות שונות שהופצו ברשתות. מפיצי הבדיות הפיצו את מרכולתם המורעלת. ריקלין צעק סורוס. קובי אריאלי התלונן שהוא לא הגיע לפגישה. זוועה.
״ידיעות אחרונות״ ירה בעמוד הראשון את כל התחמושת הכבדה. הכותרת זעקה ״אנרכיה״. לצידה מפגין רעול פנים. אם הוא מוכר לכם, אתם יודעים מאיפה. לצידו פרשנות מתונה של נחום ברנע. והקלאסיקה: ״מחאת יוצאי אתיופיה יצאה משליטה״. בדיוק כמו הכותרת ״המחאה איבדה שליטה״ מקיץ 2012. אז העילה היתה חלון ראווה אחד שנשבר, אולי נופץ. היום הפאניקה מפני איבוד שליטה היא בגלל המחאה של אתמול, שלא היתה מנומסת.
״איבוד שליטה״ זו הדרך של ״ידיעות אחרונות״ לאותת לבורגנות הישראלית שהמחאה הזו לא שלה ושכדאי לשמור ממנה מרחק. כי אם קבוצות שלא אמורות להיפגש נפגשות ברחוב וכועסות ביחד, מי יודע איפה זה ייגמר?
כולנו אוהבים את אחינו יוצאי אתיופיה. בטח אוהבים. וברור שזה לא בסדר שהם סובלים מקיפוח ואלימות. וזה בטח לא בסדר שיורים והורגים בהם. אבל שלא יצאו חלילה משליטה. תראו מה קרה לזוג הנחמד שאיחר לחופה אתמול. זה מה שקורה כשמדינה יוצאת משליטה.
נהגי גוש דן מסתגלים במהירות לשינויים בחייהם. הפקקים השתרכו כבר בשלוש. אלפי נהגים נמלטו מוקדם מהמשרדים כדי לחמוק מהסיבוב השני של המחאה.
בחמש אחר הצהריים נערכו מאות שוטרים ואנשי מג״ב לקדם עוד ערב של זעם ציבורי, והיה ברור שהפעם צירי התנועה יישארו פתוחים.
הערב זה נגמר רק בכמה מאות מפגינים שניסו לחסום את דרך בגין ואחר כך נבלמו בדרכם לאיילון.
כיפות שחורות. כיפות סרוגות. פעילי שמאל עם מגאפונים ועליהם מדבקות חד״ש. ש״סניקים עם חולצות לבנות וציציות. שחורי עור, לבני עור. להט בעיניים. קבוצות שכמעט שלא נפגשות בהפגנות במרכז תל אביב. כולם צועקים ביחד “צבע עור זה לא חשד סביר״ ו״שוטר אלים חייב להיות בפנים״.
זו היתה הפגנה קטנה ושקטה יחסית, בטח ביחס למה שראינו אתמול. יכול להיות שבאמת עברה בקבוצות הווטסאפ הרלבנטיות הודעה להרגיע הערב.
אבל הזעם ברחוב אמיתי והפעם הוא גם חוצה מחנות. והוא לא ייעלם לשום מקום.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם