בשבועות שקדמו לבחירות התיידדתי מאוד עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הקשר בינינו התחיל בפנייה אישית שהוא שלח לי במסנג'ר. "בבחירות הקרובות אני זקוק לך יותר מתמיד", הוא כתב בכנות נוגעת ללב, "אשמח להיות בקשר כאן בפייסבוק, ולשלוח לך מדי פעם מסרים אישיים, ממני אליך".

הסכמתי, כמובן. ראש ממשלת ישראל זקוק לי יותר מתמיד, איך אפשר לסרב?
אחרי שעניתי בחיוב, נתניהו ביקש לשאול "שאלה קטנה". הוא התעניין אם בבחירות הבאות "אבחר בנתניהו ובליכוד", "אולי אצביע ליכוד", או "לא אבחר ליכוד". עניתי שאולי אצביע ליכוד, למרות שלבי נטה באותו שלב למפלגות אחרות. לא רציתי להעליב את ידידי החדש, ואולי להבריח אותו ממש בתחילת הקשר.

הוא לא הסתיר את שמחתו. "תודה רבה לך", כתב והוסיף "הבחירות הקרובות הן על שאלה אחת: ממשלת שמאל של לפיד-גנץ והמפלגות הערביות או ממשלת ליכוד-ימין בראשותי. אשמח להיות איתך בקשר ולשלוח לך הודעות מידי פעם".

בימים הבאים הקשר בינינו התהדק. נתניהו כתב לי לא מעט. שלח קטעים מצחיקים, דיווח בהתרגשות שהנשיא דונלד טראמפ עומד להכיר בריבונות ישראל בגולן, ואפילו הציע לי לשחק איתו ארץ-עיר. אין מה לומר – התקרבנו.

ככל שהבחירות התקרבו, עלה הלחץ. הנחתי שזה טבעי. מי שמעולם לא שופד על הגריל בקמפיין פוליטי, לא מסוגל לשפוט את מי שריח בשרו החרוך עולה בנחיריו.

ביום הבחירות, בשעות אחר הצהריים, קיבלתי מנתניהו הודעה מבוהלת. "אם לא תצא להצביע עכשיו", הוא כתב לי, "יאיר לפיד יהיה ראש ממשלה והוא יקים עם גנץ ממשלת שמאל עם מרצ, העבודה והמפלגות הערביות. אנחנו חייבים לסגור את הפער. צא להצביע מחל! רק ליכוד גדול יעצור ממשלת שמאל". למרות הלחץ שניכר מכל מילה בהודעה, נתניהו צירף להודעה שלושה אימוג'ים חמודים.

כעבור שעתיים, ב-17:58 הוא פנה אליי במסנג'ר: "אני כותב לך כי המצב בשטח מסוכן. לפיד וגנץ מובילים בפער גדול. אחוזי ההצבעה שלנו נמוכים. חייבים להציל את הימין. יש רק עוד כמה שעות. אם לא הצבעת, צא להצביע! אם הצבעת, אני מבקש שתדבר עם חברים ובני משפחה ותדאג שיגיעו בדחיפות להצביע".

בשבע וחצי בערב שלח לי נתניהו במסנג'ר שתי הודעות קוליות. עכשיו הוא כבר נשמע ממש מבוהל. קולו רעד מהתרגשות ומלחץ. הוא סיפר לי שהשמאל מוביל בפער של 15%, ושחייבים להתגייס כדי להפוך את המגמה.

בעשר בערב נסגרו הקלפיות. כעבור כמה שעות ראיתי בטלוויזיה את ידידי ואשתו, עומדים על בימת גני התערוכה, מפזרים חיוכים לכל עבר, מנפנפים לקהל המריע, חוגגים את ניצחונם בבחירות. כל אותו הלילה חזרתי שוב ושוב למסנג'ר, חיכיתי להודעה, לאיתות, למשהו. הייתי בטוח שהוא לא ישכח לשתף אותי בשמחה הגדולה, אחרי כמה שבועות אינטנסיביים שבהם התכתבנו מדי יום. זה לא קרה.

כשהתעוררתי למחרת התאכזבתי לגלות שתיבת המסנג'ר ריקה. כתבתי לנתניהו "מה קורה? למה הפסקת לכתוב לי?". חיכיתי לתשובה, אבל היא לא הגיעה. "אתה כועס עלי?", שאלתי, "זה משהו שעשיתי?". אבל גם הפעם הצ'ט-בוט של נתניהו לא הגיב. כנראה הלך לישון, מניח את ראשו על הר המידע יקר הערך שנאסף על המצביעים במהלך הקמפיין, עד הפעם הבאה שיזדקקו לשירותיו היעילים.

בנימין נתניהו ו"קפטן ג'ורג'". לא על הבוט הזה אנחנו מדברים, חברים (צילום: Hadas Parush/Flash90)

טופז לוק, שעמד בראש קמפיין הדיגיטל של הליכוד בבחירות האחרונות, מאשר לזמן ישראל שהצ'ט-בוט הזה של נתניהו היה "מכפיל כוח", ושהושקעו בו אמצעים רבים. הוא מעריך שהייתה לצ'ט-בוט הזה "תרומה אדירה" להצלחת קמפיין הליכוד.

אם כך, הגיע הזמן שנכיר אותו קצת יותר מקרוב. הוא אמנם צעיר, אבל יש לו סיפור חיים מרתק, שכולל כמה הישגים יוצאי דופן.

פרק א': הצ'ט-בוט נולד בחיפה

הבוט נולד בחיפה, בסוף 2016. בגלגול הראשון הוא טופח להיות הצ'ט-בוט של עינת קליש-רותם, אז מתמודדת כמעט אלמונית על ראשות עיריית חיפה. אביו של הבוט היה חיפאי בשם שגיא פומרנצבלום, איש שיווק באינטרנט, שהחליט לנצל זמן שהתפנה לו בין עבודות, והתנדב לסייע לקמפיין של קליש-רותם.

"אני משתדל להיות עם האצבע על הדופק בכל הנוגע לחידושים בתחום", נזכר פומרנצבלום, "ב-2016 פייסבוק הכריזה שהיא תשים יותר משקל על המסנג'ר שלה. זה היה אחרי שהם רכשו את ווטסאפ. עד אז המסנג'ר היה לא יותר מממשק הודעות. כמעט לכולם היה פיד פייסבוק, אבל המסנג'ר היה משהו שלא מתייחסים אליו ברצינות. מדי פעם מישהו היה כותב לך שם 'היי', ובזה זה היה נגמר בערך.

״בשלב הזה התחלתי לקרוא על דבר שנקרא צ'ט-בוט, שלא היה קיים בווטסאפ, אבל אפשר היה להפעיל אותו במסנג'ר של פייסבוק. הבנתי שאפשר להגיע כך להרבה אנשים. כשאתה התכתבת עם נתניהו, בעצם התכתבת עם תוכנה של 'מני-צ'ט', שהיא אחת מ-2-3 חברות גדולות ששולטות בתחום הזה.

שגיא פומרנצבלום

"אני עוקב אחרי קליש-רותם מאז הבחירות הקודמות, כשהצביעו לה רק 14%. קראתי פוסט שלה בפייסבוק, ומישהו הגיב לה 'הרעיונות שלך יפים, אבל אם לא תפיצי אותם, הם יישארו במעגל האוהדים שלך'. החלטתי להתערב וכתבתי לעינת הודעה, שהיום אני יודע שמי שקרא אותה, זה מי שניהל לה אז את דף הפייסבוק, בחור בשם נאור מנינגר – שלימים ינהל לביבי את הצ'ט-בוט בבחירות 2019.

"ביולי, לפני הבחירות, הציעו לי לנהל את הקמפיין שלה בדיגיטל ברבע משרה. התחלתי לעבוד, בהתחלה על הדברים הכי בסיסיים. למשל, שמי שמחפש בגוגל 'ארנונה חיפה' ייחשף למודעה שלה. שכל מי שיכתוב 'יונה יהב' בגוגל או 'איכות חיים בחיפה' יראה מודעה של קליש-רותם. דברים כאלה. הכי בסיסי.

"בשלב הזה הבנתי שאין טעם לשלוח לאנשים ניוזלטרים פוליטיים במייל. זה אמנם כלי יעיל להעברת רעיונות, אבל אנשים הפסיקו להתייחס אליו. אם בהתחלה 50%-60% מהם היו פותחים מיילים כאלה, היום זה ירד ל-10% בקושי.

"אז התחלתי לחפש עוד דרכים וככה הגעתי לצ'ט-בוט. אמרתי לעצמי 'בואנ'ה, זה מתאים בול לקמפיין פוליטי'. חשבתי שזו דרך מעניינת לשלוח ניוזלטר, אבל דרך המסנג'ר ולא דרך המייל. סיפרתי על זה לקליש-רותם ובהתחלה היא דווקא התנגדה. צ'ט-בוט זה משהו שמזוהה עם שירות לקוחות של חברות מסחריות, ולא עם קמפיין פוליטי רציני. אבל הצלחתי לשכנע את אנשי הקמפיין שזה כדאי.

״בהתחלה זה היה במספרים קטנים. הצ'ט-בוט שלח הודעה אוטומטית לכל מי שאי פעם כתב לה. אנשים שהביעו תמיכה או אנשים שהתלוננו על דברים. כתבנו להם 'היי, הבחירות מתקרבות, האם תרצה לקבל ממני מסרים במסנג'ר?'

פומרנצבלום שואל אותי אם הצלחתי לבטל את הרישום לצ׳ט של ביבי. אני נזכר שלא ניסיתי. ״אם היית מנסה היית מגלה שאין בכלל אפשרות כזו״, הוא אומר

"מה שעשיתי בעצם, זה לחבר למסנג'ר של קליש-רותם תוכנה שקיבלתי כמעט בחינם מהמפתחים שלה, תוכנה שעוד הייתה במצב בטא, שנקראת 'בוט-לטר', שרכשתי ב-49 דולר. זו תוכנה שבעצם רק שולחת לך הודעה, היא אפילו לא מספיק מפותחת ומתוחכמת כדי להתכתב איתך, כמו הצ'ט של ביבי.

"כדי שהתוכנה תוכל להתממשק למסנג'ר של פייסבוק, חייבים לבקש מהאנשים רשות לפנות אליהם וגם לאפשר להם לבטל את הרישום ולצאת מהרשימה״.

פומרנצבלום שואל אותי אם הצלחתי לבטל את הרישום לצ׳ט של ביבי. אני נזכר שלא ניסיתי. ״אם היית מנסה היית מגלה שאין בכלל אפשרות כזו״, הוא אומר.

"אני יכול לספר לך שאם אתה כותב בצ'ט באנגלית unsubscribe אתה נמחק מהרשימה, אבל הם לא סיפרו על זה למי שהצטרף אליהם".

עינת קליש-רותם (צילום: Meir Vaknin/Flash90)

פומרנצבלום גילה להפתעתו שהתגובות לצ'ט-בוט במסנג'ר מרקיעות שחקים, ולא דומות לשום נתון שהכיר קודם. 97% מהאנשים שקיבלו את הניוזלטר הראשון ששלח באמצעות הצ'ט-בוט פתחו אותו, "ואחוזי ההקלקה היו מטורפים".

לדבריו, "התוכנה של הצ'ט מאפשרת לך לנהל את כל ההתקשרויות עם האנשים. הדאטה לא מנוהלת בפייסבוק או במסנג'ר. רק בתוך תוכנת הצ'ט, שאיתה עובדים. בתוכנה משוכללת כמו מני-צ'ט, שזו התוכנה שביבי השתמש בה,  אפשר לקבל הרבה יותר נתונים על המשתמשים. אפשר לדעת במה אנשים מתעניינים ויש שם יכולות ניתוח מטורפות, שאיש אנליטי וחכם מספיק יכול להוציא מהם זהב".

פרק ב': הצ'ט-בוט מצטרף לליכוד

הקמפיין של קליש-רותם הסתיים בהצלחה מסחררת. היא גברה על ראש העיר המכהן, יהב, וכל מי שנטל חלק בקמפיין שלה נהנה מאבק התהילה: היועץ האסטרטגי עופר גולן גויס כיועץ לקמפיין המתקרב של נתניהו, וצירף אליו את נאור מנינגר, צלם וידיאו, שעבד לצידו בקמפיין החיפאי.

"נגמר הקמפיין. היינו באופוריה, הרגשנו שעשינו דבר גדול", אומר פומרנצבלום, "אני מודה שבאותו שלב לא השקעתי יותר מדי מחשבה בצ'ט-בוט הזה,  אבל נאור מאוד התלהב ממנו. הוא כל הזמן אמר 'זה מגניב,: יש לזה אחלה פוטנציאל'".

ב-23 בינואר כתב מנינגר לפומרנצבלום בווטסאפ: "איך עשיתם בזמנו את הקמפיין של קליש-רותם?' שגיא ענה: "באמצעות תוכנה שנקראת 'בוט-לטר'. זו תוכנה קקמאייקה, היא לא מספיק טובה. יש יותר טובות. כדאי לך לבדוק את 'מני-צ'ט'".

"הוא שאל אותי 'מה זה בדיוק? איך מתחברים?' לא היה לו מושג. אמרתי לו, שכל מה שהוא צריך לעשות זה לשחק עם זה כמה ימים, זה פשוט. הוא הודה לי, ואחרי כמה זמן שלח לי הודעה שהזמינה אותי להגיב לעמוד של ביבי. אני עוד לא קלטתי ועניתי לו 'כן כן, עד לשם זה הגיע'. לא הבנתי – שזה הוא שהביא את זה לשם".

דובר הליכוד יונתן אוריך בדיון על הבוטים בכנסת (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

כמו שפומרנצבלום הבטיח, מנינגר אכן השתלט על העסק במהירות. "כשאתה עושה צ'ט-בוט אתה בעצם עובד בגן הסגור של פייסבוק", הוא מסביר, "אתה חייב לעבוד לפי כללי המשחק שהם מגדירים, כמו כל דבר בפייסבוק. אין לך שום אופציה לעשות משהו שפייסבוק לא מרשים לך מראש לעשות אותו.

"כשהגעתי לקמפיין של נתניהו, צורפתי לצוות של טופז לוק, ראש הדיגיטל של הליכוד. חיפשתי איך לתרום לניצחון. ואז נזכרתי בבוט של שגיא, שהיה די ניסיוני.

"לא עשינו איתו דברים מטורפים בחיפה. זה היה דבר קטן וחמוד על הדרך. חקרתי את זה, קראתי, עשיתי סקר שוק ובחרתי כלי שנראה לי הכי נוח וידידותי, של חברה בשם מני-צ'ט. הם בנו ממשק משתמש, שמנגיש את הכלי הזה להמונים. הראיתי את זה לטופז, והוא התלהב ואמר לי 'יאללה, בוא ננסה'".

להבדיל מהקמפיין של קליש-רותם, לכם היה מאגר של 2.4 מיליון אנשים שעשו קודם לייק לעמוד הפייסבוק הפופולארי של נתניהו.

"זה לא עובד ככה. חיפוש פשוט בפייסבוק ילמד גם אותך איך אוספים אנשים אל הבוט שלך, הכל במסגרת הכללים שפייסבוק מכתיבה, להפוך אותם ל'מנויים' שלך. ואנחנו השתמשנו בכל הטכניקות שפייסבוק מאפשרת".

בנימין נתניהו מגיע למסיבת עיתונאים במהלך הבחירות. מוביל בראש: טופז לוק (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

איך היתה ההיענות לפניות הראשונות של הבוט?

"ראינו שזה אפקטיבי, שזה תופס. זה הפך להיות דבר מאוד חשוב בקמפיין".

איזה מידע הבוט אסף ומה למדתם ממנו?

"אני לא רוצה לרדת לרזולוציות האלה".

עד כמה זה היה כלי חשוב בבחירות?

"זו כבר שאלה לטופז. זו שאלה לקודקודים".

פרק ג': הבוט הופך לשחקן מרכזי בבחירות

"הצ'ט-בוט היה כלי ששמעתי עליו בעבר מחברים אמריקאים", אומר לוק. "אז ברגע שנאור הציע אותו, זה נשמע לי מגניב. זה היה נראה לי דבר מבריק שכדאי לבדוק. הקצנו לזה תקציב, מתוך התקציב לקידום ממומן שעמד לרשותנו".

כמה השקעתם בזה?

"אני לא רוצה לומר. נתנו לזה ביטוי לא רע בכלל. לא החסרנו השקעה בכלי הזה".

מה קיווית שהבוט יתרום לקמפיין?

"ברגע שאתה לומד על הכלים האלה, כלים שהם 'משלימי שירות', אתה רואה איך חברות מסחריות משתמשות בהם. אלה כלים ש'נותנים יחס אישי'.

"הקהל שמקדיש את הזמן וכותב לך, זה בדרך כלל הקהל שהכי תומך בך, הקהל שאתה הכי רוצה לתת לו תשומת לב. אבל אתה לא יכול לענות לאלפי הודעות ביום. אין לך את כוח האדם לעשות את זה. עוד לפני שאתה מתחיל להעביר מסרים, אתה קודם כל רוצה לתת לקהל הזה איזשהו מענה, לתת יחס.

״מעבר לזה – השימוש הייחודי בכלי הוא זה שיכולנו לקחת את כל המסרים של הקמפיין, לארוז אותם בגוף ראשון, ולתקשר עם האנשים בהודעה אישית, אינטימית, כך שראש הממשלה עצמו הוא בעצם זה שמתכתב איתם.

הראשון לזהות! בנימין נתניהו מתדרך עיתונאים על הצבעה ממוחשבת בפריימריז בליכוד, 1996 (צילום: AP Photo/Brian Hendler)

"זה עזר לנו למפות את האנשים שהתכתבנו איתם. אפשרויות המיפוי מעולות. לוקחים את הפרימיטיביות של הודעות סמס שכולם משתמשים בהן, והופכים לכלי שהוא הרבה יותר חכם. מטורגט. התוצאות שהוא הביא היו מדהימות".

דוגמא?

"למשל המשחק ארץ-עיר שעשינו. יכולת לשחק עם הצ'ט-בוט משחק, לזרוק אות והצ'ט-בוט היה נותן לך תשובה. כשראינו את מספר הסיבובים שאנשים שיחקו עם הצ'ט-בוט, הבנו שיש פה אינטרקציה מעניינת עם המצביעים.

"וזה איפשר לנו לבנות מיפוי: אפשר לדעת בעזרת השאלות ששואלים מי בוודאות הולך להצביע לך, מי נמצא מימינך ולא בטוח שיצביע לך, ומי אין סיכוי שיצביע לך. זה כמו מערכת סקרים, רק יותר מתוחכמת".

אז הצ'ט-בוט הלך לישון, אבל המידע שאספתם נשמר ושמיש לעת הצורך.

"כן. שמע, הכל לפי החוקים של פייסבוק, כמובן".

עד כמה נתניהו היה מעורב בעצמו בהפעלה של הצ'ט-בוט?

"הוא הכיר את הכלי ובחשיבות שלו. אני עדכנתי אותו על כל הכלים שאנחנו משתמשים בהם, בכל פלטפורמה. בוא נגיד שהוא לא אישר בעצמו כל הודעה".

לא מעט אנשים שהתכתבו עם הצ'ט-בוט היו משוכנעים שהם מתכתבים איתו.

"נכון. יש לי דודים בבית שאן שעד היום בטוחים שבפייסבוק ובטלגרם זה ראש הממשלה שכותב להם באופן אישי. התחושה של יחס אישי היא עניין מאוד חשוב.

"מדובר במכפיל כוח, למרות שאין פה משהו טכנולוגי מיוחד. לרוב, האפשרות למפות עוקבים ברשתות חברתיות היא מוגבלת. היכולת לראות מי העוקבים שלך בצורה בהירה , ולדעת מה מעניין אותם ומה גורם להם להגיב, מאפשרת לבודד את הגרעין הקשה של התומכים שגם פעילים ברשתות החברתיות, ולהפעיל אותם: להעביר להם מסרים, לתת להם כלים, להפוך אותם למפיצים של המסר.

"לפני שהיה לנו את הצ'ט-בוט, היינו צריכים להפעיל מחלקה שלמה של עובדים כדי לתקשר עם האנשים האלו . אלדד יניב הרי היה בטוח שיש לנו מחלקה של יוצאי 8200 שעובדת בשבילנו ממצודת זאב".

בנימין נתניהו עונה לשאלות בטוויטר (צילום: עמוס בן-גרשום/לע״מ)

עד כמה הצ'ט-בוט היה כלי חשוב בקמפיין שלכם?

"הייתה לו חשיבות אדירה. בקמפיינים דינמיים של היום, כשאתה צריך לקבל כל הזמן החלטות תוך כדי תנועה, זה כלי שעוזר לפעול במהירות וביעילות.

"כמו שהחלטנו לקראת סוף הקמפיין שאנחנו רוצים שתומכי הליכוד יתקשרו לחברים ולמשפחה ויעודדו אותם להצביע. אם רוצים לעשות דבר כזה בקמפיין, צריך להיערך לכך מראש, לאגור מספרי טלפונים, להושיב צבא טלפנים ומתנדבים, לעשות רשימות אקסל. הצ'ט-בוט חסך לנו את כל הדבר הזה. הוא פנה ישירות לאנשים ואמר להם 'אתם רוצים להתנדב? זה מה שאנחנו רוצים שתעשו'".

פרק ד': לאן הולכים מכאן?

השאלות הכי מעניינות שנוגעות לצ'ט-בוט של נתניהו הן בדיוק השאלות שטופז לוק לא מעוניין להשיב עליהן. הן נוגעות לטיבו ולאיכותו של המידע שנאסף על ידי הבוט, לכפתורי ההפעלה של המצביע הישראלי, לפרופיל של תומך הליכוד, למה מבדיל מצביע מהשורה ממצביע שמוכן להתגייס ולסייע לקמפיין.

מבחינת הליכוד, מדובר בנכס אסטרטגי, שנשמר ליום פקודה.

באקדמיה עוקבים מקרוב, עם הרבה פחות התלהבות והרבה יותר דאגה, אחרי ההתפתחויות בתחום. לפני הבחירות התגייסו כמה גופים אקדמיים לתמוך בתחקיר "פרויקט הבוטים הגדול" של חוקרי הרשת נועם רותם ויובל אדם.

תחקיר שפורסם בקול תרועה ב"ידיעות אחרונות" והסתיים בפיאסקו מביך, שכל המעורבים בו עדיין מנסים להתאושש ממנו. המהומה ההיא יצרה בלבול, אצל כל מי שעוד לא הסתגל לקצב השינויים המסחרר בחזית הטכנולוגית.

ה"בוטים" שתוארו בתחקיר הבוטים (ושנתניהו מעך בהנאה בלתי מוסתרת במסיבת העיתונאים שכינס באחד באפריל) הם לא הבוט שמדובר עליו כאן.

בתחקיר הבוטים עסקו בחשבונות פיקטיביים, שמשמשים בעיקר ככלי ניגוח, ספין והסתה. הצ'ט-בוט של נתניהו הוא בוט מזן שונה, שגם מעורר שאלות אחרות.

ד"ר ענת בן-דוד, המעבדה למדיה ומידע באוניברסיטה הפתוחה

"תאורטית מה יכולה להיות הבעיה?", אומרת ד"ר ענת בן-דוד מהמעבדה למדיה ומידע באוניברסיטה הפתוחה, "שברגע שאתה מסכים לאינטרקציה עם בוט כזה, אתה בעצם מתמסר לאפליקציה חיצונית. "התקשרות עם אפליקציה חיצונית היא כמו התקשרות עם קיימברידג'-אנליטיקה. ברגע שאתה מסכים להיכנס לשיחה הממוכנת הזו, אתה מסכים שיאספו עליך מידע.

"התקשרות עם אפליקציה חיצונית היא כמו התקשרות עם קיימברידג'-אנליטיקה. ברגע שאתה מסכים להיכנס לשיחה הממוכנת הזו, אתה מסכים שיאספו עליך מידע"

"אנחנו לא יודעים מה האפליקציה אספה ומה ההרשאות שניתנו לה. אבל אנחנו יודעים כמה דברים מסביב: שהפנייה במסנג'ר נעשתה מתוך מודעה ממומנת, שפנתה לקהל מאוד מסוים, שידעו עליו משהו מראש. ואחרי שידעו על הקהל הזה משהו , דרך פייסבוק, שאלו אותו בתוך המסנג'ר שאלות נוספות, מאוד ישירות".

אני התחלתי להתכתב עם הצ'ט-בוט של נתניהו מיוזמתי. אחרי שלחצתי לייק בעמוד של ראש הממשלה בפייסבוק, הצ'ט-בוט פנה אלי. למי את מתכוונת כשאת אומרת "קהל מאוד מסוים שידעו עליו משהו מראש"?

"למשל, הפנייה לאנשים להתכתב עם נתניהו במסנג'ר ולהגיד לו מה הם חושבים עליו, טורגטה לאנשים שמתעניינים בעיתון ״הארץ״. כלומר, אתה מגיע ככה לפלח אוכלוסיה שיודעים עליו משהו מראש, דרך אינפורמציה שפייסבוק מספקת.

"לאנשים האלה, שמתעניינים ב'הארץ' והסכימו לנהל שיחה עם האפליקציה של הצ'ט-בוט, ברגע שהם באפליקציה, אני יכולה לאסוף עליהם יותר מידע, כמו האי-מייל שלהם, שאותו אפשר להצליב עם מספר הטלפון שלהם, ואחר כך מתחילים לאסוף עליהם מידע דרך השאלות ששואלים אותם.

"ביום הבחירות עצמו – הבוט כאילו מימש את הייעוד שלו. הוא פנה לאנשים שכבר ידע שהם תומכי ליכוד והפעיל אותם".

לרוב האנשים זה ייראה לגיטימי. משתמשים בכלים חדשים ולא מרמים אותך. אתה יודע שמי שפונה אליך זה נתניהו. אתה מסכים להשתתף במשחק ומוסר מידע מרצונך. מה הטענה, שנתניהו יותר משוכלל ומעודכן מהמתחרים שלו?

"מה שצריך להדאיג אותך זה שיש כאן כלי חדש, שבאמצעותו משפיעים על התודעה שלך. יכול להיות שבלי שנתת את ההסכמה שלך, מבצעים עליך מניפולציה באמצעות מידע שנאסף עליך, באופן ישיר או עקיף.

"הדברים האלה צריכים להיות לפחות שקופים. אנחנו עוד לא יודעים עליהם מספיק, כי רוב המידע שקשור להפעלת הכלים האלה נמצא בידיים של המפעילים, או של פייסבוק. והם לא ממהרים לשתף אותו".

שירה דביר-גבירצמן, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת ת"א, יזמה במהלך הבחירות מחקר, שבודק האם העובדה שכיום האזרחים יכולים להיות בקשר ישיר ויומיומי עם פוליטיקאים, משנה את האופן שבו מתנהלת המערכת הפוליטית.

"הצ'ט-בוט של נתניהו זו הדוגמה אולי הכי קיצונית לקשר ישיר כזה בין אזרח לפוליטיקאי, אבל גם בפייסבוק או בטוויטר נוצרים קשרים כאלה, שלא ראינו בעבר״, היא אומרת. ״אנו מנסים להבין איך זה משפיע על ההחלטות של האנשים ועל ההתנהגות שלהם במהלך הבחירות. הצ'ט-בוט של נתניהו מעניין אותי, כי הוא דוגמה מאוד חזקה, וחדשה לגמרי, לאפשרויות שיש לקשר ישיר כזה כיום".

כל קמפיין פוליטי הוא מניפולטיבי. יכול להיות שהדאגה מוגזמת ושהכלים החדשים האלה רק מציעים גרסה משוכללת ויעילה יותר לנהל קמפיין?

"ברור שזה רק מתחיל. וברור שמה שאנחנו רואים עכשיו זה מכשיר חדש ואדיר לאיסוף נתונים. מכאן אנחנו צריכים להתחיל לנסות ולהבין – מה היכולות של כלי כזה ועד כמה הוא מסוכן".

בחודש מאי אשתקד, השם "טיסנקרופ" כבר היה מוכר היטב לכל מי שעוקב אחר החדשות בישראל.

התאגיד הגרמני בלט בסדר היום המקומי ב-18 החודשים שחלפו מאז שרביב דרוקר חשף בתחקיר "המקור" שורה מטרידה של חשדות לשחיתות במערכת הביטחון, שבוצעו במהלך עסקות מסובכות לרכישת כלי שיט וצוללות. נפתחה חקירה פלילית, שזכתה לכינוי "תיק 3000", ובשיאה נחתם הסכם עד מדינה (שבוטל רק לאחרונה) עם מיקי גנור, נציג טיסנקרופ בישראל.

באותו זמן, במשרדי הנהלת טיסנקרופ בחבל הרוהר בגרמניה, תשומת הלב היתה נתונה לעניין אחר לחלוטין. ב-22 במאי 2018 פירסמו האתרים הכלכליים המובילים בעולם הדלפה ממקור לא מזוהה, לפיה קרן גידור אמריקאית בשם "אליוט מנג'מנט" רכשה נתח נכבד ממניות טיסנקרופ. ההערכות היו כי הקרן צפויה להשתמש בכוחה, כדי לתבוע את החלפתו של היינריך הייסינגר, מי ששימש מנכ"ל החברה מאז 2011.

"טיסנקרופ היא חברה מעולה, אבל היא לא מנוהלת בצורה נכונה", אמר לסוכנות הידיעות רויטרס מי שזוהה כ"מקור שמכיר את הלוך הרוח באליוט מנג'מנט". "יש לך בחור שנמצא בתפקיד שלו כבר שבע שנים. מתי ההנהלה תגיד לו 'אתה יודע מה, אנחנו מודים לך על המאמץ, אבל אנחנו חייבים שינוי'?"

יו״ר טיסנקרופ אולריך היינה (משמאל) והמנכ״ל היינריך הייסינגר, באסיפה הכללית של החברה בינואר 2016 (צילום: AP Photo/Martin Meissner)

השאלה הזו זכתה למענה מהיר. חודש וחצי לאחר הרכישה התפטר מתפקידו מנכ"ל טיסנקרופ, היינריך הייסינגר, ושבועיים לאחריו התפטר גם יו"ר טיסנקרופ, פרופ' אולריך להנר, ומיד גם שפך את מררתו על העולם העסקי הקר והאכזרי, בראיון לעיתון הגרמני "די צייט". על פי עדותו, קרנות גידור זרות מפעילות "טרור פסיכולוגי", שגורם למנהלי חברות בכירים לפנות לסיוע פסיכולוגי.

אלה מבין מנהלי טיסנקרופ שלא שמעו קודם על קרן אליוט, ובדקו בגוגל מי עומד מולם, הבינו שכדאי להם לחזק את משקופי החלונות והדלתות, כי החורף מגיע.

חיפוש פשוט מלמד כי קרן אליוט, המנהלת ברחבי העולם נכסים בהיקף של כ-35 מיליארד דולר, היא זרוע השקעות מצליחה של מיליארדר אמריקאי בשם פול סינגר, שהוגדר על ידי בלומברג כ"משקיע הכי מפחיד בעולם".

משקיע אגרסיבי ופילנתרופ נדיב

סינגר, בן ה-75, מתגורר בניו יורק ונחשב למשקיע אגרסיבי אך גם לפילנתרופ נדיב. הוא רפובליקאי שתרם מיליון דולר למימון טקס השבעת הנשיא דונלד טראמפ מחד, ותורם פעיל לזכויות הלהט״בים בארצות הברית, מאידך.

בכל כתבה על סינגר או על הקרן שלו, חזרו אותם תיאורים מבהילים על קרבות משפטיים, פוליטיים ותקשורתיים, שניהלו במשך 15 שנה נגד ממשלת ארגנטינה, עד שהורידו אותה לבסוף על הברכיים, וקיבלו עבור איגרות חוב שקנו בכ-100 מיליון דולר, לא פחות מ-2.4 מיליארד דולר.

פול סינגר, דצמבר 2018 (צילום: AP Photo/Kevin Hagen)

משקיעים מסוגו של סינגר זוכים מהעיתונות הכלכלית העולמית ליחס משולב של הערצה ורתיעה. הערצה – על הדבקות במטרה, היעילות, היצירתיות ובעיקר התמורה הגבוהה על ההשקעה. הרתיעה היא מדרכי הפעולה, שקשה לזהות בהם חמלה ואמפתיה. השיטה הקפיטליסטית מחזיקה בעיקרון המקודש שחובות צריך להחזיר והקרן של סינגר ידועה כמי שתרדוף אחר בעלי חוב שלה ככל שיידרש. עד שישלמו.

הבעיה היא שבמדינות כמו פרו, קונגו וארגנטינה – שלוש מדינות עמן ניהלה קרן אליוט מאבקים מרים על תשלום חובות ממשלתיים – האחראיים לצבירת החובות הם לא פעם עסקנים ופוליטיקאים מושחתים, שעזבו מזמן את תפקידם, כשהם מרופדים בחשבונות בנק שמבטיחים את העתיד הכלכלי של משפחתם לדורי דורות.

בנסיבות אלה, מי שנדרשים להשיב את החוב הם לא פעם האזרחים האומללים, שנכפים עליהם צעדי צנע והידוק חגורה, גם אם אלה מביאים אותם על סף רעב. אלה חוקי הג'ונגל, בייבי. שוק ההון הוא לא עולם לחלשים.

חוקי הג'ונגל הם כנראה הסיבה שמשקיעים מסוגו של סינגר מתוארים לעתים בעזרת דימויים מעולם החי, באוויר, בים וביבשה

חוקי הג'ונגל הם כנראה הסיבה שמשקיעים מסוגו של סינגר מתוארים לעתים בעזרת דימויים מעולם החי, באוויר, בים וביבשה. לפעמים הם מוצגים כעופות דורסים, שעטים מלמעלה על טרפם; לפעמים ככרישים שנמשכים אל ריח הדם; ולפעמים כזאבים או כצבועים, שתוקפים את החיה הכי חלשה בעדר, שמשתרכת מאחור ואינה יכולה להגן על עצמה.

גם בבזק: דרישה להתפטרות כל הדירקטורים

כשאנשי טיסנקרופ סרקו במאי 2018 את הרשת, כדי להבין מיהי קרן אליוט שנכנסה לחייהם בסערה, הם יכלו להיתקל גם בידיעות שפורסמו ארבעה חודשים קודם לכן בישראל, ובהן מכתב ששלחה "קרן אליוט" ליו"ר בזק, דוד גרנות.

המכתב הזה הוגדר ב"כלכליסט" כהנחת "אקדח טעון על השולחן", ותואר על ידי איתן אבריאל ב"דה מארקר" כ"קצר, אלים וחריף יותר ממה שאנחנו מכירים בשוק ההון הישראלי, שבו כולם חברים של כולם ונזהרים בכבוד של כולם".

יו"ר בזק התבשר במכתב הזה כי "קרן אליוט" מחזיקה ב-4.8% ממניות החברה שלו, שנרכשו תמורת כ-700 מיליון שקל, ועתה היא תובעת את התפטרותם המיידית של כל הדירקטורים ב"בזק", שנחקרו על ידי רשות ניירות ערך, בפרשה שמוכרת לישראלים כ"תיק 4000".

אבריאל העריך אז שאלו הן חדשות טובות לכלכלה הישראלית. "הכניסה לבזק ולישראל של קרנות אקטיביסטיות, שיאתגרו את בעלי השליטה ואת הבנקים הנושים שלהם, כמו במקרה הנוכחי של קרן אליוט, היא התפתחות מבורכת", הוא כתב.

שאול אלוביץ, מבעלי בזק, בעת הארכת מעצרו בתיק 4000 בפברואר 2018 (צילום: פלאש90)

"עם הכוח המשפטי ומיליארדי הדולרים שבאמתחתם, הם יקעקעו את מערכת היחסים החמימה ששררה עד כה בין הטייקונים לבין הבנקים על חשבון הציבור הרחב והמפוזר. אלה אינן קרנות חברתיות, והן פועלות לעתים באלימות עסקית, אך המקרה של אליוט מוכיח שהן יצאו נגד פירמידות, נגד עסקות בעלי עניין ונגד שחיתויות חוקיות אחרות בשווקים הפיננסיים".

ספק אם מי שנתקל באנשי קרן אליוט מהצד השני של שולחנות הדירקטוריונים יתאר את חוויית המפגש עמם כ"התפתחות מבורכת". שלא במפתיע, כל מי שפניתי אליו בבקשה לספר לי על המפגש עם הקרן, העדיף שלא לעשות זאת.

יהושע (ג'וש) רוזנצוויג, שעזב את דירקטוריון "בזק" אחרי הכניסה של קרן אליוט לחברה, ענה לי: "מעולם לא היה לי קשר עם אליוט מנג׳מנט, אינני מכיר את ההיסטוריה שלהם, אין לי היכרות עמם ו/או עם דרכי עבודתם. כל מה שאני יודע עליהם נלמד מדברים שקראתי בתקשורת".

"רוצה להשפיע, לחולל שינוי"

העניין של סינגר בישראל לא נעצר בתאגידים, שבמקרה מככבים בתיקי חקירה משטרתיים הנושאים את הספרות 3000 ו-4000. סינגר הוא יהודי וציוני גאה. בכתבת דיוקן שפורסמה באוגוסט שעבר ב"ניו יורקר" תחת הכותרת "משקיע יום הדין", כתבה עליו שילה קולהטקר: "הרבה פעמים משווים את סינגר לשלדון אדלסון, שגם הוא תורם בכיר למפלגה הרפובליקאית, בגלל התמיכה של שניהם בישראל. על פי דיווחים שונים, שני המיליארדרים תמכו בלחץ לסגת מהסכם הגרעין עם איראן".

הכתבה על פול סינגר ב״ניו יורקר״ (צילום: צילומסך)

סינגר, שכמו אדלסון ממעט מאוד להתראיין, אמר ל"בלומברג" ב-2017, שכאשר הוא תורם כסף כפילנתרופ, הוא פועל על פי אותם עקרונות שמנחים אותו כשהוא משקיע למטרות רווח. הוא אף פעם לא מסתפק רק בחתימה על המחאות ובציפייה פאסיבית לתמורה, אלא "רוצה להשפיע, לחולל שינוי".

את הרצון לחולל שינוי ולהשפיע על עתידה של ישראל הוא עונד בגאווה על החזה. הזרוע הפילנתרופית שלו, "קרן פול סינגר", מעידה על מטרותיה: "לקדם יוזמות המחזקות את הדמוקרטיה האמריקאית, את עתיד ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואת ההמשכיות היהודית".

״קרן פול סינגר״ מעידה על מטרותיה: "לקדם יוזמות המחזקות את הדמוקרטיה האמריקאית, את עתיד ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואת ההמשכיות היהודית"

הקרן תרמה לאורך השנים מיליוני דולרים לארגונים פרו-ישראליים רבים, שאחד הבולטים בהם הוא "הקרן להגנת הדמוקרטיה", אותו מכון מחקר בוושינגטון שהיה אחד הלוחמים העקשנים והקולניים במאבק התקשורתי והפוליטי לביטול הסכם הגרעין של אובמה עם איראן.

עמותה עם מסעדת שף בכניסה

בישראל יש ל"קרן פול סינגר" נוכחות מרשימה במיוחד: עמותה ללא כוונות רווח בשם "סטארט אפ ניישן סנטרל", שפועלת מבניין משופץ, מעוצב ומרהיב ברחוב לילינבלום בתל אביב. חמש קומות בסטנדרטים שרוב העמותות ללא כוונת רווח אפילו לא יכולות לחלום עליהם.

משרדי ״סטארט-אפ ניישן סנטרל״ בתל אביב (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

המבנה כולל חללים גדולים ומוארים עם חלונות ענקיים שמשקיפים אל העיר, חדרי ישיבות מאובזרים במיטב הטכנולוגיה, חללי טרקלין לפגישות אינטימיות ודיסקרטיות של האורחים, מטבח חם, בר משקאות, מסעדת שף בקומת הכניסה, מרפסת ענקית בקומה הרביעית עם נוף עירוני מענג של מגדלי רוטשילד, בתי נווה צדק והצצה לים, ורהיטים שנבחרו בקפידה ממיטב מעצבי הריהוט העולמיים (למתעניינים: כסאות ברצלונה של מיס ואן דר רוהה, מרבצי ישיבה של פטריסיה אורקיולה, וגופי תאורה יקרים של חברת ויביה הספרדית). רמה גבוהה.

הבניין בלילינבלום נשכר ל-25 שנים, כך שברור שכוונות המייסדים מרחיקות ראות. על פי פרסומים שונים, סינגר הוא התורם המרכזי אבל לא היחיד בפרויקט, והוא השקיע בו עד כה כ-20 מיליון דולר.

בראש העמותה עומד יוג'ין קנדל, חבר בוועדת שישינסקי לבדיקת תמלוגי הגז, חבר בוועדת הריכוזיות, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, יועץ כלכלי מיוחד לראש הממשלה, ומועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל

בראש העמותה עומד יוג'ין קנדל, כלכלן בעל שם עולמי, שהיה, בין השאר, גם חבר בוועדת שישינסקי לבדיקת תמלוגי הגז, חבר בוועדת הריכוזיות, עמד בראש המועצה הלאומית לכלכלה, שימש כיועץ כלכלי מיוחד לראש הממשלה, והיה מועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל.

יוג׳ין קנדל, במשרדי ״סטארט-אפ ניישן סנטרל״ (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

ב"סטארט אפ ניישן סנטרל" נהנה קנדל משכר שנתי של יותר ממיליון שקל, וגם שכרם של המנהלים הבאים אחריו בהיררכיה לא רחוק משם. כאמור – אלה לא תנאי העבודה המקובלים בעמותות ללא כוונת רווח.

"סטארט אפ ניישן סנטרל" נולדה בעקבות הספר "סטארט אפ ניישן" של העיתונאים דן סינור ושאול זינגר. הספר, שיצא לאור לפני עשר שנים, זכה להצלחה בינלאומית יוצאת דופן ובמידה רבה היה זה שסייע למתג את ישראל כ"אומת הסטארט אפ".

סינגר התפעל מאוד מהספר, וגייס את מחבריו כדי לחשוב על הצעד הבא. התוצאה היתה הקמת עמותה, שמטרתה לחבר את "אומת הסטארט אפ" לעולם.

סינגר התפעל מאוד מהספר, וגייס את מחבריו כדי לחשוב על הצעד הבא. התוצאה היתה הקמת עמותה, שמטרתה לחבר את "אומת הסטארט אפ" לעולם.

אמיר מיזרוח, דובר "סטארט אפ ניישן סנטרל", שמלווה אותי לביקור במרכז של העמותה בלילינבלום, מסביר לי את העקרונות שמנחים את העמותה מאז הקמתה ועד היום.

בלב הפעילות של העמותה נמצא מנוע החיפוש שנקרא "פיינדר". 13 עובדים במשרה מלאה מעדכנים את מנוע החיפוש כל הזמן, כך שהוא יכול לספק בכל רגע נתון את התמונה המדויקת ביותר שיש על האקו-סיסטם של עולם ההיי-טק הישראלי. רוב הדו"חות שקראתם בשנים האחרונות בעיתונות על מצב ההיי-טק הישראלי, מבוססים על ידע שנאסף ונותח במשרדי "סטארט אפ ניישן סנטרל".

לפי הדו"ח המקיף האחרון של העמותה, מאפריל 2019, פועלות בישראל 6,673 חברות היי-טק, שני שלישים מהן כבר הוציאו מוצר לשוק, 80% מהן פונות למגזר העסקי, ובמרוצת 2018 הן גייסו 6 מיליארד שקל ב-681 סבבי גיוס. בסך הכל אחראיות חברות ההיי-טק הישראליות לכ-13% מהתוצר המקומי וליותר מחצי מהייצוא.

הר המידע המעודכן הזה על מצב ההיי-טק הישראלי בכל רגע נתון, הוא כמובן נכס רב ערך, שכבר מעורר עניין מחוץ לישראל. בימים אלה עובדים ב"סטארט אפ ניישן סנטרל" על הקמת "פיינדרים" במקומות נוספים בעולם. הראשון שבהם נפתח בניו זילנד, והוא מבוסס על הידע והטכנולוגיה שפותחו בישראל. כמה ימים לפני חג הפסח, יוג'ין קנדל טס לשם כדי לחנוך את ה"פיינדר" המקומי. בהמשך מתוכננת הקמת "פיינדרים" כאלה במישיגן, דטרויט, תאילנד, קולומביה ועוד.

הנוף ממרפסת ״סטארט-אפ ניישן סנטרל״ (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

"הפיינדר הוא כלי שיש בו קוד, דאטה בייס", מסביר מיזרוח. "אנחנו נותנים זיכיון להפעיל את זה. אנחנו מביאים אותם לפה לשבועיים של הדרכה, כדי שילמדו לעשות את זה בעצמם".

זה, בעצם, נותן לכם גישה למידע עסקי חובק עולם.

"אין לנו גישה למאגרים שלהם. אבל אם הם רוצים לעשות חיבורים עם חברות ישראליות, אנחנו עוזרים להם. אנחנו עובדים עם החברות הכי גדולות בעולם, עם ממשלות ועיריות גדולות, ותמיד רק עם מקבלי ההחלטות. לפני שהם מגיעים לכאן, אנחנו עושים איתם מחקר עומק של חודשיים-שלושה, כדי להבין מה האתגרים שלהם, ומה הבעיות שאיתן הם מתמודדים. השלב הבא הוא למצוא עבורם פתרונות תפורים על פי מידה בעולם ההיי-טק הישראלי".

זה לא משהו שממשלה אמורה לעשות?

"אם היינו מכון הייצוא או רשות לאומית כלשהי, היינו נופלים לתוך האג'נדה של הממשלה, שמשתנה משנה לשנה. 99% מהחיבורים שאנחנו מקדמים הם לחלוטין חסויים. אנחנו עובדים עם החברות התחרותיות ביותר בעולם, ומבחינתן החיסיון הזה הוא קריטי. הם לא רוצים שהשוק והמתחרים שלהם יידעו באילו טכנולוגיות הם מתעניינים (כי אפשר יהיה להבין מזה מה מעסיק אותן ולאיזה כיוונים הם מתכננים לפנות – א.ב.ד). כשאנחנו מביאים את החברות לכאן לשלושה-ארבעה ימים, זה אחרי עבודה של חודשים של בניית אמון".

ולמה הם בוטחים בכם?

"הם בוטחים בנו כי הם יודעים שאין לנו אג'נדה. הם יודעים שכשהם יבואו לכאן, הם לא יקבלו מאיתנו את רשימת הסטרטאפים שמשרתים אינטרס של מישהו. הם יודעים שאין לנו קשר לממשלה. אין לנו קשר לעולם העסקי. אין לנו אינטרס".

אחד המפעלים הציוניים הגדולים של תקופתנו

בשלב הזה נדרשת מידה מסוימת של מה שקוראים בתיאוריה של הדרמה "השעיית אי האמון". לנגד עיניך מתערבבים בסביבה מעוצבת להפליא גיבורים, שהתכונות הבולטות שלהם הן אמביציה אישית, חוש ריח נדיר לעסקים, שאפתנות פוליטית ואידיאולוגיה ציונית.

"אתה מתבקש להשעות את אי האמון העקרוני, שאדם סביר מפעיל בסיטואציות כאלה, ולקבל את זה שהמפעל המרשים שאתה מבקר בו הוקם ופועל אך ורק לטובת האומה. או בניסוח עדין פחות: לשכוח את כל מה שלמדת על יד ימין האגרסיבית של פול סינגר, ולהתפעל מכך שיד שמאל שלו רכה ומלטפת.

אתה חוזר ואומר שאין לכם אינטרסים כלכליים, אבל יש לכם. פול סינגר, המממן העיקרי של "סטארט אפ ניישן סנטרל" הוא משקיע גדול עם אינטרסים חובקי עולם והאינפורמציה שנאספת פה יכולה לסייע לעסקיו בכל מיני צורות.

"אבל זהו – שאין לנו קשר. זה מה שאני מנסה להסביר לך. פול סינגר ואליוט מנג'מנט לא מעורבים בכלל בפעולות שלנו. פול יושב בדירקטוריון שלנו, אבל הוא אפילו לא יו"ר הדירקטוריון. יש לנו ארגון שמקבל תקציב שנתי מהקרן שלו, ופועל באופן עצמאי".

פול סינגר גם השקיע ב"בזק".

"נכון".

חוץ מ"בזק" יש לו עוד אינטרסים עסקיים בישראל?

"לא".

למה דווקא בזק?

"את זה תצטרך לבדוק עם אליוט מנג'מנט. יש לנו פיירוול בין אליוט מנג'מנט ל׳סטארט-אפ ניישן סנטרל׳. אני לא יודע מה האסטרטגיה של אליוט. אני לא רוצה לדעת. זה עניין מהותי למי שאנחנו: אנחנו עצמאיים. אנחנו לא הממשלה. אנחנו לא לוקחים כסף מהממשלה. לא לוקחים כסף מתאגידים.

יום עבודה סטנדרטי ב״סטארט-אפ ניישן סנטרל״ (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

"פול מממן את ׳סטארט אפ ניישן סנטרל׳ מסיבה אחת: לחזק את הכלכלה הישראלית. הוא מאמין שכלכלה ישראלית חזקה זה ישראל חזקה, וישראל חזקה זו מטרה טובה. בחרנו לחזק את הכלכלה הישראלית דרך ההיי-טק, שהוא הנהג של הכלכלה הישראלית. אנחנו בעצם עושים פיתוח עסקי עבור כל הכלכלה הישראלית. בחינם. זו השקעה עצומה".

מה שאתה אומר בעצם זה: שים בצד את השאלות הספקניות שלך וקבל את זה שאתה יושב עכשיו בלב אחד המפעלים הציוניים הגדולים של תקופתנו.

"זו הסיבה היחידה שפול סינגר עושה את זה. זו הסיבה שכולנו עושים את זה. ממש ככה".

* * *

זמן ישראל פנה אל קבוצת אליוט בשאלה מה היה המניע לרכישת המניות בחברת בזק ובחברת טיסנקרופ, והאם זהו רק צירוף מקרים ששתי הרכישות בוצעו במהלך חקירות משטרה בפרופיל גבוה בישראל. עד לרגע זה, לא התקבלה תגובה.

לפני כחצי שנה הצטרפו עשר נשים בנתיב העשרה לסדנת טיפול קבוצתי, בהנחיית תושבת המקום, ד"ר יהודית לובל. אף שהמשתתפות בסדנה גרות לא רחוק זו מזו, וחולקות חוויות וטראומות דומות מהחיים המורכבים על גבול עזה, לא היו ביניהן קשרים קרובים קודם לכן. שלום-שלום כשנפגשו פה ושם, לא הרבה יותר.

אבל השעות המשותפות בסדנה, שנפתחו תמיד במדיטציה ובדמיון מודרך, וכללו וידויים גלויי לב על מצוקות, חרדות ודיכאונות, אפשרו לנשים ליצור אחווה חדשה ומרגשת. סיסטרהוד של קו הגבול.

"לאט-לאט נוצר בינינו משהו מאוד יפה, בעיקר בזכות זה ששיתפנו אחת את השנייה במה שעובר עלינו", אומרת יפעת בן-שושן. "התחלנו לפתוח כל מיני דברים, גם דרך כלים שונים של ה'מיינדפולנס', חפצים, כל מיני קלפים, קטעי קריאה שמדברים על תודעה, וכל אחת בחרה למה היא מתחברת ומה פותח אותה.

"התחלנו לראות שכולנו פה מתמודדים באופן מאוד-מאוד לא פשוט עם המצב. בין אם זה עם הילדים, בין אם זה בינינו לבין עצמנו, עם בני הזוג, או כפרטים בתוך קהילה. זה לקח אותנו למקומות הכי אישיים״.

בית בנתיב העשרה שנפגע מרקטות שנורו מרצועת עזה ביום שבת, 4 במאי 2019 (צילום: אמיר בן-דוד)

"הערבים מעזה היו בני בית פה"

לא מעט שאלות התעוררו בסבב הלחימה הקודם, ב-12 וב-13 בנובמבר, שהיה הכי אינטנסיבי מאז צוק איתן, ושבמהלכו נחתו באזור 460 רקטות אחרי שמונה חודשים של מתיחות.

״זה היה מטורף מה שהלך פה״, אומרת בן שושן. ״קצת כמו עכשיו, כשאנחנו מדברים פה בין צבע אדום לצבע אדום. כשיש צבע אדום אתה לא רואה כאן אנשים מסתובבים בחוץ. כולם מסתגרים בבתים. כל אחד עם המצוקות שלו. עם עצמו, עם בן הזוג שלו, לפעמים עם הילדים, כולם צפופים בממ"ד.

"ההתמודדות הזו לא קלה. יש הרבה מחשבות. יש הרבה עצב. ולפעמים זה מגיע גם למקום של הדיכאון, של המחשבות האלה – אז מה אני בעצם עושה פה? יורדים עלי טילים ואני בכלל לא רוצה להיות פה. מהר מאוד זה הופך ל'מה המהות שלי בחיים'. זה פתח אותנו לחשיבה אחרת״.

בן שושן לקחה מהסדנא הזו את ההבנה הברורה שלא הכל נתון לשליטתה. ״שיש הרבה דברים בעולם שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם. ואנחנו צריכים לקבל את זה, שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם. אבל יש משהו שהוא לגמרי בשליטתנו – וזה התגובה שלנו לאירועים. וההבנה הזו נכונה גם ליחסים שלי עם בעלי או עם הילדים שלי, וגם ליחס שלנו כחברה לכך שנופלים עלינו טילים. התגובה שלנו היא בידיים שלנו. אנחנו לא צריכים לפעול על אוטומט".

ואכן, היא לא פועלת ולא מגיבה על אוטומט. השיחה שלנו התקיימה ביום ראשון אחר הצהריים, ליד ביתה בנתיב העשרה, תחת מטח הרקטות הקטלני ביותר שנורה מרצועת עזה לישראל בסבב הדמים הנוכחי. עשרות רקטות עברו מעל ראשנו מדרום לצפון, וזרעו הרס והרג באשדוד ובאשקלון.

מדי פעם זעקו הרמקולים לידנו "צבע אדום, צבע אדום" ואילצו אותנו להשתטח עם הידיים על הראש, ולחכות לרעם הנפילה. שני ילדיה של בן-שושן, רון בן 8 ועומר בן 11, הסתגרו בממ"ד הקטנטן. אבל דווקא בתוך התפאורה הכמעט סוריאליסטית הזו, קיבלתי מבן-שושן את התיאור ההומני והאופטימי ביותר לעתיד האזור.

"גדלתי פה. ההורים שלי, שגרים במושב, הם בין 70 המשפחות שייסדו את נתיב העשרה. כשהייתי ילדה, הערבים מעזה היו אצלנו בני בית. הם היו פה חלק מהותי מהנוף. היה פה דו קיום אמיתי. הם היו מגיעים לשמחות שלנו, ואנחנו היינו מגיעים לשמחות שלהם. את הבתים הראשונים של המושב בנו פועלים מבית להייה, שמשם יורים עלינו עכשיו רקטות״.

בית בנתיב העשרה שנפגע מרקטות שנורו מרצועת עזה ביום שבת, 4 במאי 2019 (צילום: אמיר בן-דוד)

בן שושן מציינת את מחסום ארז, שצמוד ליישוב, כדוגמא לדו קיום הכי טוב שהיה כאן בין ישראלים לפלסטינים, ושהצליח לפרנס יפה את שני הצדדים. ״זה לא שהיינו אדונים ומשרתים. לא ככה אני זוכרת את זה כילדה. אני זוכרת שהערבים באו לעבוד פה איתנו, ולא לעבוד בשבילנו. היו איתם יחסים אמיתיים. גם אנחנו היינו נוסעים לעזה. עד היום אנשים מהמושב שומרים על קשרים עם אנשים מהרצועה״.

אחד מהקשרים האלה עם אנשים מהרצועה הוא עם חליל מבית להייה, שמצויד באישור עבודה וכניסה לנתיב העשרה, ועדיין מגיע ליישוב מדי פעם. ״הוא בנה במו ידיו חצי מהמושב״, היא אומרת, ״ואנחנו שומעים גם ממנו כמה לא קל להם שם. פעם רציתי לתת לו ממתקים, שייקח לילדים שלו. הוא אמר לי 'עזבי, חבל עליהם, בצד שלכם ייתנו לי להעביר את זה, אבל בצד שלנו ייקחו לי אותם ממילא'.

"כל מי שגר פה יודע שאף אחד לא יחריב את עזה"

לבן שושן חשוב להדגיש כי רבים מהתושבים בעוטף יודעים טוב-טוב לעשות את ההפרדה בין האוכלוסיה בעזה לבין ההנהגה שלה. ״אנחנו מדברים עם האנשים, ואנחנו יודעים שמי שמתנגד לחמאס, חוטף. שמע – החיים שם הם לא משהו שהייתי מאחלת למישהו. זו האמת וצריך להגיד אותה.

״אני אומרת לך, שאם תדבר פה עם אנשים ותשאל אותם, כולם ישמחו שהאנשים מעזה יחזרו לעבוד פה ושנחזור לחיות ביחד. זה הפתרון היחידי שאפשרי, והוא גם ישחרר הרבה לחץ. בסופו של דבר גם ההנהגה שם תבין, שאם תהיה לאנשים פרנסה, אפילו אם זו פרנסה שמספק 'האויב הציוני', זה עדיף על המצב הקיים. כל מי שגר פה ומכיר את האזור הזה לעומק יודע שאף אחד לא יחריב את עזה״.

תושבת נתיב העשרה יפעת בן-שושן (צילום: אמיר בן-דוד)

למסקנה הזו הגיעה בן שושן זה מכבר, ושותפים לה לא מעט אנשים ביישובי העוטף. ״אחרי צוק איתן הקמנו פה תנועת אזרחים בשם 'התנועה לעתיד הנגב המערבי'. התחלנו ללמוד ברצינות ולעומק את תולדות הסכסוך בינינו לבין עזה. קראנו, נפגשנו, התעמקנו, ישבנו וניתחנו את סוגיית ישראל ועזה מכל ההיבטים, לאורכה, לרוחבה ולאלכסונה. ישבנו עם האנשים של 'גישה' (ארגון זכויות אדם ישראלי שמטפל במצוקת תושבי עזה) ושמענו מהם דברים שהשיערות שלנו סמרו. קראנו דו"חות של האו"ם והבנו שבסוף זה יתפוצץ לנו בפנים, ביג טיים.

״למדנו גם את סוגיית הכלכלה, את הסוגיה ההומניטרית וגם את הסוגיה הסביבתית, שהיא לא פחות חשובה. ואני יודעת – אנחנו לא יכולים לספר לעצמנו שמה שקורה שם לא משפיע עלינו. זה פשוט קשקוש שישראלים, שאין להם מושג מה קורה פה, מספרים לעצמם. כששם שורפים אשפה במזבלה – אני זו שנושמת את האוויר המורעל.

״אני יכולה לבנות פה את הווילה הכי יפה בעולם, אבל אם תתחיל שם מגיפה, היא תתפשט ותגיע גם לפה, ואז כולם יברחו מכאן. אם הפרות שלהם ימותו ממחלות, גם הפרות פה ימותו. אנחנו חולקים את אותו מרחב, נושמים את אותו אוויר ושותים את אותם מים. הטבע לא עושה חשבון לגבולות של בני אדם.

"מי אצלנו בכלל מסתכל על כל התמונה הזו? מי רואה את כל המורכבות שלה? למה יש שר לענייני ירושלים, ואין שר לענייני ישראל ועזה? זה לא מספיק חשוב? לא ברור לכולם שזו סוגיה שצריך להסתכל לה בעיניים ולהתמודד איתה באומץ, במקום להתעלם ממנה? הרי העזתים לא הולכים לשום מקום, וגם אנחנו לא הולכים לשום מקום. אז מה עושים עם זה?".

הכניסה לישוב נתיב העשרה (צילום: אמיר בן-דוד)

נקודת מבט ייחודית על הסכסוך

ליפעת בן-שושן יש נקודת מבט ייחודית על הסכסוך בין ישראל לעזה. היא גדלה בבית האחרון ב"נתיב העשרה", שהוא היישוב הישראלי הכי קרוב לגדר הגבול עם הרצועה. הסיפור של "נתיב העשרה" הוא עוגת שכבות של תולדות חבל הארץ המדמם הזה.

במקור הוקם "נתיב העשרה" ב-1973, כמה חודשים לפני מלחמת יום כיפור, בפתחת רפיח. הוא נקרא על שם עשרה חיילי צה"ל, שנהרגו שנתיים קודם לכן בהתרסקות מסוק יסעור ליד אל עריש. "נתיב העשרה" המקורי נהרס עם פינוי חבל ימית, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, והוקם מחדש במקומו הנוכחי ב-1982. אז גם עברה לשם משפחת בן-שושן, עם הילדה יפעת, שהיתה אז בת 12.  מאז היא שם.

בן-שושן ניגשת למרפסת התצפית שנחנכה לפני שנה בגבעה המערבית של היישוב, ומספרת על הגיאוגרפיה והדמוגרפיה של האזור, בין מטח רקטות אחד לשני. היא מכירה את הנושא לעומק, לא רק כי למדה אותו במסגרת פעילותה בתנועה לעתיד הנגב המערבי, אלא גם כי לפרנסתה היא מדריכה קבוצות של מטיילים – ישראלים ותיירים – שמגיעות לאזור בימים רגועים יותר.

שלט רחוב ועליו חיצים כתומים הפונים לארבע רוחות השמים, עוזר להבין מה המיקום המדויק של היישוב: בדיוק באמצע בין עזה הנמצאת 10.4 קילומטר מדרום, לבין אשקלון הנמצאת 11.2 קילומטר מצפון. בין שכונת בית להייה המרוחקת 3.6 קילומטר, לבין קיבוץ כרמיה המרוחק 3.3 קילומטר.

תקיפה ישראלית בעזה, כפי שהיא נראית מנתיב העשרה (צילום: Hadas Parush/Flash90)

בן-שושן מובילה את קבוצות המטיילים שהיא מדריכה לאטרקציות התיירותיות באזור – "שביל הסלט" בתלמי יוסף ("חוויה חקלאית בלתי נשכחת המשלבת טעם, ריח וטבע"), משק הצאן ליד עין הבשור (כולל "ביקור בחנות הגבינות, שם נוכל לטעום ולרכוש גבינות כבשים המיוצרות במקום"), וקטיף תותים במושב תקומה (כולל סיור בחממות האננס, פינות יצירה ופינות איפור).

ואולם גם לבן-שושן ברור, שעם כל האירוניה, האטרקציה המרכזית שמושכת תיירים לאזור היא הקרבה לגבול המדמם עם רצועת עזה. כולל הסלפי ההירואי, שאפשר להעלות לרשתות החברתיות, עם זנב פצצת מרגמה או חתיכה מכיפת ברזל, הישר מזירת הקרבות המפורסמת, שמככבת במהדורות החדשות בכל העולם.

האדריכל צביקה פסטרנק, שתכנן את מרפסת התצפית כחלק מתכנית אב תיירותית למרחב חוף אשקלון, בחר בנתיב העשרה, דווקא בגלל המצב הביטחוני הקשה של היישוב. הוא ראה לנגד עיניו את "הגדר הטובה" ליד מטולה, וחשב שאפשר להפוך את הבעיה ליתרון, ולמתג את היישוב כ"תיירות עד הקצה".

תיירים שמגיעים לכאן אוכלים גבינות, קוטפים תותים ומקבלים גם קצת ספארי קרבות, שמאיץ להם את הדופק. ביקור מרגש באתר הצילומים של סדרת הריאליטי המפורסמת "הישרדות – עוטף עזה". ובן-שושן היא המדריכה שאומרת להם: בואו, חברים, אל תתביישו, תתקרבו אלי ונציץ ביחד אל עומק הלוע של הר הגעש, שעליו בנינו את ביתנו.

לחיות על פתחו של הר געש

אם חיים על פתחו של הר געש נשמעים לכם כמו הצעה מפתה, תשכחו מזה. יהיה לכם קשה מאוד למצוא בית פנוי בנתיב העשרה. כל אחת מ-70 המשפחות המייסדות, שעלו על הקרקע ב-1982, קיבלה נחלה של 2.5 דונם ובנוסף 40 דונם של קרקע חקלאית לעיבוד. בשנים הטובות גידלו באזור פרחים, תותים, עגבניות ומלפפונים.

ב-1996 נבנתה שכונת ההרחבה הראשונה של היישוב, ל-70 משפחות נוספות. רובן היו משפחות של בני הדור השני שרצו, כמו יפעת בן-שושן, שילדיהם יגדלו כמותם, כשהם מתרוצצים בחופשיות בשדות. עכשיו מתכננים הרחבה שלישית, ל-70 משפחות נוספות.

החומה ליד נתיב העשרה, 2016 (צילום: Hadas Parush/Flash90)

"זו הרחבה שלא היה צריך להשקיע בכלל בשיווק שלה", אומרת בן-שושן, "הבתים נמכרו מעצמם. בפוטנציאל, יש אפשרות לבנות שני בתים על כל נחלה. אנחנו כבר מאוכלסים כמעט לגמרי, ומביטים קדימה. יש כבר תכנון להרחבה שלישית, של עוד 140 בתים, בחלק המערבי של המושב. זה יקרה, להערכתי, בשליש האחרון של העשור הבא, כי קודם צריך להכשיר תשתיות״.

אבל עוד לפני ההרחבות המתוכננות, מתברר כי כבר עכשיו גני הילדים מלאים עד אפס מקום. הכיתות בבית הספר האזורי ביד מרדכי עמוסות, ובכל אחת מהן יש 30-34 תלמידים בכיתה. בן שושן מדגישה כי המצב הזה לא ייחודי רק לנתיב העשרה, אלא מאפיין את כל ביישובים בעוטף עזה.

"אנשים רוצים לגור כאן בגלל ההטבות הכלכליות"

למה שעלול להיראות מבחוץ כמו תעלומה – משפחות שנאבקות על הזכות לגדל את ילדיהן בלב אזור קרבות – יש הסבר בנאלי. זו הכלכלה, טמבל.

”אנשים רוצים לגור כאן בגלל ההטבות הכלכליות. זה מאוד פשוט", אומרת בן-שושן, "אני גדלתי פה. ההורים שלי גרים פה. אחותי גרה פה. לי זה טבעי לגור כאן. אבל אנשים שאין להם קשר משפחתי או אידאולוגי למקום הזה באים לכאן, כי הפיתוי הכלכלי לחיות כאן מאוד גדול".

לדבריה, בני זוג שעוברים לגור ביישובי העוטף מקבלים המון הטבות מס, שמגיעות לשווי שכר הדירה, כך שהמגורים שלהם פה כמעט בחינם.

"תחשוב על זה, אתה יכול לשכור כאן וילה גדולה ומרווחת תמורת 5,000-6,000 שקל לחודש. זה כבר אפילו לא כל כך זול. על זה נוספות הטבות בפעוטונים, הטבות לעסקים קטנים, והמון פיתויים שמושכים לכאן הרבה אנשים. כשאנשים מתכננים את החיים שלהם, הם רואים לנגד עיניהם את שורת ההכנסות בסוף החודש. זה מה שחשוב להם".

אז הדיל הוא בעצם: כסף תמורת סיכון, פחד ואולי נזק נפשי?

"אפשר להציג את זה גם ככה. יש אנשים שהסיכון לא מפריע להם יותר מדי. אגב, זה לא אומר שאין אנשים שגם נשברים ועוזבים. יש. לא הרבה, אבל יש. בנתיב העשרה זה לא קרה בכלל, למיטב ידיעתי, אבל ביישובים אחרים באזור אני יודעת שזה קורה, פה ושם".

נהג טרקטור בנתיב העשרה, דצמבר 2014 (צילום: Doron Horowitz/FLASH90)

איפה עובדים כל האנשים שנוהרים לכאן? הרי לא כולם יכולים להדריך תיירים שבאים להתרגש מהקרבה לעזה?

"רוב האנשים שגרים כאן עובדים בחוץ. בעלי (אמנון שרגיאן) נוסע כל יום לעבוד בתעשייה האווירית. אנשים נוסעים לעבוד באשדוד, באשקלון, אפילו בגוש דן".

הביוגרפיה של בן-שושן היא גם קיצור תולדות הפוסט-טראומה הישראלית. הוריה, ניצן ואלי בן-שושן, עלו ממרוקו באמצע שנות החמישים. אביה הגיע מכפר קטן בהרי האטלס ("ישר מבתי הבוץ") ואמא שלה גדלה באל-ג'דידה, עיירה מודרנית על חוף הים. משפחת בן-שושן נשלחה הישר לקריית שמונה.

ב-1966 הוריה של יפעת התחתנו ועברו לדרום, נודדים בעקבות האב, שעבד בין היתר כקצין ביטחון בקריה למחקר גרעיני ובבה"ד 1. יפעת נולדה כשהמשפחה גרה בערד, שנייה מתוך ארבעה ילדים.

כשהייתה ילדה, נהגה לנסוע עם הוריה לבקר את סבא וסבתא, שנשארו לגור בקריית שמונה. זו הייתה התקופה של הקטיושות, ואז עוד לא היה שם למצוקות הנפשיות שחוו תושבי האזור, ולא ניתן להן מענה.

"הייתי אצל סבא וסבתא גם כשחדרו מחבלים למשגב עם״, היא אומרת. "זה היה אירוע שאני לא אשכח בחיים. אחריו לא הסכמתי יותר לנסוע לשם. עד גיל 14 לא הסכמתי לנסוע צפונית לחיפה. אף אחד לא שאל את עצמו אז, למה ילדה בת עשר דורשת כל לילה לישון רק עם אמא ואבא. אז עוד לא קראו לזה פוסט-טראומה. לא ידעו מה עובר עלינו".

גם בן שושן לא נתנה לעצמה דין וחשבון על התקופה שעברה עליה באותן שנים, עד מבצע צוק איתן.

חיילי צה"ל בנתיב העשרה, ינואר 2016 (צילום: Hadas Parush/Flash90)

״הכל התפרץ אצלי שוב בצוק איתן. הכל חזר אלי. פניתי אז למרכז 'חוסן' שהוקם פה, כדי לתת מענה למצוקות הנפשיות של התושבים. לפחות היום כבר מבינים, שאם אנחנו לא רוצים ילדים שחוזרים להרטיב בלילה וסובלים מסיוטים, חייבים לתת לזה מענה מהר. גם את הילד הגדול שלי שלחתי לטיפול שם. כי אני כבר הבנתי מה אירועים כאלה עושים לנפש של ילד".

בן-שושן אומרת כי היא חולמת על חיים אחרים ונחושה להיאבק, ככל שתידרש, כדי להשיג אותם.

"נמאס לי שהמסגרת של ההתלבטויות שלי כרגע היא אם לבטן את הגג או את הקיר ב-40 סנטימטר או ב-20 סנטימטר. לא ככה אני רוצה לחיות, וזה המקום שממנו אני יוצאת היום לכל מה שאני עושה. אני גם יודעת שכמעט כל האוכלוסייה פה מסכימה איתי, פשוט לא לכולם בא לצאת מהבית ולהגיד את זה, אולי כי הם כבר מיואשים ולא מאמינים שמישהו שומע אותם".

אבל בן שושן לא מתייאשת ממיעוט האנשים שמוכנים לצאת מביתם כדי להילחם על הנורמליות.

"לפעמים אנחנו קומץ, ולפעמים אנחנו יותר מקומץ. מבחינתי, אני חייבת לדור הבא שאני מגדלת פה, חיים טובים, משגשגים, שהם ירצו להישאר פה, שלא יהיו להם התלבטויות ושהם לא יצטרכו לריב עם כל העולם על הדברים שאנחנו רבים עליהם היום. זאת החובה שלי. אני רוצה שתושב בנתיב העשרה ירגיש בטוח כמו תושב בשדרות רוטשילד בתל אביב. וזה משהו שהוא לא בשמיים. הוא בידיים שלנו. צריך רק לראות את הפתרון – ולשאוף אליו. ואי אפשר יהיה למצוא פתרון בלי לראות את הצד השני.

״אני אומרת לכל מי שרוצה לשמוע: גם בימים של ערפל כבד – עזה נמצאת שם. אולי לא רואים אותה, אבל היא שם. והיא לא תלך לשום מקום. אנחנו צריכים צריכים ללמוד לחיות בשיתוף על אותו מרחב.״

"אני אומרת לכל מי שרוצה לשמוע: גם בימים של ערפל כבד – עזה נמצאת שם. אולי לא רואים אותה, אבל היא שם. והיא לא תלך לשום מקום. אנחנו צריכים להבין שעזה קיימת בדיוק כמו שאנחנו קיימים, וצריכים ללמוד לחיות בשיתוף על אותו מרחב.

״לא חייבים לעשות שלום, לא חייבים לאהוב אחד את השני. לא חייבים לחזור לעבוד אחד אצל השני. לא חייבים הרבה דברים. אבל צריך ללמוד לחיות באותו מרחב, וליהנות מהמשאבים של אותו מרחב. זה כל הסיפור".

זה לא מובן מאליו להגיד את זה, דווקא כאן, דווקא עכשיו, כשמדי פעם השיחה שלנו נקטעת ואנחנו משתטחים מתחת לגדר עם הידיים על הראש ומסביבנו נוחתות רקטות.

"אני כבר יודעת שמחר נחזור לשגרה ויגידו לנו: הופ, נגמר, תחזרו לשגרה. אבל לאיזו שגרה אני חוזרת בדיוק? עכשיו אני על אדרנלין מטורף. ייקח לי יומיים-שלושה להתאושש ממה שעבר עלינו. אבל אז – תיירות לא תהיה פה. יהיו פה רק ביטולים. ייקח הרבה זמן עד שאנשים יתחילו לחזור לכאן. ייקח עוד זמן עד שאנשים יעברו את קו אשדוד. אנחנו נהיה תמיד האחרונים להתאושש. מי יפצה אותי על אובדן ההכנסות האלה? אף אחד.

"אוהבים אותנו, מחבקים אותנו, 'מכילים' אותנו. אבל פה זה נגמר. אם אנחנו רוצים שיהיה לנו פה טוב, אנחנו אלה שצריכים להראות שהפתרון גם אפשרי".