קרל פישר זוכר את הרגע המדויק שבו האלכוהול השתלט על חייו. הוא היה בן 29 – שבועות ספורים לפני שסיים את תוכנית ההתמחות שלו בפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה – כשהפך בעצמו למטופל פסיכיאטרי מיואש בבית החולים בלוויו בניו יורק.

"כשמצאתי את עצמי בבית החולים בלוויו, הבנתי שמשהו השתבש מאוד", אומר פישר, סופר יהודי־אמריקאי בן 41, בריאיון לזמן ישראל מליסבון, פורטוגל, שם הוא חי עם בנו וזוגתו. "בשלב הזה נפתחתי לצוות המטפל ואמרתי להם, 'אני אלכוהוליסט, אני מוותר, אני לא יכול להילחם בזה יותר'".

פישר התפכח ובסופו של דבר חזר לתוכנית ההתמחות בקולומביה. היום הוא מרצה לפסיכיאטריה קלינית באוניברסיטה היוקרתית. בספרו החדש The Urge: Our History of Addiction ("הדחף: היסטוריית ההתמכרות שלנו"), הוא מתאר את דרך החתחתים להחלמה.

המאבק שניהל בהתמכרות שלו היא נקודת המוצא בספר. פישר, שאסף וחקר חומרים במשך כעשור, טוען שכדי להבין התמכרויות בהווה צריך לבצע אנליזה היסטורית לדרך שבה טיפלו בהתמכרויות בעבר. פישר חקר במסגרת הספר את מגפת התמכרות לאופיואידים בארצות הברית, וגילה שחברות שונות נפגעו מ"מגפות סמים" פחות או יותר בקצב קבוע במשך יותר מ־500 שנה.

אילוסטרציה: מפגינים מביימים את מותם במשפט פשיטת הרגל של חברת התרופות פרדו פארמה, ניו יורק, 9 באוגוסט 2021. החברה הואשמה בהטעיה שגרמה להתמכרות (צילום: AP Photo/Seth Wenig)

הוא גם הגיע למסקנה שלא ניתן להפריד מדיניות תרבותית, דעות קדומות וגזענות מהאופן שבו אנחנו מבינים ומטפלים בהתמכרות בחברה המערבית – או, ליתר דיוק, כושלים בהבנה ובטיפול

הוא גם הגיע למסקנה שלא ניתן להפריד מדיניות תרבותית, דעות קדומות וגזענות מהאופן שבו אנחנו מבינים ומטפלים בהתמכרות בחברה המערבית – או, ליתר דיוק, כושלים בהבנה ובטיפול.

ההתמכרות כנשק

כשמדברים על התמכרות, מתייחסים אליה בדרך כלל כנשק או שמכריזים עליה מלחמה. לדברי פישר, אנחנו לא נלחמים רק בסמים אלא גם באנשים שמשתמשים בהם. "אחת הטעויות הנפוצות שעושים אנשים שמדברים על לגליזציה של סמים היא שהם נתקעים על בינאריות מופשטת, כמו איסור מוחלט מול לגליזציה", הוא אומר.

"חברות שהתמודדו עם הנושא בצורה טובה שילבו במסגרת החקיקה גם טיפול נרחב במכורים דרך שירותי הרווחה – בין היתר בדיור, תעסוקה, ודרכים נוספות של יצירת מבנה, משמעות, מטרה ותחושת קהילה". פישר, שחי בפורטוגל, מעריץ את המדינה על הדרך שבה היא מטפלת באי־הפללה של סמים וטוען שמדובר  במודל שכל העולם צריך לבחון.

קרל אריק פישר, 23 במאי, 2021 (צילום: Beowulf Sheehan)

"בפורטוגל, מדיניות אי־ההפללה מחוברת למדיניות חברתית במטרה לצמצם בצורה משמעותית ומהותית את ממדי המגפה". לדבריו, הנתון הזה ניצב בניגוד גמור למתרחש בארצות הברית. בארצות הברית פעלו לאחרונה ללגליזציה של קנביס, אומר פישר, אבל ההחלטה הזאת לא גובתה בתמיכה חברתית מצד הממשלה.

"כשאתה הופך סם מסוים לחוקי – אבל לא יוצר מערכי תמיכה בקרב האנשים שצורכים את הסם – אז אנחנו עדים לגל עצום של שימוש מוגזם בסם", אומר פישר. הפסיכיאטר מודה שהוא חקר את היסטורית ארה"ב בלבד, מה שמשקף את הניסיון שלו להבין את סוגיות ההתמכרות בתוך ההקשר של המורשת והתרבות האישית שלו. אבל המיקוד הזה חשוב מסיבות שונות.

פישר מציין שהאופן שבו "התפיסה של התמכרות כמחלה" – כלומר, התמכרות כזהות כרונית – התגבשה בתקופת מלחמת העצמאות האמריקאית, הופץ בעולם על ידי תנועות שרובן יצאו מארה"ב

פישר מציין שהאופן שבו "התפיסה של התמכרות כמחלה" – כלומר, התמכרות כזהות כרונית – התגבשה בשנים הראשונות של המדינה, בתקופת מלחמת העצמאות האמריקאית, הופץ בעולם על ידי תנועות שרובן יצאו מארה"ב. הוא מתייחס לאלכוהוליסטים אנונימיים ולמלחמה בסמים כשתי דוגמאות עדכניות. שתיהן יצירות אמריקאיות, בשתיהן יש תפיסות מאוד מגובשות בנושא התנהגות המכורים.

המסגור המקטין והרדוקטיבי של התמכרות כעניין מוסרי שמבדיל בין טוב לרע, או בין החלשים לחזקים, נוטה להתעלם מנקודה קריטית אחת – כלומר, שההתמכרות קיימת בכל אחד ואחת מאתנו במידה מסוימת.

"חשיבה על התמכרות כמשהו שהוא חלק מהקיום האנושי, שמערב בו אלמנט של בחירה, מאוד מועיל", אומר פישר, "משום שזה מראה איך התמכרות היא התנהגות שאנחנו בוחרים כמנגנון התמודדות או כדי לנהל את הסבל שלנו או למצוא הסחה מחרדה או כאב".

רוחניות מנחמת

פישר נעזר בתיאולוגיה ובפילוסופיה כדי ללמוד להתמודד עם יחסיו הבעייתיים עם אלכוהול, מה שהוביל אותו למסקנה כי מדע הרפואה לבדו, על אף חשיבותו, לא מספיק להבנת ההתמכרות. "יש הרבה ללמוד מהצד הרוחני על התמכרות, כי זה נותן תחושה שקיים משהו מעבר לרפואה", אומר פישר.

עטיפת הספר "הדחף" (צילום: באדיבות המחבר)

"הבית העיקרי להחלמתי היה הבודהיזם. כל המתרגלים הבודהיסטים מקבלים אמיתות מסוימות על עצמם, אחת מהן היא לנדור להתנזר מחומרים משכרים. קיבלתי הרבה מהרפואה – פסיכותרפיה, טיפול קבוצתי וטיפולים נוספים להתמכרות. במובנים מסוימים הם סייעו להציל את חיי", הוא אומר.

"אבל לפעמים הדיונים ברפואה ובמדע יכולים להיות קיצוניים, אנשים מדברים אחד מעל השני ולא מוצאים קרקע משותפת, הם נתפסים להסברים מאוד מופשטים". פישר אומר שזה נכון במיוחד בתחום הנוירולוגיה. לדברי פישר, במשך שנים ארוכות הפסיכיאטריה פעלה תחת ההנחה שהפרעות נפשיות הן ישויות קבועות.

היום, לעומת זאת, יותר ויותר אנשים בקהילה המדעית והרפואית מכירים בכך שייתכן שהפרעות נפשיות קיימות על רצף. הוא מצביע על כך שהמידע המדעי הקיים לא מאפשר להבדיל בין סוגיות קלות או חמורות הקשורות להתמכרות.

"התמכרות היא דבר שגרתי מאוד – דרך להתקיים לצד העונג והכאב של החיים. זה רק ביטוי אחד של המשימה האנושית המרכזית – לפעול לצד הסבל"

פישר מסכם את ספרו בהגדרה אמביוולנטית: "התמכרות היא דבר שגרתי מאוד – דרך להתקיים לצד העונג והכאב של החיים. זה רק ביטוי אחד של המשימה האנושית המרכזית – לפעול לצד הסבל", הוא כותב.

סמים, אילוסטרציה (צילום: IStock by Getty Images)

אם התמכרות היא חלק מהמכלול האנושי, טוען המחבר, אנחנו לא צריכים לנסות להכחיש את ההתמכרות אלא למצוא דרכים לעבוד איתה. הניסיון להילחם בהתמכרות, אומר פישר, הוא ניסיון להילחם בטבע האנושי. "לשאלות האלה בנוגע להתמכרות אין תשובות בגלל שהן במהותן שאלות על מהות האנושיות", אומר פישר.

"התמכרות היא לא מחלה שניתן לרפא או משהו שאנחנו יכולים פשוט להפסיק. כל כך הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה יצרנו נזק כשנסינו לעצור אותה".