נתקענו עמוק בבוץ – צוות של שבעה מתנדבים בשלושה כלי רכב מסחריים לבנים, יחד עם מאה פליטים בשיירה של 24 מכוניות באזור כפרי באוקראינה. הבוץ כיסה את הכפור של סוף חודש מרץ.
מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה ב־24 בפברואר כבר עברו כמה שבועות של קרבות מרים. לא יכולנו לעבור בכבישים הראשיים כי הצבא הרוסי השתלט עליהם במהלך הלילה. בצדי הדרכים נשמע ירי ספורדי אז חצינו את השדות ברגל, אסירי תודה על כך שלא יורד גשם או שלג – ויותר מכול, אסירי תודה על כך שלא עברנו בשדה מוקשים.
היינו קבוצה מגוונת. אנחנו, המתנדבים, ועשרות אזרחים שנמלטו מבתיהם שבכפרים מסביב לירוסלבקה שבמחוז צ'רניהיב, צפונית לבירה קייב. חלק מהפליטים היו מיואשים, חלקם עליזים, חלקם סבלו מקור, חלקם היו בעלי אמצעים וחלקם, כך נראה, חסרי כול.
כמה מהם לקחו איתם את חיות המחמד שלהם. רובם היו בדרכם לקייב, אבל היו גם כאלה שביקשו להגיע למערב המדינה ומשם לחצות את הגבול לפולין. הם השאירו את כל חייהם מאחור – הכול מלבד בני משפחתם, כמה תיקים ואולי מכונית, אם היה להם מזל.
חלק מהפליטים היו מיואשים, חלקם עליזים, חלקם סבלו מקור, חלקם היו בעלי אמצעים וחלקם, כך נראה, חסרי כול. כמה מהם לקחו איתם את חיות המחמד שלהם
"למה אתם כאן, למה אתם עושים את זה?", שאלה אותי ואת אחד מעמיתיי אישה צעירה עם ילד. הצטרפתי אל חברי ארגון (PCCR) Plain Compassion Crisis Response בתור עיתונאית – ואז המשכתי לעבוד איתם כמתנדבת.
חלק מהמתנדבים משתייכים לזרם המנוניטי או הבפטיסטי או לקהילת האמיש. חלקם נוצרים פציפיסטים שלא מזדהים עם שום זרם. כל המתנדבים מאמינים שעזרה לאחרים היא ערך עליון. לכן הם יוצאים לאזורי המלחמה, ובסיוע התושבים המקומיים מסייעים לאזרחים המיואשים.
המטה האוקראיני המאולתר של PCCR נמצא בבית דיור מוגן של הזרם הבפטיסטי, שהוסב למקלט עבור מתנדבים, קשישים ופליטים שעדיין אין להם יעד סופי. הוא ממוקם בקרבת הערים לוצק ורובנו, אבל הארגון מעדיף לא לחשוף את מיקומו המדויק למען ביטחונם של השוהים בו. הבית מנוהל באופן רשמי על ידי שני אנשים טובי מזג המכונים בפשטות "בבושקה" ו"דדושקה" ("סבתא" ו"סבא" באוקראינית).
הצוות מורכב מאנשים צעירים באמצע שנות ה־20 לחייהם. לעתים קרובות הם לנים בבתים של תושבים מקומיים שמספקים להם מידע על אופן וכיוון תנועת הצבא הרוסי – ושזקוקים לחילוץ. זה מה שעשינו גם במשלחת הנוכחית, אפילו שזאת לא הייתה התוכנית המקורית.
הצוות מורכב מאנשים צעירים באמצע שנות ה־20 לחייהם. לעתים קרובות הם לנים בבתים של תושבים מקומיים שמספקים להם מידע על אופן וכיוון תנועת הצבא הרוסי
גישה מסוכנת
בשבת, 19 במרץ, עם שחר, יצא הצוות שלנו לכיוון הכפר ירוסלבקה שמצפון־מזרח לקייב ולברובארי, ליד הכפר סטארה באסן שנכבש על ידי הרוסים. ערב קודם לכן התכנסנו כדי לדון במסלול שלנו ובבלת"מים אפשריים – מחסומים, יחס עוין, תקלות בכלי הרכב – ובעיקר, באילו דרכים אפשר לנסוע ולכמה אנשים לצפות. המבצע היה אמור להימשך כ־15 שעות מתחילתו ועד סופו.
ידענו שלא יהיה קל להגיע לירוסלבקה. היינו צריכים לעבור דרך שטח בלתי יציב ולחצות את קייב הלוך וחזור, שם התנועה הפקוקה אמורה להאט את התקדמותנו. חוץ מזה, תמיד קיימת סכנה שתפרוץ לחימה או אש ארטילרית.
לפני שהלכנו לישון ביום שישי, הגברים מילאו את כלי הרכב במוצרי מזון ובמצרכים אחרים שאזלו למקומיים. זה היה מבצע חליפין – פריקת סחורות ואיסוף אנשים. כל האספקה שהציע הארגון לנזקקים הגיעה מתרומות.
וסלי (כל המרואיינים בכתבה ביקשו להישאר בעילום שם), בחור בן 20, היה אחד האנשים הראשונים שפגשתי במהלך המבצע. נסעתי בחברתו במהלך היומיים הראשונים. הוא בא ממשפחה של מיסיונרים מנוניטים שמוצאה מפנסילבניה ואוהיו.
לפני שהלכנו לישון ביום שישי, הגברים מילאו את כלי הרכב במוצרי מזון ובמצרכים אחרים שאזלו למקומיים. זה היה מבצע חליפין – פריקת סחורות ואיסוף אנשים
הוא גדל בטקסס ובמקסיקו אבל משפחתו עברה לאוקראינה ב־2019 כדי לעבוד עם הקהילה המנוניטית המקומית בהתנדבות. לדבריו, הוא בחר להישאר באוקראינה משום שהיא זקוקה לו.
לוסי, מתנדבת אחרת במשלחת שלנו, היא אוקראינית מקומית, עדינה וביישנית שלא מגלה שום בעיה להפגין סמכותיות בשעת הצורך ולהתמודד בביטחון עם כל אתגר. היא ועמיתתה דורקאס – צעירה אמריקאית – זכאיות לרוב הקרדיט בנושא שמירת שלוות הפליטים – בייחוד כשחצינו כולנו ברגל שדות פתוחים.
מחסומי הצבא האוקראיני שראינו בדרכנו הדיפו ריח של גומי שרוף וטחב. הם היו בנויים משקי חול, לבני בטון ובד ירוק – למעשה, הם היו בנויים מכל מה שעלה בידיהם של החיילים למצוא ולעשות בו שימוש.
ליד המחסומים הדליקו חיילים מדורות קטנות כדי להכין קפה, לחמם את ידיהם ולבשל אוכל. בזמן חילופי אש הם מסתתרים במבני המגן המאולתרים או בתעלות לצדי הדרך, משם הם יורים דרך המרווחים הקטנים בבריקדות המאולתרות.
לשמחתי, ארזתי הרבה אוכל ומים. ככל שהתקדמנו מזרחה, כך המדפים בתחנות הדלק שחלפנו בהן היו ריקים יותר. חצינו גשר חצי הרוס ונתקלנו בכמה מכוניות מופגזות ושרופות וגם בטנקים נטושים – אך בעיקר בהרבה פרצופים הלומי קרב.
לשמחתי, ארזתי הרבה אוכל ומים. ככל שהתקדמנו מזרחה, כך המדפים בתחנות הדלק שחלפנו בהן היו ריקים יותר. חצינו גשר חצי הרוס ונתקלנו בכמה מכוניות מופגזות ושרופות וגם בטנקים נטושים
היינו בקשר רציף עם מטה הארגון, שהסתמך על מידע שקיבל בזמן אמת מאזרחים ומכמרים, וכך שינינו את המסלול שלנו תוך כדי תנועה. המשימה שלנו דרשה מאתנו לשמור תמיד על קור רוח, גמישות וסבלנות.
זה בלט בעיקר בקייב, שם עמדנו שעות ללא תנועה בצווארי הבקבוק שנוצרו בין המחסומים. אז עלה בדעתי שאם הרוסים היו רוצים לחסל בבת אחת מספר רב של אזרחים וחיילים, התורים הארוכים והאיטיים הללו היו מטרה אידיאלית להפצצה.
בסופו של דבר הבנו שבמקום להשלים את הנסיעה הלוך וחזור ביום אחד כמתוכנן, נצטרך לפרוק את הסחורה, למצוא מקום להעביר בו את הלילה – ואז לאסוף את האזרחים שזקוקים למילוט בבוקר המחרת, מייד לאחר הסרת העוצר. החושך השיג אותנו בדרכים המשובשות והמפותלות, בין כפרים כמעט נטושים, עצים עירומים ומרחבים ריקים.
לוסי הייתה בקשר עם המארחת שלנו, האישה שפנתה ל־PCCR לעזרה והניעה את המשלחת שלנו. היא הציעה לנו באדיבות מקום לינה, אבל בדרך אל ביתה עצרנו לפגוש כומר מקומי שמנהל מקלט המשמש אזרחים שלא יכולים או לא מוכנים לעזוב את האזור. פרקנו שם כשני שלישים מהאספקה שלנו – בעיקר מצרכי מזון.
עצרנו לפגוש כומר מקומי שמנהל מקלט המשמש אזרחים שלא יכולים או לא מוכנים לעזוב את האזור. פרקנו שם כשני שלישים מהאספקה שלנו – בעיקר מצרכי מזון
הסתובבתי במתחם, שררה בו אווירת עצב ובדידות. אחת הנשים הבחינה שקר לי וחיממה את ידיי בין ידיה בזמן שבהתה בי במבט חודר. היא אפילו יצאה בעקבותיי כדי לתת לי זוג כפפות צמר. התביישתי לקבל אותן אז ניסיתי לסרב בנימוס, אבל היא התעקשה, בירכה אותנו, המתנדבים, וחיבקה אותנו, אחד אחד.
במקלט היו כמה עשרות אנשים – קשישים, חולים, חיילים ויתומים – ולאט לאט אזל להם המזון ושאר המצרכים. נפרדנו מהם ויצאנו משם אל תוך הלילה.
מסע תנ"כי
ביתה של המארחת שלנו היה חבוי בקצה כפר מבודד. אפילו הנהיגה המדהימה של וסלי וכישורי הניווט של לוסי לא הספיקו כדי להביא אותנו ליעד. היה עליה לפגוש אותנו בדרך ולהוביל אותנו אל ביתה הקטן, השוכן בין שדה ליער. למרבה המזל, כל שלוש המכוניות המסחריות הצליחו להיכנס לחצר הגדולה שלה, שהיו בה גם מחסן כלים ובית שימוש חיצוני, שכן, לא היה בביתה חדר שירותים.
המארחת קידמה את פנינו במרק בורשט תוצרת בית, מיני חמוצים והרבה תה. היה חמים ונעים. הבית נראה כמו גובלן אחד גדול עם שטיחים על הרצפה ועל הקירות ושמיכות על הספות.
בחוץ נשמעו קולות ירי, לא במרחק רב כל כך, וירד שלג. שמענו גם הפצצות רחוקות. אחרי האוכל דורקאס ואני הלכנו לישון בבית השכנים משום שלא היה מקום לכל המתנדבים בבית אחד.
בחוץ נשמעו קולות ירי, לא במרחק רב כל כך, וירד שלג. שמענו גם הפצצות רחוקות. אחרי האוכל דורקאס ואני הלכנו לישון בבית השכנים
המארחת השנייה שלנו ניסתה מייד להאכיל אותנו שוב. למרות שהייתי עייפה מאוד והיה חם תחת השמיכה הכבדה, נשארתי חצי ערה וחשבתי על הקרב המתחולל רק כמה מאות מטרים מאתנו. לא פחדתי, אבל חששתי לחיי הלוחמים.
למחרת, התעוררנו מוקדם ושוב הואבסנו כמעט בכוח. ארוחת הבוקר כללה ריבת תותים וביצים עם לחם. קיבלנו אותה בהכרת תודה. דורקאס ואני חזרנו לבית הראשון, שם הצטרפנו לשאר הצוות, השארנו את שארית האספקה ונפרדנו בדמעות. אף על פי שהמשפחה שלה עודדה אותה להימלט – המארחת שלנו נותרה מאחור כדי לדאוג לתושבי הכפר הקשישים שבחרו להישאר.
בנקודת האיסוף הייתה התרגשות מהולה בדמעות. כלי הרכב המסחריים היו מלאים עד אפס מקום בנוסעים ובמטען, ובכל רגע הגיעה מכונית חדשה. הגברים שנותרו מאחור נפרדו מנשותיהם ומילדיהם – וגם מהוריהם. אני ישבתי ליד אנה, אישה מבוגרת שרכבה על אופניים במשך ארבע שעות מהכפר שלה כדי להצטרף אלינו.
היא הייתה בת יותר מ־70 והביאה איתה רק שקית קניות מפלסטיק ודרכון. עשיתי כמיטב יכולתי כדי לנחם אותה כשהיא התייפחה. "הם הרגו שישה אזרחים מהכפר שלי", אמרה אנה.
"בני המשפחה שלהם זחלו על ארבע כדי לאסוף את הגופות מהרחוב, אבל הם לא נתנו לנו. הן נשארו שם, ברחובות, ונרקבו, במשך שבוע – ואז הרוסים השליכו את הגופות בשדה. הגברים מהכפר שלנו סיכנו את חייהם כשהלכו לשם, עטפו את הגופות בשטיחים וקברו אותן.
"הם הרגו את החיות שלנו בשביל הכיף. כשקליע שבר את החלון שלי ופגע באחד הקירות החלטתי שהגיע הזמן לעזוב, לא חשוב איך", היא אמרה, תפסה את זרועי והניחה את הקליע בכף ידי.
"הם הרגו את החיות שלנו בשביל הכיף. כשקליע שבר את החלון שלי ופגע באחד הקירות החלטתי שהגיע הזמן לעזוב, לא חשוב איך", היא אמרה, תפסה את זרועי והניחה את הקליע בכף ידי
נתתי לה את הכריך שלי וחילקתי לילדים את השוקולד שנותר לי. קיבלתי כמה חיוכים בחזרה. הרכבנו את השיירה: הרכב המסחרי שלנו בראש, אחריו מכוניות, אחריהן רכב מסחרי נוסף, שוב מכוניות והרכב המסחרי האחרון. המטרה הייתה להישאר ביחד, לפחות עד קייב.
מהר מאוד גילינו שבמהלך הלילה הרוסים השתלטו על הכביש. המוצא היחיד היה לנסוע דרך השדות, שהיו היו בוציים ומסוכנים. ברגע מסוים כמעט שקענו בתעלה. הבנו שכל הנוסעים והמטען כבדים מדי. רוב הפליטים – נשים, ילדים וקשישים – חצו את השדות ברגל, בזמן שהגברים ניסו לחלץ את כלי הרכב התקועים בבוץ.
חששתי ממוקשים שהרוסים אולי קברו באדמה ביער הסמוך. בחנתי את הפנים סביבי. השיירה נראתה כמעט תנ"כית – אימהות, ילדים, זקנים, חיות מחמד ורכוש דל. מעלינו התנשאו השמים האוקראינים, כחולים ורחבים.
גבר מקומי הצליח לגרור – עם מכונית ישנה אך איתנה – את כלי הרכב הגדולים שנתקעו בבוץ לחוף מבטחים. הצטלמנו איתו וביקשנו לשלם לו על תוספת הדלק שבזבז. בזמן הזה הצלחתי להציץ אל תוך המכוניות הרבות בשיירה הנודדת שלנו.
היו שם משפחות, כלבים וחתולים וקופסאות מלאות בזיכרונות מהחיים שנותרו מאחור. כולם עזרו אחד לשני, חלקו זה עם זה חטיפים ושיחקו עם בעלי החיים. התקווה הייתה נראית בכל.
חששתי ממוקשים שהרוסים אולי קברו באדמה ביער הסמוך. בחנתי את הפנים סביבי. השיירה נראתה כמעט תנ"כית – אימהות, ילדים, זקנים, חיות מחמד ורכוש דל
בכל אותו הזמן שהינו באזור שדה מוקשים – שלמרבה המזל סומן בשלט אזהרה. לקחתי על עצמי להזהיר את כולם לא לסטות מהדרך. אחרי עיכוב של כחמש שעות המשכנו במסע שלנו.
באחד ממחסומי הצבא האוקראיני נתנו לחיילים תפוחי אדמה מבושלים וחמים, לחם וקצת בשר שהמארחת שלנו הכינה עבורנו. החיילים חייכו בהכרת תודה. שאלתי אם יהיו מוכנים לשוחח איתי והם הסכימו, אבל ביקשו שלא אצלם אותם כדי שאף אחד לא ינסה לפגוע במשפחותיהם.
"אנחנו נמצאים במחסום לפחות 24 שעות, לפעמים יותר. רוב הגברים מהאזור. היו לנו קרבות הלילה, קרבות קשים", אמר אחד הלוחמים בחיוך והושיט לי תרמיל ריק של פגז. קיימת רק תוצאה אפשרית אחת לעימות הזה, הוא אמר: ניצחון אוקראיני.
בדרך למטה הארגון
הנסיעה חזרה אל מטה הארגון הייתה ארוכה ותובענית באותה מידה כמו הדרך הלוך. הרבה פליטים בחרו להישאר בקייב. לאט לאט השיירה התפרקה. לא יכולתי שלא לתהות כמה זמן תמשיך לבעור השנאה לרוסיה אחרי המלחמה לנוכח כל מה שקרה. עמיתיי הדתיים חזרו והדגישו כי חשוב לסלוח אבל הם מכירים בכך שזה מאוד קשה.
הגענו אל מטה הארגון עם כ־15 פליטים, חלק מהם מתכוון להמשיך לפולין בימים הקרובים. היינו מותשים מאוד אבל גם שרויים באופוריה. הצלחנו לקיים תחקיר מבודח ודנו בתוכניות עתידיות.
שוחחתי עם דניאל, מנהל הארגון באוקראינה. הוא סיפר לי ש־PCCR הוקם ב־2014 בתגובה למשבר הפליטים במזרח התיכון בעקבות עליית דאעש – ושהוא ומשפחתו חיו בעיראק במשך שנתיים וחצי.
מאז שהארגון הוקם הוא נפרס ב־14 מקומות שונים במטרה לסייע לאזורים שנקרעו ממלחמה או הוכו באסונות טבע כגון שיטפונות ורעידות אדמה. דניאל מחבב את חברי הצוות שלו ומדגיש שהוא מתפעל מרמת הבגרות, המסירות והיעילות שלהם – בייחוד מאחר שהגיעו מכל קצוות העולם, מתרבויות שונות ומרקעים שונים.
"אנחנו ארגון ללא מטרות רווח במלוא מובן המילה. לא חשוב לי מי משתייך לאיזו דת – אם בכלל – אלא שנתאחד סביב חזון אחד, משימה אחת, מטרה אחת – לעזור לאנשים"
"אנחנו ארגון ללא מטרות רווח במלוא מובן המילה. לא חשוב לי מי משתייך לאיזו דת – אם בכלל – אלא שנתאחד סביב חזון אחד, משימה אחת, מטרה אחת – לעזור לאנשים אחרים", הוא אמר. רואים עליו שהוא חש הקלה מכך שהצוות חזר מהמשימה בשלום. שאלתי אותו איך הוא רואה את המלחמה באוקראינה.
"למרות שאני לא יכול לסבול את מה שקורה לאוקראינים, המלחמה הזאת לא עוסקת באוקראינה. זאת מלחמת עולם שלישית ואוקראינה היא במקרה פיסת הנדל"ן שנלחמים עליה, אבל אוקראינה היא לא הנושא כאן. עדיין, הלוואי שאלוהים יהיה לצדם", הוא אמר והלך לתכנן משימת חילוץ נוספת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם