ביום שישי צוין היום הבינ"ל לסיוע הומניטרי, מושג אשר טומן בחובו את כל מה שאדם צריך על מנת להיות אדם בסיטואציות שמאד קשה להיות בהן אדם. וכאן מדובר לא רק על הצרכים הבסיסיים שיאפשרו לאותו אדם לשרוד, אלא על כל המעטפת אשר תאפשר לו לחוש אדם בעל בחירה, בעל זהות, בעל כוחות, בעל כבוד.

המושג "הומניטרי" מכיל כל מה שאדם צריך כדי להיות אדם בסיטואציות שקשה להיות בהן אדם. לא מדובר רק בצרכי הישרדותו הבסיסיים, אלא בכל המעטפת שתאפשר לו לחוש אדם בעל בחירה, זהות, כוחות, כבוד

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

וזו מהותו של המעשה ההומניטרי – לייצר מסגרת שתבחן לא רק מה עושים, אלא גם איך עושים. איך מוודאים שמה שנעשה שומר ומחזק את כבודו של אותו אדם באופן שיאפשר לו להיות עצמאי, להמשיך להתקדם בחייו ללא תלות באחרים, וכל זאת תוך צמצום הפגיעויות השונות שאותו אדם נושא עמו אל מול האיומים סביבו.

גם השנה, נזכרנו פעם נוספת כמה המין האנושי מייצר סיטואציות המצריכות מענה הומניטרי, סיטואציות בהן המין האנושי בוחן את עצמו ואת היכולת שלו – מצד אחד לגרום למיליונים של פליטים לברוח אל תוך ליבה של אירופה, ומצד שני לאלץ את צדו השני של הלב האנושי לעשות את המעשה ההיסטורי הנכון. אבל – וכמובן שחייב לבוא אבל, או במקרה של הטקסט הנוכחי – שני "אבלים".

ה"אבל" הראשון מתייחס לעצמנו. בואו נבחן את עצמנו – מה הוא ה"המשבר ההומניטרי" הגדול של השנה האחרונה? בסבירות גבוהה התשובה שכל אחד מקוראי מילים אלו נתן לעצמו הייתה – המלחמה באוקראינה.

אז הנה מעט נתוני אמת במסגרת היום הבינ"ל לסיוע הומניטרי:

• שבעה מיליון ילדים נמצאים ברגע זה ממש על סף מוות עקב תת תזונה חריפה במחנות פליטים במזרח אפריקה.
• עשרים מיליון איש זקוקים לסיוע מיידי של מזון ותרופות בתימן בעקבות קונפליקטים פנימיים – אחרת גם הם ימשיכו לגסוס.

• שישה מיליון בני אדם ברחו מוונצואלה בשנתיים האחרונות עקב האלימות והפוליטיקה המקומית שהובילו למחסור כלכלי קשה.

לרובנו קשה לתפוס היסטורית איך במאה ה-21 ישנן מלחמות בקרב "תרבויות דומות לנו", ועוד בלב ליבה של אירופה "הנאורה", הנמצאת ממש כאן, קרוב, מעבר לדילים של הדקה ה-90 של סופ"שים בפראג או בודפשט

אז איך זה שרוב הציבור כלל לא שמע על המשברים ההומניטריים הללו? וכאן נכנסת סוגיית התקשורת, הצבע, והתפיסות המוטות שלנו. לרובנו קשה לתפוס היסטורית איך במאה ה-21 ישנן מלחמות בקרב "תרבויות דומות לנו", ועוד מלחמות שנכנסות אל תוך לב ליבה של אירופה "הנאורה", הנמצאת ממש כאן, קרוב, מעבר לדילים של הדקה ה-90 של סופ"שים בפראג או בודפשט.

הרי יש כאן דיסוננס בין האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו לאופן שבו אנחנו תופסים את ה"אחרים". נשות תימן, אנשי וונצואלה או ילדי סומליה – אלו הם "האחרים". ואצל "האחרים" זה כמעט הגיוני ומקובל שיתחללו מעשי זוועה. אבל אצלנו, בלב ליבה של אירופה "הנאורה" – זה כבר פחות מובן, כביכול.

ומכאן השאלה – האם הדיסוננס הזה טמון במה שהורגלנו אליו ושכבר לא מהווה "חדשות"? ואולי זה ה"צבע"? האנשים הלבנים בהירי השיער ותכולי העיניים שנסים על נפשם מאוקראינה – אולי יותר קל לנו לזהות את עצמנו איתם מאשר את עצמנו עם מי שאיננו בדיוק ב"צבע" שלנו? להניח רגע אחד את הראי מולנו, אף פעם לא הזיק.

ומה כן מזיק? כאן נכנס ה"אבל" השני – ארגונים ואנשים טובים שאצים להם מתוך רצון לסייע לבני אדם במצוקתם הקשה. אולי לא פופולרי להגיד, אבל בריצה הזאת יש המון נזק שפעמים רבות מדי עולה על התועלת שריצה זו מנסה לייצר. נכון, תמיד צריך עוד יד להעביר ארגז, להקפיץ מישהו או ללטף עוד ילד. אבל השאלה באיזה מחיר. וכאן נכנסים מחירי הנזק למאמץ ההומניטרי, וגם המחירים האישיים שמתנדבים טובי לב עלולים לשלם בגלל שהם לא אנשי מקצוע מהתחום ההומניטרי.

איך זה שרוב הציבור כלל לא שמע על המשברים ההומניטריים הללו? נשות תימן, אנשי וונצואלה או ילדי סומליה – אלו הם "האחרים". ואצל "האחרים" זה כמעט הגיוני ומקובל שיתחללו מעשי זוועה

הנזק למאמץ ההומניטרי עלול להיווצר, בין השאר, כאשר שינוע של ציוד רב שאיננו הכרחי מוטס ומועבר לזירה ההומניטרית, מבלי שמישהו דרש אותו או מיפה את הצרכים. שינוע כזה עלול ליצור פקק מיותר בשינוע של הלוגיסטיקה הפנימית ההכרחית. יתרה מכך, העברת ציוד מזירות אחרות, שאיננו מובטח כי יתקיים באופן קבוע, לא מאפשר לאמא שצריכה חיתולים או תחליפי חלב, לדוגמה, להישען ולסמוך על סוג מסוים.

אז מה כן? רכישות מאורגנות מהמשווקים המקומיים. כך גם מחזקים את הכלכלה המקומית ומוודאים שהיא תומכת במאמץ ההומניטרי, וגם מוודאים שיש אספקה מוכרת לצרכנים ההומניטריים.

נזק משמעותי הרבה יותר הוא נזק שנעשה כאשר מתנדב מגיע ללא פרוטוקול או נוהל מסודר וללא היכרות עם החוק, הסטנדרטים, הרגישויות, הנהלים והאתיקה הנדרשת בעת מתן מענה הומניטרי. עבודה עם ילדים באופן לא מקצועי, לדוגמה, עלולה לייצר תלות בקרב הילדים – מתוך אבדנם, ובכך לפגום בסמכות ההורית שגם ככה עלולה להיפגע בתוך ההקשר ההומניטרי.

צריך גם להגיד מילה על המחירים האישיים שחוזרים איתם המתנדבים טובי הלב. עובדי סיוע מקצועיים מתמודדים עם חשיפה לאירועי דחק באופן מתמשך, אולם לרובם יש גישה לכלים מקצועיים ולמשאבי חוסן, אשר יסייעו להם להתמודד עם המראות. מי שמגיע באופן חד פעמי לזירה כזו, וכלל לא מודע לסיכון שבחשיפה לאירועי דחק, מוצא עצמו פעמים רבות עם תחושות של בדידות עם שובו הביתה, ללא יכולת אמיתית להבין ולהתמודד עם מה שחווה.

מי שמגיע באופן חד פעמי לזירה כזו, וכלל לא מודע לסיכון שבחשיפה לאירועי דחק, מוצא עצמו פעמים רבות עם תחושות של בדידות עם שובו הביתה, ללא יכולת אמיתית להבין ולהתמודד עם מה שחווה

בשורה התחתונה של יום זה, אירועים הומניטריים ימשיכו להכות בנו, והשאלה שמוצבת בפנינו היא לא רק מה אנחנו עושים עבור האחרים, אלא איך אנחנו עושים אותם באופן מכבד ומקצועי, כך שישאיר גם אותנו וגם את הניצולים בריאים בגופם, אבל גם בנפשם וברוחם.

ד"ר עינב לוי הוא המנכ"ל המייסד של ביה"ס הישראלי לסיוע הומניטרי ושל מרכז לוסיין לחקר הסיוע ההומניטרי, וראש מסלול לימודי לחץ וטראומה במכללת תל חי. מנהל ויזם בעל ניסיון נרחב בממשקים בין המגזר השלישי, הממשלתי והעסקי תוך התמקדות בעבודה ארגונית באזורי קונפליקט. עינב הנו חבר מייסד של ארגון סיד-ישראל, שימש כמנהל המבצעים של ארגון אשר עוסק בפיתוח פרויקטים באפריקה, כמנכ"ל עמותה אשר עוסקת בהגשת סיוע הומניטרי, והנו חבר דירקטוריון של ארגון NALA FOUNDATION אשר עוסק במענה בריאותי קהילתי. הוביל משלחות סיוע הומניטאריות, בין השאר ביוון, סרביה, האיטי, זמביה, אוגנדה, טנזניה וירדן.