נותרו עוד כשלושה שבועות עד לסגירת הרשימות לכנסת. רק שש מפלגות בחרו את הרשימות שלהן באופן דמוקרטי, חלקן באמצעות פריימריז (העבודה, הליכוד, מרצ והציונות הדתית) וחלקן באמצעות בחירות פנימיות במפלגה (חד"ש ובל"ד).
הרכבן של יותר מ־60% מהרשימות עדיין נקבע על ידי מנהיגי המפלגה או על ידי ועדות בחירה מצומצמות. עתה זוהי ההזדמנות האחרונה לשפר את מיקומה המתדרדר של ישראל בדירוג העולמי בייצוג מגדרי (בשנת 2021 דורגה ישראל במקום ה־72, לעומת 44 בשנת 2001) ולהתקדם אל תוך העשור השלישי של המאה ה־21.
כל ההישגים המרשימים מצד הנשים הישראליות בחזיתות המדע, ההייטק, האקדמיה, השירותים החברתיים, המשפט, הרפואה, החינוך ואפילו הביטחון יסתכמו במעט מאוד אם הפערים המגדריים לא יתכווצו באופן מהותי.
הפער הגדול ביותר בין גברים לנשים (67% נכון להיום!) נמצא בתחום העוצמה הכלכלית והפוליטית – גבוה בהרבה מהפער המטריד של 40% בשוק העבודה. מאז 2015, כש־27 נשים (כ־23%) נבחרו לכנסת ה־19, מספר הנשים בכל אחד מהסבבים הבאים גדל רק בשתיים ל־25% (בפועל, יותר נשים כיהנו בזכות "החוק הנורווגי").
לא מדובר במשימה פשוטה. בסבב הבחירות האחרון, חמש מתוך 13 המפלגות המיוצגות בכנסת ה־24 לא כללו אפילו אישה אחת במקום ריאלי
אולם, במקביל, רוב העולם חווה גידול משמעותי בייצוג נשים באותו פרק זמן. אז מה קרה לנשים בישראל ולמה – ואילו צעדים אפשר לנקוט כעת כדי לתקן את המצב הבלתי נסבל הזה? חלק מהתשובה קשור במספר הנשים המשובצות במקומות הריאליים ברשימות המפלגות שיוגשו לוועדת הבחירות המרכזית ב־15 בספטמבר.
לא מדובר במשימה פשוטה. בסבב הבחירות האחרון, חמש מתוך 13 המפלגות המיוצגות בכנסת ה־24 לא כללו אפילו אישה אחת במקום ריאלי (שתי המפלגות החרדיות, יהדות התורה וש"ס, אף מתנגדות באופן עקרוני לשיבוץ נשים במשרות נבחרות).
בשאר המפלגות המצב גם לא היה מזהיר. מפלגת העבודה (שמפעילה את "שיטת הרוכסן" בייצוג מגדרי) ומרצ (שמבטיחה ייצוג של 40% לכל מגדר בכל חמישייה) הן היחידות שמתקרבות לשוויון מגדרי.
לא קשה להבין את הסיבות לחוסר השוויון הבוטה הזה. מדינה שמציבה את נושא הביטחון בראש סדר היום הלאומי שלה דוחקת נשים באופן שיטתי לשוליים. אפילו כשהן ממלאות כמה מהתפקידים הרגישים ביותר בזירה הזאת (כמו ראש אגף המודיעין והאחראית על מחלקת איראן במוסד). לרוב נגזר עליהן להיות כינור שני לגברים בתחומם.
בשונה ממדינות אחרות בעולם הדמוקרטי, בישראל אף אישה לא כיהנה מעולם כשרת ביטחון או כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. רק אישה אחת – גולדה מאיר – כיהנה אי פעם כראש הממשלה
בשונה ממדינות אחרות בעולם הדמוקרטי, בישראל אף אישה לא כיהנה מעולם כשרת ביטחון או כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. רק אישה אחת – גולדה מאיר – כיהנה אי פעם כראש הממשלה ונדרשו יותר מ־50 שנה כדי להתחיל ולשנות את ההערכה השלילית לגבי התנהלותה במלחמת יום הכיפורים.
גם בתחומים מרכזיים אחרים מוקצים לנשים בעיקר תפקידים משניים. התחום הכלכלי, למשל, הוא דוגמה טובה לכך: אף אישה לא כיהנה כשרת אוצר או כיושבת ראש ועדת הכספים של הכנסת.
תחום החינוך – שיכול להתגאות בכמה שרות נשים, כולל זו המכהנת ד"ר יפעת שאשא־ביטון – הוא דוגמה בולטת ל"מקצוע נשי" שמנוהל ברובו על ידי גברים בצמרת המנגנון המסועף שלו.
אישה מעולם לא ישבה בראשות ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, על אף שנשים כיהנו כנשיאות בבית המשפט העליון. השורה התחתונה ברורה: נשים לרוב ממונות לעמדות פריפריאליות בתחומי השירותים החברתיים (ועדיין, מאז 1949 ישבו רק שתי נשים בראשות ועדת העבודה והרווחה של הכנסת).
אישה מעולם לא ישבה בראשות ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, על אף שנשים כיהנו כנשיאות בבית המשפט העליון. השורה התחתונה ברורה: נשים לרוב ממונות לעמדות פריפריאליות
המבנה של הכנסת – ולכן גם של הקואליציה המכהנת היום עם תשע שרות – הוא מגדרי ובלתי שוויוני באופן מובהק. הפערים המגדריים בכנסת באים לידי ביטוי בין היתר במיזוגיניה חסרת בושה השולטת בשיח הציבורי בכל רחבי הקשת הפוליטית (תערובת של פחד ושל פטריארכיה מוטמעת, שמונעת על ידי נורמות תרבותיות ומחוזקת על ידי הדת).
הניסיונות לשנות את הדפוסים לעיל סוכלו בשנים האחרונות על ידי שני גורמים נוספים: התדרדרות דמוקרטית שיטתית ואי־יציבות פוליטית. המגמה ברורה: מספרן המוחלט של הנשים בכנסת הבאה לא יגיע למספרן בכנסת הנוכחית.
הליכוד כבר ירד לשש נשים ב־35 המקומות הראשונים ברשימה שלו; גם אם אישה או שתיים תשובצנה במקומות המיועדים לבחירה של ראש המפלגה – עדיין שיעורן יהיה נמוך מה־27% מתוך 30 הח"כים שנבחרו לייצג את המפלגה לפני קצת יותר משנה.
המצב במפלגות מימין לליכוד נראה עגום אף יותר. בשמאל, רע"ם הציבה אישה במקום החמישי הספק ריאלי ברשימתה לכנסת ה־25. חברת הכנסת הוותיקה והפמיניסטית עאידה תומא סלימאן הייתה צריכה לעבור שני סבבים של בחירות פנימיות כדי לגרד בשבוע שעבר רוב של 53% בחד"ש.
העבודה ומרצ הקטנות יחסית נותרו היוצאות מהכלל היחידות. הנטל לתיקון המצב רובץ על כתפיהם של כל המפלגות. עליהן להבטיח שמעשיהן ישקפו את הבטחותיהן. יש עתיד, ישראל ביתנו, המחנה הממלכתי הגדושה בגנרלים, ואפילו הרוח הציונית בראשותה של איילת שקד – על כולן מוטלת המשימה לחזק את שיעור הנשים בחזית הרשימות שלהן.
הייצוג המגדרי נותר המדד המרכזי לחוסן הדמוקרטי, אפילו במערכות הפוליטיות השמרניות ביותר הקיימות בעולם. צמצום הפערים חיוני לשלטון דמוקרטי; אולם אין בו די. כדי להבטיח נורמות של צדק ושוויון, הכרחי להבטיח גם ייצוג מהותי לעקרונות, להשקפות ולדרכי התנהגות פמיניסטיים.
נשים אינן האחראיות הבלעדיות לאימוץ כולל של קווי היסוד המנחים הללו, שכן גם במדינות המתקדמות ביותר מבחינה מגדרית, נשים בתפקידים נבחרים סובלות מאפליה מתמשכת וממעקב ביקורתי שוטף על התנהגותן
נשים אינן האחראיות הבלעדיות לאימוץ כולל של קווי היסוד המנחים הללו, שכן גם במדינות המתקדמות ביותר מבחינה מגדרית, נשים בתפקידים נבחרים סובלות מאפליה מתמשכת וממעקב ביקורתי שוטף על התנהגותן (ראו המקרה של ראש ממשלת פינלנד סאנה מרין).
ניסיון העבר מראה כי גברים צריכים להיות בני ברית במאבק הפמיניסטי כדי ליצור חברה הוגנת באמצעות שינוי חברתי, שוויוני ומכליל. חוקי ההעדפה המתקנת הראשונים בישראל הוצעו על ידי גברים.
החקיקה המקדמת חופשות לידה לגברים ולנשים כאחד הייתה פרי מאמץ משותף בשני העשורים האחרונים. השאיפה לכנסת רגישה מבחינה מגדרית, שמשקפת לא רק ייצוג מלא למגוון קבוצות של גברים ונשים אלא גם מעמד הולם לנשים בהיררכיה הפנימית של בית המחוקקים הישראלי – טרם הוגשמה.
על מנת להשיג זאת נחוצות נשים רבות במשרות נבחרות – ופמיניסטיות ופמיניסטים נוספים בכל המפלגות. ההסלמה המדאיגה באלימות נגד נשים, ברצח נשים, ובמקרים של הטרדה מינית סדרתית, שבאים לידי ביטוי בכותרות על בסיס יומיומי – שלא לדבר על חוסר השוויון הכלכלי והחברתי העמוק, הם רק הביטויים החיצוניים של הפערים המגדריים המושרשים.
אולם, נשים אינן קורבנות. הן סוכנות שינוי בעלות ידע, כישורים ויכולת להשפיע על גורלן ולעצב את החברה שבה הן חיות. לא ניתן להתגבר על האתגרים לעיל בלי להתמודד באופן ישיר עם היסודות המבניים המושרשים העומדים בבסיסו.
הצבת נשים המחויבות למטרה הזאת בצמרת הרשימות של המפלגות (כמו, בין היתר, מרב מיכאלי, זהבה גלאון, עאידה תומא סלימאן, נעמה לזימי, מירב כהן, מירב בן־ארי) מהווה צעד בכיוון הנכון. מחויבות למצע רגיש מגדרית היא צעד נוסף.
אף מדינה שמבקשת להתקדם בעולם היום לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על יותר מ־50% מאוכלוסייתה ועל נקודות המבט שזו מביאה לזירה הציבורית
אולם, אף מדינה שמבקשת להתקדם בעולם היום לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על יותר מ־50% מאוכלוסייתה ועל נקודות המבט שזו מביאה לזירה הציבורית. עכשיו הוא הזמן לפעול.
הצבת נשים נוספות ברשימות של כל המפלגות היא ציווי דמוקרטי. גיוס של פמיניסטיות ופמיניסטים נוספים הוא מתכון בדוק להרחבת הצדק החברתי לכל אזרחי ואזרחיות המדינה. שוויון מגדרי הוא המדד המדויק ביותר בימינו להתקדמות לקראת חברה הוגנת יותר עבור כולם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
יש להגדיל הייצוג הנשי ויש לצפות לייצוג הולם. בכנסת האחרונה חלק נכבד של הנבחרות לא היו דמויות לחיקוי או דמויות מופת. ע"ע רינאוי זועבי, איילת שקד אשת החסד, מאי גולן, עידית סילמן, אורלי לוי …