מבט אחד מספיק כדי להבחין בכפר הלא שגרתי על צלע ההר. המטיילים הישראלים והפלסטינים שיסעו בכביש המתפתל מטה אולי יטעו לרגע לחשוב שהם נמצאים בשטחי הגדה המערבית. באופק נראים הגגות האדומים של הבתים צמודי־הקרקע החדשים והסימטריים. זה לא הדבר הראשון שמצפים לראות בנגורנו קרבאך.
מספרים שהחיילים הרוסים נמצאים בסביבת הכפר הזה כבר כמעט שנתיים. כף רגלי דרכה בכפר הזה בפעם האחרונה בזמן שהוא הופגז בארטילריה אזרבייג'נית במסגרת מלחמת נגורנו קרבאך השנייה באוקטובר 2020.
תושבי הכפר – ברובם ארמנים ממוצא לבנוני וסורי – לא ידעו בהתחלה שאני ישראלי. אחרי הפסקת האש הם הופתעו לגלות זאת אך המשיכו לשמור על קשר. היום, גם לעיתונאים עם דרכון ארמני אסור להיכנס אל החלקים שפונו. רגע אחרי שההתנחלות הזו חזרה לידי אזרבייג'ן ובזמן שלאט לאט שורפים התושבים את בתיהם – עדיין צריך להכיר את האלפבית הארמני כדי לקרוא את שם הכפר: "Aghavno".
באוגוסט 2022 פרצו קרבות עזים בקו הפסקת האש שבין צבא אזרבייג'ן לצבא הארמני. צבא אזרבייג'ן תקף עמדות מפתח במובלעת של נגורנו קרבאך. המתקפה התאפשרה בעקבות היחלשות "כוח השמירה על השלום" הרוסי האמון על היציבות בחבל, בצל שיחות השלום בתיווך המערב.
באוגוסט, צבא אזרבייג'ן תקף עמדות מפתח במובלעת של נגורנו קרבאך. המתקפה התאפשרה בעקבות היחלשות "כוח השמירה על השלום" הרוסי האמון על היציבות בחבל, בצל שיחות השלום בתיווך המערב
ב־25 באוגוסט העבירו הרוסים את השליטה על חלק אסטרגי בציר היחיד שמחבר את המובלעת הארמנית של נגורנו קרבאך לארמניה – לידי צבא אזרבייג'ן. במקביל קיבלו הרוסים ציר חלופי שנבנה על ידי אזרבייג'ן עד לגבול עם ארמניה, שם החלו הארמנים בעבודות לבניית חיבור הולם אל העיר גוריס בדרום ארמניה.
הציר המקורי היה משמעותית חשוב יותר אסטרטגית ומלבד הכפר אגהבנו, שכנו לצד הציר כפר ארמני עתיק והעיירה לאצ'ין, אשר אוכלסה ברובה על ידי פליטים ארמנים ממלחמת קרבאך הראשונה.
כפר אגהבנו שוכן לאורך נהר ציורי ועל הציר המכונה "מסדרון לאצ'ין" – נתיב מילוט ואספקה חיוני שמחבר את המובלעת הארמנית לארמניה עצמה. רוב תושבי הכפר הלא שגרתי הזה הם "מתנחלים" שהובאו בעיקר מהקהילות הארמניות בסוריה ובלבנון.
רבים מהם נמלטו ממולדתם בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה והקריסה הכלכלית בלנון. בשביל אנשים כמו טינה והארוט קנג'יניאן זהו כבר האסון השני שמאלץ אותם לעזוב את ביתם לתמיד. הפעם הראשונה הייתה בשנת 2019 כשהם החליטו לעבור עם שני ילדיהם מבורג' חמוד שבצפון־מזרח ביירות – שם חיה קהילה ארמנית ענפה – לנגורנו קרבאך.
"הבעיות התחילו להיערם בלבנון: חוסר יציבות, שחיתות, אבטלה וכמובן קריסת הכלכלה. זה הפך להיות בלתי אפשרי לפרנס משפחה עם המשכורת שלי כעובד מדינה, גם כשהכפלתי את שכרי עם שעות עבודה נוספות כספר בקושי שרדנו", נזכר הארוט, אז בן 28.
הארוט מודה שמעולם לא היה מעלה על דעתו שיגיע לנגורנו קרבאך. אולם, כשנודע לו שהממשלה בחבל מציעה לארמנים גולים דיור חינמי במקומות כמו אגהבנו ובכפרים שבעבר חיו בהם אזרים וכורדים – הם החליטו לנצל את ההזדמנות ולבנות לעצמם עתיד חדש.
בניית הכפר החלה בשנת 2014 על ידי קרן ARI, קרן תפוצות ארמנית שעל פי אתר האינטרנט שלה מטרתה "לאכלס מחדש אזור אסטרטגי המקשר את נגורנו קרבאך למולדת הארמנית".
חבל הארץ החוצץ בין המובלעת הארמנית של נגורנו קרבאך לארמניה מוכר כ"כורדיסטן האדומה" וחולש על כארבעה אזורים אזרים שנכבשו על ידי הארמנים בזמן מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה
חבל הארץ החוצץ בין המובלעת הארמנית של נגורנו קרבאך לארמניה מוכר כ"כורדיסטן האדומה" וחולש על כארבעה אזורים אזרים (קלבג'ר, לאצ'ין, קובדלי וחלק מחבל ג'בראיל הגובל באיראן) שנכבשו על ידי הארמנים בזמן מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה.
בשנת 1923 זכתה כורדיסטן האדומה בעצמאות חלקית בתוך אזרבייג'ן הסובייטית שהחזיקה מעמד כשש שנים. הארמנים רואים במהלך זה ניסיון סובייטי להפריד בין הארמנים בנגורנו קרבאך לבין אלו שבארמניה. לטענתם, הכורדים והאזרים הובאו אל האזור האסטרטגי במטרה ליישב אותו ולקבוע עובדות בשטח.
זו לא הפעם הראשונה שאני מבקר בהתנחלויות של הארמנים מהמזרח התיכון. בשונה מכפרים כמו חוג'לו, לאצ'ין עצמה וכפרים נוספים – מהם האזרים נמלטו לתחומי אזרבייג'ן והארמנים שגורשו מאזרבייג'ן יישבו אותם – הארמנים שנמלטו מהמזרח התיכון אל כורדיסטן האדומה הגיעו במטרה ברורה.
טינה עזבה את ביירות באוקטובר 2019 עם שני ילדיה בני השלוש והחודשיים. בעלה הארוט המשיך לשלוח לה כסף עד שהצליח להצטרף אליהם בארמניה. משם המשיכה המשפחה הצעירה אל ביתם החדש.
שבועיים אחרי שהמשפחה התאחדה סוף סוף בארמניה – אירע הפיצוץ בנמל ביירות והרס את ביתם, מכוניתם ואת חנות המכולת הקטנה שבבעלות המשפחה בבורג' חמוד. כלומר, הפיצוץ חיסל סופית את האפשרות לחזור לביירות.
"אחרי מה שעברנו, אגהבנו נראתה כמו מקום אידיאלי לגידול ילדים: קהילה קטנה ושלווה של 60 משפחות שחיות יחד ביער […] זה היה פשוט מושלם", אמרה טינה בזמן שהחזיקה את הקטן מבין שני בניה בזרועותיה. הם התיישבו באגהבנו ב־27 באוגוסט 2020, "בדיוק חודש לפני תחילת המלחמה".
"אחרי מה שעברנו, אגהבנו נראתה כמו מקום אידיאלי לגידול ילדים: קהילה קטנה ושלווה של 60 משפחות שחיות יחד ביער […] זה היה פשוט מושלם"
בבוקר 27 בספטמבר פתחה אזרבייג'ן במתקפה גדולה על חבל נגורנו קרבאך והארמנים החיים בו. האזור אומנם מוכר על ידי העולם כחלק מאזרבייג'ן אך בפועל מדובר באוטונומיה שנשלטת על ידי הרוב הארמני באזור.
הסכסוך המתמשך בארצאך (כך קוראים הארמנים למובלעת) הוא הארוך ביותר בקרב מדינות ברית המועצות לשעבר. יותר מחצי מיליון אזרחים אזרים הוגלו מחוץ לחבל במלחמה שהסתיימה בהפסקת האש ב־1994. למעשה, אגהבנו נבנתה על שרידי זאבוקס – עיירה אזרית שנהרסה בשנת 1992.
אולם, ההיסטוריה בקווקז נוטה לחזור על עצמה לעתים קרובות מדי. שלושה עשורים אחרי שתושבי העיירה גורשו – עתה הגיע תורם של הארמנים לעזוב. כשפגשתי לראשונה את בני הזוג קנג'יניאן באוקטובר, טינה עמדה לקפוץ עם שני ילדיה על רכב מילוט לכיוון ארמניה.
הארוט לעומת זאת החליט להישאר ולהילחם לצד שאר הגברים בכפרים, חמוש ברובה סער מסוג קלצ'ניקוב. גם ראש עיריית אגהבנו אנדרניק חוושייאן בשנות החמישים לחייו נשאר להילחם.
אחרי שפרצה מלחמת האזרחים בסוריה באביב 2011, החליט חוושייאן לעזוב את עיר הולדתו קמישלי. "זו הייתה הזדמנות ייחודית לחזור למולדת", חזר ואמר חוושייאן בזמן סיור רגלי בכפר.
"מדובר באדמה ארמנית, יש לנו כאן את כל מה שאנחנו צריכים, אבל נאבד את הכול אם נעזוב – גם את ארמניה", אמר אז חוושייאן. ההד ההולך והגובר של ההפגזות מצד אזרבייג'ן הקשה עליי לשמוע את דבריו.
יותר מחצי מיליון אזרחים אזרים הוגלו מחוץ לחבל במלחמה שהסתיימה בהפסקת האש ב־1994. למעשה, אגהבנו נבנתה על שרידי זאבוקס – עיירה אזרית שנהרסה בשנת 1992
חוושייאן הזמין אותי לקפה בביתו. אימו דאגה לחמשת נכדיה – על הספה שעליה ישבו הושען רובה קלצ'ניקוב. עם התגברות ההפגזות הוא פקד על כל הנשים והילדים שנותרו בכפר להתארגן בזריזות ולעלות על רכבי המילוט.
הסכסוך הא־סימטרי בין הצבא הקונבנציונלי של ארמניה לבין צבא אזרבייג'ן בעל העליונות האווירית התעצם ובשבועיים שלאחר מכן נהרגו מאות צעירים ואלפים נפצעו בשני הצדדים. ב־9 בנובמבר 2020 נחתם הסכם שביתת הנשק בין ירוואן, באקו ומוסקבה.
בין תשעת סעיפי המסמך, אחד התייחס להחזרת שטחי המחוזות המקיפים את נגורנו קרבאך – שטחים שנכבשו במלחמת קרבאך הראשונה בתחילת שנות התשעים.
הארמנים, שרואים בשטחים אלו אדמות ארמניות היסטוריות, חשבו בהתחלה שהשטחים לעיל יהוו נכס אסטרטגי במשא ומתן על הכרה בחלק הארמני של החבל כחלק מרפובליקת ארמניה. אך במשך קרוב לשלושה עשורים, כל הנסיונות להגיע להסכם שלום עלו בתוהו.
לפי המסמך, מסדרון לאצ'ין – שרוחבו כחמישה קילומטרים – יישאר בשליטת "כוח השמירה על השלום" הרוסי לכשלוש שנים, עד שיצטרכו להגיע להסדר על ציר חלופי, אך אזרים ניצלו את היחלשות הכוח הרוסי כדי לקבוע עובדות בשטח – ולמרות שאין ציר מוסכם מראש וחיבור הולם לארמניה, הם דרשו את השליטה על הציר מוקדם יותר.
הדבר עודד את קנג'יניאן ואחרים לחזור לביתם בכפר. אולם, המאבק היה רחוק מלהסתיים. כמו כן, איש לא ידע אם בני הזוג מביירות ושאר המשפחות באגהבנו צריכים לעזוב לפני מסירת מחוז לאצ'ין, שתוכנן ל־1 בדצמבר 2020.
"לא ברור אם עדיף לנו להישאר או ללכת", הרהרה טינה בזמן שבעלה הארוט חשב שהם חייבים להישאר כדי לקבוע עובדות בשטח. "60 תושבים נשארים ואין לנו שום כוונה לעזוב בקרוב". אלה שרצו לעזוב עלו על רכבי לאדה ישנים, עמוסים וכבדים.
ממחוז קלבג'אר, שמצפון למחוז לאצ'ין – שנמסר לאזרבייג'ן ב־25 בנובמבר 2020 – הדברים נראו אחרת.
"הם חייבים לעזוב. זה לא עניין של לאום אלא עניין של זכויות קניין. כל המתנחלים האלה באגהבנו ובמקומות אחרים הגיעו לקרבאך באופן בלתי חוקי כדי לשנות את הדמוגרפיה בשטח ולבנות מחדש את חייהם על חורבות כפרים אזרבייג'נים", אמר אז סמיר מאמאדוב, יועץ לקהילה האזרבייג'נית של נגורנו קרבאך.
מאמאדוב, שהוא בעצמו פליט ממלחמת נגורנו קרבאך של שנות ה־90, הדגיש כי האחריות המלאה על הקשיים של המתנחלים הארמנים כיום "מוטלת כולה על ארמניה".
בתחילת חודש דצמבר, פריסת הכוח הרוסי, כאמור, הרגיעה את תושבי אגהבנו. אולם, הממשלה הארמנית ניתקה את החשמל לכפר במה שנתפס על ידי רבים כמאמץ לאלץ את התושבים לעזוב. ב־8 בדצמבר הובאו לכפר גנרטורים אך לא היה כיסוי סלולרי ואספקת הגז והמים שובשה.
כנגד כל הסיכויים, אגהבנו – שימיה נראו קצובים – מעולם לא ירדה מהשטח והקהילה המשיכה לחיות בכפר. בני הזוג חוושייאן ושמונה משפחות עקשניות נוספות החליטו להישאר למרות הקושי
כנגד כל הסיכויים, אגהבנו – שימיה נראו קצובים – מעולם לא ירדה מהשטח והקהילה המשיכה לחיות בכפר. בני הזוג חוושייאן ושמונה משפחות עקשניות נוספות החליטו להישאר למרות הקושי, פשוטו כמשמעו. האיומים הבלתי פוסקים – החל מירי אקראי מעמדות אזרבייג'ניות ועד לחטיפות – לא גרמו למשפחות לעזוב.
אי־הוודאות, כאמור, ריחפה מעל אגהבנו מאז הפסקת האש בנובמבר 2020. המתיישבים האחרונים נשארו תלויים בעזרה מצד הארמנים מירוואן והתפוצות ומתרומות של כסף כלי בית, מזון, בגדים ואפילו מתנות לילדים לחג המולד. ההמתנה הארוכה השתלמה: עם בוא האביב של שנת 2021 נפתח בית ספר חדש בכפר. זה היה האות האולטימטיבי של חוסן הקהילה: אגהבנו עדיין על המפה!
הכוח הרוסי היה אחראי לאבטחת כביש באורך 55 קילומטרים, המחבר בין סטפנקרט – בירת המובלעת – לבין הגבול הארמני בדרום. תושבי נגורנו קרבאך סיפרו כי ניתן היה לשמוע מהעיר שושי, שנכבשה על ידי אזרבייג'ן, מוזיקה אזרבייג'נית רועמת.
לדבריהם, לעתים קרובות הרמקולים בעיר הופנו לכיוון העמק. אולם, עד היום אין אזרחים שמתגוררים בשושי, רק חיילים או פועלי בניין. בתקופת המלחמה, במסגרת הקרב על שושי שנמצאת במרחק של כעשר דקות נסיעה מהבירה – הייתי מגיע לעיר כמעט מדי יום כדי לפגוש את תושביה האחרונים, שהסתתרו במרתפים בזמן ההפגזות.
הייתי עד להפגזה של הכנסייה ההיסטורית של גאזאנצ'טצוטס – וגם להרס מרכז התרבות התוסס של העיר. ב־7 בנובמבר תיעדתי את שיירת הטנקים הארמנים שניסו להגיע מהכביש לכיוון העיר. שושי נפלה. המלחמה אומנם הסתיימה אך הארמנים לא מאמינים עד היום שהעיר נפלה.
מאז, הועברה השליטה על הכניסה לחבל לידי רוסיה. ניסיתי לחזור ולהיכנס אל נגורנו קרבאך אך שלטונות רפובליקת ארצאך מנעו מעיתונאים את חציית הגבול דה פקטו
מאז, הועברה השליטה על הכניסה לחבל לידי רוסיה. ניסיתי לחזור ולהיכנס אל נגורנו קרבאך אך שלטונות רפובליקת ארצאך מנעו מעיתונאים את חציית הגבול דה פקטו. על פי דוד באבאיאן, שר החוץ של הרפובליקה, האיסור נכנס לתוקף לאחר שקבוצת עיתונאים ארמנים מהתפוצות צילמה ותיעדה עמדות רוסיות מסווגות בניגוד לחוק. "הם שמו את כולנו במצב קשה מאוד מול מוסקבה".
כמו בפעמים הקודמות, גם בסתיו האחרון שמח קנג'יניאן לעדכן טלפונית על מצב הקהילה שהוא מוביל. כרגיל הוא התחיל עם הנתונים: "בכפר חיים כיום 157 אנשים". אומנם מדובר במספר נמוך משמעותית מ־275 האנשים שחיו בכפר לפני המלחמה – אבל הרבה יותר ממה שיכלו לצפות לו.
באותו זמן בקהילה חיו גם כ־20 ילדים בגיל גן ועל פי החוק, "אם יש יותר מ־18 ילדים בקהילה צריך לבנות גן ילדים, אבל הממשלה מעולם לא נקטה פעולה בעניין. ייתכן שנצטרך לסמוך שוב על חברים ותורמים", הסביר חוושייאן. שירותים אחרים הם לכאורה שנויים יותר במחלוקת.
משפחת קנג'יניאן לעומת זאת עזבה את הכפר באביב 2021, כמה ימים לפני שבית הספר החדש פתח את שעריו. "היה פשוט מסוכן מדי להישאר"
משפחת קנג'יניאן לעומת זאת עזבה את הכפר באביב 2021, כמה ימים לפני שבית הספר החדש פתח את שעריו. "היה פשוט מסוכן מדי להישאר", אומרת טינה מדירתם הקטנה והשכורה בארמאביר.
כמו כל הארמנים בגולה, משפחת קנג'יניאן היו זכאים לקבל דרכון ארמני. ילדיהם לומדים עתה להכיר את הניב הארמני (השונה מהניב המדובר במזרח התיכון) בבית הספר; הארוט מצא עבודה כספר במרכז העיר.
האם הם אי־פעם ינסו שוב את מזלם באגהבנו? כנראה שלא. בסוף אוגוסט 2022 גם חוושייאן עזב את הכפר, לתמיד. ברשתות החברתיות כבר מופצים סרטונים בהם אזרים מנפצים שלטים בארמנית, וככל הנראה הם יורידו בקרוב את השלט עם האותיות הארמניות ויניפו מחדש את השלטים עם שם הכפר באזרית: זאבוק.
בסוף אוגוסט 2022 גם חוושייאן עזב את הכפר, לתמיד. האזרים ככל הנראה יורידו בקרוב את השלט עם האותיות הארמניות
במציאות הלא יציבה של הקווקז, אף אחד לא יכול לדעת מה יוליד יום והאם הכפר שנחרב בפעם השנייה בתוך שלושה עשורים ייבנה שוב. לעומת זאת, בשביל הארמנים, הסיפור רחוק מלהסתיים.
במקביל, בקהילות הארמניות בעולם גובר החשש שהארמנים עוברים טיהור אתני בנגורנו קרבאך. הארמנים שחיים במובלעת ההיסטורית, בין כפרים ומנזרים עתיקים, נשארו מבודדים לחלוטין בזמן שתלו את תקוותם ברוסיה של ולדימיר פוטין, שמתמודדת עתה עם השלכות המלחמה באוקראינה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם