ברוס ספרינגסטין ויאן ונר מאחורי הקלעים לפני הופעתם ב-92NY בניו יורק. 13 בספטמבר 2022 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
Evan Agostini/Invision/AP

ראיתי את העבר של הרוקנרול

רוני קובן נחת בניו יורק וקיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה: ערב אינטימי בחברת הבוס ברוס ספרינגסטין ויאן ונר, מייסד המגזין "רולינג סטון" ● זה החזיר אותו לגיל 15, סניף מקדונלדס הראשון בישראל, וגעגועים לאמריקה של האנטר ס' תומפסון ורון מיברג

מזמן לא התגעגעתי כל כך לרון מיברג.

ואולי יותר נכון לומר: מזמן לא התגעגעתי כל כך לאמריקה המיוסרת, האדירה והמוטרפת, כפי שרון מיברג תיווך לנו אותה. מפלי מילים, מוגזמות מצד אחד ומלוטשות מצד שני, גבריות נואשת, אכולת געגועים, שהייתי גומע בשקיקה על הספה המרופטת בבית הוריי, חיקוי עור לא מוצלח, שאפשר למצוא נדמה לי רק בחנויות מסוימות מאד במעגלים ההיקפיים של קניון איילון ברמת גן.

הייתי בן 15. חמשוש לא מאד מסוקס בתיכון אוהל שם ברמת גן. תלמיד בכיתה מדעית, בשכבה שאליליה היו הבנים של מגמת הספורט. בהמשך נמלטתי לתלמה ילין והעניינים קצת השתפרו. אתם יכולים לדמיין את השאר.

הכי קרוב לאמריקה שהיה לנו אז, היה סניף מקדונלדס הראשון בישראל, שפתחו באותה שנה, 1993, בקניון איילון. כל המי ומי של שיכון ותיקים והסביבה שעד אותו יום שרצו בעיקר בקפולסקי קיבלו הזמנה לערב הפתיחה.

הכי קרוב לאמריקה שהיה לנו אז, היה סניף מקדונלדס הראשון בישראל, שפתחו באותה שנה, 1993, בקניון איילון. כל המי ומי של שיכון ותיקים והסביבה שעד אותו יום שרצו בעיקר בקפולסקי קיבלו הזמנה לערב הפתיחה

אני זוכר אותי ואת החבר הכי טוב שלי, עדי, מתצפתים על תהלוכת הסלבס המקומיים נכנסים בשערי התהילה של רונאלד מקדונלד ואוכלים המבורגרים וצ'יפס ונאגטס. אפילו זיהינו שם את המורה להיסטוריה, שהתנפלה על דאבל מקצ'יקן ספוג מיונז בתאווה מפתיעה, לא מוכרת, שלא ממש הייתה לה כשנאמה לנו את תורתו של רובספייר.

סניף מקדונלס הראשון בישראל נפתח בקניין איילון ברמת גן, 15 באוקטובר 1993 (צילום: בני בירק/ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)
סניף מקדונלס הראשון בישראל נפתח בקניין איילון ברמת גן, 15 באוקטובר 1993 (צילום: בני בירק/ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

זקני העיר מספרים שבסוף אותו יום הסניף החלוצי החדש והמצוחצח של מקדונלדס נראה כמו מסעדה בהירושימה ביום של הפצצה. כמה רחוק זה היה מאמריקה המחוספסת, הסקסית, הקפיטליסטית אבל בקטע טוב, זו שבדמה עדיין זורמים ג'ון באאז וג'וני מיטשל וג'ק קרואק ובוב דילן וילדי הפרחים. אמריקה המתפייטת, הנאצלת, הבלתי מושגת שעליה סיפר לנו רון מיברג.

רק שמאז גיל 15 דרכתי על אדמת אמריקה עשרות פעמים. טעמתי מדובשה ומעוקצה. ומאז ששני חברים טובים שלי עברו לגור באפר ווסט סייד במנהטן, אחד ברחוב 88 והשני ב-89, נהגתי לפקוד את הספה שלהם (נוחה, מפנקת, מעור משובח כמובן) כל שנה, בכל סתיו.

רק בקורונה עצרתי, כמו העולם כולו, והנה עכשיו, אחרי כמעט שלוש שנים (!), אני שוב בניו יורק מכורתי, שורה שלישית ב-92NY – משכן ההשכלה, היהדות והתרבות הגבוהה בצד השני של הפארק. ועוד מעט אפגוש, מקרוב ממש, שתי אגדות שמיברג הרבה לספר לי עליהן: מייסד "רולינג סטון" יאן ונר והאיש שעליו נכתב המשפט המפורסם בתולדות ביקורת המוזיקה: "ראיתי את עתיד הרוקנרול וקוראים לו ברוס ספרינגסטין".

עוד מעט אפגוש, מקרוב ממש, שתי אגדות שמיברג הרבה לספר לי עליהן: מייסד "רולינג סטון" יאן ונר והאיש שעליו נכתב המשפט המפורסם: "ראיתי את עתיד הרוקנרול וקוראים לו ברוס ספרינגסטין"

לעולם אל תפגוש את אליליך

העתיד לשעבר של הרוקנרול הגיע ל-92NY. מדי ערב עומדים כאן בתור בשקט מופתי בני 45+ ממושקפים, אלגנטיים, מנומסים, לשמוע איזה ראיון בלעדי או הרצאה טובה מקרוב ממש.

בניין 92NY באפר איסט סייד בניו יורק (צילום: Ajay Suresh)
בניין 92NY באפר איסט סייד בניו יורק (צילום: Ajay Suresh)

לפני כמה חודשים כתבה לי בפייסבוק סוזן, המנהלת האומנותית של המקום, שהיא צופה נלהבת בתוכנית שלי בכאן 11 "פגישה" ("לא מחמיצה אף תוכנית, זה עוזר לי לרענן את העברית שלי"). היא הציעה שאקפוץ לניו יורק, אכיר את המקום ואולי אערוך כאן כמה ראיונות/הרצאות בעצמי.

לא הצעה שמסרבים לה. ניו יורק, היר איי קאם!

זה היום הראשון שלי בעיר ולפניי עוד שבוע שלם. אחרי שנחתתי בטיסת בוקר, נכנסתי לאתר של 92NY כדי להתרשם מרשימת המשתתפים. נשימתי נעתקה. ביל גייטס. טום סטופארד. ג'ינה דייויס. איאן מקיואן. כל מי שמוציא ספר/סרט/תערוכה/אלבום חדש ומדובר קופץ ל-92NY לספר ולקדם. בזמן שאני מתאמן על האנגלית שלי, אני מקבל מסוזן הודעה בווטסאפ: "איך עברה הטיסה? יש לך כוח לקפוץ אלינו הערב? יש אצלנו משהו מיוחד".

נכנסתי לאתר של 92NY כדי להתרשם מרשימת המשתתפים. נשימתי נעתקה. ביל גייטס. טום סטופארד. ג'ינה דייויס. איאן מקיואן. כל מי שמוציא ספר, סרט, תערוכה או אלבום קופץ ל-92NY לספר ולקדם

7 שעות, 5 הירדמויות חטופות, 3 מקלחות ושני סטארבקסים מאוחר יותר אני בשורה השלישית בצד. האולם מפוצץ, 900 מאושרים ומקושרים בקהל. ומולי על הבמה, ממש במרחק יריקה, ברוס פאקינג ספרינגסטין ומולו יאן ונר, העורך והמו"ל האגדי של "רולינג סטון".

ברוס ספרינגסטין ויאן ונר על במת 92NY ב-13 בספטמבר, 2022 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
ברוס ספרינגסטין ויאן ונר על במת 92NY ב-13 בספטמבר, 2022 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)

ונר וספרינגסטין כאן כדי לחגוג את הוצאת הממואר של ונר שנקרא, איך לא, "Like a Rolling Stone", בו הוא מגולל את סיפור הקמתו של המגזין ששינה את העיתונות האמריקאית ועיצב את האופן שבו אנחנו מבינים, מעריכים, מספרים ומצלמים את גיבורי התרבות שלנו.

ג'ון לנון מחבק ערום את יוקו אונו בתנוחה עוברית מול המצלמה של אנני ליבוביץ. האנטר ס' תומפסון מסתובב מסטול מהתחת ברחבי אמריקה ומדווח על קמפיינים פוליטיים כפי שאיש לא כתב לפניו (וגם לא אחריו, למען האמת). קמרון קרואו הצעיר מסתובב בדרכים עם הלהקות הגדולות של הסבנטיז, ואוסף רשמים ל"כמעט מפורסמים", סרט הרוקנרול הכי יפה בעולם, שבו הוא גם הזהיר את כולנו מפני מה שעומד לקרות לתרבות הפופולרית כשהיא תהפוך ל"תעשייה של קוליות".

ונר וספרינגסטין מאיצים את השיחה במהירות. כבר בדקות הראשונות עפים באוויר שמות כמו בונו ודילן, אלביס ומקרתני, אובמה וטום וולף. הקהל באקסטזה. כל מי שרוקנרול זורם בדמו יחד עם גראס ומילקשייק מבין שהערב הוא הולך ללקק את האצבעות.

ונר וספרינגסטין מאיצים את השיחה במהירות. כבר בדקות הראשונות עפים באוויר שמות כמו בונו ודילן, אלביס ומקרתני, אובמה וטום וולף. הקהל באקסטזה

ורק אני, בתוך הראש תוצרת רמת גן, מתגעגע לרון מיברג. תוהה מה שלומו בכלל (הוא עדיין במיין? מישהו סיפר לי שבאחד הטורים האחרונים הוא כינה את עצמו 'הומלס בסן פרנסיסקו') ולמרות שאנחנו לא מכירים בכלל, אני מרגיש צביטה קלה שהוא לא פה לידי, אולי אפילו במקומי. זו צריכה להיות החגיגה שלו.

עיתונאי "מעריב" רון מיברג בשנות התשעים (צילום: משה שי/פלאש90)
עיתונאי "מעריב" רון מיברג בשנות התשעים (צילום: משה שי/פלאש90)

הקהל צוחק מאיזו בדיחה של ספרינגסטין ואני פתאום זועם על עצמי. למה נפלה עליי התוגה הפולנית הזאת? למה אני אף פעם לא באמת יודע ליהנות? לצאת אל הדרכים במכונית עם גג נפתח, לנהוג עד קצה פלורידה ואחר כך לקרוע את האוטוסטרדה, לצנוח מותש באיזה מוטל נידח, להנות מכל המטעמים האסורים של היבשת. אלוהים, עברתי את גיל 40, אין לי רישיון והחומרים האסורים היחידים שניסיתי הם… עזבו, מביך אפילו לכתוב את זה. הנטר ס' תומפסון – נוח בשלום על משכבך. מעמדך לא בסכנה.

"לעולם אל תפגוש את אליליך". את החוק הזה למדתי על בשרי כבר בשנות העשרים שלי, כשהתגנבתי לטקס האוסקר הישראלי ללחוץ את היד לאסי דיין. זה היה בשנה של "החיים על פי אגפא", כמה שנים אחרי המקדונלדס הראשון. אבא של חברה טובה היה חבר האקדמיה, היכל התרבות בתל אביב, אסי דיין נושם לידי, אז ניגשתי אליו ולחצתי את ידו. את מה שקרה בהמשך אני עדיין לא בשל נפשית לספר. אבל אני את השיעור שלי למדתי. אז מה היה דחוף לי עכשיו לתצפת במשך שעה על ספרינגסטין וונר?

הם שני גברים מבוגרים. דינוזאורים, ללא ספק. ספרינגסטין עדיין מרשים, זקוף ושזוף, כולו ארומת זיפי שיבה. הגיע מוכן עם מחברת מלאה שאלות צפופות. ונר כבר מתקשה ללכת אל הכורסה שלו, נתמך בספרינגסטין, שעוד מעט יגלה לקהל שידידו המקשיש עבר ניתוח לב פתוח, שני ניתוחי גב וארבע ניתוחי עיניים. "אנחנו שני זקנים המנסים להתמודד בחן עם הכחדתנו", יסנן לקהל. אבל אני רואה מולי על הבמה רק קשיש עייף אחד.

ספרינגסטין עדיין מרשים, זקוף ושזוף, כולו ארומת זיפי שיבה. הגיע מוכן עם מחברת מלאה שאלות צפופות. ונר כבר מתקשה ללכת אל הכורסה שלו. "אנחנו שני זקנים המנסים להתמודד בחן עם הכחדתנו", יסנן לקהל

אוקיי, בומר

למרות שמדובר במסיבה לכבוד הביוגרפיה שלו, ונר, אחד שכבר ראה באמת הכול, מהכוכבים הכי כריזמטיים ועד הכותבים הכי משוגעים ביבשת, לא נראה מאוד נלהב הערב לשתף במצעד האנקדוטות המצופה ממנו. אולי זו גם הדינמיקה עם המראיין שלו, שבא לעשות לו כבוד אבל בדרך יגנוב לו שוב ושוב את ההצגה. בכל זאת, ברוס ספרינגסטין.

ברוס ספרינגסטין על במת 92NY ב-13 בספטמבר, 2022 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
ברוס ספרינגסטין על במת 92NY ב-13 בספטמבר, 2022 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)

קטונתי להשוות את עצמי לנפילים שמולי על הבמה אבל אני מכיר היטב את הדינמיקה בערבים שכאלה – שתי ספות, במה אחת ומאות אנשים בקהל – טנגו שבו בספה אחת יושב זה שאמור לשאול שאלות חכמות, להחזיק את רמת העניין של הערב ובספה השנייה יושב זה שכל מה שמצופה ממנו זה רק להיות הוא ולהשפריץ כריזמה.

העניין הוא שוונר, במעשה החלוצי שלו, הצליח לגעת בשולי גלימתם של אלילים ולא מעט פעמים גם ללבוש את הגלימה בעצמו. מספיק להציץ בתמונות שבספר כדי לקנא בו עד אימה: מסיבת עיתונאים עם מיק ג'אגר, משתזפים בחצר בשמש קליפורנית עם ג'רי גרסייה, ישיבת מערכת עם סיגריה ביד אחת ומכונת כתיבה בצד שני במשרד שכמו נלקח מהסט של 'מד מן', מפהק במסעדה יוקרתית לצד ג'קי קנדי, מחבק את בט מידלר, מתפוצץ מצחוק מול בלושי.

והנה בונו. ניל יאנג. קלינטון שמביט בו במבט ספק משועשע ספק לחוץ. והנה שוב ג'אג'ר, הפעם בלי חולצה לצד ונר על סיפונה של יאכטה, השיער של שניהם מתנפנף ברוח, בוב דילן מאלתר עם הילד של ונר ודיוויד בואי מגיע לאירוע משפחתי אחר – אלוהים, איזה חיים.

ספרינגסטין, שנראה כמחבב מהרגע הראשון את עמדת המראיין, פותח את השיחה בצלילה עמוקה לילדות של העורך האגדי, "בייבי בומר טיפוסי שנולד אחרי המלחמה".

יאן ונר במשרדי ה"רולינג סטון" בסן פרנציסקו ב-1970 (צילום: AP Photo)
יאן ונר במשרדי ה"רולינג סטון" בסן פרנציסקו ב-1970 (צילום: AP Photo)

הם מתבדחים על החינוך הקתולי שלהם ועל הפערים ברמת החנוניות (ונר הצטרף למועצת התלמידים וספרינגסטין לא), בהמשך ונר עומד מאחורי כמה פרסומים בפנימייה ובסופו של דבר הופך לסטודנט בברקלי עד שהוא נושר ומקים ב-1967 את "רולינג סטון".

"זו הייתה ההתחלה של מחאת הסטודנטים בארצות הברית", מספר ונר לקהל, "ההתגלות הייתה לאחר ששמעתי את ג'ואן באאז שרה באחת ההפגנות. זו הייתה ההתעוררות הפוליטית שלי שבאה יחד עם גילוי מוזיקת ​​הרוק. למרות שביקורת שכתבתי על Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band עבור מגזין High Fidelity נדחתה וזה היה מצער, החלטתי להקים מגזין משלי, על שם אחד השירים של בוב".

ה"רולינג סטון" נוסד בסן פרנציסקו בנובמבר 1967, הוא עלה רק 25 סנט ועל השער שלו הופיעה תמונתו של ג'ון לנון. כדי להתחיל את הביזנס, ונר לווה 7,500 דולר ממשפחתו ומההורים של ארוסתו. הגיליון הראשון הודפס ב-40 אלף עותקים, רק 5,000 נמכרו אבל מהר מאד המגזין הופך לסמן תרבותי, חלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית, ממש כפי שהיטיב לסקר אותה. עיתון צעיר, בועט, יחיד במינו, שזיהה בזמן את כוחו העולה של הרוקנרול כמייצר תרבות-נגד וכמושא סיקור ראוי.

היו שם הראיונות הפרובוקטיביים שלא נכתבו כמותם קודם לכן, התמונות המסוגננות של אנני ליבוביץ, השער שהפך משאת נפש של כל מי שהוא משהו (ואפילו נכתב עליו להיט חמוד) והטירוף של תומפסון. לפי האגדה, בפגישה הראשונה של ונר עם תומפסון תקע תומפסון מזרק סמים בבטנו ואחר כך הצית, כמו דרקון, שפריץ של ג'ק דניאלס שירק מפיו. זה בטח לא נכון, אבל למי אכפת?

לפי האגדה, בפגישה הראשונה של ונר עם האנטר ס' תומפסון, תקע תומפסון מזרק סמים בבטנו ואחר כך הצית, כמו דרקון, שפריץ של ג'ק דניאלס שירק מפיו. זה בטח לא נכון, אבל למי אכפת?

"הייתה אז קריאה לאנשים לנצל את הרגע", אמר ונר. "התזמון חשוב".

"זה היה כתב העת הראשון שכתב על מוזיקת ​​רוק כמו שהרגשתי לגביה", עונה לו ספרינגסטין, וונר מגיב: "רציתי לשלוח את המכתב הזה ולהפיץ את הבשורה". כשספרינגסטין מתוודה שמבחינתו הקריאה שלו להצטרף למהפכת ה​​רוק הייתה לכתוב שירים ולנגן, ונר מסכם ביובש: "ידידי, כאן אתה ואני נפרדים".

יאן ונר על במת 92NY ב-13 בספטמבר, 2022 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
יאן ונר על במת 92NY ב-13 בספטמבר, 2022 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)

הקהל צוחק, אבל ספרינגסטין רוכב על הציניות של ונר לטובת מעקף סנטימנטלי: "אני עדיין זוכר איך קראתי את ה'רולינג סטון' בעיר שלי פריהולד. פעם ראשונה שכתבו על מוסיקת רוק ברצינות, מתוך כבוד, זה היה בשבילי מדריך הישרדות… קראתי אתכם והרגשתי בפעם הראשונה פחות לבד".

"אני עדיין זוכר איך קראתי את ה'רולינג סטון' בעיר שלי פריהולד. פעם ראשונה שכתבו על מוסיקת רוק ברצינות, מתוך כבוד, זה היה בשבילי מדריך הישרדות… קראתי אתכם והרגשתי בפעם הראשונה פחות לבד"

ושוב אני, בקהל, מרגיש את כתפו של מיברג. אני מביט בברוס ספרינגסטין ומבין שאתה לא חייב להיות בן 15 צעיר חרמן ומחוצ'קן שמחלון חדרו רואים את הפקקים של ז'בוטינסקי כדי להתגעגע לאמריקה, לערוג אל חיים ומרחבים גדולים יותר. אתה יכול להיוולד בניו ג'רזי, לגור בדאון טאון פריהולד ולהתגעגע לאותה אמריקה ממש.

השיחה נמשכת. עכשיו ספרינגסטין עובר לשאול את ונר על המרואיינים שלו. זה הזמן לומר שהציטוטים שאני כותב כאן הם בתרגום חופשי, נכתבו בחופזה בחושך לתוך אפליקצית ה"פתקים" באייפון.

"מבחינתי", אומר ונר, "המרואיינים המאתגרים ביותר היו בוב דילן ומיק ג'אגר. אף אחד מהם לא באמת רצה להגיד הרבה על עצמם או לחשוף יותר מדי, ובוב – נראה שהוא קצת משועמם מכל זה. כשראיינתי אותו הוא פשוט בהה בי ולא הוציא מילה".

ברוס ספרינגסטין בהופעה במאדיסון סקוור גארדן בניו יורק, 21 באוגוסט 1978 (צילום: AP Photo/Jim Pozarik)
ברוס ספרינגסטין בהופעה במאדיסון סקוור גארדן בניו יורק, 21 באוגוסט 1978 (צילום: AP Photo/Jim Pozarik)

ספרינגסטין: "ומי היו מרואיינים קלים?"

ונר: "ובכן, אתה ובונו כמובן – איתכם מספיקה שאלה אחת ואתם כבר שופכים הכול".

ספרינגסטין: "אגב, אני לא הייתי על השער של הרולינג סטון כש-Born to Run יצא, אתה יודע. תמיד הרגשתי – אם אנחנו כבר מדברים על זה – שקצת חששתם לשים אותי על השער כשהתקליט הזה יצא. והייתי אז על השער של טיים וניוזוויק".

"אני לא הייתי על השער של הרולינג סטון כש-Born to Run יצא, אתה יודע. תמיד הרגשתי – אם אנחנו כבר מדברים על זה – שקצת חששתם לשים אותי על השער כשהתקליט יצא. והייתי אז על השער של טיים וניוזוויק"

ונר: "לא כולם רצו להיות על השער. ג'וני מיטשל, למשל, ממש דחתה את הכבוד".

ספרינגסטין: "ומה עם הפוליטיקאים? איך זה לראיין אותם?"

ונר: "פוליטיקאים קשוחים כי הם כל כך מתוכנתים… [הכול] נבדק מראש ונשאל ומהי העמדה הנכונה…הפוליטיקאים קשים כי הם באים תמיד כשהם בבחירות והם זהירים עד אימה כי הם יודעים שאם יעשו טעות אחת – הם יגורשו מהעיר".

בשלב הזה ספרינגסטין משתתק. הוא לא יעשה את העבודה השחורה (במקרה הזה הצהובה) אבל הקהל צמא לדוגמאות מפורטות והניים דרופינג מתחיל: "אל גור היה שוויצר", אומר ונר וניכר שעל פוליטיקאים קל לו בהרבה להסגיר סודות, "גם ביל [קלינטון] היה שואו אוף אבל היה לו הקסם הדרומי שלו… אובמה היה לגמרי קול".

יאן ונר וברוס ספרינגסטין על במת 92NY ב-13 בספטמבר, 2022 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
יאן ונר וברוס ספרינגסטין על במת 92NY ב-13 בספטמבר, 2022 (צילום: Evan Agostini/Invision/AP)

ספרינגסטין: "איך היה לראיין את אובמה בבוקר אחרי שהילרי הפסידה?"

ונר: "הבית הלבן היה ריק … אמרתי לו 'זה טראמפ… מה לעזאזל נעשה?' אבל הוא רק הביט בי ושתק".

השיחה מתקרבת לסיומה. שני סדרנים עם ידיים מורמות מחלקים למי שרוצה פתקים, עכשיו הזמן לשאלות מהקהל. ספרינגסטין עוד מצליח לחלץ מוונר שהאיש שהכי היה רוצה לראיין ולא יצא לו זה אלביס פרסלי. השאלה הראשונה מהקהל היא "איזה גיליון של ה'רולינג סטון' היית מוסר בגאווה למשלחת של חייזרים?" ואני נאנח בקול גבוה מדי, כבר לא יודע אם זה אני או המיברג הקטן שבתוכי.

השאלה הראשונה מהקהל היא "איזה גיליון של ה'רולינג סטון' היית מוסר בגאווה למשלחת של חייזרים?" ואני נאנח בקול גבוה מדי, כבר לא יודע אם זה אני או המיברג הקטן שבתוכי

כן, שאלות קשות כבר לא יהיו כאן הערב, אף מילה על הנסיגה של "רולינג סטון" בעשורים האחרונים, על המעבר מגיבורים של רוקנרול לגיבורי ראליטי וטראש, על עידן שאנחנו כנראה חוזים בסיומו. גם במובן הזה התהליך שעובר המגזין הוא ראי לאמריקה המשתנה – מהמאבקים האידיאליסטיים של סוף שנות ה-60 והאמונה כי בכוחה של מוזיקה לשנות מציאות – אל קפיטליזם ציני, נטול עוקץ ומשקל.

האנטר ס' תומפסון ב-1981 (צילום: AP Photo)
האנטר ס' תומפסון ב-1981 (צילום: AP Photo)

את השאלות האחרונות ספרינגסטין משאיר לעצמו, ולאט לאט נושא הגיל שוב מתגנב פנימה ומעל כולנו מתחילה לרחף תוגה של סוף.

ספרינגסטין: "איך הצלחת להשתלט על כותבים כמו האנטר ס. תומפסון או טום וולף?"

ונר: "נתנו להם מקום. מבחינתי הסופר הוא הכוכב. אתה רוצה לנתב את הכישרון לכיוון שהוא רוצה ללכת".

ספרינגסטין: "מה בעיניך המסר של הרוקנרול לדור הבא?"

ונר: "לאמנים כמו ספרינגסטין ודילן עדיין יש מה לומר, לא באותה עוצמה, אבל הרוקנרול היה נשוי לאותו רגע היסטורי מיוחד בשנות ה-60. אני לא חושב שאנחנו יכולים לראות את זה שוב".

ספרינגסטין: "האם זה מתאים עדיין לעשות רוקנרול בגילנו?"

ונר: "זה בהחלט כן. יש עדיין חיים וזה חיוני. אני חושב שעם הגיל, הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לחפש הוא תחושת שביעות רצון. בגילנו אתה מאבד את ה- FOMO, החשש להחמיץ. קיבלת את מה שאתה רוצה. מה שיש לך זה מזל. אתה לא צריך לשאוף לשום דבר יותר, מה שזה לא יהיה. הכסף, ההצלחה, מה שהשגת, התחרות. אתה מבין שמה שיש זה מספיק ושאתה פשוט בר מזל שאתה חי".

ספרינגסטין: "ואתה יודע להגיד לי מאיפה באו הכוח והכישרון והבעירה העצמית שלך?"

ונר: "אתה חייב להאמין שאתה מיוחד. לדעת שיום אחד תהיה מישהו. ככה זה היה אצלי. גם כשלא היו לי סיבות אובייקטיביות – המשכתי להאמין".

24 שעות אחרי, באולפן הלייט נייט של ג'ימי פאלון, בעודו מספר על הרגע שבו אובמה גרר את בונו השתוי למיטה בחדר לינקולן בבית הלבן, פאלון שואל את ונר, "איך הרגשת אתמול כשהחלפתם תפקידים ופתאום ספרינגסטין ראיין אותך?"

"האמת היא שאתה עושה עבודה הרבה יותר טובה ממנו", ענה לו ונר במתיקות הנדרשת, "ואתה אפילו מנגן על גיטרה לא רע… אבל ברוס היה נהדר, מתחשב מאוד. אתה יודע, אני והוא נעשינו חברים טובים עם השנים אז זו הייתה שיחה בין חברים, רק ש-900 איש הציצו לנו במשך שעה".

עוד 2,505 מילים
סגירה