היה קל לחבב את אחמד אבו מרחיה. הצעיר הפלסטיני וההומוסקסואל שברח לישראל ניחן באינטליגנציה ובקול עדין, אותם ניצל לטובת אחרים.

אולם, בעיר הולדתו חברון, הוא היה מוקף בשנאה. שנים של התעללות מצד בני משפחה וחוסר סובלנות כללי בחברה הפלסטינית הובילו אותו להימלט משם ב־2020. החיים בישראל לא היו יציבים, אבל באופן כללי בטוחים יותר.

כל זה היה נכון עד לחודש אוקטובר. אז אבו מרחיה הופיע שוב בגדה המערבית, בסרטון מזעזע שהציג את עריפת ראשו על ידי תוקף בלתי מזוהה. החשוד נעצר ונחקר, אבל שמו לא נודע; כל הסימנים מעידים על כך שהמניע לרצח היה זהותו המינית של אבו מרחיה.

גם לפני הרצח הנורא, הצעיר בן ה־25 היה תקוע בסוג של לימבו, המוכר לפלסטינים הומוסקסואלים רבים החיים בישראל. עשרות הומוסקסואלים פלסטינים – שנאלצו להימלט מבתיהם מחשש שיירצחו בשל "חטאיהם" – מחפשים חוף מבטחים בישראל, למרות הסכנות הרבות בדרך.

אחמד אבו מרחיה (צילום: מתוך הרשתות החברתיות)

אבו מרחיה הופיע שוב בגדה המערבית בסרטון מזעזע שהציג את עריפת ראשו על ידי תוקף בלתי מזוהה. החשוד נעצר ונחקר, אבל שמו לא נודע. כל הסימנים מעידים על כך שהמניע היה זהותו המינית

למי שמצליח לצאת מהגדה המערבית, מצפה קיום של חוסר ודאות תחת איומים מסכני חיים בצל הטראומות הטריות. ההומוסקסואליות עדיין נחשבת לטאבו בחברה הפלסטינית. על פי סקר של מכון "הברומטר הערבי", 5% בלבד מתושבי הגדה המערבית אמרו שהחברה הפלסטינית צריכה לגלות סובלנות כלפי הומוסקסואליות. מדבור בנתון הנמוך ביותר בעולם הערבי.

פלסטינים הומוסקסואלים מספרים על תקיפות אלימות, בידוד כפוי, ניסיונות רצח מצד בני משפחה וצורות רבות אחרות של רדיפה בשל זהותם המינית. לדברי מכריו של אבו מרחיה, הוא ספג במשך שנים מכות מידיהם של בני משפחתו.

ב־2020 תדירותן ועוצמתן של התקיפות גברו עד כדי כך שהרגיש כי אין לו ברירה אלא להימלט לישראל ולנתק את כל קשריו המשפחתיים. גורמים המעורים בנושא אמרו לזמן ישראל כי עדיין לא ברור איך ומדוע מצא את עצמו אבו מרחיה שוב בחברון, שם הסתיימו חייו בצורה אכזרית ב־6 באוקטובר. המעשה תועד בווידיאו והועלה למדיה החברתית על ידי רוצחו לכאורה, על מנת "להפוך אותו לדוגמה".

הרוצח נעצר מייד על ידי המשטרה הפלסטינית. אנשים בישראל – שהיו קרובים לאבו מרחיה – כמעט בטוחים שהוא נחטף. חלקם טוענים, ללא הוכחות, שלמשפחתו היה תפקיד ברצח. חברה ישראלית של אבו מרחיה ופעילה להט"בקית, אריאלה מנקר, נשאלה אם הוא חזר אי־פעם מרצונו לגדה המערבית אחרי שנמלט לישראל, ואמרה: "אין מצב בחיים!"

מצעד הגאווה בירושלים, 2 באוגוסט 2018 (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

לפי מכון "הברומטר הערבי", 5% בלבד מתושבי הגדה המערבית אמרו שהחברה הפלסטינית צריכה לגלות סובלנות כלפי הומוסקסואליות – הנתון הנמוך ביותר בעולם הערבי

משפחתו מתעקשת שהוא התגורר בירדן, מולדתו של אביו. הטענה לא מתייבשת עם שורה של מסמכים המעידים כי אבו מרחיה שהה במקלטים שונים בישראל המיועדים ללהט"בקים בסיכון – וכי שב לחברון כדי לבקר קרובי משפחה מצד אמו. לא ניתן היה להשיג את תגובת משפחת אבו מרחיה למסמכים לעיל.

הרצח המזעזע סוקר על ידי גופי תקשורת מסביב לעולם כהתגלמות מחרידה של הומופוביה, גם כשהתקשורת הפלסטינית הסתירה את זהותו ההומוסקסואלית ואת העבודה שהוא חי בישראל.

בעיני חלק מתומכיה של ישראל, הטרגדיה מאששת את הרעיון שהמדינה מהווה מעין נווה מדבר של ערכים מתקדמים במזרח התיכון הנבער, ומספקת מקלט למי שנפלטו מהחברה השכנה והחשוכה.

אנשים המכירים את חייו של אבו מרחיה בישראל ואת יחס המדינה לפלסטינים ההומוסקסואלים באופן כללי – מציירים תמונה שונה. לטענתם, ישראל היא אומנם חוף מבטחים – אבל פגום מאוד. הם מצביעים על ריבוי החוקים והתקנות שנועדו להבטיח שמבקשי מקלט שאינם יהודים לא ירגישו כאן יותר מדי בנוח.

פעילים במצעד הגאווה בירושלים, 2 ביוני 2022 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

החיים בישראל יכולים להיות קשים במיוחד עבור מבקשי מקלט פלסטינים הומוסקסואלים, שמספרם לפי שעה עומד על כ־90 בלבד, מתוך כ־30 אלף מבקשי מקלט

למשל, אישורים זמניים שצריך לחדש כמה פעמים בשנה או אפילו אחת לחודש, או חוק (שבוטל ביוני) שאסר על מבקשי מקלט פלסטינים הומוסקסואלים לעבוד בישראל, מה שאילץ רבים מהם לעסוק בזנות. החיים בישראל יכולים להיות קשים במיוחד עבור מבקשי מקלט פלסטינים הומוסקסואלים, שמספרם לפי שעה עומד על כ־90 בלבד, מתוך כ־30 אלף מבקשי מקלט.

"לא מדובר על גלים של פלסטינים להט"בים שמחכים בצד השני של הגדר כדי להיכנס למדינת ישראל", אמרה חברת הכנסת לשעבר אבתיסאם מראענה, שדחפה והובילה חקיקה שתאפשר לפלסטינים שנמלטו לישראל לעבוד בה. "מדובר על כמה עשרות אנשים".

לדברי עדי לוסטיגמן – עורכת דין לזכויות אדם שמרבה לעסוק בבקשות מקלט עבור פלסטינים הומוסקסואלים – ישנם כמה גורמים שמונעים מפלסטינים להט"בקים לבקש עזרה מישראל.

"זה לא כל כך פשוט, מבחינה תרבותית ופסיכולוגית", היא אומרת. "קודם כול, צריך להגיע למצב של מסוגלות ורצון לבקש עזרה, בזמן שכל מה שהם שומעים זה שמועות על מה שקורה בחסותן של הרשויות הישראליות. שנית, צריך להיות מוכנים להיחשף כגיי או כטרנס בפני הרשויות. יש הרבה יותר אנשים בסכנה שלא פונים לעזרה", אומרת לוסטיגמן.

עדי לוסטיגמן (צילום: באדיבות המצולמת)

דרך הפרצה בגדר

קשה לתאר את סיפור חייו של אבו מרחיה לפני הגעתו לישראל. הוא לא היה אדם שהרבה לעסוק בעברו. "הוא היה בחור אינטליגנטי אבל שקט מאוד… הוא היה אדם רגיל, אבל כמו כל מי שעובר טראומה, היו לו בעיות פסיכולוגיות", אומרת ריטה פטרנקו, מייסדת אל־בית אל־מוח'תליף (הבית האחר), מרכז להעצמת הקהילה הלהט"בית הערבית בישראל, שאבו מרחיה התנדב בו והשתתף במעגלי הדיון שקיים.

אף אחד לא יודע לספר איך בדיוק הוא נמלט מהגדה המערבית או איזה מתוך שורה של מעשי אלימות מצד משפחתו גרמו לו לעשות את הצעד הזה. למרות המכות שספג מקרובי משפחתו, "הוא לא רצה לדבר עליהם רעות", אומרת פטרנקו.

על פי פטרנקו, אבו מרחיה נמלט בהתחלה לרמאללה, אבל אותר כעבור זמן קצר על ידי משפחתו. אין אף רשות, ישראלית או פלסטינית, שלהט"בים נרדפים יכולים לפנות אליה מרמאללה

על פי פטרנקו, אבו מרחיה נמלט בהתחלה לרמאללה, אבל אותר כעבור זמן קצר על ידי משפחתו. אין אף רשות, ישראלית או פלסטינית, שלהט"בים נרדפים יכולים לפנות אליה מרמאללה או מכל מקום אחר בגדה המערבית אם הם חשים שהם נתונים בסכנה.

האפשרות הבטוחה ביותר היא פשוט להימלט לישראל, דרך אותם מעברים בלתי חוקיים שמשמשים את הפועלים הפלסטינים להתגנב לישראל – דרך, מעל או מתחת לגדר הביטחון בגדה המערבית. האפשרות הזו זמינה אך ורק לפלסטינים תושבי הגדה המערבית, בהתחשב באבטחה הרופפת יחסית סביב הגדר בגדה, בהשוואה לזו שבגבול עזה.

פועלים פלסטינים חוצים לישראל דרך פרצה בגדר הביטחון ליד חברון, 31 בינואר 2021 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

ישראל הוציאה 4.2 מיליארד דולר על מחסום ההפרדה. חלק מהמחסום בנוי כחומה וחלק כגדר תיל – אבל המחסום רחוק מלהיות בלתי חדיר. פלסטינים עוברים דרך פרצות צרות בין חוטי התיל הדוקרניים, מטפסים כשמונה מטרים מעל קטעי החומה ויורדים בצדה השני בעזרת סולמות רעועים וחבלים שחוקים, או זוחלים דרך תעלות ניקוז לתוך שטח ישראל.

הצבא מעלים עין מהסוגיה כבר שנים ארוכות משום שלשיטתם סכומי הכסף הגבוהים יחסית שהפועלים מרוויחים בשוק הישראלי, מקלים את הלחץ על השטחים הפלסטיניים הנמצאים בשפל כלכלי.

"להיכנס לישראל בצורה לא חוקית זה מפחיד כי יש נוכחות צבאית מסוימת, אבל זה לא קשה כמו שהיית מצפה", אומרת מירב בן זאב, שעוסקת בנושא מבקשי המקלט הפלסטינים בהיא"ס ישראל, ארגון סיוע לפליטים שנעקרו מבתיהם בעקבות מלחמות ורדיפות.

אולם, מאז שהחל גל פיגועי הטרור בשנה האחרונה – המיוחס לפלסטינים שחדרו לישראל דרך הפרצות בגדר – צה"ל הגביר את המאמצים לאטום את הגדר ותגבר את האבטחה בנקודות רבות, מה שמקשה על המעבר לישראל.

אילוסטרציה: פועלים פלסטינים ממתינים להיכנס לישראל דרך מחסום קלקיליה, 9 באוקטובר 2012 (צילום: AP Photo/Nasser Ishtayeh)

באופן היפותטי, פלסטינים הומוסקסואלים יכולים להגיש בקשה לאשרת עבודה, להיכנס לישראל לאחר קבלתה – להיתפס בשל שהיית יתר ולהסביר את מצבם בחקירה בתקווה לקבלת אישור שהייה זמני.

אשרות עבודה ניתנות רק לפלסטינים נשואים מעל גיל 25. כמו כן, קבלת אשרה כזו דורשת זמן המתנה ארוך, כך שהיא לא רלוונטית עבור מי שמבקש להימלט באופן מיידי

אולם, אשרות עבודה ניתנות רק לפלסטינים נשואים מעל גיל 25. כמו כן, קבלת אשרה כזו דורשת זמן המתנה ארוך, כך שהיא לא רלוונטית עבור מי שמבקש להימלט באופן מיידי, כמו, למשל, פלסטינים להט"בים שזהותם נחשפה.

באחד המקרים שתועדו בדוח של היא"ס ישראל, גבר בשם זאיין (שם בדוי) תיאר כי נכלא בחדרו על ידי בני משפחתו אחרי שנחשפה זהותו המינית. מבעד לדלת הוא שמע אותם דנים "בדרך הכי נכונה" להרוג אותו. הוא חמק החוצה דרך החלון והסתתר בגדה המערבית במשך כמה ימים עד שעשה את דרכו לישראל.

הפלסטינים הנואשים להימלט מהגדה המערבית יכולים לפנות גם לנתיב נוסף: עבודה עם כוחות הביטחון הישראליים. ישראל מפעילה גוף מיוחד – ועדת המאוימים – שדנה בבקשות המקלט של מי שנשקפת סכנה לחייהם בשטחים הפלסטיניים בשל שיתוף פעולה עם ישראל.

קטע מגדר הביטחון שנצבע מחדש לאחר שאומן פלסטיני צייר עליו דגל בצבעי הקשת, ליד רמאללה, 30 ביוני 2015 (צילום: AP Photo/Nasser Shiyoukh)

הפלסטינים האלה הם הפלסטינים היחידים כמעט הזכאים לתושבות קבע בישראל. אולם, גם זה דורש את אישור ראש הממשלה ומייצג פריבילגיה השמורה רק למתי מעט המספקים מידע מודיעיני יקר ערך.

כוחות הביטחון הישראליים כבר הואשמו באיתור פלסטינים הומוסקסואלים באמצעות מעקבים, עליהם הם מאיימים בחשיפת נטייתם המינית כדי להפעיל עליהם לחץ לאיסוף מודיעין עבור שירותי המודיעין הישראלי.

יוצאי יחידת המודיעין 8200 חתמו על מכתב סרבנות נגד השיטה הזאת ב־2014. הם התקשו ליישב בין סחיטת פלסטינים הומוסקסואלים לבין היחס הידידותי ללהט"בים שהיחידה ידועה בו (היחידה מעלה מופע דראג שנתי, שמפקדיה מכבדים אותו בנוכחותם).

"אם אתה הומוסקסואל שמכיר מישהו שמכיר מבוקש – ישראל תהפוך את החיים שלך לאומללים", אמר ל"הארץ" אחד החתומים על המכתב. "בקורס ההכשרה ממש לומדים ומשננים מילים שונות להומו בערבית".

שוטר בודק תעודות זהות והיתרי העבודה של פלסטינים ליד אשקלון, 11 בנובמבר 2014 (צילום: AP Photo/Tsafrir Abayov)

"הסחיטה הישראלית מחמירה את ההומופוביה בחברה הפלסטינית", אומר סאיד עטשאן, פרופסור פלסטיני־אמריקאי לאנתרופולוגיה. "הסחיטה יוצרת קשר בין קוויריות לבגידה"

היות שהשיטה הזאת מוכרת בשטחים, פלסטינים הומוסקסואלים בגדה המערבית או בעזה נתפסים כחשודים – נוסף על הסטיגמות המתלוות לנטייתם המינית. "הסחיטה הישראלית מחמירה את ההומופוביה בחברה הפלסטינית", אומר סאיד עטשאן, פרופסור פלסטיני־אמריקאי לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אמורי בג'ורג'יה, שמתמחה בנושאים להט"ביים בחברה הפלסטינית.

"הסחיטה מחלישה את המרקם החברתי הקולקטיבי על ידי שחיקת האמון ויצירת קשר בין קוויריות לבגידה". שירותי המודיעין מעולם לא פנו לאבו מרחיה, ככל הידוע לחבריו ולמכריו. פטרנקו טוענת כי הקלות שבה ניתן להסתנן לישראל דרך הפרצות בגדר המערכת מקשה על המודיעין הישראלי לגייס משתפי פעולה על ידי ניצול זהותם המינית.

מתחננים על חייהם

באופן כללי, פלסטינים הנמלטים לישראל נופלים בסופו של דבר לידי המשטרה. כשהם מובאים לתחנה הם מקבלים הזדמנות לגולל את חוויותיהם הקשות. אם הם מצליחים לשכנע את הרשויות שהגירוש יעמיד אותם בסכנה – ישראל עשויה להעניק להם אישור זמני, שאפשר לחדש, אבל לא מעמד של פליט.

האמונים על בדיקת המקרים הללו הם עובדים סוציאליים מהמנהל האזרחי, גוף צבאי הכפוף למתאם פעולות הממשלה בשטחים, שמנהל חלקים גדולים מהגדה המערבית.

ריטה פטרנקו (צילום: באדיבות המצולמת)

העובדים הסוציאליים, שלעתים מלווים בעוזרים וכמעט תמיד במתורגמן, מקשיבים לסיפוריהם של הפלסטינים העצורים ומחליטים אם הם אמינים ועד כמה דחופה בקשת המקלט שלהם. ההחלטה, לרוב, מתקבלת על פי "תחושת הבטן" של העובדים הסוציאליים, טוענת לוסטיגמן.

לפי דוח בין־משרדי מ־2009 בנושא הקווים המנחים לטיפול במבקשי מקלט פלסטינים הומוסקסואלים – להט"בים בגדה המערבית אינם נתונים בסכנה כל עוד נטייתם המינית אינה מוחצנת בפומבי. הדוח התריע כי המניע לבקשות המקלט עשוי להיות רצון "ליהנות מאורח החיים הליברלי יותר במדינת ישראל", ולא החשש לחייהם.

המלצות הדוח היו להטיל נטל הוכחה גבוה על מבקשי המקלט הפלסטינים שטוענים שהם צפויים להיפגע או להירצח אם ישובו לביתם. לדברי לוסטיגמן, העובדים הסוציאליים מחזיקים פעמים רבות בדעות קדומות לגבי מה שמבקשי מקלט מאוימים צריכים לומר ואיך הם צריכים לומר את זה.

מבקשי המקלט מוכי הטראומה לרוב לא מסוגלים לארגן את עברם הכואב לכדי נרטיב מהודק: לעתים הם מעוותים את ציר הזמן, משבשים פרטים או משמיטים פרטים מתוך בושה. כשזה קורה, הם מגורשים

אולם, מבקשי המקלט מוכי הטראומה לרוב לא מסוגלים לארגן את עברם הכואב לכדי נרטיב מהודק: לעתים הם מעוותים את ציר הזמן, משבשים פרטים, נתפסים לעובדות לא רלוונטיות או משמיטים היבטים מרכזיים בסיפור שלהם מתוך בושה. כשזה קורה, המקרה שלהם לעתים קרובות מסתיים בגירוש, אומרת לוסטיגמן.

אילוסטרציה: מבקשי מקלט ממתינים מחוץ למשרדי רשות האוכלוסין וההגירה כדי לברר את מעמדם, בני ברק, 13 בפברואר 2018 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

"זה לא מציאותי לצפות שאנשים ששרדו נידוי, רדיפות, התעללות, ניצול, אלימות קשה וניסיונות רצח ישבו לבד מול אנשי המנהל האזרחי וידברו בצורה קוהרנטית על הטראומות הכי קשות שלהם, שהביאו אותם למצב הסיכון הנוכחי שלהם", היא אומרת.

העובדים הסוציאליים גם נוטים לנקוט נימה לעומתית כשהם עורכים את הראיונות, טוענת לוסטיגמן, ופעמים רבות מפגינים חוסר היכרות עם הנושא. לדבריה, לאחרונה נערך ריאיון עם אחד הלקוחות שלה והוא נשאל בגסות שאלות לא רלוונטיות על נישואיו, שאליהם נכנס באופן טבעי כגבר פלסטיני צעיר לפני שהשלים עם נטייתו המינית.

"הם כל הזמן קטעו את דבריו כשהוא ניסה להסביר את עצמו", אומרת לוסטיגמן. לדבריה, הרשויות עורכות בדיקת נאותות כשהן בוחנות בקשות מקלט של אזרחי מדינות אחרות, אבל לא של פלסטינים נרדפים.

"אם מישהו מגיע מאריתריאה, עורכים מחקר לגבי האזור באריתריאה שממנו הוא בא כדי לראות אם קיימת שם סכנה אמיתית. במקרה של הפלסטינים, אין שום גוף מחקר, אפילו שהגדה המערבית הרבה יותר קרובה"

"אם מישהו מגיע מאריתריאה, עורכים מחקר לגבי האזור באריתריאה שממנו הוא בא כדי לראות אם קיימת שם סכנה אמיתית. במקרה של הפלסטינים, אין שום גוף מחקר, אפילו שהגדה המערבית הרבה יותר קרובה וקל לבדוק את זה".

מהגרים אריתריאים מול שגרירות האיחוד האירופי ברמת גן, קוראים להעמיד לדין את הנהגת אריתריאה בגין פשעים נגד האנושות, 21 ביוני 2016 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

אנשים מכל העולם זכאים להגיש בקשת מקלט בישראל, אף על פי שהמדינה דוחה שיעור גבוה יותר של בקשות מכל מדינה אחרת בעולם המערבי. בכל תולדותיה, ישראל העניקה מעמד של פליט רק לכ־200 מבקשי מקלט שאינם זכאים לאזרחות על פי חוק השבות.

המספר הזה מייצג פחות מ־1% ממי שהגיעו לישראל בחיפוש אחר מקלט. רוב המדינות המפותחות מקבלות 10%–50% מבקשות המקלט.

אריתריאים וסודאנים שהגיעו לישראל – לרוב בעזרת מבריחים – מהווים 91% ממבקשי המקלט במדינה. כשאזרחי שתי המדינות האפריקאיות הללו מבקשים מעמד של פליט באירופה, בקשותיהם מתקבלות ב־45%–88% מהמקרים, תלוי במדינה המבוקשת.

ראש הממשלה המסתמן בנימין נתניהו וחבריו בקואליציה המיועדת תיארו בעבר את מבקשי המקלט כמהגרים כלכליים שמחפשים לעצמם עתיד כלכלי בטוח יותר ולא מקלט מפני סכנה.

בנימין נתניהו ואריה דרעי מתחבקים בכנס "כיכר השבת" במלון וולדורף אסטוריה בירושלים, 12 בספטמבר 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"הם לא רוצים להתחיל הכול מחדש"

עם זאת, לרוב הפלסטינים אין אפילו תקווה קלושה להשגת תושבות בישראל. אלה שנמלטים מרדיפות ועוברים את תהליך הבדיקה מקבלים היתרים זמניים, שעליהם לחדש כמה פעמים בשנה או לפעמים אחת לחודש – וזאת רק בתנאי שהם ממתינים ליישוב מחדש במדינה שלישית.

החוק הבינלאומי קורא ליישוב פליטים בחוף המבטחים הראשון שהגיעו אליו. העברה למדינה שלישית היא אפשרות השמורה למדינות בעלות משאבים מוגבלים. אולם, גורמים המעורים בנושא אמרו לזמן ישראל כי מבקשי מקלט פלסטינים לרוב נאלצים לחכות שנים עד שמדינה אחרת תקבל אותם.

החוק הבינלאומי קורא ליישוב פליטים בחוף המבטחים הראשון שהגיעו אליו. העברה למדינה שלישית היא אפשרות השמורה למדינות בעלות משאבים מוגבלים

אבו מרחיה היה בעת מותו בתהליך של יישוב מחדש בקנדה. למרות הסכנות הטמונות בהישארות בישראל, כפי שמדגים המקרה של אבו מרחיה, וההשערה שהוא נחטף – מומחים אומרים כי יישוב מחדש יכול להיות תהליך מסורבל, שמציב מכשולים נוספים בפני ההגנה על חיי ההומוסקסואלים הפלסטינים.

"אחד התנאים ליישוב מחדש ברוב המקומות הוא היעדר עבר פלילי", אומרת לוסטיגמן. "אבל הרבה מהאנשים האלה חיו ברחוב, אז יש להם עבר. לא כי הם פושעים גדולים, אלא בגלל כל הדברים הקטנים שאתה עושה [כדי לשרוד] כשאתה חי ברחוב".

אילוסטרציה: גבר חסר בית ישן במרכז ירושלים, 12 בדצמבר 2014 (צילום: Maxim Dinshtein/ Flash90)

היא מדגישה כי היישוב מחדש נעשה פעמים רבות בניגוד לרצונם של מבקשי המקלט. "בישראל הם לומדים קצת עברית ומוצאים אנשים שיכולים לעזור להם. הם לא רוצים להתחיל הכול מחדש בשוודיה וללמוד שוודית".

פטרנקו סבורה שמבקשי המקלט צריכים "לקבל את האפשרות" ליישוב מחדש אם הם מרגישים לא בטוחים בישראל, אבל רבים מהם, בעיקר אלה שמגיעים לארץ כמתבגרים, מעדיפים להישאר בה.

עם זאת, אבו מרחיה לא היה אחד מהם. "הוא רצה לעזוב", אומרת פטרנקו, מפני שלא הרגיש בטוח בישראל. אף שישראל היא מקום בטוח יחסית – הוא הכיר היטב את הסכנה האורבת לו.

במהלך השנתיים שחי כאן, אבו מרחיה עבר בין מקלטים שונים ללהט"בים בסיכון. מאחר שהמקלטים חייבים להגביל את משך השהות בהם כדי לענות על הביקוש למקומות הפנויים המעטים שברשותם – תקופת שהותו של אבו מרחיה במקלט אחד הסתיימה לפני שהתפנה מקום במקלט אחר. באותם לילות הוא ישן ברחוב.

כשהגיע לישראל, החוק אסר עדיין על מבקשי מקלט פלסטינים הומוסקסואלים לעבוד, כך שהוא נאלץ לרדת למחתרת ובסופו של דבר הגיע לזנות. לדברי מומחים, התדרדרות לתעשיית המין היא מנת חלקם של רבים

מצבו התעסוקתי היה לא פחות בלתי יציב. כשהגיע לישראל, החוק אסר עדיין על מבקשי מקלט פלסטינים הומוסקסואלים לעבוד, כך שהוא נאלץ לרדת למחתרת ובסופו של דבר הגיע לזנות. לדברי מומחים, התדרדרות לתעשיית המין היא מנת חלקם של רבים במצבו.

"לפעמים הזנות הזאת פירושה למכור את הגוף שלך, פשוטו כמשמעו. פעמים אחרות, מישהו משמש כ'ספונסר' שלהם בתמורה למין, מספק להם מקלט ועזרה נוספת. גם זה סוג של זנות, גם אם לא פורמלי באותה מידה", אומרת לוסטיגמן.

החוק האוסר על עבודה בוטל, כאמור, ביוני, אבל רבים בתעשיית המין מתקשים להתרחק מהקשרים הנצלניים שהם כבולים אליהם, אומרת בן זאב מהיא"ס, שלדבריה עוד מוקדם מדי לאמוד את השפעתו של שינוי החוק.

במקרה של אבו מרחיה, הכסף מתעשיית המין מנע ממנו לגווע ברעב למשך זמן קצר, עד שהחליט לעזוב את החיים האלה, אומרת פטרנקו. לדבריה, הוא העדיף לא לדבר על ההיבט הזה בחוויותיו בישראל.

פועלים פלסטינים מהגדה המערבית בכביש 443, יולי 2009 (צילום: ג'ורג' נובומינסקי/ פלאש90)

גם אחרי שהורשה לעבוד באופן חוקי, אבו מרחיה התקשה לשכנע מעסיקים פוטנציאליים להעסיק אותו במשרה מלאה. במקום זאת המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות

גם אחרי שהורשה לעבוד באופן חוקי, אבו מרחיה התקשה לשכנע מעסיקים פוטנציאליים להעסיק אותו במשרה מלאה. במקום זאת הוא המשיך לעבוד בעבודות מזדמנות במסעדות הידועות בהעסקת פלסטינים מסתננים תמורת שכר קטן בהרבה מכפי שמשתכרים ישראלים.

הסידור הזה חשף אותו למפגשים מזדמנים עם פלסטינים אחרים מהגדה המערבית, שעבדו בישראל באופן בלתי חוקי. אחד מהם היה עובד יום פלסטיני שזיהה אותו והיכה אותו סמוך למסעדה שהעסיקה את שניהם.

אויביו רדפו אותו גם מרחוק. הוא קיבל שיחות טלפון אנונימיות הכוללות גידופים ואיומים הומופובים נגדו. "היית חושב שאחרי שנה, שנה וחצי, אנשים יתעייפו. אבל האיומים נמשכו באופן קבוע", אומרת מנקר. "הוא לא הרגיש בטוח עם מספר טלפון קבוע לטווח ארוך או ברשתות החברתיות. הוא הרגיש שצופים בו".

אין מקלט לפלסטינים

גם אם ישראל נעתרת רק לעתים נדירות לבקשות מקלט של אנשים מאריתריאה, סודאן ומקומות אחרים – היא גם מחויבת שלא לגרש אותם. כך ישראל מקיימת לכאורה את עקרון המשפט הבינלאומי של "אי החזרה", הקורא למדינות להימנע מלשלוח מבקשי מקלט אל הסכנה שממנה נמלטו.

אילוסטרציה: מבקשי מקלט בתל אביב, ארכיון, 2018, למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

אולם, ישראל, אומרת לוסטיגמן, טוענת כי אותן הגנות לא חלות על פלסטינים, השייכים לכאורה לקטגוריה אחרת. גם אם הרשויות מעניקות לפלסטיני מקלט זמני – הן יכולות להחליט שלא להאריך את היתר השהייה ותחת זאת להורות על גירוש לגדה המערבית או לעזה. "אפשר לגרש אנשים במצב כזה, לחשוף אותם לסכנה", אומרת לוסטיגמן.

גם אם הרשויות מעניקות לפלסטיני מקלט זמני – הן יכולות להחליט שלא להאריך את היתר השהייה ותחת זאת להורות על גירוש לגדה המערבית או לעזה

בדצמבר 2021, אבו מרחיה מצא את עצמו במצב כזה, כשפג התוקף של היתר השהייה שלו והוא טרם זכה בהארכה. פטרנקו זוכרת שהוא התייסר מפחד באותם ימים של חוסר ודעות.

"לא הייתה לנו שום דרך לדעת אם זה ייקח ארבעה ימים, שבוע, שבועיים או אפילו שלושה שבועות, כמו במקרה של בחור אחר", היא אומרת על פער הזמנים שבין ההיתרים, שמהווה אתגר תמידי. "אז אם נותר יום אחד להיתר – אנשים כבר מתחילים לרעוד מפחד".

ההיתר החדש של אבו מרחיה הגיע כעבור ארבעה ימים, ברגע שפטרנקו התערבה אצל הרשויות. אבל זה כבר עלה לו בעבודתו – המעסיק שלו היה מוכן לכופף את החוקים עבור אדם ללא היתר עבודה, אבל לא עבור שוהה בלתי חוקי.

מהגרים מאריתריאה מוחים על תוכנית הממשלה לגרשם בכפייה, 17 בינואר 2018 (צילום: AP/Oded Balilty)

לאחרים ציפה גורל גרוע בהרבה. "היו אנשים [בחיי] שגורשו בזמן שהמתינו להארכה שהובטחה להם", אומרת פטרנקו. במקרים כאלה, היא מספרת, "הם בורחים מייד בחזרה לישראל כי הם חייבים".

טעות מנהלית הותירה אדם אחר שהכירה ללא היתר במשך שלושה ימים, מספיק כדי לגרש אותו ולהדביק לו רישום פלילי שהקשה על מאמציו למצוא מדינה אחרת שתסכים להעניק לו מקלט, מספרת פטרנקו.

"אם מבקש מקלט מרוסיה, נניח, לא הצליח לחדש את האשרה שלו, עדיין אסור לגרש אותו… אבל מרגע שהמשטרה רואה פלסטיני בלי היתר, היא פועלת כדי לגרש אותו…"

"אם מבקש מקלט מרוסיה, נניח, לא הצליח לחדש את האשרה שלו, עדיין אסור לגרש אותו… אבל מרגע שהמשטרה רואה פלסטיני בלי היתר, היא פועלת כדי לגרש אותו… כל מה שהם רואים זה פלסטיני שהיה לו היתר ועכשיו אין לו", היא אומרת.

החריגה מהכלל בנוגע לפלסטינים נובעת מפרשנותה של ישראל לאמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים מ־1951, שמגדירה מי זכאי למעמד של פליט ואת חובותיהן של מדינות כלפי אותם אנשים.

חייל צה"ל עוצר צעיר פלסטיני בגדה המערבית, 9 בספטמבר 2022 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

משרד הפנים מסר בתגובה: "ישראל בוחנת בקשות מקלט על בסיס כל מקרה לגופו, על פי נסיבות הבקשה ובהתאם לאמנה בדבר מעמדם של פליטים מ־1951".

ועדיין, לוסטיגמן מתעקשת כי עבדה על מקרים רבים שבהם המדינה טענה כי מערכת הענקת המקלט הישראלית פועלת על בסיס הרעיון שפלסטינים אינם צריכים להגיש בקשות. "בכל מקום אחר בעולם פלסטינים יכולים לקבל הגנה מכוח אמנת 1951. רק בישראל מערכת הענקת המקלט אטומה לחלוטין בפני פלסטינים".

ישראל מצדיקה את ההתנהלות הזאת באמצעות סעיף D1 באמנה, שלפיו הגנות האמנה אינן חלות על אנשים המקבלים סיוע או הגנה מסוכנות של האו"ם שאינה נציבות האו"ם לפליטים

ישראל מצדיקה את ההתנהלות הזאת באמצעות סעיף D1 באמנה, שלפיו הגנות האמנה אינן חלות על אנשים המקבלים סיוע או הגנה מסוכנות של האו"ם שאינה נציבות האו"ם לפליטים. פלסטינים שנעקרו מבתיהם במהלך מלחמת העצמאות וצאצאיהם מקבלים סיוע מאונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין.

האו"ם קובע כי סעיף D1 נועד למנוע "חפיפת סמכויות", אם כי מדינות ערביות הפעילו לחץ להכללתו על מנת שסירובן לְאַזְרֵחַ את הפלסטינים המתגוררים בשטחן לא יהווה הפרה של האמנה.

גבר פלסטיני מעמיס שקי קמח שהתקבלו מסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א), ליד מחסן בעזה, 30 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Khalil Hamra)

ישראל טוענת כי אותו סעיף חל על כל הפלסטינים – ופוטר אותה מלציית לצו המשפטי הבינלאומי לספק הגנה למי שנמלט ממולדתו "בגלל פחד מבוסס היטב להיותו נרדף", במקרה שאותה מולדת היא השטחים הפלסטיניים.

לוסטיגמן מציינת כי רוב הלקוחות שייצגה "אף פעם לא קיבלו סיוע מאונר"א, היות שהם לא רשומים כפליטים", וטוענת שהמדיניות הגורפת של שלילת הגנה מהפלסטינים היא "בלתי רציונלית".

"לא כולם בגדה המערבית הם צאצאים של אנשים שנמלטו מישראל ב־48. הרי היו אנשים שחיו שם קודם לכן", היא אומרת ומוסיפה כי אונר"א, בשונה ממדינה ריבונית, לא יכולה לעשות דבר כדי לספק להם הגנה פיזית.

בעיני לוסטיגמן, לגרום למערכת הצדק הישראלית לחשוב מחדש על פרשנותה לאותו סעיף זה צעד ראשון וחיוני לתיקון מערכת הענקת המקלט, שלדעתה חייבת להשתפר גם על ידי מחקר רקע מעמיק יותר, שקיפות רבה יותר וגישה קלה יותר לייצוג משפטי עבור אלו הנמצאים במצב פגיע.

ארכיון אונר"א: פליטים פלסטינים מחוץ לאוהל שלהם בחאן יונס, רצועת עזה, 1948 (צילום: AP/UNRWA Photo Archives)

אף על פי שתקופת שהותו של אבו מרחיה בישראל התאפיינה במצב כמעט תמידי של חוסר ודאות, הוא הצליח עדיין ליצור קשרים חזקים ששרדו את קיומו הנוודי.

מנקר אומרת כי אבו מרחיה היה "פופולרי, תמיד מוקף באנשים" שנמשכו אליו מפני שהיה "מלא בתקוות ובשאיפות". בשיחות שניהל הוא הביע פעמים רבות את מחשבותיו באמצעות רעיונות שליקט מקריאתו הנרחבת.

תחום המחקר החביב על אבו מרחיה, מדעי החברה, היה לעתים קל יותר להבנה בשביל שכלו החריף מאשר הניסיון החברתי שלו עם הישראלים, לנוכח מצבו. מנקר נזכרת בתסכול שחש לפעמים כשקיווה לבלות ערב מהנה בחוץ או אולי להתחיל בקשר משמעותי – ובמקום זאת נתקל ב"חקירה" על עברו ועל הקשיים שלו כפלסטיני הומוסקסואל.

אבו מרחיה נהג לשמור על דיסקרטיות בנוגע לחייו הפרטיים, אבל גם יצא לפעמים מהקונכייה שלו. פטרנקו נזכרת שהופתעה אחרי ששלח לה תמונה של עצמו מחבק אישה טרנסית יהודייה, שאותה ביקר לעתים בירושלים.

הדלקת נרות לזכרו של אחמד אבו מרחיה במקלט ללהט"בים בתל אביב, 7 באוקטובר 2022 (צילום: AP Photo//Oded Balilty)

"הוא נראה מאושר", היא אומרת. כעת, הרצח שלו מערער כל תחושה שברירית של ביטחון שהייתה לקהילת הפלסטינים ההומוסקסואלים הזעירה בישראל.

זמן קצר לאחר מותו, אל־בית אל־מוח'תליף אירח קבוצת דיון של להט"בים פלסטינים בישראל, שמתכנסת אחת לשבועיים. מצב הרוח בקבוצה היה קודר, אומרת פטרנקו. אבל "הם שורדים, כפי ששרדו תמיד".