שמעון קופר מרצה שני מאסרי עולם במצטבר בגין רצח שתי נשותיו: הראשונה והשלישית. אני, אשתו השנייה, השורדת היחידה, הפכתי לעדת מפתח מרכזית במשפט שהתקיים בבית המשפט המחוזי. אני מאחלת ממעמקי לבי שתקשיבו לאינטואיציה, לתחושת הבטן, במיוחד כשמרגישים שמשהו לא תקין מתרחש. במקרה שלי פשוט התעלמתי מכל נורות האזהרה שלא הספיקו להבהב במשך השנים.

שנת 1992. אני בת 31, אמא לשני בנים וגרושה בפעם השנייה, עדיין בחיפוש אחר האהבה. בעקבות מודעה שפרסמתי במגזין בשם "עלוני קשר" שהיה מיועד לפנויים ופנויות, אני מקבלת שיחת טלפון. בקו השני אני שומעת קול מהפנט של גבר, שמציג את עצמו כגרוש עם שני ילדים. הוא מספר לי שהוא רוצה לפתוח פרק ב' בחייו ושהוא עובד בשירותי הביטחון, אבל לא יכול לפרט בטלפון.

אני מקבלת שיחת טלפון. בקו השני אני שומעת קול מהפנט של גבר, שמציג את עצמו כגרוש עם שני ילדים. הוא מספר לי שהוא רוצה לפתוח פרק ב' בחייו ושהוא עובד בשירותי הביטחון, אבל לא יכול לפרט בטלפון

הוא מגיע אליי הביתה, אדם מרשים, לבוש בחולצה מכופתרת ומשדר ביטחון ורוגע. בשפה רהוטה הוא אומר שהיה סגן אלוף במילואים, נפל בשבי הסורי וטס להרבה שליחויות בחו"ל במסגרת עבודתו במוסד ובשב"כ. סיפור הכיסוי שלו הוא עבודתו כדפס בבית דפוס. אני מוקסמת ממנו עד מעל לראשי. קוראים לו שמעון קופר.

הקשר בינינו מתהדק. הוא מכיר את הוריי וילדיי, משפחתי וחבריי. שמעון דואג לי כל הזמן, מלטף ומחבק, מרעיף ללא הרף מילים יפות, קונה מתנות לי ולבניי ומגונן עלינו. רוב השליחויות שלו נעשות בחגים ובסופי שבוע. משהו באינטואיציה שלי לא רגוע, ואני מרגישה שהוא לא מספר לי את האמת.

אחרי שאני מתעמתת איתו על כך, הוא נשבר ואומר לי שביום שדיברנו היה מועד לגט, אבל פרודתו אורית לא הגיעה ולכן נקבע תאריך אחר לגירושין. "התאהבתי בך מהפעם הראשונה ופחדתי שתעזבי אותי", הוא אומר, ומספר על אורית אשתו: דיכאונית, מטופלת בתרופות וצריכה להיכנס לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי.

לבקשתו, אני מסכימה לקבל את ילדיו לביתי ולטפל בהם. משהו באינטואיציה שלי עדיין מציק לי. הוריי מחליטים לקנות לנו קוטג' בפרדסיה, ושמעון מודיע שייתן אחוז קטן מהכסף לאחר גירושיו ומכירת דירתו. באחד הימים שמעון אומר לי שהוא צריך לשמש כבייביסטר לילדי פרודתו אורית, ולכן יישאר לישון שם. שמעון בדרכו הרגועה ובטון שקט אומר לי: "אל תדאגי. אני אצפה בטלוויזיה בסלון ואשן שם, והיא תישן בחדר השינה".

הוא נשבר ואומר לי שכשדיברנו היה מועד לגט, אבל פרודתו אורית לא הגיעה וזה נדחה. "התאהבתי בך מיד ופחדתי שתעזבי אותי", הוא אומר, ומספר עליה: דיכאונית, מטופלת בתרופות וזקוקה לאשפוז פסיכיאטרי

למחרת, 18.1.94, בשבע בבוקר מצלצל הטלפון. בקו השני שמעון אומר בקול רועד: "אורית התאבדה, מצאו מלא כדורים סביבה!". האדמה פשוט נשמטת מתחת לרגליים, אני מרגישה בתוך מערה בלי פתחי אוויר ולא מפסיקה לחשוב: היא התאבדה בגלל הגירושים? בגלל שהוא לוקח לה את הילדים? אני לא מסוגלת לתפקד ומתקשרת לאמא שלי שתבוא לעזור לי עם הילדים.

בשבעה אני מגיעה בשעות הערב המאוחרות עם אבא שלי, בדיוק כפי ששמעון מבקש, כדי לקחת את הבגדים של ילדיו. בכניסה לבניין ובחדר המדרגות תלויות מודעות אבל עם שמה של אורית. אני מרגישה מועקה בלתי מוסברת. בכניסה לדירה יש ויטרינה גדולה עמוסה בגביעים, בתעודות ובאותות גבורה על פועלו של שמעון בצבא ובמשרד הבטחון. כולי גאווה ושוב החששות נעלמים.

הדירה מוזנחת עם ריהוט ישן בשכונת תל כביר. אבא שלי אומר לי: "מוזר שאדם בעמדה בכירה כמו שמעון מתגורר במקום כזה". בתום השבעה מגיעים שמעון ושני ילדיו אליי לנתניה ואנחנו מצטופפים בדירה קטנה, עד שהבית בפרדסיה יהיה מוכן. אני נאלצת לעזוב את עבודתי כדי לגדל את ארבעת הילדים.

אנחנו מתחתנים כי ככה שמעון רוצה. כשהוא לא בשליחות או במילואים, הוא עובד כדפס, יוצא בבוקר וחוזר בשעות הערב והלילה. המצב הכלכלי בבית הולך ומתדרדר והדברים פשוט לא מסתדרים לי. בלילות שמעון מקבל שיחות טלפון מנשים ויוצא לדבר בטלפון הציבורי. באינטואיציה שלי הוא בוגד בי, אבל הרי יש לי ארבעה ילדים לטפל בהם.

הדירה מוזנחת עם ריהוט ישן בשכונת תל כביר. אבא שלי אומר לי: "מוזר שאדם בעמדה בכירה כמו שמעון מתגורר במקום כזה". בתום השבעה מגיעים שמעון ושני ילדיו אליי לנתניה ואנחנו מצטופפים בדירה קטנה

יום אחד אומר לי שמעון שקראו לו לצו שמונה, ויוצא לבוש במדי צה"ל עם דרגת סגן אלוף. למחרת בבוקר אני מקבלת שיחת טלפון מחברים שלו: "שמעון נעצר הבוקר על ידי משטרת חולון,  כשירד מדירתה של ח'" – חברה משותפת שלנו. מסתבר שתחושותיי היו לגמרי נכונות.

חוקר פרטי שאיתו התייעצתי אומר לי: "עזבי אותו ותתגרשי. לכי לספר הכול לאמא שלך. את עוד תופתעי". לאחר שסיפרתי לאמי, הייתי בהלם. היא סיפרה לי שמזה תקופה ארוכה שמעון מגיע אליהם הביתה ומספר להם בדמעות שאיני מתפקדת, מזניחה את הבית והילדים, דיכאונית ואפילו מאיימת להתאבד. שמעון, בדרכו שלו, משכנע את הוריי להעביר את הצוואה על שמו והם עושים זאת. שנים לאחר מכן ניסיתי להבין מהוריי מה גרם להם להשתכנע לעשות את הצעד הקיצוני הזה, אך מעולם לא קיבלתי תשובה לכך. עם השנים למדתי להרפות ולשחרר את העיסוק בנושא הזה.

שרונה בן אור בנעוריה עם הוריה ישראל ואנטונינה (צילום: באדיבות המצולמים)

לאחר שאני מחליטה לפוצץ את הכול בסעודה משפחתית, שמעון מפעיל אלימות פיזית ומילולית ומקבל צו הרחקה. לאחר שהוא עוזב עם ילדיו, אבא שלי ואני מתחילים לזרוק חפצים שהשאיר.

במחסן נמצאו מדי צה"ל עם דרגות סגן אלוף, נעליים צבאיות, אתי חפירה ומעדרים. בשידה שלו בחדר השינה אני מוצאת מתחת למגירות מוחבאות שש חפיסות חדשות עם כדורי שינה מסוג אסיוול, לניטין וואליום. אני מחליטה לאסוף את השברים ולנעול הכול ולפתוח דף חדש. בהמשך מוצאת עבודה וזוגיות נפלאה שנמשכה 15 שנה.

אמי סיפרה לי שמזה זמן שמעון מגיע אליהם הביתה ומספר בדמעות שאיני מתפקדת, מזניחה את הבית והילדים, דיכאונית ומאיימת להתאבד. שמעון, בדרכו, משכנע את הוריי להעביר את הצוואה על שמו

כ-14 שנה לאחר מכן אני מקבלת שיחת טלפון מהתחקירן עמרי אסנהיים. תיבת הפנדורה שלי נפרצת, בין אם רציתי או לא. בן זוגי החדש לא יודע דבר. חיי משתנים לאחר שאני מבינה שאני חייבת לשתף אותו ולהפסיק לשמור דברים בבטן. כיום אני במקום חדש ומבינה שהייתי נשואה לפושע, רמאי, בוגד ורוצח. החלטתי לתת מקום לאינטואיציה, וכך הפכתי מאשה מושתקת לאשה הנלחמת על האמת שלה.

שמעון מרצה שני מאסרי עולם במצטבר בגין רצח שתי נשותיו: הראשונה והשלישית. אני, אשתו השנייה, השורדת היחידה, הופכת לעדת מפתח מרכזית במשפט שמתקיים בבית המשפט המחוזי. למרות זאת אני חוששת ממנו. הוא לא צריך נשק, לא אקדח, לא רובה ולא סכין, המוח שלו הוא נשק קטלני.

למרות הכעס והכאב שלי על עצמי, על האמון שלי בשמעון ועל כך שאפשרתי לו לפגוע באנשים הכי קרובים אליי – אני עדיין מאמינה בבני האדם והתמימות עדיין קיימת בי, אבל אני קשובה לבטן ולתחושותיי.

אני מאחלת לכן מעמקי לבי שתקשיבו לאינטואיציה – לתחושת הבטן, במיוחד כשמרגישים שמשהו לא תקין מתרחש. במקרה שלי פשוט התעלמתי מכל נורות האזהרה שלא הספיקו להבהב במשך השנים. אני לא אשת מקצוע, אבל את מה שעברתי בחיים לא לומדים באף אוניברסיטה או מכללה. אני קשובה לכל מי שפונה אליי ונותנת עצות מהמקום שהייתי בו. מתוך התהליך המשמעותי שעברתי עם עצמי אני מעבירה לנשים סדנאות העצמה בשילוב קלפים.

כיום אני במקום חדש ומבינה שהייתי נשואה לפושע, רמאי, בוגד ורוצח. החלטתי לתת מקום לאינטואיציה, וכך הפכתי מאשה מושתקת לאשה הנלחמת על האמת שלה

הספר שלי הצליח להוציא ממני כאב חרוך, הוא מהווה עבורי מעין ריפוי ואני מחשיבה אותו כצוואה שלי עבור נשים אחרות ולדורות הבאים. לי הרי לא הייתה "שרונה" שמוכנה לחשוף את הכול כדי לעזור לאחרים ובמיוחד לנשים ולנערות.

שרונה בן אור (צילום: מלי ארואסטי)

שרונה בן אור היא מחברת הספר "משלוש יוצאת אחת" שבו היא מגוללת את סיפור חייה בשילוב תובנות מעשיות. הספר מוקדש להוריה אנטונינה וישראל בודנשטיין ז"ל, שורדי שואה, שבדרכם היו איתה ברגעים הקשים בחייה. בימים אלו היא מעבירה ברחבי הארץ, כולל במשרדי ממשלה ובמשרד ראש הממשלה, את ההרצאה המרתקת "האישה ששרדה רוצח נשים סדרתי" (צילום: מלי ארואסטי)