סטלה לוי (צילום: מייקל פרנק)
מייקל פרנק

הזיכרון האחרון מרודוס היהודית

שורדת השואה סטלה לוי גדלה בקהילה היהודית הקטנה של רודוס עד שנשלחה עם הוריה ואחותה לאושוויץ ● בגיל 99, אחרי שיחות רבות עם הסופר מייקל פרנק, היא הסכימה לפרסם לראשונה את זיכרונותיה מהקהילה הספרדית שנמחקה כליל ● בריאיון לזמן ישראל היא מספרת: "כולם ידעו שם הכול על כולם"

בקיץ 2015 יצאה סטלה לוי למה שסביר להניח יהיה הטיול האחרון שלה לרודוס. היא גדלה בלה ג'ודריה – הרובע היהודי – שהיה הבית של הקהילה היהודית הקטנה והתוססת באי.

בימים אלה, מה שנותר מלה ג'ודריה של לפני מלחמת העולם השנייה מוקף בבתי קפה ובחנויות לתיירים. אולם, בעשורים שלפני המלחמה – ובמאות שקדמו לה – הרובע היהודי תסס מחיי היום־יום של יהודי רודוס – צאצאים של יהודים שהגיעו לאי אחרי גירוש ספרד בסוף המאה ה־15.

הסופר מייקל פרנק התלווה למסעה של לוי ב־2015. כשלוי הביטה לעבר הים, הוא שמע אותה אומרת: "אולי אחרי נקודה מסוימת את כבר לא יכולה לחזור. אולי את יכולה לחזור רק בדמיון שלך". לוי אכן חזרה ללה ג'ודריה בזיכרונותיה – והפקידה בידי פרנק את סיפור חייה כדי לכבד את אבותיה ואימהותיה – ולשמר את ההיסטוריה העשירה, בת כמעט אלף השנים, של הקהילה היהודית ברודוס.

הקהילה ברודוס שרדה את הפרסים, היוונים, הרומאים, הסאסאנים, הביזנטינים, מסעות הצלב, הטורקים, האיטלקים – עד שהושמדה על ידי גרמניה הנאצית. הזיכרונות של לוי תורגמו לספר בשם "מאה שבתות: סטלה לוי והחיפוש אחר עולם אבוד" ("One Hundred Saturdays: Stella Levi and the Search for a Lost World,") שכתב פרנק ואיירה מאירה קלמן.

מייקל פרנק וסטלה לוי (צילום: Robin Siegel)
מייקל פרנק וסטלה לוי (צילום: Robin Siegel)

הקהילה ברודוס שרדה את הפרסים, היוונים, הרומאים, הסאסאנים, הביזנטינים, מסעות הצלב, הטורקים, האיטלקים – עד שהושמדה על ידי גרמניה הנאצית

הספר – שפורסם בספטמבר האחרון – נבחר לאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר של 2022 על ידי הוול סטריט ג'ורנל. בראיון לזמן ישראל אומרת לוי כי מעולם לא חשבה לתעד את חייה. מפגש מקרי עם פרנק – והחברות שנוצרה בעקבותיו – הובילה את לוי ההססנית להסכים להעלות על הכתב את חוויותיה.

"מעולם לא חשבתי שהחיים שלי חשובים כל כך – אפילו שברגעים מסוימים חשבתי שאם הייתי סופרת בעצמי, היה ראוי לכתוב על רודוס, שהיה מקום מיוחד מאוד שבו קבוצות שונות של אנשים מרקעים שונים, מדתות שונות הצליחו לחיות יחד, פחות או יותר בשלווה, במשך מאות בשנים", אומרת לוי.

הכול השתנה עבור היהודים בספטמבר 1943, כשהגרמנים כבשו את רודוס. ביולי 1944 הם גירשו את כל האוכלוסייה היהודית באי, למעט 50 יהודים עם אזרחות טורקית. שאר 1,650 הנשים, גברים וטף נאספו ונשלחו למחנה המעבר חיידרי ביוון – ומשם לאושוויץ־בירקנאו. רק 151 מיהודי רודוס שרדו את השואה. לוי בת ה־99 היא כמעט בוודאות היחידה מביניהם שעודנה בחיים.

פרנק – שמחלק את זמנו בין ניו יורק לאיטליה – פגש את לוי בפברואר 2015 בהרצאה שארגן מרכז פרימו לוי בניו יורק, ארגון לחיזוק הקשר עם ההיסטוריה, התרבות והמסורת היהודית־איטלקית. כמה ימים לאחר מכן הזמינה לוי את פרנק לדירתה במנהטן, לכאורה על מנת שיבדוק הרצאה שכתבה באנגלית על ילדותה.

דיוקן של סטלה לוי, איור של מאירה קלמן (צילום: Avid Reader Press)
דיוקן של סטלה לוי, איור של מאירה קלמן (צילום: Avid Reader Press)

הכול השתנה עבור יהודי רודוס בספטמבר 1943. רק 151 מהם שרדו את השואה. לוי בת ה־99 היא כמעט בוודאות היחידה מביניהם שעודנה בחיים

אולם, ברגע שפתחה את הדלת היא אמרה לו, "לא הרגשתי עם עצמי כמו שצריך. אני מניחה שמה שאני באמת מרגישה זה את הצורך לדבר". אז היא התחילה לדבר. פרנק ביקר אותה במשך שש שנים מדי שבוע בימי שבת, ולפעמים בימים אחרים במהלך השבוע.

"זה היה שיתוף איטי, מלא מחשבה, יסודי, של סיפור בין אדם אחד לאחר. זה דרש סבלנות, אמון, והמון זמן", אומר פרנק לזמן ישראל. רק שנה אחרי השיחות השבועיות ביניהם – שהתקיימו ברובן באיטלקית עם קצת צרפתית ולדינו – התחיל פרנק לחשוב על אפשרות של ספר.

"מאה שבתות" מצעיד את קוראיו דרך זיכרונותיה המפורטים של לוי, בזמן שהיא נזכרת בילדותה ובנעוריה בלה ג'ודריה. "בלה ג'ודריה כולם ידעו הכול על כולם. יותר מזה, כולם לקחו חלק בחיים של השני. כנראה משום שבלה ג'ודריה כולנו היינו קרובי משפחה", אמרה לוי לפרנק.

השניים עסקו קצת בחשבונאות: לוי ספרה 160 או 170 בני דודים מדרגות שונות, ועל בסיס הרישומים הרשמיים של לה ג'ודריה ב־1944, פרנק חישב שלוי הייתה קרובת משפחה לשיעור המדהים של 10% מאנשי הרובע.

"משפחה ליד הקיר", איור של מאירה קלמן, מתוך הספר "מאה שבתות" (צילום: Avid Reader Press)
"משפחה ליד הקיר", איור של מאירה קלמן, מתוך הספר "מאה שבתות" (צילום: Avid Reader Press)

"בלה ג'ודריה כולם ידעו הכול על כולם. יותר מזה, כולם לקחו חלק בחיים של השני. כנראה משום שבלה ג'ודריה כולנו היינו קרובי משפחה", אמרה לוי

המשפחה הקרובה של לוי מנתה את הוריה – יהודה לוי ומרים נוטריצה – ואת שבעת ילדיהם – מוריס, סלמה, פליסיה, שרה, ויקטור, רנה וסטלה. סטלה, בת הזקונים, גדלה בלי להכיר את חלק מאחיה ואחיותיה הגדולים, שכבר עזבו את רודוס כדי להתחיל את חייהם הבוגרים בארה"ב ובקונגו הבלגית.

היא חלקה את בית ילדותה עם פליסיה ורנה. פליסיה הייתה האינטלקטואלית והפמיניסטית של המשפחה. ורנה אהבה אופנה ושמחה להתחיל לתפור את טורסו הנדוניה שלה בגיל 15. סטלה – מבריקה, אתלטית, חברותית ומלאת עזוז – עמדה ברשות עצמה.

לוי מציירת תמונה תוססת של לה ג'ודריה בתקופה של מעבר, כשתנודות פוליטיות השפיעו על מסורות נצחיות ופינו מקום לגישות מודרניות. היא ואחיותיה למדו בבית הספר אליאנס וקיבלו השכלה מערבית, לצד הדרכה יהודית.

אולם, שלא כמו אחיהן הגדולים שלמדו בצרפתית, הבנות הצעירות למדו באיטלקית, כשבית הספר הוסב ל"בית הספר הישראלי–איטלקי", בזמן שהאיטלקים כפו את הממשל שלהם בעקבות הסכם לוזאן. כשהייתה בת 12 המשיכה לוי את לימודיה בבית הספר הקתולי לנערות.

איור: "סוכה" מאת מאירה קלמן, מתוך הספר "מאה שבתות" (צילום: Avid Reader Press)
איור: "סוכה" מאת מאירה קלמן, מתוך הספר "מאה שבתות" (צילום: Avid Reader Press)

כשלוי גדלה והתפתחה לאישה צעירה ומודרנית, היא עדיין העריכה את המסורות הוותיקות של יהודי רודוס. היא תיארה את חגיגות השבת העליזות, את החגים בבית ובבית הכנסת – ואת המראות, הצלילים והטעמים הנפלאים שהתלוו אליהם.

היא תיארה את חגיגות השבת העליזות, את החגים בבית ובבית הכנסת – ואת המראות, הצלילים והטעמים הנפלאים שהתלוו אליהם. לוי ציינה שגם המשפחות העשירות שיצאו מחוץ לחומות לה ג'ודריה, חזרו לרובע בחגים

בראיון לזמן ישראל ציינה לוי שגם המשפחות העשירות שיצאו מחוץ לחומות לה ג'ודריה, חזרו לרובע בחגים וכי כל חברי הקהילה – גם היהודים הלא מאמינים כמו אחותה של לוי, פליסיה – היו מעורבים בטקסים המסורתיים, כאמצעי לכבד את הדורות הקודמים ואת זקני הקהילה.

"כולם באו לבית הכנסת והם נשארו מחויבים לסיוע לאביונים ולחינוך הצעירים באמצעות תמיכה בבתי הספר. הם רצו להכין את הצעירים לעתיד שלהם. הם נאחזו במסורת שלהם בעיקר סביב נושא החגים היהודיים אבל גם כשזה נגע למזון, למוזיקה, לתהילים, לאמונות תפלות ולמסורות. למשל, בימי שישי, לתת מזון או כסף כצדקה – ולא רק לעניים יהודיים", היא אומרת.

בספר מתארת לוי את מנהגי האבלות המקומית הכוללים נשים מייללות בשער בתיהן ואת הפחד מחנות ארונות הקבורה – שהייתה בבעלות אדם עם השם האירוני "מזל". "אם האיש הזה היה נשאר תמיד ליד החנות המפחידה שלו זה היה סיפור אחד, אבל האיש הזה תמיד היה בתנועה משום שהוא היה אמון על הובלת מסעות הלוויה בלה ג'ודריה.

"סבתא ונכדים", איור של מאירה קלמן, מתוך הספר "מאה שבתות" (צילום: Avid Reader Press)
"סבתא ונכדים", איור של מאירה קלמן, מתוך הספר "מאה שבתות" (צילום: Avid Reader Press)

"'פאסה לה מצווה!' הוא קרא כשהתקרב… אם היית ברחוב – רצת לכיוון הנגדי, או זינקת לתוך בית שלא היה שלך; ואם היית בבית, סגרת את החלונות שהשקיפו לרחוב והתרחקת מהדלת הראשית, לפחות מטר וחצי, כולם – לא רק הילדים", סיפרה לוי לפרנק.

הסבתות של לוי היו כמו מחקר בניגודים. סבתה מצד אביה, מזלטוב חלפון, בקושי יצאה מביתה. היא הלכה רק לבית הכנסת, למרחצאות ולספסל מחוץ לביתה. בצד השני של המתרס, סבתה מצד אימה שרה נוטריצה, הייתה "חכמה" מבוקשת ומכובדת, שהשתמשה במרקחות ביתיות כדי לרפא אנשים משלל מחלות.

בתיק הריפוי שלה היו פירות, ירקות, עלוקות, מלחים ומומיה (לכאורה אפר שהביאו הקדושים היהודים מארץ הקודש). המומיה שימשה ב־Enserrandura, טקס אקזוטי לריפוי חרדה או דיכאון

בתיק הריפוי שלה היו פירות, ירקות, עלוקות, מלחים ומומיה (לכאורה אפר שהביאו הקדושים היהודים מארץ הקודש – שם ביקרה שרה מדי שנה ושם קיוותה למות ולהיקבר). המומיה שימשה ב־Enserrandura, טקס אקזוטי ששרה ביצעה על אישה צעירה ולא נשואה שסבלה מחרדה או דיכאון.

"מוזיקאים", איור של מאירה קלמן, מתוך הספר "מאה שבתות" (צילום: Avid Reader Press)
"מוזיקאים", איור של מאירה קלמן, מתוך הספר "מאה שבתות" (צילום: Avid Reader Press)

במסגרת הטקס שרה הייתה מסתגרת בביתה למשך שבוע עם האישה הצעירה, שהורשתה לאכול רק מים או מרק. הבתים הסמוכים רוקנו מיושביהם כדי ליצור דממה מוחלטת, וההילרית הייתה מחזיקה מומיה ומקיפה בה את פני הצעירה, תוך כדי תפילה.

שתי הנשים היו מפהקות והתהליך היה חוזר על עצמו שוב ושוב במשך שבעה ימים, שבסופם נשלחה הצעירה למרחצאות הטורקים כדי לשטוף כל תחושה רעה שנותרה בה. כשפרנק שאלה את לוי אם ביצעו עליה את הטקס אי פעם, היא ענתה בזריזות: "כמובן שלא. לא הייתי ילדה כזאת, וגם לא אף אחת מאחיותיי".

לוי, שהייתה מושא אהבתם של שני גברים ותלמידה מבטיחה, תכננה לעצמה עתיד מזהיר הכולל לימודים באיטליה. אולם, הכיבוש הגרמני ברודוס ניפץ את תוכניותיה

לוי, שהייתה מושא אהבתם של שני גברים ותלמידה מבטיחה, תכננה לעצמה עתיד מזהיר הכולל לימודים באיטליה. אולם, הכיבוש הגרמני ברודוס ניפץ את תוכניותיה. יחד עם כל שאר היהודים באי, גורשה לוי – עם הוריה ואחותה רנה – לאושוויץ. אחותה פליסיה כבר היגרה מרודוס בשלב זה.

הוריה של לוי נרצחו באושוויץ אבל היא ואחותה – ציפורים ספרדיות משונות בקרב יהודי מזרח ומרכז אירופה – שרדו את מחנה ההשמדה, כמה מחנות כפייה וצעדת מוות. לוי סיפרה לפרנק שהדרך היחידה שבה יכלה לשרוד את אושוויץ הייתה באמצעות ניתוק עצמי.

החלק האחרון של "מאה שבתות" עוסק בניסיון של לוי למצוא לעצמה קרקע יציבה באירופה אחרי המלחמה, ההגירה וההתאקלמות בארה"ב, שלא הייתה נטולת ייסורים. הנישואים של לוי כשלו אחרי שלוש שנים, ובעלה גידל את בנם היחיד כמעט לבדו אחרי שהבינה שהיא לא מתאימה להיות אימא.

שורדות השואה סטלה ורנה לוי עם חיילי הבריגדה היהודית אחרי השחרור (צילום: באדיבות המצולמת)
שורדות השואה סטלה ורנה לוי עם חיילי הבריגדה היהודית אחרי השחרור (צילום: באדיבות המצולמת)

אבל חייה של לוי היו מלאים גם באושר. היא קיימה את עצמה באמצעות עסק ייבוא וייצוא שהקימה, שמרה על קשר עם אחיה (למרות שהם גרים בלוס אנג'לס והיא בניו יורק) – ויצרה משפחה מחברים טובים, חלקם מפורסמים בתחומי העיסוק שלהם.

אף שזהותה עוצבה על־פי החוויות המוקדמות שלה בלה ג'ודריה, היא יודעת שלא הייתה יכולה להיות מאושרת אם הייתה נשארת שם לנצח. "כמובן שאם לה ג'ודריה הייתה ממשיכה להתקיים, לא הייתי מצליחה להשתייך אליה. בניו יורק אני עצמאית כלכלית, יכולתי לנוע בין מעגלים שונים, לא הייתי מוגבלת. מעולם לא רציתי שיגבילו את צעדי".

עוד 1,447 מילים
סגירה