פיגועי סוף השבוע בירושלים מעמידים את ממשלת ישראל במצב מורכב: אין אויב ברור. את שני הפיגועים הקשים – בשכונת נווה יעקב בשישי בערב ובעיר דוד בשבת בבוקר – עשו פלסטינים בעלי תעודת זהות כחולה, בלי שיוך ארגוני, ללא תשתית מכוונת, בלי מימון ובלי אימון.
המניע היה אישי, חיבור צפוי של ההסתה ברשתות החברתיות, חקיינות ונשק זמין. את זה קשה מאוד לסכל באמצעים צבאיים, ללא מודיעין מדויק או סימנים מקדימים ברורים ברשתות החברתית. הפלסטינים הבינו בשנים האחרונות שישראל מנטרת באופן יסודי ויעיל את הרשתות החברתיות, מאתרת כל חתימה דיגיטלית חשודה ופועלת במהירות.
בכדי לגבש תכנית פעולה יעילה למצב הנוכחי נדרשת קודם כל הגדרת "האויב". מההגדרה הזו אמור להיגזר הפתרון המדיני או הצבאי. באינתיפאדה השנייה, הרשות הפלסטינית תחת הנהגתו של יאסר ערפאת הכווינה את הטרור ועודדה אותו והייתה האויב הברור. בשלב מסוים, סילוק ערפאת והשתלטות צבאית על שטחי A היה הפתרון הצבאי הבלתי-נמנע.
אלא שבשונה מהאינתיפאדה השנייה, הפעם האינטרס הישראלי מול הרשות הפלסטינית הפוך – לא למוטט את הרשות אלא לשמר אותה.
סוף השבוע המדמם הזה התחיל בפעולה ישראלית במקום שהרשות הפלסטינית חוששת לפעול בו, מחנה הפליטים בג'נין. מאז ומתמיד המחנה הזה – שרובו נשלט על ידי הג'יהאד אסלאמי – היה בעייתי לרשות.
באחת השיחות של בכירים משני הצדדים לפני כמה חודשים, הלינו הפלסטינים כי הפעילות הישראלית במחנה הפליטים של ג'נין גורמת להם קושי רב ומכרסמת בלגיטימציה של הרשות בצפון השומרון. ישראל הרימה את הכפפה ונתנה לפלסטינים חודשיים לפעול שם. זה לא קרה.
באחת השיחות של בכירים משני הצדדים הלינו הפלסטינים כי הפעילות הישראלית בג'נין גורמת להם קושי רב ומכרסמת בלגיטימציה של הרשות. בתגובה, ישראל נתנה לפלסטינים חודשיים לפעול שם. זה לא קרה
לכן, את הקפאת התיאום הביטחוני שעליו הכריז דוברו של אבו מאזן ביום חמישי צריך לקחת בעירבון מוגבל. במצב שנוצר, דווקא עכשיו הרשות צריכה את ישראל לצידה וצמוד מאוד. הכעס והזעם ברחובות אולי יתנפץ בשלב ראשון על צה"ל והמתנחלים, אבל עיקרו יופנה בהמשך לרשות, וזו קרקע פוריה עבור חמאס – שמנסה לערער את שלטון אבו מאזן כל העת.
הסיבה שזה לא קורה, והרשות עדיין מתפקדת חלקית, היא תודות לפעילות הישראלית שמכונה "מכסחת הדשא". המטרה שלה למנוע את התערערות המצב הביטחוני שפוגע בשני הצדדים, ישראל והרשות, אולי לאו דווקא בסדר הזה.
סיבה נוספת להציב סימן שאלה לגבי האיום הפלסטיני בעניין התיאום הביטחוני הוא הרקע להכרזה.
ב-2020 הוקפא התיאום הביטחוני עם ישראל על רקע מצוקה מדינית קשה של אבו מאזן שחשש מתכנית המאה של נשיא ארה"ב דאז דונלד טראמפ. זו הייתה הדרך שלו לאותת לעולם הערבי שאסור שהבעיה הפלסטינית תיזרק מתחת לגלגלי הברית האזורית החדשה. אז הנתק עם ישראל היה אמיתי ומשמעותי, ועדיין הוא לא החזיק מעמד.
הקפאת התיאום הנוכחית עם ישראל היא לא מדינית, היא פחד מהרחוב. לכן דינה להתמוסס מהר. שכן, למרות ממשלת הימין והאיומים השונים מגזרת איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', הרשות הפלסטינית עדיין חפצת חיים, ובעניין הזה יש התלכדות אינטרסים עם ישראל.
הקפאת התיאום הנוכחית עם ישראל היא לא מדינית, היא פחד מהרחוב. לכן דינה להתמוסס מהר. שכן, למרות ממשלת הימין והאיומים השונים מגזרת בן-גביר וסמוטריץ', הרשות הפלסטינית עדיין חפצת חיים
את הביקור החטוף של ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר לביטחון לאומי בן-גביר בזירת הפיגוע ביום שישי בנווה יעקב בירושלים ניתן לסכם כמבחן. זה הפיגוע הקשה הראשון שבו בן-גביר מגיע לזירה לא כפוליטיקאי בקמפיין צרחני מתמשך, אלא כשר האחראי. הפעם הוא זה שצריך לתת את ההסברים.
נתניהו מצידו הבין מייד שהוא חייב להפגין נוכחות משום שגם עבורו זהו מבחן – פוליטי, ביטחוני ומדיני. הוא המבוגר האחראי. בכל ראיון שנתן באנגלית בחודשיים האחרונים, הוא הקפיד לומר ששתי הידיים שלו על ההגה. אחרי הפיגועים של יום שישי, הוא יצטרך להוכיח שגם הרגליים שלו על דוושות הבלימה (ותודה לאהוד יערי על הדימוי).
בכל ראיון שנתן באנגלית, נתניהו הקפיד לומר ששתי הידיים שלו על ההגה. אחרי הפיגועים של יום שישי, הוא יצטרך להוכיח שגם הרגליים שלו על דוושות הבלימה
לא בכדי, מייד אחרי ההצהרה שנתן לתקשורת במטה הארצי של משטרת ישראל, נתניהו כינס הערכת מצב מהירה. למקום הגיע, שלא לעיני המצלמות, גם הרמטכ"ל החדש הרצי הלוי.
עם המפכ"ל והרמטכ"ל נתניהו מרגיש נוח יותר לקבל החלטות מהירות – תגבור גדודים מיידי ביהודה ושומרון והצפת ירושלים בשוטרים – מאשר עם בן-גביר. נתניהו הוא בעל ניסיון עשיר במצבים הללו. הוא יודע שגל הטרור הזה יצריך את תבונת הביטחוניסטים והמתונים בממשלה – ולא את מצע האידיאולגים ששירותם הצבאי המצטבר ביחד מסתכם בפחות משנה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם