מוחמד חיכה לי בצהריי היום על ספסל בתחנת האוטובוס הקטנה והמוזנחת של בני-מלאל. האביב עוד לא הסתיים רשמית, אבל הטמפרטורה בחוץ הגיעה ל-38 מעלות, ובתוך התחנה הקטנה היה אפילו חם עוד יותר. למרות שהביקור נערך בחודש הרמדאן והוא היה בצום, החיבוק של מוחמד היה מלא חיים. "ברוך הבא, אחי", הוא אמר וחקר אותי על המסע בן ארבע השעות ממרקש לכיוון צפון.
מוחמד הצביע על נקודות עניין מסביב, בזמן שחלפנו ליד כיכר שבה מכוניות ומשאיות דיזל קטנות ניסו לעקוף אחת את השנייה. מצידו השני של הכביש, נשים עטויות רעלה יצאו משוק פתוח. כמות האנרגיה נראתה חריגה עבור העיר הקטנה יחסית – פחות מ-200 אלף תושבים – שבה לומד מוחמד באוניברסיטה.
מפל קטן מזין את הנחל העובר בתוך פארק ירוק. בזמן שהלך לצד הנחל, מוחמד דיבר על דברים שלרוב מעניינים סטודנט בן 25 לתואר ראשון – בנות והדירה שלו. הוא היה באמצע תקופת מבחנים. תוך זמן קצר, הוא שאל אותי על "דודה מרתה".
הוא דיבר על מרתה רטיג, מדריכת טיולים ישראלית-אמריקאית בגמלאות, שמארגנת תמיכה פיננסית במוחמד ובתושבי הכפר שלו (שם הכפר של מוחמד שמור במערכת, על מנת להגן על הפרטיות שלו).
מוחמד נולד במערה. היום הוא לומד אנגלית בבני-מלאל. למרות שהעיר מרוחקת רק 100 ק"מ מהכפר שלו, המסע אליה וממנה לוקח לו שמונה שעות לכל כיוון, בשל הכבישים ההרריים והצורך להחליף כלי תחבורה בדרך
מוחמד נולד במערה. היום הוא לומד אנגלית בבני-מלאל. למרות שהעיר מרוחקת רק 100 ק"מ מהכפר שלו, המסע אליה וממנה לוקח לו שמונה שעות לכל כיוון, בשל הכבישים ההרריים המתפתלים והצורך להחליף כמה כלי תחבורה בדרך.
מרתה ומוחמד מעולם לא נפגשו, אבל במהלך השנתיים האחרונות היא אספה ושלחה לו אלפי דולרים, בהם השתמש לרכישת מזון, נעליים ובגדים חמים עבור נזקקים בכפר הולדתו. בחלק מהכסף השתמש כדי לממן את לימודיו.
בסטנדרטים מערביים, לא מדובר בסכום אדיר, אך עבור המשפחות בכפר הברברי הקטן במעלה הרי האטלס, הזרמת המזומנים סיפקה סיוע חיוני, במיוחד כדי לעבור את החורפים הקרים והקשים.
היכרות וירטואלית
רטיג נתקלה במוחמד דרך עמוד פייסבוק המוקדש לקבוצות ילידיות באזור, הנאבקות על עצמאות תרבותית או פוליטית בהיעדר אוטונומיה רשמית. ביניהן, נמצאים הכורדים, הארמנים והברברים (אמזיגים) אשר חיים בצפון אפריקה.
במהלך מאבק של שנתיים במחלת הסרטן, רטיג מצאה את עצמה מבלה זמן רב מול המחשב. רטיג, בעלת תואר ראשון בארכאולוגיה ותואר שני בחינוך יהודי, עבדה במשך 25 שנים כמדריכת טיולים בישראל. המרכיבים הפיזיים של המקצוע – מהליכה מוקדם בבוקר, דרך נהיגה באוטובוסים גדולים בעלי גיר ידני ועד איסוף אנשים וצעידה בתנאי שטח קשים – הפכו את המשך העבודה כמדריכה לבלתי אפשרי. ובכל זאת, היא עדיין רצתה לעשות משהו משמעותי עם הזמן שלה.
להפתעתה, באמצעות מחקר ברשת ואקטיביזם, רטיג מצאה את עצמה מתחברת עם אנשים שחיים במדינות שנחשבות לעתים עוינות לישראל. "גלשתי בפורומים האלו, ולפתע מישהו עם שם ערבי דיבר על ציונות ועל ארץ ישראל", מספרת רטיג. היא הסתקרנה מהנושא, ויצרה קשר עם עמוד הפייסבוק כדי לשמוע עוד.
בשיחות הווירטואליות עם חבריה החדשים, ביניהם מוחמד, היא גילתה כי לפני הכיבוש המוסלמי של המגרב (במאות ה-7 וה-8) האמזיגים ישבו בצפון אפריקה – מלוב ועד מרוקו. היא גילתה כי במרוקו, חלק מהאמזיגים היו יהודים, ואז נוצרים.
כיום, יש במרוקו תנועה קטנה אך נחושה להחייאת השפה והתרבות בנות ה-5,000 שנה של האמזיגים. רבים בתוך התנועה הזו מזדהים עם היהודים, כמי שניהלו מאבק מוצלח לחיות בעצמאות בארץ של אבותיהם.
למרות שלא ברור בדיוק כמה שבטים אמזיגים עתיקים אכן חיו לפי חוקי הדת היהודית, ברור כי היהודים והאמזיגים חיו אחד לצד השני במשך מאות שנים, כך אומר פרופ' ברוס מאדי-וויצמן, מומחה להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במרכז משה דיין.
על פי וויצמן, היסטוריה משותפת זו החלה על רקע הריסת בית המקדש הראשון, לפני 2,600 שנים. "היהודים היו חלק מהנוף, ואפילו מילאו תפקידים חברתיים כמו סוחרים ורוכלים, ומחברים בין השבטים והאזורים השונים", הוא אומר.
בזמן שחקרה את ההיסטוריה של האמזיגים, רטיג שמעה ממוחמד גם על תנאי המחיה הקשים שלהם בהווה. הוא הסביר לה כי יש פער סוציו-אקונומי גדול בין האמזיגים, שחיים בכפרים קטנים בהרי האטלס והריף, לבין מרוקאים ערבים, הנוטים להתקבץ סביב האזורים העירוניים המשגשגים ואזורי החוף.
"משאב טבעי עצום"
למרות ההערכה לפיה ליותר מ-60% מ-36 מיליון תושבי מרוקו יש שורשים אמזיגיים, רטיג טוענת כי האמזיגים של ימינו מודרים מעמדות העושר וההנהגה.
"הם משאב טבעי עצום, וההנהגה הערבית מחזיקה בכל השליטה עליהם", היא אומרת. "ההנהגה במרוקו מעולם לא השקיעה בתשתית עבור האמזיגים".
"האנשים שחיים בערים נהנים מתשתית. הערים הגדולות ביותר במרוקו הן על החוף, כך שתמיד יש שם יותר עושר ותיירות, אך בכל המקומות הרחוקים מהחופים, בכל רכסי ההרים השונים בהם חיים האמזיגים, אין תשתית. יש כבישי עפר, ויש כמה מקומות בהם אין שבילים בכלל בכפרים שלהם", היא טוענת.
במהלך הכנת הכתבה, פנינו מספר פעמים בנושא למשרד לענייני לסולידריות, שוויון, משפחה ופיתוח חברתי בממשלת מרוקו – אך לא קיבלנו תגובה.
על פי אתר המשרד, מעל 156 מיליון דירהאם (16.1 מיליון דולר) הושקעו בסבסוד 670 פרויקטים חברתיים בשלוש השנים האחרונות. על אף שהאתר (שתכניו זמינים גם באמזיגית) לא מציין כי הכספים הושקעו ספציפית בקהילה האמזיגית, אמזיגים רבים זכאים לסיוע ממשלתי בשל מצבם הסוציואקונומי. על פי האתר, הפרויקטים של המשרד עסקו בילדים מוגבלים ממשפחות מוחלשות, שירותי רווחה סוציאלית, תיווך משפחתי, שירותי הגנה סוציאלית וטיפול בקשישים.
ובכל זאת, המימון הממשלתי המוגבל שמוזרם למפעלי רווחה שכאלו, לא מצליח להגיע לכל מקום. רטיג, שהתרגשה לשמוע את סיפורו של מוחמד על עוני והזדהות עם ישראל, הקימה (יחד עם חברתה דניס מארי מניו יורק) עמוד באתר GoFundMe, לגיוס כספים עבור שכניו הכפריים העניים של מוחמד.
רטיג אומרת כי 90% מכ-100 התורמים היו יהודים, ומחציתם ישראלים. התרומות נעו לרוב בין 3 דולר ל-100 דולר, ומוקדם יותר השנה הגיעה התחייבות ל-1,000 דולר – "אבל תרומות כאלו הן נדירות מאוד", היא מסבירה.
רטיג אומרת כי 90% מכ-100 התורמים היו יהודים, ומחציתם ישראלים. התרומות נעו לרוב בין 3 דולר ל-100 דולר, ומוקדם יותר השנה הגיעה התחייבות ל-1,000 דולר – "אבל תרומות כאלו הן נדירות מאוד", היא מסבירה
באמצעות ניסוי וטעייה, ומיד לאחר שליחת חבילות סיוע לתושבים בדואר, היא גילתה כי הדרך הפרקטי ביותר לסיוע היא שליחה של מזומנים ישירות למוחמד.
בתום הלימודים המסובסדים שלו, מוחמד מקווה להפוך למורה לאנגלית או מדריך טיולים. הוא גם רוצה לכתוב את סיפור חייו ולשתף מערביים בחוויות החיים שלו.
"רוב האנשים מחזיקים במספר כבשים, אותן הם רועים בהרים, כמו אבא שלי. הם נשארים שם ומנסים לשרוד", אומר מוחמד, שמצלם תמונות של תושבי הכפר נהנים מהמתנות שנרכשו באמצעות הכסף שגייסה רטיג, אותן הוא שולח לה.
"לחלק מהאנשים יש אוהלים, כמו ההורים שלי, חלק מקימים בקתות חמר ואבנים, ואחרים חיים במערות", מוסיף מוחמד. "בחורף האחרון היה הרבה שלג, ואנשים סבלו מאוד. לילדים ולזקנים אפילו לא היה מה ללבוש כדי לחמם את עצמם, והיה מאוד, מאוד קר. זה היה מטורף. והממשלה לא עשתה כלום", טוען מוחמד.
למה להם פוליטיקה עכשיו
ברובע "מדינה" במרכז מרקש, נראה שפוליטיקה היא הדבר האחרון שאנשים חושבים עליו, בזמן שתיירים מזנקים לכל הצדדים כדי להימנע מאופנועים חולפים בסמטאות הצרות. הקונים נצמדו למוכרים כדי לתת לאופנועים לעבור, בזמן שהתווכחו על המחיר של תכשיטים זולים, מזכרות קטנות ויצירות מעלי דקל. .
כמו בעלי חנויות אחרים, מוכר הנעליים ישב על המדרגות מול החנות שלו. הוא הניח קרטון על גרם המדרגות, וישב עליו. הקרטון היה שחור כמעט כמו פני השטח שתחתיו. הנעליים שלו, הוא אמר לי, נארגו בעבודת יד על ידי נשים מהכפר שלו, הנמצא במרחק שעתיים נסיעה בכיוון דרום-מערב ממרקש.
"לחלק מהאנשים יש אוהלים, כמו ההורים שלי, חלק מקימים בקתות חמר ואבנים, ואחרים חיים במערות", מוסיף מוחמד. "בחורף האחרון היה הרבה שלג, ואנשים סבלו מאוד. לילדים ולזקנים אפילו לא היה מה ללבוש"
הרבה מעבודות היד הנמכרות בזול לתיירים הן עבודתם של בני הכפרים שבהרים. בעבור עבודות העור, התכשיטים, השמיכות והמעילים הברברים הארוגים שלהם, הכפריים מקבלים סכומים שבקושי מספיקים להם כדי להתקיים. כשנשאל האם הוא אמזיגי, המוכר משך בכפתיו. הוא חצי ברברי, הוא אומר, "אבל מה זה משנה?"
למרות שהמדינה כוללת את הריכוז הגדול ביותר של אמזיגים בצפון אפריקה, מאות שנים של היטמעות וחפיפה תרבותית, טשטשו את הקו שבין ערבי לאמזיגי.
רטיג טוענת כי ממשלת מרוקו פועלת לדיכוי הזהות האמזיגית העצמאית. "בשישים השנים האחרונות, אמזיגים רבים עברו תהליך 'ערביזציה' באמצעות מהלך מכוון מצד ההנהגה", היא אומרת, ומוסיפה כי מספר גדול של אמזיגים לא דוברים את השפה שלהם או לא מרגישים את הצורך להחיות את התרבות.
על פי מחלקת המדינה האמריקאית, 99% מהמרוקאים הם סונים מוסלמים, ללא קשר לזהות האתנית שלהם. "יש מגוון של חוויות אמזיגיות", אומר פרופ' וויצמן. "במרוקו, יש סוג של זהות היברידית. רוב האמזיגים דוברי ערבית, ובמשך הזמן, עם המודרניזציה וההשתלבות שם, נרשם אבדן של הזהות האמזיגית – של השפה ושל התרבות – וזה מה שהתנועה האמזיגית המודרנית מנסה להילחם בו".
על פי מוחמד שטאטו, פרופסור למדעי החינוך ברבאט, בעשורים האחרונים הגישה של מרוקו כלפי החייאת הזהות האמזיגית נעה בין עוינות ישירה לאימוץ זהיר. מאז 2005, בתי ספר באזורים עם אוכלוסייה ברברית גדולה, קיבלו אישור ללמד תאמאזיגת, השפה שמאפיינת באופן כללי את העם האמזיגי, והכרה בה.
אך מוחמד אומר כי הפגנות האמזיגים, שמתמקדות באי שוויון סוציו-אקונומי, מכוונות לרוב למשטרה, אשר עצרה וכלאה מאות מנהיגים של התנועה על האשמות מומצאות, מנהיגים שנשלחו לתקופות מאסר של עד 20 שנה.
רטיג אומרת כי חשבונות פייסבוק של אמזיגים מפוקחים באופן שוטף, וכי אחד מאנשי הקשר שלה במרוקו מספר שהמשטרה עצרה אותו באמצע הלילה, שם הורו לו לעצור את הפעילות בעמוד הפייסבוק שלו אם הוא רוצה להשתחרר.
בנוסף, מרוקאים רבים, חלק מהם ממוצא אמזיגי אשר כבר לא מזדהים כך, יכולים להיות עוינים, ואפילו אלימים, כלפי מעורבות בתנועה.
"מדובר בנושא רציני כאן"
זמן קצר לפני פרסום מאמר זה, מוחמד יצר איתי קשר בהודעת טקסט, וביקש שלא לפרסם את שם המשפחה והתמונה שלו. "חלק מהאנשים כאן משוגעים, ואני חושש לביטחון שלי", הוא כתב. "אנא לא להשתמש בצילומים שלי או בשם המשפחה שלי, בבקשה, משום שמדובר בנושא רציני כאן".
למרות שלמרוקו אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל, היא חלק ממספר צומח של מדינות ערביות עם קשרים לא רשמיים ומתחממים עם ישראל. אלו מובלים על ידי קשרים כלכליים שקטים וחוסר אמון גובר בין מדינות אלה לאיראן.
על פי דיווחים בתקשורת, ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם שר החוץ של מרוקו בספטמבר האחרון בניו יורק. נתניהו גם ניסה, על פי השמועות, לארגן פגישה חשאית במרוקו עם המלך מוחמד הרביעי לקראת הבחירות באפריל.
זמן קצר לפני פרסום מאמר זה, מוחמד יצר איתי קשר בהודעת טקסט, וביקש שלא לפרסם את שם המשפחה והתמונה שלו. "חלק מהאנשים כאן משוגעים, ואני חושש לביטחון שלי", כתב. "אנא לא להשתמש בצילומים שלי"
אבל הרחוב במרוקו אמביוולנטי. לאחר שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע שהוא מעביר את השגרירות לירושלים, מפלגות האופוזיציה במרוקו אספו 10,000 איש בקזבלנקה במחאה נגד המהלך. המפגינים קראו "מוות לישראל".
מוחמד מגדיר את החשש משיוך לישראל כסיבה לכך שהוא נשאר בעילום שם בכתבה. לדבריו, מלבד הסכנות הברורות מהמשטרה או קיצוניים שישמעו אותו מעביר ביקורת על הממשלה, קבלת סיוע מישראלית והופעה בפרסום ישראלי לא יועילו לו מול חבריו ללימודים והפרופסורים באוניברסיטה. למעשה, הוא חושד שכבר עכשיו הם לא מחבבים אותו, בעקבות החיבור שלו למורשת האמזיגית.
מוחמד אומר לי כי החלום שלו הוא לבקר בישראל יום אחד ולהודות לרטיג באופן אישי, ומוסיף כי משהו צריך להשתנות כדי שהעם שלו יתפרנס בכבוד. "אבל זה בסדר", הוא אומר בסרקסטיות. "משום שהממשלה עושה את מה שהיא רוצה, ואף אחד אף פעם לא אומר מילה על אנשים החיים בפסגות הרי האטלס".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם