יצירת מופת אקספרסיוניסטית של אדוורד מונק – אותה נאלץ למכור מומחה גרמני־יהודי ידוע לאומנות פחות מארבעה חודשים אחרי עליית היטלר לשלטון – צפויה להימכר תמורת כ־15–25 מיליון דולר במכירה פומבית בלונדון השבוע.
היצירה "ריקוד על החוף" תוצע למכירה ב־1 במרץ בהמשך להסכם שהושג בין יורשיו של פרופסור קורט גלזר לבין יורשיו של איל הספנות הנורווגי תומאס אולסן, שרכש את הציור באוסלו ב־1934. הן אולסן – שהחביא את הציור באסם ביער אחרי שהנאצים פלשו לנורווגיה – והן גלזר היו חברים ופטרונים של מונק.
יצירת האומנות הוזמנה לראשונה על־ידי האמרגן היהודי הנודע מקס ריינהרדט עבור התיאטרון האוונגרדי שלו בברלין בתחילת המאה ה־20. "הציור הייחודי הזה הפך לכזה עוד יותר בזכות המקורות יוצאי הדופן שלו וההיסטוריה הגלומה בו", אומר לוסיאן סימונס, סגן יו"ר תאגיד סותבי'ס וראש המחלקה הבינלאומית של בית המכירות הפומביות, בהודעה לעיתונות.
"בסיפור היצירה שלובות שתי משפחות, שתיהן פטרוניות של מונק". סותבי'ס אפשרו להציג את הציור בפומבי – בפעם הראשונה מזה 40 שנה – בלונדון, מ־22 בפברואר ועד המכירה הפומבית ב־1 במרץ. דיוויד רולנד, עורך הדין של משפחת גלזר, החמיא לניהול הנורווגי – וכינה אותו "ניהול לדוגמה".
בשנת 1912 שופץ התיאטרון וה"פריז" פוצל לחלקיו. גלזר, דמות מרכזית בעולם האומנות של ברלין וחבר אישי של מונק, רכש את "ריקוד על החוף". הציור הפך לחלק מהאוסף שהקים גלזר עם רעייתו
"היורשים של מר גלזר רוצים קודם כל להודות לפטר אולסן על התיווך להשגת הסכם הוגן וראוי עם היורשים לבית גלזר, בצורה נכונה ואנושית", אמר רולנד לזמן ישראל. "הדרך שבה התייחסו לירושלים הייתה מופתית. נוסף על כך, היורשים לבית גלזר מבקשים להודות לסות'ביס על הטיפול המקצועי שלהם בנושא".
הציור היה חלק מ־12 לוחות המוכרות היום בכינוי "פריז ריינהרדט", שהוזמנו ב־1906 ותוכננו כמיצג מקיף בקומה העליונה של התיאטרון הברלינאי. "הצופים בקהל שקעו בחזון של מונק, אותו כינה 'דימויים מהנפש המודרנית', לפני שהמשיכו לחלל ההצגה של ריינהרדט", הסבירו אנשי סות'ביס לתקשורת.
אולם, בשנת 1912 שופץ התיאטרון וה"פריז" פוצל לחלקיו. גלזר, דמות מרכזית בעולם האומנות של ברלין וחבר אישי של מונק, רכש את "ריקוד על החוף". הציור הפך לחלק מהאוסף שהקים גלזר עם רעייתו אלזה, וכלל עבודות נוספות של מונק, אנרי מאטיס ומקס בקמן, כמו גם של הציירים הגדולים.
בני הזוג חלקו את האהבה לאומנות ולטיולים ואירחו סלון שבועי בדירתם ברחוב פרינץ אלברכט שטראסה בברלין. שנה אחרי שרכשו את "ציור על החוף" ביקרו גלזר ואלזה את מונק באוסלו בפעם הראשונה.
מגני המודרניזם
גלזר, שהיה ידוע בעולם כהיסטוריון ומומחה לאומנות, פרסם את המונוגרפיה הראשונה בגרמנית על מונק והפך לעורך האומנות של יומון גרמני בשם "ברלינר בורזן־קורייר", כמו גם של הירחון הביקורתי הנודע "Kunst und Künstler".
חוץ מעבודתו על יצירותיו של מונק, גלזר פרסם ספרים על מגוון אומנים נוספים, ביניהם על פול סזאן והנס הולביין. הקריירה המקצועית שלו הגיעה לשיאה עם מינויו בשנות ה־20 למנהל ספריית האומנות הלאומית של ברלין. גלזר ואלזה – שמתה ב־1932 – אספו יצירות אומנות וציורים מודרניים רבים, בעיקר יצירות אקספרסיוניסטיות כמו אלה של מונק.
הקריירה המקצועית שלו הגיעה לשיאה עם מינויו בשנות ה־20 למנהל ספריית האומנות הלאומית של ברלין. גלזר ואלזה – שמתה ב־1932 – אספו יצירות אומנות וציורים מודרניים רבים
כשהנאצים עלו לשלטו ב־1933, גלזר הוחלף במהירות ואז פוטר מתפקידו בספרייה. במאי 1933, המומחה לאומנות סולק מדירתו. הבניין שבו גר הפך למפקדת הגסטאפו – וחלקים נרחבים מהאוסף שלו הוצעו למכירה פומבית בברלין.
גלזר ואשתו השנייה, מריה מילץ', עזבו את גרמניה לטובת שווייץ זמן קצר לאחר מכאן. ב־1941 בני הזוג היגרו לארצות הברית. גלזר מת בניו יורק בשנת 1943 והוא בן 64 בלבד. חודשים ספורים אחרי שעזב את ברלין הוצע "ריקוד על החוף" למכירה פומבית באוסלו ונרכש על ידי אולסן.
כמו גלזר, הנורווגי היה ידידו של מונק ופטרונו. כפי שסימונס מציין: "הגלזרים והאולסנים היו כל כך חשובים עבור מונק, שהוא צייר הן את הנרייטה אולסן והן את אלזה גלזר". אולסן, שהיה שכנו של מונק, העניק ל"ריקוד על החוף" מקום של כבוד בלאונג' של המחלקה הראשונה באונייה "Black Watch", שהובילה נוסעים בין אוסלו לניוקאסל בצפון אנגליה, בין ינואר לספטמבר 1939.
אולם, כשפרצה המלחמה, אולסן השעה את שירותי הקו, אחסן את ספינת הנוסעים והוציא ממנה את יצירות האומנות. "ריקוד על החוף" היה אחד מכ־30 יצירות של מונק שהיו בבעלותו של אולסן, ביניהן ארבע וריאציות של ציורו המפורסם "הצעקה". מחשש מפלישה גרמנית, אולסן החליט להסתיר את יצירות המופת של מונק באסם ביער הנורווגי.
כמו גלזר, הנורווגי היה ידידו של מונק ופטרונו. כפי שסימונס מציין: "הגלזרים והאולסנים היו כל כך חשובים עבור מונק, שהוא צייר הן את הנרייטה אולסן והן את אלזה גלזר"
אחרי תבוסת הנאצים, הוציא אולסן את "ריקוד על החוף" ויצירות אומנות נוספות ויקרות ממחבואן. הן נשארו בידי משפחת אולסן מאז 1945. החלק היחיד מ"פריז ריינהרדט" שנמצא בבעלות פרטית – נמצא בבעלות המשפחה. תשעת החלקים האחרים נמצאים באוסף הגלריה הלאומית של ברלין, אחת בהמבורג ואחת באסן.
חשיבות היצירה בחייו הסוערים ובקריירה של מונק מוסברת על־ידי סות'ביס. סגן יו"ר האמנויות של בית המכירות סיימון שואו אמר בהודעה לעיתונות: "מונק הוא המורד האולטימטיבי, כל משיכת מכחול ב'פריז' הזה היא מודרנית לחלוטין וביטוי טהור.
"הקומפוזיציה מדמיינת מחדש את אחד הדימויים הגדולים ביותר של מונק, 'ריקוד החיים', שהיא שיאו של 'פריז החיים', שצייר ומיקם במרכז 'החיים המודרניים של הנפש' שלו.
"העבודה הזאת היא בין יצירות המופת האקספרסיוניסטיות הגדולות ביותר שעודנה בידיים פרטיות. ההשפעה הרגשית המרסקת שלה עודנה חזקה היום כשם שהייתה ב־1906". מונק איבד את אמו ואחותו לשחפת כשהיה ילד, ואביו סבל מדיכאון חמור. "ריקוד על החוף" הייתה היצירה האחרונה שהשלים לפני שסבל מהתמוטטות עצבים חמורה ב־1908, שבעקבותיה אושפז.
"העבודה הזאת היא בין יצירות המופת האקספרסיוניסטיות הגדולות ביותר שעודנה בידיים פרטיות. ההשפעה הרגשית המרסקת שלה עודנה חזקה היום כשם שהייתה ב־1906"
הכרה מקצועית
ההשתלטות הנאצית ריסקה את גלזר. האוסף היקר והאהוב שלו נשבר לרסיסים והקריירה הנוצצת שלו הסתיימה הלכה למעשה. כפי שמוסבר במאמר של הקונסטמוזיאום בבזל: "גלזר לא הצליח למצוא אחיזה מקצועית ולהשיב לעצמו את מעמדו, לא בשווייץ ולא באמריקה".
יחד עם זאת, תערוכה שהוצגה לאחרונה במוזיאון בבזל, "האספן קורט גלזר: מאלוף המודרניזם לפליט", מייצגת את הצעד הראשון להחייאת המוניטין שלו. בתערוכה הוצגו כ־200 יצירות מהאוסף של גלזר, שנרכשו במכירה הפומבית של 1933 – לראשונה מאז שנמכר האוסף.
רולנד מתאר את התערוכה כ"עשויה נפלא… דרך מצוינת לכבד את המורשת של פרופסור גלזר". התערוכה עצמה הייתה חלק מהסכם פיצויים שנחתם ב־2020 בין משפחת גלזר והעיר בזל. ההסכם הגיע 16 שנה אחרי שיורשי האספן היהודי פנו לראשונה למחוז בזל־שטאדט ושטחו את טענתם לאחזקה על חלק מהיצירות.
העיר דחתה את הטענות, אבל כשהמשפחה פנתה שוב ב־2017 – חבר הנאמנים של המוזיאון פתח בחקירה. מהחקירה עלה כי גלזר אכן מכר את האוסף שלו בגלל רדיפה. יורשיו והעיר הגיעו להסכמה שבמסגרתה המוזיאון ימשיך להחזיק באוסף אך ישלם למשפחה פיצויים – ויציג תערוכה העוסקת בעבודתו של גלזר.
מהחקירה עלה כי גלזר אכן מכר את האוסף שלו בגלל רדיפה. יורשיו והעיר בזל הגיעו להסכמה שבמסגרתה המוזיאון ימשיך להחזיק באוסף אך ישלם למשפחה פיצויים – ויציג תערוכה העוסקת בעבודתו של גלזר
כפי שדיווח הניו יורק טיימס ב־2021, מאז 2007 הסכימו תריסר אספנים פרטיים ומוסדיים עם העיר בזל לגבי העובדה שגלזר מכר את האוסף שלו תחת לחץ, כתוצאה מרדיפת הנאצים. חלקם החליטו להחזיר את היצירות שבחזקתם ואחרים שילמו פיצוי עבורם. ביניהם הייתה גם ועדת הפיצויים ההולנדית, הקרן למורשת פרוסית בברלין ומוזיאון לודוויג בקלן.
רולנד אישר שיורשיו של גלזר מעורבים במספר תביעות פיצויים נוספות. יחד עם זאת, כפי שדווח בניו יורק טיימס, מוסדות אחרים, ביניהם מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק והמוזיאון לאומנות בבוסטון אימצו גישה חשדנית יותר – וטוענים כי אין זה ברור שגלזר נאלץ למכור את יצירות האומנות שלו.
רולנד מתאר את עמדת המוזיאונים כ"לא הגיונית ובלתי ניתנת להצדקה". הוא גם ביקורתי כלפי הפאנל הבריטי המייעץ לסוגיות ביזה (Spoilation Advisory Panel), שהכריע ביוני 2009 לגבי שמונה איורים מהאוסף של גלזר שנמצאים באוסף מכון קורטולד לאומנות בלונדון.
המטרה של הפאנל היא ליישב תביעות מצד שורדים – או יורשיהם – שאיבדו נכסים תרבותיים במהלך התקופה הנאצית, שהגיעו לאוספים הבריטיים הלאומיים. אף שהפאנל קבע ש"הסיבה המרכזית" למכירה הציורים של גלזר ב־1933 הייתה "הדיכוי הנאצי", הוא הגיע למסקנה ש"הטענה המוסרית לא הייתה חזקה דיה להצדקת העברת הציורים".
אולם, כפי שרולנד טוען, זמן קצר אחרי החלטת הפאנל, הגיעה הכרזת טרזין – הסכם לא מחייב שעליו חתמו 47 מדינות – שקבעה שכל המכירות הנופלות תחת התנאים של ועידת וושינגטון מ־1998 לנכסים מתקופת השואה זכאים ל"פתרון הוגן וצודק".
הפאנל הבריטי סירב לבקשות מצד היורשים של גלזר לבחון מחדש את החלטתם. "אנחנו חושבים שעכשיו, בהינתן ההחלטות החיוביות הרבות בעניין גלזר ובהינתן התערוכה בבזל – והמכירה החשובה של מונק בלונדון – זה זמן אידיאלי עבורם לחשוב מחדש על החלטתם", אומר רולנד.
"אנחנו חושבים שעכשיו, בהינתן ההחלטות החיוביות הרבות בעניין גלזר ובהינתן התערוכה בבזל – והמכירה החשובה של מונק בלונדון – זה זמן אידיאלי עבורם לחשוב מחדש על החלטתם"
גניבה או ביזה
כריסטופר א. מרינלו, מנכ"ל ומייסד "Art Recovery International" (ארגון בינלאומי להחזרת יצירות אומנות), אומר כי המקרה של גלזר מדגים את העובדה שבעשורים האחרונים מספר מקרי הפיצויים הקשורים למכירה כפויה – בניגוד לביזה ישירה על־ידי הנאצים – עלה.
הוא מייחס את השינוי לבתי המשפט שמגלים נכונות רבה יותר להכיר בתקפות המקרים וביורשיהם של היהודים שנאלצו למכור את נכסיהם. "המקרים האלה קשים יותר (לשפיטה) ממקרים פשוטים יותר המערבים ביזה, אבל הם חשובים לא פחות", מדגיש מרינלו.
"משפחות רבות פשוט היו מוכרחות להיפטר מיצירות האומנות שלהן. הן נזקקו לכסף כדי לברוח. למרבה המזל היו יותר מדי אנשים – ביניהם סוחרים מפוקפקים – שחיפשו דרך לנצל את המצב ולהרוויח על חשבון הסבל של המשפחות היהודיות".
מרינלו, שסייע למשפחות יהודיות רבות במאבק לצדק, מציין שבית המשפט לא היה מעורב בהסכם בנוגע לציור של מונק. "זאת תמיד המטרה, להשאיר את הדיונים האלה מחוץ לבתי המשפט. דיונים משפטיים דורשים זמן רב והון… והתוצאות לא ודאיות", הוא אומר.
"משפחות רבות פשוט היו מוכרחות להיפטר מיצירות האומנות שלהן. הן נזקקו לכסף כדי לברוח. למרבה המזל היו יותר מדי אנשים – ביניהם סוחרים מפוקפקים – שחיפשו דרך לנצל את המצב ולהרוויח על חשבון היהודים"
אך יש סיבה חשובה יותר לכך שמוטב להגיע להסכמים בלי משפט ציבורי. "המשפחות לא רוצות לחוות שוב את הסבל של השואה", אומר מרינלו. "הן לא רוצות לחיות מחדש את הדברים שבני ובנות משפחותיהם עברו – והן לא רוצות לקרוא על זה בעיתונים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם